פסקי דין על אסתר מלר | פסקי דין על יקירה בלוזר | פסקי דין על שמחה הבשי ואח' | פסקי דין על אורלי נבון

14869-10/14 א     16/02/2017




א 14869-10/14 אסתר מלר, יקירה בלוזר, שמחה הבשי ואח' נ' אורלי נבון








בית משפט השלום בטבריה



ת"א 14869-10-14 מלר ואח'
נ' נבון ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט סאמר ח'טיב


תובעים

1.אסתר מלר

2.יקירה בלוזר

3.שמחה הבשי

4.יהושע כהן

5.אילנה טוויל

6.רבקה אברהם

7.מיכל אברהם

8.ענת שרגני

9.רונית כהן

10.דינה דוד

11.תמר כהן טואיטו

12.אורטל כהן אליהו

13.שלום כהן בירותי

14.יעקב כהן בירותי

15.שירז כהן בירותי

16.ספיר כהן בירותי


נגד


נתבעים

1.אורלי נבון

(נדחתה)

2.ליז אבו
(נדחתה)

3.דוד ליאני
(נדחתה)

4.מיכאל שלמה ליאני (נדחתה)

5.דלית בוהדנה
(נדחתה)

6.אלי ליאני





פסק דין


הרקע ותמצית טיעוני הצדדים

1.
לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד ולתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 40,000 ₪.
התובעים הינם יורשיו של המנוח יעקב כהן בירותי ז"ל (להלן: "בירותי ז"ל"), אשר היה הבעלים של הדירה הנמצאת בטבריה, רחוב רחל 5, קריית שואל. (להלן: "הדירה").

2.
התובעים רשאים להירשם כבעלים ו/או חוכרים של הדירה, וזאת מכוח צו ירושה שניתן ביום 30.06.09 עקב פטירתו של בירותי ז"ל.

3.
ביום 01.10.1976 חתם בירותי ז"ל על הסכם שכירות מוגנת, (להלן: "ההסכם") לפיו השכיר את הדירה למנוח שמעון ליאני ז"ל. (להלן: "המנוח")

4.
המנוח נפטר בשנת 2013. רעייתו, שהייתה נתבעת בתיק, נפטרה אף היא בשנת 2016. (להלן: "המנוחה")

5.
כאן המקום לציין, כי בהסכמת הצדדים, נדחתה התביעה כנגד נתבעים 1-5, וזאת לאור הצהרת ב"כ הנתבעים, כי לאף אחד מנתבעים אלה, אין טענה לזכות או זיקה לדירה.

נתבע 6, מר אלי ליאני, (להלן: "הנתבע"), בנם של המנוח והמנוחה, מתגורר, יחד עם רעייתו וששת ילדיו, בדירה. הנתבע הינו הטוען היחיד לזכות וזיקה לדירה.

6.
לטענות התובעים, מתקיימות במקרה שלפנינו, שתי עילות חילופיות, לפינוי הדירה. הראשונה בשל אי תשלום דמי שכירות מחודש מרץ 2013. השנייה בשל נטישת המושכר, הן על ידי המנוח והן על ידי המנוחה.

אי תשלום דמי שכירות

7.
התובעים טוענים, כי דמי השכירות של הדירה לא שולמו להם, מאז חודש מרץ 2013 ועד למועד הגשת התביעה דנן (10/14).

8.
לשיטת התובעים, הנתבעים החליטו, ללא כל הצדקה, שלא לשלם את דמי השכירות של הדירה, וזאת למרות שידעו, איך והיכן, להשיג את התובעים או מי מטעמם לצורך תשלום דמי השכירות.

התובעים מוסיפים וטוענים, כי הנתבעים ידעו, כי התובעים מיוצגים על ידי עוה"ד יערה גוטרמן ויכלו, אם התכוונו, לשלם באמצעותה את דמי השכירות.


9.
מנגד טוענים הנתבעים, כי התובעים הינם בגדר "בעל בית שמסרב לקבל דמי שכירות", ועל כן לא קמה להם עילה לפינוי בשל אי תשלום דמי שכירות.

נטישת הדירה

10.
לטענת התובעים, המנוח נטש את הדירה בשנת 2010, למעלה משלוש שנים טרם פטירתו, ועבר לבית אבות סיעודי באופן שמצבו לא אפשר לו לשוב ולהתגורר בדירה. לטענת התובעים המנוחה עברה אף היא בשנת 2010 לגור באותו בית אבות סעודי, בו התגורר בעלה המנוח. התובעים טוענים כי המנוח והמנוחה נטשו יחדיו את הדירה ולא ישנו בה, ולו לילה אחד, מיום שעברו לגור בבית אבות סעודי, ועד לפטירתם. המנוח נפטר בבית האבות, והמנוחה נפטרה בבית חולים, אליו הועברה מבית האבות.

11.
מצדו השני של המתרס, טוענים הנתבעים, כי המנוח והמנוחה לא עברו לבית אבות, אלא המדובר במרכז גריאטרי לשיקום. המנוח והמנוחה לא עברו לבית אבות במובן הקלאסי, אלא למוסד שיקומי זמני, לצורך שיקום מצבם הרפואי.

12.
עוד טוענים הנתבעים, כי אין זה נכון, שהמנוח והמנוחה לא בקרו בדירה, מאז עברו לגור בבית אבות ועד לפטירתם, אלא שהם נהגו לשהות בדירה בשבתות, בחגים, ביומי הולדת ועוד.

13.
לטענת הנתבעים, התובעים לא התייחסו בתביעתם כלל ועיקר למנוחה, לרבות לשאלת מעמדה המשפטי והיחס שלה לדירה לאחר פטירת המנוח.
בהעדר התייחסות כאמור, מניחים הנתבעים, כי לאחר פטירת המנוח, המנוחה הייתה זכאית להיות חליפתו מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, (נוסח משולב), תשל"ב – 1972. (להלן: "החוק").

14.
מכל מקום מדגישים הנתבעים, כי יסודות "הנטישה" לא התמלאו במקרה דנן.

15.
מטעם התובעים העידה התובעת מס' 6 בלבד. בעוד שמטעם הנתבעים העידו הנתבע והנתבעת מס 1.

דיון והכרעה

16.
אפתח ואומר, כי
על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, עדויותיהם של הנתבע ואחותו, הלא היא, נתבעת 1, לענייננו-שלנו, היו סבירות,

שלמות,

קוהרנטיות ומהימנות עד

למאוד. בעדויות אלה וככלל,

לא מצאתי

סתירות מהותיות כלשהן.

17. דין שונה לחלוטין ביחס לעדות התובעת 6. הרי שעדותה,

לאורכה ולרוחבה, מלאה תמיהות, אי-דיוקים, פריכות ואף סתירות מהותיות

היורדות לשורשו של עניין, והכל ללא הסבר סביר ומהימן, וכפי שיפורט להלן.


אי תשלום דמי השכירות


18.
סעיף 131 (1) לחוק קובע:


"עילות הפינויי
על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד
הן עילות הפינוי:
(1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו;"

הלכה היא, כי דייר מוגן אינו מצוי בסכנת פינוי אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה כדי ניתוק של המשכיות והופכת לעניין של קבע.
בכל מקרה, אי תשלום אינו מהווה עילת פינוי, כאשר בעל הבית מסרב לקבל לידיו את דמי השכירות ולא מוטלת על הדייר חובה לשלם דמי השכירות, עד שיגלה בעל הבית את דעתו כי הוא חוזר בו מסירובו. (ראה, רע"א 6655/96,חן נ' אתדג'י).


19.
הנתבעים טוענים כאמור, כי התובעים הינם בגדר "בעל בית שמסרב לקבל דמי שכירות".
לטענת הנתבעים, הרי שלאחר פטירת המנוח, נתקו התובעים כל קשר איתם. הנתבעים שידעו, כי התובעת מס' 1, עובדת בעיריית טבריה, פנו אליה ע"מ לשלם דרכה את דמי השכירות. לטענת הנתבעים
כל הניסיונות לתאם עם התובעת מס' 1 פגישה לצורך תשלום דמי השכירות, ואף "לכפות" עליה את התשלום", לא עלו יפה, וזאת מאחר ותובעת 1 התחמקה ולא חפצה בקיום פגישה כנ"ל ו/או בקבלת תשלום כלשהו, ודחתה אותם שוב ושוב בטענות שונות כגון: "לאחר החגים", "טרם התקבל צו ירושה", "זה יכול להישאר כך", "עלי לשוחח עם האחרים". טענות הנתבעים הללו הועלו בתצהירו של הנתבע, והוא חזר עליהם בחקירתו הנגדית.

20.
חרף האמור לעיל, לרבות העובדה, כי הנתבעים ציינו מפורשות, כי תובעת 1, היא זו שסירבה, הלכה למעשה, לקבל את דמי השכירות, לא ראו התובעים לנכון להזמינה להעיד בפני
בית המשפט, ע"מ שתביא את גרסתה באשר לטענות הנתבע נגדה.

21.

הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל-כן ההימנעות מחזקת את ראיותיו של הנתבע במקרה דנן. לעניין זה ראו:
ע"פ 437/82, אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז

(2) 85 (1983);
ע"פ 398/04,
מדינת ישראל נ' בניאשווילי, ( ניתן ביום 20.12.04 ),
ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא
' (3) 617.

22. אשר על כן, סבורני, כי לו העידה התובעת 1, ניתן היה, ולו לכאורה, לברר אם אכן היו ניסיונות כלשהם מטעם הנתבעים לתשלום דמי השכירות. יתרה מכך, לעניות דעתי, לו העידה תובעת 1 , יכול היה על נקלה לבאר את מעשיה הנטענים של התובעת 1 ואין לתובעים להלין אלא על עצמם, בכך שלא הביאו אותה לעדות.

23.
הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה, כי לתובעת 6, אשר הייתה העדה היחידה מטעם התובעים כאמור, לא הייתה כל ידיעה אישית, באשר להתנהגות המיוחסת לתובעת 1, על ידי הנתבעים, ולמעשה לא היה לה כל ידיעה אישית לביסוס עילת התביעה, הנוגעת לאי תשלום דמי השכירות.


ראה לעניין זה, פרוטוקול ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 27.10.16 עמ' 8 ו'
9 (להלן: "הפרוטוקול הנ"ל"), שם העידה תובעת 6 כדלקמן:


"ש. מפנה לסעיף 3, שם ציינת שלא שולמו דמי שכירות משנת 2010.

ת. נכון.

ש.הגשנו תצהיר ושם צירפנו את כל העניין שנוגע לדמי השכירות כנספחים ו/1 עד ז' לא ראית אותם.

ת. לא ידוע לי, העו"ד מטפלץ בזה.

ש. יש לך אחות בשם אסתר מילר.

ת. כן.

ש. הגב' מילר קיימה התכתבות ארוכה, ידוע לך.

ת. רק העו"ד יודעת, לי לא ידוע."

.

.

.

ש. ידוע לך שבשנת 2013 ביום 1.1 יערה (ב"כ התובעים, ס.ח'.) פנתה ומיד לאחר מכן במכתב תשובה שקיבלה שולמו לה דמי השכירות עד 10/13.

ת. זה לא ידוע לי, זה עם העו"ד שלי.

ש. ידוע לך שעו"ד שלך יערה דרשה לאחר שאבא הלך לעולמו שהאמא והנתבעים יתפנו מהדירה ואין להם שום זכות והיא סירבה לקבל את השיקים על דמי השכירות.

ת. לא ידוע לי.

ש. יש סיבה שרק את הגשת תצהיר ולא אף אחד מאחיך ואחיותיית.

ת. אני בשם כל האחים והאחיות שלי.

ש. ידוע לך על השיקים של 10/14 ו- 5/15 שיערה סירבה לקבל.

ת. לא ידוע לי."

24.
אשר על כן, הנני מקבל את טענת הנתבעים, ולפיה יש לראות בתובעים ,כבעל בית המסרב לקבל לידיו את דמי השכירות. התובעים לא גילו את דעתם, כי הם חוזרים בהם מסירובם.

לפיכך, עילת פינויי בשל אי תשלום דמי שכירות נדחית.

נטישת המנוח את הדירה

25.
המנוח שהיה דייר מוגן מקורי, מכוח ההסכם, עבר בשנת 2010 לבית אבות, ונשאר שם, עד פטירתו בשנת 2013. השאלה הטעונה הכרעה היא האם במצב דברים זה, יש לראות במנוח כמי שנטש את הדירה ואיבד את הזכויות המוקנות לו, בה?

26.
השאלה אם עזיבה של דייר מוגן לבית אבות מהווה נטישה נדונה בשורה של פסקי דין. ככלל, נקבע בפסיקה כי לא כל אימת שדייר מוגן עזב לבית אבות יש לפרש את המעשה כנטישה של המושכר, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו (ראו, ע"א 669/71 חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ נ' עזבון המנוחה מטילדה (מתילדה) שוורצברד). ואכן, ישנם מקרים בהם קבע בית המשפט שאין לראות בעזיבה לבית אבות משום נטישת המושכר (ראו, למשל, ע"א 4274/98 שטרית דרור נ' יוסף לנגר; ת"א (י"ם) 45119-12-12 גרשון נ' סבו). מנגד, במקרים אחרים נקבע כי אינדיקציות ונסיבות מסוימות – ובהן פרק הזמן בו שוהה הדייר בבית אבות והסדר התשלומים עם בית האבות – מעידות על כך שעזיבת המושכר אינה מתוך כוונה לחזור ולהתגורר בו. לפיכך, נמצא כי הדייר המוגן נטש את הנכס (ראו, למשל, ת"א (י"ם) 6035/09 שחור עו"ד נאמן הקדש המנוח יוסף בן ניסן מזרחי נ' רוזנשיין); ע"א (מחוזי י"ם) 23561-02-11 ועקנין נ' ברלינט.

27.
שאלת קיומה של בחירה במעבר לבית אבות נדונה בפסק הדין בע"א (מחוזי י"ם) 26870-03-11 רבן נ' אמניאן ). שם העלה בית המשפט את ההבחנה שבין מעבר "כפוי" לבין מעבר "רצוני" לבית אבות. במקרה הראשון, קבע בית המשפט, מעבר "מאולץ" לבית אבות לא ייחשב בדרך כלל לנטישה. בית המשפט קבע כי במעבר "כפוי" הכוונה היא "לקיומן של נסיבות אובייקטיביות המאלצות את הדייר המוגן לעזוב את הדירה לבית אבות או לבית חולים ולשהות בהם – למשל (ומבלי למצות) מפאת מצב סיעודי או רפואי המצריך טיפול צמוד. טעמים אפשריים להבחנה זו יכולים להיות שמעבר ושהייה 'כפויים' ('מאולצים') ניתן לראות כארעיים ולא קבועים אף אם הם ממושכים; וניתן אף לומר שבנסיבות מעין אלו יש להכיר בכוונה של הדייר לחזור לדירה". בית המשפט הוסיף כי שני שיקולי מדיניות מרכזיים עומדים ביסוד מסקנה זו: "ראשית, היא מונעת מצב שבו הדייר המוגן יישאר ללא קורת גג בשל מעבר לבית אבות או שהייה בבית חולים – שכפו עליו נסיבות החיים. שנית, יש בכך כדי להפיג, במידת מה, את החשש שהדייר המוגן עצמו או מי מקרוביו ימנעו מלפעול באופן המשרת את צרכיו החיוניים והרפואיים כדי שלא לאבד את זכויות הדיירות המוגנת לעתיד" (שם, בעמ' 6-5). בפרשה זו הותירו שופטי הרוב (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ וכב' השופט ד"ר י' מרזל) את ההבחנה בין מעבר "כפוי" ל"רצוני" בצריך עיון, הואיל ובמקרה שלפניהם הוכח כי המעבר לבית אבות היה מעבר רצוני. בדעת מיעוט קבע כב' השופט א' רומנוב, כי "עזיבה כפויה של מושכר לא תיחשב כנטישה", ולפיכך, דייר מוגן שעזב את המושכר מטעמי בריאות לא ייחשב כמי שנטש אותו.

28.
סבורני כי אין לקבוע במקרה הנוכחי, כי המנוח נטש את הדירה, שהרי
הוכח לפניי, כי המנוח עבר לבית אבות, עקב המצב הסעודי, אליו נקלע, ובשל העובדה כי לא ניתן היה להעניק לו טיפול רפואי מתאים והולם בדירה. עוד הוכח לפניי, כי חפציו של המנוח נותרו בדירה, חדרי המגורים שלו נשמרו וכי הוא ביקר בדירה בשבתות, בחגים ביומי הולדת ועוד. (ראה עדותם של הנתבע ונתבעת1, אשר היו מהימנות והותירו רושם אמין, כאמור). אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, ולפיה, לאור העובדה, כי הנתבע חי בדירה (בת 3.5 חדרים), יחד עם אשתו וששת ילדיו, משום הוכחה, כי חפציו האישיים וציודו של המנוח לא נותרו בדירה. מלבד אמירה לקונית זו, לא הובא לפניי מאומה, לצורך הוכחת טענה זו.


הנתבעים מבקשים הלכה למעשה, לקבוע חזקה, ולפיה, "בן עם אישה וששת ילדיהם לא יכולים לגור בדירה בת 3.5 חדרים, מבלי להוציא חפציו האישיים של האב!,

דומה כי אין צורך להכביר מלים, באשר לאי קיומה של חזקה כזו, וכי "חזקה" זו אינה מתיישבת עם השכל היישר.

לסיכום יש לומר כי עזיבתו של המנוח ואי חזרתו לדירה, נבעו מצורך רפואי שנכפה עליו. כלומר, עזיבתו של המנוח את הדירה, לא נבעה מבחירה חופשית, או כדי לשפר את תנאי המגורים, אלא מתוך אילוץ. למימד זה של הכפייה במעבר מהדירה, יש לתת משקל בהערכת שאלת הנטישה, ובמקרה שלפניי, יש בו כדי להצדיק את הקביעה לפיה אין מקום לראות בעזיבה משום נטישה של הדירה.



מעמדה המשפטי של המנוחה ביחס לדירה

29.
בכדי לעמוד על טיב הזכויות של המנוחה, יש לבחון תחילה את הסכם השכירות המוגנת מכוחו התגוררה המשפחה בדירה. עיון בהסכם מעלה שחתום עליו המנוח ואין מחלוקת שהמנוחה לא חתמה על ההסכם יחד עם בעלה.

במצב דברים זה וכדי שהיא תיחשב לדיירת מקורית, יש להוכיח כי חתימתו של המנוח מחייבת את שניהם (המנוח והמנוחה), אם מכוח דיני השליחות ואם מכוח חזקת השיתוף.

עניין זה נדון בהרחבה ברע"א 1711/98 שפי נגד עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל. שם נקבע, בדעת רוב, כי החלת דיני השליחות על יחסי בני זוג לעניין חתימה על הסכם שכירות מוגנת, מרחיבה מעבר לנדרש את חוק הגנת הדייר, וכי קביעה זו תקפה גם לעניין החלת חזקת השיתוף במסגרת יחסי בני הזוג כלפי בעל הנכס. הגם שדעת הרוב הותירה פתח צר להחלת דינים אלה, הדבר הותנה בהנחת תשתית עובדתית מספקת, תוך מתן תשומת לב לפרשנות המצמצמת של חוק הגנת הדייר. בפסיקה מאוחרת יותר אכן פורש בצמצום ניכר החריג האמור, ובתי המשפט, ככלל, לא החילו את דיני השליחות או את חזקת השיתוף במסגרת יחסי בני זוג כלפי בעל הנכס לצורך קביעת מעמד בן זוג הדייר שלא חתם על הסכם השכירות המוגנת. (ראו, למשל, רע"א 7575/09 עלווי נגד לטיפה; רע"א 9360/06 ויבך (אקרמן) נגד האוניברסיטה העברית ירושלים; ע"א (מחוזי ירושלים) 11303/07 ויסברג נגד קן דרור; רע"א 612/09, קן דרור נגד ויסברג; ע"א (מחוזי ירושלים), 3287/09, אבו סנינה נגד עימאד.

(מתוך 13230-12-11)

30.
לא ראיתי לנכון להרחיב בסוגיה זו בעניין שלפניי. הנתבעים הניחו בסיכומיהם
כי המנוחה לא הייתה דיירת מקורית. הנתבעים לא צרפו ראיות מהן ניתן ללמוד כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה להחלת דיני השליחות או חזקת השיתוף כלפי המנוחה כבעלת נכס. לפיכך, בהעדרה של תשתית עובדתית כלשהי, הריני קובע, כי המנוחה לא הייתה דיירת מקורית. המסקנה היא לפיכך, כי עם מותו של המנוח, הדייר המקורי, הפכה המנוחה לדיירת נגזרת. זאת הואיל ואין מחלוקת כי היא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק.





תחולת סעיף 27 (1)

31.
לטענת הנתבעים, זכותו של הנתבע בדירה מוגנת במסגרת הוראות סעיף 27 (1) לחוק. הנתבעים טוענים, כי אין נפקא מינה, אם ייקבע כי המנוחה נטשה את הדירה, אם לאו. הרי ככל שיקבע, כי המנוחה נטשה את הדירה, אין בכך בכדי לפגוע בזכותו של הנתבע כדייר נדחה.

32.
סעיף 27(1) לחוק קובע כדלקמן:
"היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם –
(1)
מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר."



סעיף 20, הוא החלופה הרלוונטית לענייננו, קובע כך:
"(א)
דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב)
באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

33.
כב' השופטת קרן אזולאי היטיבה להסביר, בפסק הדין, שניתן במסגרת ת.א. (י-ם) 13230-12-11, את סוגיית תחולתו של סעיף 27 (1) לחוק, ובזו הלשון:

34.
"שילוב שני הסעיפים – סעיף 27 וסעיף 20 לחוק – מבהיר את היקף זכויותיהם של שלושה סוגי דיירים: הדייר המקורי, הדייר "הנגזר" והדייר "הנדחה". סעיף 20 דן בהסבת הזכויות של הדייר המקורי לדייר הנגזר. בהתאם להוראות הסעיף, היה והדייר המקורי נפטר, יהיה בן זוגו לדייר, בתנאי שהשניים התגוררו יחד כבני זוג לפחות חצי שנה לפני פטירת הדייר המקורי. סעיף 20(ב) קובע מי יהיה דייר נגזר בהיעדרו של בן זוג כאמור.

35.
סעיף 27(1) דן בזכויות הדייר הנדחה. בהתאם לאמור ברישה של הסעיף, אם הדייר הנגזר נפטר או חדל להחזיק במושכר, לא תתאפשר הסבה נוספת של זכויות הדיירות המוגנת. במילים אחרות, אין "יורש אחרי יורש" – אלא אם הדייר אליו מבקשים להסב את הזכויות מקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, הוא עומד בתנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק, כלומר, הוא התגורר עם הדייר המקורי לפחות שישה חודשים טרם פטירתו. שנית, הוא עומד בתנאים הקבועים בסעיף 27(1) לחוק, היינו (1) הוא הוסיף להתגורר במושכר; (2) לא הייתה לו דירה אחרת למגורים בזמן שהדייר שלפניו (הדייר הנגזר) נפטר או חדל להחזיק במושכר (ראו, ע"א 35/62 אנגל נ' הורוביץ, פ"ד טז 1513, 1519 (1962)).

36.
סעיף 27(1) מתמודד עם סיטואציה עובדתית פשוטה למדי, גם אם לא בהכרח שכיחה. מדובר במצבים בהם אדם התגורר עם דייר מקורי אולם עם פטירתו של הדייר המקורי לא "ירש" את זכויותיו משום שהיה אדם אחר שקדם לו בעדיפות (בציר הזמן). זהו למשל, המצב כאשר זוג הורים מתגוררים בדירה עם ילדם. אחד ההורים – האב במקרה שלפניי – הוא הדייר המקורי. עם פטירתו מוסבת זכותו לאם, כבת זוגו, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק. ילדם של בני הזוג מוסיף להתגורר בדירה עם האם, שהיא כעת בעלת הזכות הנגזרת. בהתאם לסעיף 27(1), במקרה של פטירת האם, או אם תחדל להחזיק במושכר, ניתן יהיה להסב את זכויותיה לילד, וזאת בתנאי שהוא הוסיף להתגורר בדירה ושלא הייתה לו דירה אחרת למגורים.

37.
חשוב להבהיר שביסוד הסבת הזכויות לפי סעיף 27(1) עומדת העובדה שהדייר הנדחה "יונק" את זכויותיו מכוח הדייר המקורי. כשהדייר המקורי נפטר ניתן היה להסב את זכות הדיירות המוגנת גם לאם וגם לילד. המחוקק ביקש לתת בכורה במצב כזה לבן הזוג של הדייר הנפטר, אולם הילד לא "איבד" את זכותו לקבל את הדיירות המוגנת. זכותו רק נדחתה בזמן מפני זכותה של אימו, ומכאן הכינוי "דייר נדחה" (ראו, בר אופיר, בעמ' 258). כשיבקש לממש את זכותו – עם פטירתו של הדייר הנגזר או כאשר יחדל הדייר הנגזר להחזיק במושכר – יידרש לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: (1) עליו להראות כי התגורר עם הדייר המקורי לפחות שישה חודשים טרם מותו; (2) עליו להראות שהדייר הנגזר נפטר או חדל להחזיק במושכר (שהוא, כאמור, התנאי לכניסה לסעיף 27(1)); (3) עליו להוכיח שהוסיף להתגורר בדירה (4) עליו להוכיח שאין לו דירה אחרת למגורים."

38.
אבחן להלן, באם ארבעת התנאים המצטברים, לתחולתו של סעיף 27 (1) לחוק, (להלן: "התנאים"), מתקיימים בעניינו של הנתבע.

במקרה שלפניי, שוכנעתי, כי הנתבע התגורר בדירה עם המנוח, קרי הדייר המקורי, לפחות ששה חודשים טרם מותו והמשיך להתגורר בה עד עצם היום הזה, הרי שאני נותן אמון בגרסת הנתבע, ולפיה הוא חי בדירה עם הוריו ז"ל (המנוח והמנוחה), מאז לידתו, ועד עצם היום הזה, כך שבמקרה דנן, מתקיימים התנאים הראשון והשלישי לתחולתו של סעיף 27 (1) לחוק.

התנאי השני מתקיים אף הוא, הרי שאין מחלוקת כי הדיירת הנגזרת, קרי המנוחה, נפטרה.

באשר לתנאי הרביעי, יש לציין, כי לנתבע בית בשלבי בנייה (שלד), ללא חלונות וללא טיח, אין באפשרותו לסיים את עבודות הבנייה. (ראה לעניין זה, עדות הנתבע עמ' 15 שורות 16 ו' 17 לפרוטוקול הנ"ל).

ודוק, כי בית במצב המתואר לעיל אינו בא בגדר "דירה אחרת למגורים", כדרישת סעיף 27 (1) לחוק. ראה לעניין זה, רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, שם קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"סעיף 27 (1), מתייחס לדירה אחרת היכולה לשמש למגורים ולא לדירה אחרת שהיא בבעלותו של מי שטוען לזכות לפי הסעיף האמור. לצורכי קיום התנאים שבסעיף 27 (1), הבעלות במבנה איננה הופכת אותו לזמין למגורים....."



39.
התוצאה היא, כי כל התנאים של סעיף 27 (1) לחוק, מתקיימים במקרה שלפניי, וכפועל יוצא מכך, הריני קובע, כי מעמד הנתבע הוא, כשל דייר מוגן, בין אם המנוחה נטשה את הדירה, ובין אם לאו.

האם המנוחה נטשה את הדירה?

מעל הצורך, אבחן להלן, אם המנוחה נטשה את הדירה ואם לעניין זה השלכה כלשהי על זכותו של הנתבע בדירה.

40.
אפתח ואומר, כי הקביעה בדבר עזיבת המנוח, את הדירה והמעבר לבית אבות סיעודי, מטעמים בריאותיים, ולפיכך אינו נחשב כמי שנטש את הדירה, יפים גם לעניינה של המנוחה. המנוחה עברה שיקום בבית החולים פוריה בשנת 2010, עקב שבירת בירך ימין, ובשנת 2013 הוחמר מצבה הרפואי עקב דמנציה.

41.
הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה, כי מצבה של המנוחה נכון לחודש 06/15
הוגדר, כמי ש"יכולה להישאר בביתה בתנאים מתאימים כולל עובדת זרה ואבזור מתאים". (ראה את המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר הנתבע וסומנו ח' עד י').

מחומר הראיות שהובא לפניי, עולה, כי שהיית המנוחה בבית אבות הייתה על בסיס פרטי זמני, להבדיל מפרטי קבוע. ללמדך על רצונה של המנוחה לשוב לדירה, ככל שמצבה הבריאותי, יאפשר לה זאת, בעתיד.



42.
סיכומו של דבר, המנוחה לא נטשה את הדירה.


43.
הנתבע הינו, דייר נדחה שלאחר פטירתה של המנוחה, (הדיירת הנגזרת מכוח סעיף 20 לחוק), הפך לדייר חליף בדירה.


סוף דבר

44.
התביעה לפינוי וסילוק יד הנתבע מהדירה, נדחית בזאת. כפועל יוצא מכך, נדחית אפוא התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים.

45.
התוצאה היא שהתביעה על כל מרכיבה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך של 5000 ₪ כולל מע"מ.






המזכירות תמציא העתק

פסק דין
זה, לצדדים, בדואר רשום.


ניתן היום,
כ' שבט תשע"ז, 16 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 14869-10/14 אסתר מלר, יקירה בלוזר, שמחה הבשי ואח' נ' אורלי נבון (פורסם ב-ֽ 16/02/2017)