פסקי דין על פלאפון תקשורת בע"מ | פסקי דין על דור חי שלום פרוייקטים | פסקי דין על שלום דור אבו חציר | פסקי דין על זיוה זוהר דור אבו חציר |

56534-11/14 תאמ     12/02/2017




תאמ 56534-11/14 פלאפון תקשורת בע"מ נ' דור חי שלום פרוייקטים בע"מ, שלום דור אבו חציר, זיוה זוהר דור אבו חציר








בית משפט השלום בחיפה



תא"מ 56534-11-14 פלאפון תקשורת בע"מ
נ' דור חי שלום פרוייקטים בע"מ
ואח'
תיק חיצוני:




בפני

כבוד השופט
אבישי רובס

תובעת
פלאפון תקשורת בע"מ


נגד

נתבעים
1. דור חי שלום פרוייקטים בע"מ

, ח.פ. 512436437

2. שלום דור אבו חציר
, ת.ז. 067707653

3. זיוה זוהר דור אבו חציר
, ת.ז. 027817915




פסק דין


1.
התובעת, חברה בע"מ העוסקת בשיווק מכירה והתקנה של מכשירים סלולריים ובמתן שירותי רדיו טלפון סלולריים למנויים, הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית על סך של 14,977 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אגרה ושכ"ט עו"ד, בגין שירותים וציוד שסיפקה להם, לטענתה.


בשלב הראשון, ניתן כנגד הנתבעים

פסק דין
בהעדר על מלוא סכום התביעה. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק
הדין ובהחלטתו מיום 14.5.2015 הורה כבוד הרשם זיתוני על ביטול פסק הדין הנ"ל, למעט סך של 4,440 ₪, בו הודו הנתבעים. בנוסף, הורה כבוד הרשם על הגשת כתב תביעה מתוקן. אין חולק, כי הסך של 4,440 ₪ שולם על ידי הנתבעים ע"ח החוב והוא אכן קוזז במסגרת כתב התביעה המתוקן.

2.
כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן, הרי שהנתבעת מס' 1 (להלן "החברה") הינה חברה בע"מ ואילו הנתבעים 2 ו

-

3

הינם בעלי מניותיה. הנתבע מס' 2 (להלן "הנתבע") שימש בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה כמנהל של החברה. נטען, כי החברה התקשרה באמצעות הנתבעים 2 ו

-

3 בהסכמים לצורך קבלת שירותי סלולר וציוד.

התובעת טענה, כי בהתאם להסכמים שנכרתו בין הצדדים התחייבה החברה, באמצעות הנתבעים 2 ו

-

3 לשלם עבור השירותים והציוד שסופקו לה, בהתאם לחשבונות שיומצאו על ידי התובעת. נטען, כי התובעת סיפקה להם את הציוד ואת השירותים כמוסכם, והם עשו בו שימוש רב לאורך תקופה ארוכה וחויבו עבור השירותים, בהתאם לחשבוניות חודשיות שהונפקו להם.

במהלך החודשים יוני 2009 עד פברואר 2010, לא כובדו לסירוגין דרישות תשלום שונות שהוצגו לפירעון באמצעות הוראת הקבע שמסרה החברה לטובת התובעת ורק לאחר פניות לנציגיה שולמו החשבונות.

החל מחודש מרץ 2010 ואילך שולמו החשבוניות באמצעות כרטיס אשראי של הנתבעת מס' 3.

החל מחודש פברואר 2012 לא כובדו החשבוניות שהוצגו לפירעון באמצעות כרטיס האשראי הנ"ל וחרף פניות של התובעת אל הנתבעים בעניין, לא הוסדר החוב.

התובעת טענה, כי ביום 12.3.2012 ניידו הנתבעים את מנוייהם לרשת מתחרה, תוך שהם מותירים אחריהם חוב כספי בסך של 14,953 ₪ בגין שימוש וציוד.

נטען, כי מחקירה שביצעה התובעת, עולה שהחברה הפסיקה את פעילותה עוד בחודש אוגוסט 2011 וכי מצבה הכלכלי הורע
עוד בשנת 2009 לכן, לפחות 4 רכישות של מכשירי סלולר ומודם, אשר בוצעו ביום 1.1.2012 נעשו כאשר הנתבעת כבר לא היתה פעילה. התובעת טענה, כי היה על הנתבעים 2 ו - 3 לדעת שהחברה חסרת כושר פירעון וכי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה ולמרות זאת, המשיכו לעשות שימוש בשירותיה של התובעת. נטען, כי הסכמתה של התובעת למתן שירותים ומכירת ציוד לנתבעים החל מחודש אוגוסט 2011 ניתנה לאור מצב השווא שהציגו הנתבעים 2 ו - 3, לפיו החברה תוכל לעמוד בהתחייבותה לתשלום עבור השירותים והציוד וכן, בהסתמך על פרעון התשלומים באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת מס' 3.

עוד נטען, כי בנסיבות העניין יש להרים את מסך ההתאגדות מכח סעיף 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 ולחייב את הנתבעים מס' 2 ו - 3 באופן אישי בחובה של הנתבעת. נטען, כי הם ניהלו את הנתבעת בידיעה שאין בכוונתה לעמוד בהתחייבויותיה, בדרך של מימון דק, וכי קיומה של החברה נועד לתכלית של התחמקות מתשלום חובות. עוד נטען, כי הנתבעים 2 ו - 3 ניהלו את החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים ובאופן רשלני וכן, עשו בשירותים לצרכים פרטיים, תוך עירוב נכסים והעדר הפרדה בין האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת לבינם.

התובעת פרטה את חובם של הנתבעים באמצעות 13 חשבוניות (שמוש שוטף וציוד) שלא שולמו ו/או לא שולמו בחלקן. היא טענה, כי הנתבעים הפרו את ההסכם עימה, התעשרו על חשבונה שלא במשפט ועליהם לשאת בחוב.

3.
הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו, כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו

- 3 מחוסר יריבות משפטית, מאחר וכל ההסכמים נחתמו עם החברה בלבד, שהינה בעלת אישיות משפטית נפרדת, והיא בלבד שהתחייבה כלפי התובעת.


הנתבעים אישרו כי התובעת אכן סיפקה לחברה חלק מהציוד והשירותים, וכי מנהליה ועובדיה עשו בו שימוש בקשר לעבודתם. הם הודו, כי הוראת הקבע של החברה לא כובדה 4 פעמים מאז תחילת ההתקשרות בין הצדדים מסיבות שלא היו מתוכננות, עקב ירידה בפעילותה של החברה והשפל בתחום הבניה, אולם החברה דאגה להסדיר את התשלומים.


הנתבעים טענו כי החברה שילמה עבור כל הציוד עד שהחל הסכסוך עם התובעת, אשר נציגיה הוליכו אותם שולל. נטען, כי התובעת דרשה כספים בגין מכשירים שמעולם לא סופקו וגבתה כספים בגינם. נטען, כי נציגיה של התובעת הטעו את נציגה של החברה, נהגו בחוסר שקיפות באינפורמציה שנמסרה בנושא מחיר "שהתגלה תוך מספר ימים שהוא פי - 2 ממחיר השוק". נטען, כי עקב התנהגות התובעת כלפי החברה, נוידו המנויים לחברה מתחרה, לאחר מתן הודעה לתובעת.


הנתבעים כפרו בטענה כי החברה אינה פעילה משנת 2009 ופרטו שורה של הסכמים שנכרתו עימה במהלך השנים 2011 עד 2013 וכן, צרפו דפי חשבון כהוכחה לפעילות שוטפת שלה. הנתבעים כפרו בטענות הנוגעות להרמת המסך.


בנוסף, הנתבעים הצביעו על כך שקיים פער בלתי מוסבר בין סכום קרן החוב על פי מצב החשבון מיום 19.3.2014, בסך של 8,100 ₪, לעומת קרן החוב בתביעה. נטען, כי בניגוד לטענות התובעת, לא הותקן מכשיר מדגם
spirit
ברכבם ולמרות זאת נגבה מהחברה סך של 566.17 ₪. בהמשך, התייחסו הנתבעים לכל אחת מהחשבוניות נשוא התביעה (התייחסות לטענות אלו תינתן בהמשך פסק הדין) כאשר בחלק מהחשבוניות הם כפרו ובחלקן הודו. לטענתם, לאור חישוב שפורט בכתב ההגנה, נותרה התובעת חייבת להם סך של 1,211 ₪ (בסיכומיהם, ערכו הנתבעים תחשיב שונה ואישרו כי החוב, לאחר קיזוזים שונים, לרבות הסך של 4,440 ₪, מגיע כדי סך של 4,664 ₪). הנתבעים עתרו, אפוא, לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.

4.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר דוד שרף - נציג במחלקה לטיפול משפטי של התובעת. הנתבעים מצדם, הגישו את תצהירו של הנתבע - בעל המניות העיקרי בחברה ומנהלה. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

5.
השתלשלות העניינים פורטה היטב בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו של מר שרף. הנתבעים מצידם, כפרו אמנם בחוב הנטען ובאופן חישובו, אולם לא הציגו בכתבי הטענות שלהם (שנוסחו באופן מסורבל מאד) עמדה אחרת באשר להשתלשלות העניינים, למעט במספר נקודות, עליהן אעמוד בהמשך.

6.
הגם שחלק בלתי מבוטל מכתב ההגנה ותצהירו של הנתבע יוחדו לטענתה הלקונית של התובעת בכתב התביעה לפיה עיסוקה של החברה אינה ידוע לה, תוך התפלמסות מיותרת, לא ניתן לכך בסופו של דבר מענה מפורש בתצהיר הנתבע. מכל מקום, ניתן להבין מנספחי כתבי הטענות, כי החברה הנתבעת עסקה ככל הנראה בעבר בפרויקטים של בניה. בעל המניות העיקרי בחברה הוא הנתבע, אשר גם מנהל את החברה ואשתו, הנתבעת מס' 3, הינה בעלת המניות הנוספת.

7.
במהלך שנת 2007 התקשרה החברה, באמצעות הנתבעים 2 ו

-

3, בהסכמים לצורך קבלת שירותי סלולר וציוד. לשם פירעון החיובים, הוקמה לטובת התובעת הוראת קבע לחיוב חשבונה של החברה בבנק דיסקונט.

8.
אין חולק, כי בחודש יוני 2009 חוללו דרישות התשלום שהוצגו לפרעון באמצעות הוראת הקבע של החברה, בשל העדר כיסוי מספיק. ביום 8.7.2009, משלא שולם החוב, חרף מכתבי התראה נשלחו לנתבעים, נותקו קווי הפלאפון של הנתבעים לשיחות יוצאות. מיד לאחר מכן הוסדר התשלום והקווים חוברו.


במהלך חודש ספטמבר 2009 לא כובדו פעם נוספת החיובים שהוצגו לפרעון. רק לאחר ניתוק המנויים לשיחות יוצאות, שולם החוב שנצבר במזומן, בבנק הדואר והקוים חוברו. גם בחודש אוקטובר 2009 חזרו החיובים בשל אכ"מ. ריטואל משלוח ההתראה, ניתוק הקווים ותשלום החוב רק לאחר ניתוק הקווים לשיחות יוצאות חזר גם בחודשים בחודש נובמבר 2009, דצמבר 2009 וינואר 2010. עד לאותו שלב, חוללו באי פרעון ששה חשבונות שהוצגו בהוראת הקבע. הובהר לנתבע ביום 17.2.2010 כי חיבור הקווים נעשה באופן חריג, רק לאחר שהנ"ל שלם את מלוא יתרת החוב שנצבר נכון לאותו מועד (ראה נספח ת/9 לתצהיר שרף).

9.
ביום 1.3.2010 בקשה החברה, באמצעות הנתבעים, לרכוש שני מכשירים מסוג סמסונג. היות והחיובים הקודמים לא נפרעו כסדרם באמצעות הוראת הקבע של החברה, מסרה הנתבעת מס' 3 את פרטי כרטיס האשראי שלה, כאמצעי תשלום לכלל חיוביה של החברה כלפי התובעת. ואכן, אין חולק, כי עד לחודש אפריל 2012 נפרעו כל החיובים בגין שימוש שוטף וציוד, באמצעות אותו כרטיס אשראי.


מר שרף הבהיר, ואני מקבל את עמדתו בעניין זה, כי לולא המציאה הנתבעת מס' 3 את הוראת הקבע בכרטיס האשראי שלה, לא היתה התובעת מוסיפה ליתן לנתבעים שירותים כלשהם, לרבות רכישת מכשירים חדשים נוספים וכי מסירת אמצעי תשלום תקין, הווה תנאי להמשך מתן השירותים וההתקשרות בין הצדדים. כאמור, עד לאותו מועד חזרו 6 חיובים בהוראת הקבע של החברה וברור היה שהוראת הקבע אינה מהווה אמצעי תשלום תקין שיש בו כדי לכסות את החיוב השוטף, וכל שכן, את חיובי הציוד הנוסף החדש.


אין חולק, כי ביום 5.9.2011 שדרגו הנתבעים ארבעה מכשירי סלולר לארבעה מנויים שבידי החברה. כפי שיפורט בהמשך, במסגרת ההתייחסות לחשבוניות נשוא החוב, הרי שיום לאחר מכן, ב - 6.9.2011, בקשו הנתבעים להחליף את אחד המכשירים שנמסרו לידיהם במכשיר אחר מסוג אייפון 4 והתובעת נעתרה לבקשתם.


ביום 1.1.2012 נרכשו מהתובעת 4 מכשירים חדשים - 3 מכשירי טלפון סלולריים ומודם אחד. מי שחתמה על הסכמי ההתקשרות, ללא חותמת החברה, הינה הנתבעת מס' 3.

10.
ביום 12.3.2012 כחדשיים לאחר רכישת המכשירים הנ"ל, ניידו הנתבעים את המנויים שלהם (מלבד המודם) לחברת תקשורת אחרת. טענות הנתבעים בדבר "חיובים שגויים", "חוסר שקיפות באינפורמציה" והטעיה לא הוכחו בראיות כלשהן. בחקירתו הנגדית לא היה בידי הנתבע להצביע ולו על חיוב שגוי אחד, כנימוק להפסקת התשלומים והמעבר לחברה אחרת וממילא, לא הוכחה הטעיה במכירת מכשירים בעלות שהיא פי 2 ממחירי השוק, כטענתו.


ביום 13.3.2012, עקב ניוד המנויים, נשלחה לחברה הודעה בדבר הפסקה מוחלטת של השירות. עוד הודיעה התובעת לנתבעים באותו מכתב, כי חיובים בגין התקופה שקדמה להפסקת השירות יישלחו באמצעות החשבונית החדשית וכי חשבונית סופית עבור המנויים תשלח עד ליום 11.5.2012 והיא לא תכלול תשלומים בגין ציוד קצה (ראה ת/17).

הגם שאין חולק, כי באותה עת טרם סולק מלוא החוב, בין אם בגין שימוש שוטף בעד יתרת התקופה עד לניוד המנויים ובין אם בגין הציוד שנרכש (אשר אמור היה להיות משולם בתשלומים במשך חדשים ארוכים לאחר מכן), בטלה הנתבעת מס' 3 את הוראת הקבע בכרטיס האשראי שלה.

כמו בפעמים הקודמות, התובעת פנתה לנתבעים בדרישה שיסדירו את חובם.
ביום 23.4.2012 נעשה ניסיון לשלם את החוב בקופה, באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת מס' 3, אולם התשלום סורב (ראה ת/19 לתצהיר שרף). אדגיש, כי הנתבעת מס' 3, לה יוחסו פעולות חתימה על מסמכים, מסירת אמצעי תשלום ושיחות, לא טרחה להגיש תצהיר מטעמה או להתייצב לדיון. הלכה היא, כי
הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה הראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (
ע"א 2275/90

ל

ימה

נגד

רוזנברג

,

פ

"

ד

מז

(2) 606
וע"א 641/87


קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים ואח'

, פ"ד מד

(1) 239,
ע"א 565/88

הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו
, פ"ד מה

(4) 658).
הנתבעת מס' 3 היתה מעורבת בחתימה על ההסכמים עם התובעת, היא בצעה בעצמה רכישות של חלק מהמכשירים, תוך חתימה על הסכמים, ללא חותמת של החברה, ובחירתה שלא להגיש תצהיר עדות ראשית ולא להעיד פועלת לרעתה ולרעת יתר הנתבעים בכל המישורים.

11.
אי תשלום יתרת החוב גררה הגשת התביעה כנגדם הנתבעים.

12.
אחת מטענות ההגנה שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה, היתה כי על פי מסמך "מצב חשבון ליום 19/3/14" (נספח ז') שהוציאה התובעת, סך חובה של החברה בגין חשבוניות שמוש שוטף וחשבוניות ציוד, עמד על סך של 8,100 ₪ בלבד. לטענתם, יש במסמך זה כדי להוכיח כי חובה של החברה, אף לשיטת התובעת, נמוך בהרבה מהנדרש בכתב התביעה וכי התובעת אינה יכולה להתכחש למסמך זה. הנתבעים חזרו על טענה זו מספר פעמים בכתב ההגנה מטעמם.


דין טענה זו להידחות. כפי שעולה מתצהירו של מר שרף, ואני מקבל את טענתו בעניין זה, מסמך מצב החשבון מיום 19.3.2014 שיקף את החוב, אולם למעט חשבוניות שהועברו לחוב אבוד בהתאם לתקנות מע"מ, וטרם הושבו למצבת החוב המלאה. מר שרף הפנה לחשבוניות הזיכוי (ת/1ב לתצהירו), שם נרשם במפורש, כי אין בהודעת הזיכוי כדי להוות ויתור, הסכמה או מחילה על החוב וכי עם פרעון החוב, תשלח לחברה חשבונית מס בהתאמה. תצהירו של מר שרף בעניין זה לא נסתר במאומה והוא נתמך היטב באסמכתאות מתאימות, לרבות העתקים של מצב החשבון וחשבוניות הזיכוי בגין חוב אבוד. הסך של 8,100 ₪, בצירוף הסכומים שהועברו לחוב אבוד (חשבוניות בגין ציוד ושמוש שוטף, לרבות החשבונית בגין מכשיר האייפון), הינו סכום התביעה.

הגם שחלק מהחיובים הוכרזו בשלב מסויים כ"חוב אבוד", אין בכך כדי לאיין את החוב או משום ויתור של התובעת על החוב. העובדה כי החוב הוכר כ"חוב אבוד" אינה מונעת מלהמשיך בהליכי גביית החוב שהוכר כ"אבוד" ואם יעלה הדבר בידי הנושה (התובעת), יראו את הסכום שנגבה כחייב במס במועד קבלתו (ראה ע"א 5865/03 בדש נגד שותפות עוף חיפה (1992) (14.7.2004), ע"א 2112/95
אגף

המכס

ומע

"

מ

נגד

אלקה

אחזקות

בע

"

מ

,

פ

"

ד

נג

(5) 769)

וכן, רע"א 1310/07 נעם אגוזי נגד בנק בינלאומי הראשון לישראל בע"מ
(14.5.2007)). לפיכך, עומדת לתובעת זכות תביעה על מלוא החוב, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחשבוניות שהוצאו לחברה הנתבעת.

13.
באשר להתחשבנות בין הצדדים, העלו הצדדים טענות בקשר למספר חשבוניות. אדון בטענות הצדדים, לגבי כל אחת מהחשבוניות נשוא החוב.

חשבוניות בגין מכשירים

14.
כפי שעולה מכתב ההגנה, כמו גם מסיכומיהם של הנתבעים, הרי שהם מודים בחובם בגין חשבונית 075000109621 (סך של 1,856.59 ₪), חשבונית 075000109796 (סך של 306.59 ₪), חשבונית 075000109806 (סך של 1,856.59 ₪), חשבונית 075000109824 (סך של 1,856.59 ₪), חשבונית 3015059744 (סך של 718.80 ₪) וחשבונית 3015059633 (סך של 718.80 ₪), בסך כולל של 7,313.96 ₪.

חשבונית 3017898234 מיום 6.9.2011 וחשבונית 3017891428 מיום 5.9.2011
- סעיפים 21.5 - 21.6 לכתב התביעה

15.
התובעת טענה, כי ביום 5.9.2011 הפיקה לחברה חשבונית שמספרה 3017891428, על סך של 1,796 ₪, בגין רכישת מכשיר מסוג נוקיה 7230 וכי היתרה לתשלום בגין חשבונית זו הינה בסך של 1,496.75 ₪.

התובעת טענה, כי ביום 6.9.2011 הפיקה לחברה חשבונית שמספרה 3017898234 על סך של 4,316 ₪, בגין רכישת מכשיר מסוג אייפון 4 וכי היתרה לתשלום בגין חשבונית זו הינה בסך של 3,596.93 ₪.

16.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי המכשיר מסוג אייפון כלל לא נמכר לחברה, אלא ניתן לה בתמורה לשני מכשירים אחרים מדגם נוקיה 7230 שנרכשו ביום 5.9.2011 בתמורה לסך של 1,796 ₪ כל אחד. נטען, כי תמורת שני המכשירים הנ"ל ניתן לחברה מכשיר מדגם אייפון 4 ולא קיים הסכם כלשהו בקשר למכשיר זה.


אין בידי לקבל את טענותיהם של הנתבעים. ראשית, בחקירתו הנגדית הכחיש תחילה הנתבע כי קיבל אייפון והפטיר כלפי ב"כ התובעת "תראי לי שקיבלתי אייפון" (עמ' 10, שורה 22 לפרוטוקול). בהמשך, טען בניגוד לאמור בכתב ההגנה ובתצהירו, כי קיבל את מכשיר האייפון כנגד שני מכשירים אחרים מסוג גלקסי. משנשאל איזה גלקסי, השיב כי מדובר בטלפונים מסוג גלקסי מיני (עמ' 10, שורות 24 - 28). אלא שעיון בתצהיר התובעת על נספחיו, מעלה כי שני המכשירים מסוג סמסונג גלקסי מיני נרכשו על ידי החברה רק ביום 1.1.2012, כשלושה חודשים לאחר רכישת מכשיר האייפון 4. משעומת הנתבע עם עובדה זו, שינה גרסתו וטען כי החברה החזירה מכשיר נוקיה אחד "וזה אמור להתקזז מהאייפון". גם טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם הטענות שהועלו בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית.

שנית, גם הטענה לפיה מכשיר האייפון ניתן לתובע כנגד שני מכשירי נוקיה אינה יכולה לעמוד לנתבעים, שהרי הם לא שילמו עבור אותם מכשירים. משלא שולמה עלותם של שני מכשירי הנוקיה, מובן כי לא ניתן לקזזם למול מכשיר שלישי מסוג אייפון.

17.
מכל מקום, כפי שעולה מהראיות שהוצגו בפני
, הרי ביום 5.9.2011 רכשו הנתבעים שני מכשירים. האחד - נוקיה
3
x
והשני נוקיה 7230, בעלות של 1,796 ₪ כל אחד (ראה סעיף 20 לתצהירו של דוד שרף, על נספחיו). ביום 6.9.2011, יום לאחר ביצוע השדרוג, ביקשו הנתבעים להחליף את המכשיר מסוג נוקיה

3
x
במכשיר מסוג אייפון 4. התובעת אכן החליפה לנתבעים את מכשיר הנוקיה במכשיר מסוג אייפון 4, העסקה בגין רכישת הנוקיה

3
x
בוטלה ובמקומה הוצאה לחברה חשבונית בגין רכישת אייפון 4 (ראה נספח ת/13 לתצהירו של מר שרף).

18.
אני דוחה, אפוא, את טענותיהם של הנתבעים בקשר לשתי החשבוניות הנ"ל ואני קובע כי עליהם לשאת ביתרת החוב בגינן.

חשבונית 3010785371 מיום
31.10.2007 - סעיף 21.11
לכתב התביעה

19.
התובעת טענה, כי ביום 31.10.2007 הפיקה לחברה חשבונית שמספרה 3010785371, על סך של 536.39 ₪, בגין רכישת מכשיר מסוג
spirit

לרכב וכי היתרה לתשלום בגין חשבונית זו הינה בסך של 5 ₪. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי מכשיר ה -
spirit
לא סופק להם ולא הותקן ברכבם ולמרות זאת, גבתה התובעת מהחברה סך של 566 ₪. הנתבע עתר לקזז סכום זה, כמו גם סך נוסף של 1,035 ₪ מסכום התביעה. בתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע כי כאשר הגיע לתחנת ההתקנה הוסבר לו שיש צורך לחורר את הפאנל הקדמי של הרכב על מנת להתקין את הכננת, אולם הוא התנגד לכך בתוקף, ויתר על ההתקנה והמכשיר לא הותקן ברכב. הנתבע הפנה בעניין זה לנספח י' לכתב ההגנה, ממנו ביקש להסיק כי המכשיר הוחזר ביום 6.6.2007. אין בידי לקבל טענה זו. החשבונית בגין מכשיר

spirit
הינה מיום 31.10.2007, אז נמסר המכשיר לידיו של הנתבע (הנתבע אינו חולק על כך שנמסר לו המכשיר). לא ייתכן, אפוא, שמכשיר שסופק ביום 31.10.2007 יוחזר כ - 5 חודשים לפני כן, ביום 6.6.2007. מטעם זה, אין גם לקבל את הטענה, לפיה שילם הנתבע בגין מכשיר זה סך של 1,035 ₪. יתירה מזאת, לאורך כל התקופה מאז אספקת המכשיר ביום 31.10.2007 ועד הגשת התביעה, לא העלה הנתבע טענה כלשהי בגין חיובים עבור מכשיר זה, אשר הופיעו בכל אחת מהחשבוניות החודשיות שהונפקו לחברה. אני דוחה את טענותיו של הנתבע בעניין זה, כמו גם את טענת הקיזוז.

20.
סיכומה של נקודה זו, החוב בגין הציוד והמכשירים מסתכם, אפוא, לסך של 12,412.64 ₪.

חשבוניות בגין שימוש

21.
כפי שעולה מסיכומיהם של הנתבעים, הרי שהם מודים בחובם בגין חשבונית 2143603946 על סך של 895.56 ₪ בגין התקופה מיום 8.1.2012 ועד ליום 7.2.2012 וכן בגין חשבונית 214465942 על סך של 841.92 ₪ בגין התקופה מיום 8.2.2012 ועד ליום 7.3.2012.

22.
התובעת טענה, כי יתרת חובם של הנתבעים בגין חשבונית 2145687964, עבור שימוש שוטף בתקופה שהחל מיום 8.3.2012 עד ליום 7.4.2012 הינה בסך של 485.86 ₪. בנוסף, התובעת טענה, כי יתרת חובם של הנתבעים בגין חשבונית 2146702991, עבור שימוש שוטף בתקופה שהחל מיום 8.4.2012 עד ליום 7.5.2012 הינה בסך של 317.59 ₪.


הנתבעים העלו שתי טענות הגנה בגין החשבוניות הנ"ל. האחת - הנתבעים הפנו לנספח ז' לכתב ההגנה, ממנו עולה כי יתרת חובם בגין כל אחת מהחשבוניות בגין השימוש, עמד ביום 19.3.2014 על סך של 189.56 ₪ בלבד. כאמור, כפי שהובהר לעיל, נספח ז' הנ"ל מהווה יתרת חוב לאחר קיזוז חשבוניות בגין חוב אבוד. אין בכך משום ויתור של התובעת על יתרות החוב והיא
רשאית לתבוע את מלוא היתרה מהנתבעים. מר שרף הבהיר בתצהירו, ואני מקבל את עמדתו בעניין זה, כי יתרת החוב המופיעה באותו מצב חשבון באשר לחשבוניות החוב השוטף בסך של 189 ₪, איננה משקפת תשלום כלשהו של הנתבעים על חשבונן, אלא יתרה לאחר זיכוי בגין חוב אבוד בלבד. טענתו של מר שרף בעניין זה נתמכת היטב בנספח ת-1א' לתצהירו (עמ' 3), ממנו עולה כי כל ארבע החשבוניות בגין השימוש השוטף זוכו בחשבוניות בגין חוב אבוד ונותרה בכל אחת מהן יתרת חוב בסך של 189.56 ₪ בלבד. אני דוחה, אפוא, את טענות הנתבעים בעניין זה.

השניה - הנתבעים טענו, כי ביום 12.3.2012 הם ניידו את מינוייהם לחברת אורנג' ומאותה עת ואילך היתה מנועה התובעת מלחייבם בגין שימוש בשירותיה. נטען, כי למרות ניוד המנויים לחברה אחרת, המשיכה התובעת לחייב את החברה בגין שימוש שוטף עד ליום 7.5.2012. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שעולה מפירוט החשבונית (נספח ת-1א', עמ' 11 - 20 לתצהירו של מר שרף), כל מנויי הנתבעים אשר נוידו ביום 12.3.2012 חויבו בגין התקופה עד ליום זה בלבד ולא קיים חיוב לתקופה שלאחר מכן. מנגד, מנוי נוסף הינו מודם שכלל לא נוייד לחברה אחרת ולכן, הוא חויב בגין מלוא התקופה. במהלך הדיון אישר הנתבע במפורש לשאלת בית המשפט, כי אכן הנתבעים לא ניידו את המודם לחברה אחרת. משלא נוייד המודם, החיוב השוטף בגינו נמשך עד לסוף התקופה, כטענת התובעת ואין לנתבעים הגנה מפני חיוב זה.

23.
סיכומה של נקודה זו, החוב בגין השימוש השוטף מסתכם לסך של 2,540.93 ₪.

24.
סכום החוב בגין ציוד ומכשירים ובגין שימוש שוטף מסתכם, אפוא, לסך של 14,953.57 ₪. הסכום הנ"ל עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על סך של 15,824 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 4,523 ₪ (4,440 ₪ בשיערוך) ששולמו על ידי הנתבעים לאור החלטת כבוד הרשם זייתוני מיום 14.5.2015. לפיכך, חוב החברה כלפי התובעת עומד כיום על סך של 11,301 ₪.

שאלת חיובם של הנתבעים 2 ו - 3

25.

התובעת בקשה לחייב את הנתבעים 2 ו - 3
יחד עם החברה שבבעלותם, בגין החוב.
26.
קיימים שני מסלולים בהם ניתן לחייב מנהלה של חברה או בעל מניות שלה באופן אישי. האחד - באמצעות דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות בין האורגן לבין החברה במסגרתה פעל, לפי
סעיף 6 לחוק החברות.

השני - הטלת אחריות אישית על אורגן החברה, עקב פעולותיו האישיות, באמצעות דיני החוזים, במידה ולא עמד בהתחייבויות אישיות שלו, או דיני הנזיקין, באמצעות עוולת הרשלנות.
נושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו הוא עצמו בצע מעשה נזיקי כלפי אחר
(ראה
ע"א 8133/03

עודד יצחק נגד לוטם שיווק בע"מ ואח'

, פ"ד נט

(3) 66,
ע"א 407/89
צוק

אור בע"מ נגד קאר סקיוריטי

, פ"ד מח

(5) 661,
ע"א 9916/02

בן מעש נגד שולדר חברה לבניה
בע"מ וע"א 2273/02

חברת פסל בע"מ נגד חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ
, פ"ד נח

(2) 36).

27.

סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999

קובע, למעשה, כי רק במקרים חריגים יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות - כאשר נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה או לעשות מעשה שפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר, ונוסחו מצומצם לעומת חוק החברות הישן. תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שמוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה והיא מכוונת כנגד בעלי מניות המבקשים לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (
ע"א 10582/02

ישראל בן אבו נגד דלתות חמדיה
(16.10.2005),

ע"א 2223/99

ויטלי קריספי נגד ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ

,

פ"ד נז

(59 116)). הרמת מסך ההתאגדות הינה פעולה קיצונית אשר אינה נעשית כדבר שבשגרה ויש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (
ע"א 4606/90

איטה מוברמן נגד תל מר בע"מ

, פ"ד מו

(5) 353). כפי שיפורט להלן, נסיבות אלו אכן מתקיימות בענייננו.

28.
במהלך השנים 2010 עד 2012 רכשו הנתבעים, באמצעות החברה, מכשירים חדשים (בגינם נוצר החוב נשוא התביעה) וכן, עשו שימוש בשירותיה. כפי שפורט לעיל, החל מחודש יוני 2009 ועד לחודש פברואר 2010 חוללו 6 דרישות תשלום שהוצגו לפרעון באמצעות חשבון הבנק של החברה. הנתבעים אמנם צרפו חלק מדפי תנועות בחשבון הבנק של החברה, אולם נמנעו משום מה מלצרף למשל את דפי התנועות לחדשים יוני עד ינואר 2010, על מנת שניתן יהיה ללמוד על מצבה התזרימי של החברה באותה עת. מכל מקום, עצם העובדה שבאותה עת חוללו 6 מתוך 7 דרישות תשלום בהוראת הקבע של החברה בבנק, מצביעה כשלעצמה על כך שמצבה הכלכלי של החברה היה רע והיא לא יכלה לפרוע אפילו תשלומים שוטפים קטנים בגין שירותי סלולר. יתירה מזאת, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי "באותה עת היתה ירידה של הפעילות". אם נדייק, ניתן לומר כי באותה תקופה היתה החברה נתונה בחדלות פרעון. למרות זאת, ביום 1.3.2010
בקשה החברה, באמצעות הנתבעים, לרכוש שני מכשירים מסוג סמסונג. היות והחיובים הקודמים לא נפרעו כסדרם באמצעות הוראת הקבע של החברה, מסרה הנתבעת מס' 3 את פרטי כרטיס האשראי שלה, כאמצעי תשלום לכלל חיוביה של החברה כלפי התובעת. כפי שקבעתי לעיל, לולא המציאה הנתבעת מס' 3 את הוראת הקבע בכרטיס האשראי שלה, לא היתה התובעת מוסיפה ליתן לנתבעים שירותים כלשהם, לרבות רכישת מכשירים חדשים נוספים וכי מסירת אמצעי תשלום תקין, הוותה תנאי להמשך מתן השירותים וההתקשרות בין הצדדים. כאמור, עד לאותו מועד חזרו 6 חיובים בהוראת הקבע של החברה וברור היה שהוראת הקבע אינה מהווה אמצעי תשלום תקין שיש בו כדי לכסות את החיוב השוטף, וכל שכן, את חיובי הציוד הנוסף החדש. התובעת הסתמכה, אפוא, על הוראת הקבע בכרטיס האשראי שמסרה הנתבעת מס' 3 ורק על בסיס התחייבות זו הסכימה להמשיך וליתן לנתבעים שירות ואף למכור להם מכשירים חדשים. ואכן, עד לחודש אפריל 2012 נפרעו כל החיובים בגין שימוש שוטף וציוד, באמצעות אותו כרטיס אשראי.


עיון בדפי התנועות בחשבון הבנק של החברה שהוצגו על יד הנתבעים, מעלה כי החברה, אשר הנתבע הציג אותה כחברה פעילה המעסיקה עשרות עובדים, התנהלה ללא מסגרת אשראי וכבר בשנת 2010 חוללו בחשבונה המחאות (מעבר להוראות קבע שחזרו). החל מחודש ינואר 2012 לא היו לחברה הכנסות כלשהן והמחאות שלה חוללו בהעדר כיסוי מספיק. למעשה, חשבון הבנק של החברה לא היה פעיל כלל החל מחודש מרץ 2012. למרות מצבה הכלכלי הקשה של החברה, כפי שבא לידי ביטוי בדפי התנועות בחשבון הבנק שלה,
פנתה הנתבעת מס' 3 לתובעת ביום 1.1.2012 רכשה ממנה, בשם החברה, 4 מכשירים חדשים - 3 מכשירי טלפון סלולריים ומודם אחד. היא חתמה על הסכמי ההתקשרות, ללא חותמת החברה. כחדשיים בלבד לאחר מכן, כשבידיהם ציוד ומכשירים סלולריים חדשים, ניידו הנתבעים את המנויים לחברה אחרת, ובד בבד, הנתבעת מס' 3 בטלה את הוראת הקבע בכרטיס האשראי. הנתבע מצידו, הציג עצמו כמנהלה של החברה והרוח החיה בה, ועל פי המסמכים שצורפו לתצהירו של מר שרף ועדותו של הנתבע עצמו, ברור כי הוא היה מודע לכל המהלכים ושותף להם.


התנהלות זו של הנתבעים 2 ו - 3 מעידה
על שמוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על מנת לקפח את התובעת, תוך רכישת ציוד שירותים, מתוך ידיעה ברורה כי החברה לא תוכל לשאת בחיובים.

אוסיף, כי למעשה, מדובר בחברה משפחתית, הנתבע זיהה עצמו לחלוטין עם החברה והשיב בחקירתו הנגדית כי למעשה, החברה זה הוא (אעיר, כי בסעיף 9א לסיכומיהם, עתרו הנתבעים להשית את יתרת החוב על הנתבע "שהוא מחזיק העיקרי במניות החברה 99%". נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם). יש בכך נימוק נוסף להרמת מסך ההתאגדות.
לפיכך, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 2 ו - 3 בחובה של החברה כלפי התובעת.


29.
מעבר לכך, קיימים טעמים נוספים לחיובם האישי של כל אחד מהנתבעים 2 ו - 3. הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי לשם חיובה של החברה יש צורך בחותמת של החברה וחתימה של מורשה. הוא הוסיף כי כאשר חותם מי שאינו מורשה, חתימה זו אינה מחייבת את החברה (עמ' 7, שורות 8 - 17 לפרוטוקול). כפי שעולה מההסכמים בין הצדדים (נספחים ת/12 ות/15), הרי שחתימות הנתבעים 2 ו - 3 חסרות את חותמת החברה. הנתבע מס' 2 לא ידע לומר מי היו מורשי החתימה בכל אחד מהמועדים הנ"ל ומשלא צורפה חותמת החברה, המשמעות היא שהנתבעים 2 ו - 3 התחייבו כלפי התובעת בעצמם.

30.
יתירה מזאת, משעה שמסרה הנתבעת מס' 3
את פרטי כרטיס האשראי שלה, כאמצעי תשלום לכלל חיוביה של החברה כלפי התובעת, היא נחשבת כמי שהסכימה לשלם את התשלומים החלים על החברה ובנסיבות העניין שלפני, ברור כי נטלה על עצמה חבות לשאת בחוב החברה כלפי התובעת (ראה ע"א (מחוזי-חיפה) 6499-05009 דרק זינובי נגד פלאפון בע"מ (10.12.2009), הנזכר בסיכומיה של התובעת. בקשת רשות ערעור על פסק הדין הנ"ל נדחתה במסגרת בר"ע 5536/09 בבית המשפט העליון). אוסיף, כי התובעת הסתמכה על התחייבות זו של הנתבעת מס' 3 ולולא המציאה האחרונה את הוראת הקבע בכרטיס האשראי שלה, לא היתה התובעת מוסיפה ליתן לנתבעים שירותים כלשהם ולא היתה מאפשרת רכישת מכשירים חדשים נוספים בשנת 2010 ובשנת 2012. לפיכך, חבה הנתבעת מס' 3 באופן אישי בחובה של החברה כלפי התובעת.

31.
סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של
11,301 ₪ (מעבר לסך של 4,440 ששולם עד כה). בנוסף, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 3,700 ₪ (אבהיר, כי בפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון את כלל החיוב, לרבות החיוב על פי החלטת כבוד השם זיתוני מיום 4.5.2015).
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 56534-11/14 פלאפון תקשורת בע"מ נ' דור חי שלום פרוייקטים בע"מ, שלום דור אבו חציר, זיוה זוהר דור אבו חציר (פורסם ב-ֽ 12/02/2017)