פסקי דין על בויקו מונוב | פסקי דין על מלונות דן | פסקי דין על יוסף אילת | פסקי דין על שמעון אילת ואח' |

3394-09/14 סעש     19/02/2017




סעש 3394-09/14 בויקו מונוב נ' מלונות דן בע"מ, יוסף אילת, שמעון אילת ואח'








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 3394-09-14



לפני:

כב' השופטת
שרה מאירי

– אב"ד
נציגת
ציבור (עובדים)
גב' דבורה פינקלשטיין
נציג ציבור (מעסיקים)
מר אריה רבינוביץ

ה
תובע:
בויקו מונוב
ע"י ב"כ עו"ד ארז כהן

-

ה
נתבעים
1. מלונות דן בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד משה ברנר
ועו"ד יסמין קונן


2. יוסף אילת
3.
שמעון אילת
נתבעים 2,3 ע"י ב"כ עו"ד צביקה ציפוק
4. וינשטיין הפעלות מסחר ושירותים בע"מ
5.
ש.י.א. חניונים (2010) בע"מ
6.
ב.ד.א חניונים בע"מ
7.
ש.י.א. ירוק השכרת רכב בע"מ
נתבעים 5-7 – ע"י ב"כ עו"ד צביקה ציפוק




פסק דין

1.
הרקע וההליך
התובע הועסק כשומר חניון במלון דן למעלה מ-10 שנים, כשלטענתו, קופח ונוצל באופן בוטה, כשהועסק בפועל ע"י הנתבעים 2, (אב פושט רגל) ו-3 (בנו), באמצעות 5 חברות קבלן מתחלפות, אך תמיד באותו מקום.
בתביעה שהגיש(9.9.14) טען כי החל לעבוד כאמור ב-2.7.04 וסיים עבודתו ב-31.7.14,סה"כ 121 חודשי עבודה, כשהנתבעת 1("מלון דן") העסיקה אותו בחצריה כל השנים, באמצעות חברות קבלן שונות, שחתמו על חוזה "הרשאה" להפעלת החניון. טוען התובע כי
עבד 7 ימים בשבוע, כאשר כ"א מהנתבעים חב כלפיו,
ותוך שעתר לרכיבים שונים וסה"כ 1,053,366 ₪.
2.
הנתבעים 2,3,5-7 הגישו הגנתם(30.12.14) בה עתרו לדחיית התביעה. הנתבע 2 הינו ניצול שואה, נכה בן 81, שבנו(הנתבע 3) מאפשר לו להגיע מעת לעת
לחניון במהלך השבוע, כדי להעביר זמנו; הנתבע 3 הוא הבעלים של "הנתבעות 3-5".
יש לדחות על הסף התביעה כנגד הנתבעים 2-3, משהאב אינו ולא היה בעל מניות בנתבעות, הן עפ"י פקודת פשט"ר והן עפ"י ס' 6 לחוק החברות, משמעולם לא פעל לשם מרמה; וכנגד הנתבעים משמדובר בהוצאת דיבה.
התובע הגיש תביעתו כנקמה, משנתפס גונב מקופת הנתבעת 7, גניבה בה הודה בשיחה עם הבן ועו"ד שי רודנסקי, ע"ס 50,000 ₪.
התובע לא היה שומר ולא עבר הכשרה בשמירה/מלונאות וכל תפקידו התמצה בלקבל כסף בחניה ולתת קבלה.
הנתבעים לא עסקו ואינם קשורים לענף המלונאות /השמירה ולא חל עליהם צו הרחבה.
נטען עוד כי לא ידוע לנתבעים אודות הנתבעת 4 [יצויין כי בתום דיון ההוכחות ניתן כנגדה פס"ד בהעדר הגנה].
[יצוין כי ב"כ הנתבעים הנ"ל התפטר מייצוגו ב- 13.8.15 (ולאחר שנתקבל זימון לדיון הוכחות בפני
נו.
בהתאם – לא הגישו עדויותיהם ובתום דיון ההוכחות, ניתן

פסק דין
כנגדם)].

פסה"ד שלהלן ניתן אך בתביעה כנגד הנתבעת 1.

3.
הנתבעת 1 ("המלון") הגישה הגנתה (18.11.14) בה עתרה לדחיית התביעה כנגדה. התובע הועסק כנראה ע"י מי מהנתבעים האחרים כשומר בחניון שנוהל על ידם/מטעמם.
הנתבעים 2-3 ("האב"/"הבן", או יחדיו: "הנתבעים"), באמצעות תאגידים מטעמם, ניהלו חניון ועסק לרחיצת מכוניות במוסך המצוי באגף צפוני - מזרחי של המלון ("החניון"), מכח הסכם הרשאה שנחתם בין הנתבעת לחברת חניוני נחום(94) בע"מ ("נחום"; "ההסכם") שחוּדש והוּמחה מעת לעת לתאגידים אחרים שבשליטת הנתבעים, כך עד 31.12.06.
מינואר 2006 החלה הנתבעת 4 לנהל החניון בהתאם להסכם, ואף זכויותיה והתחייבויותיה מכח הסכם הוּמחו מעת לעת למורשים נוספים, בשליטת הנתבעים (צויינו תאגידים נוספים שאינם בין מי מהנתבעות שבתביעה).

המורשים כולם ניהלו עסק אוטונומי, בעצמאות מלאה בניהול ותפעול החניון, לפי מיטב שיפוטם העסקי והכלכלי, מול לקוחות, ספקים ועובדים, כולל התובע, והמלון כלל לא היה מעורב, ומשקיימת הפרדה פיזית בין המלון לחניון, הפתוח לשימוש הציבור הרחב (כמו עסקים אוטונומיים נוספים הפועלים במתחם ובשטחי המלון).
התובע מעולם לא הועסק ע"י המלון, המלון לא קיבל כל שירות ממי מהנתבעים 2-7 והתובע אף לא הועסק אצל קבלני שירות מטעם המלון.

3.
בדיון מוקדם שהתקיים בפני
כבוד השופט
ת. סילורה הועבר התיק להוכחות.

התובע הגיש תצהירו ותצהיר מר עמוס גולדשטיין ("גולדשטיין").

המלון הגיש תצהיר מר איתן לנדסמן, סגן החשב ("לנדסמן").

ביום 16.5.16 נשמעו בפני
נו עדויות הצדדים.

יצוין כי פרוטוקול הדיון הוקלט מטעם התובע (ברשות ביה"ד ולאחר עמדת המלון).

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

כאמור, בשל תקלה (שטיבה לא הובהר) – לא הובא למתן פס"ד (עניין שהוברר אגב רק בראשית פברואר 2017), משכך,
ניתן עתה פסה"ד והתנצלותנו לצדדים על כך.

כך גם, לא הובאה בפני
נו להכרעה בקשה של המלון (מ-10.7.16) למחיקת ראיות מסיכומי התובע. נתייחס איפוא
למבוקש להלן.

4.
ההכרעה

א.
הבקשה למחיקת ראיות מסיכומי המשיב

אין חולק כי הגשת סיכומים אין בה להתיר "אי כיבוד החלטות שיפוטיות" ברורות ומובנות, מה גם שמנוגד הדבר לאופן בו מתנהל, וראוי כי כך, הליך משפטי, גם בביה"ד.

בהתאם – כל מסמך שלא הוגש במסגרת ראיות התובע (כאמור במצורף לתצהירו ולמצער, כטענתו בסיפא הודעה על תצהיריו, תוך הפנייה לנספחי התביעה) – אינו חלק מהראיות בהליך!

יתר על כן, משעסקינן בהתנגדות שהושמעה במהלך הדיון להגשת מסמכים (שלא נערכו כדין/עדויות סברה/שמועה או שלא באמצעות עדות) – ודאי כי אלה לא ישמשו בפני
נו בהכרעתנו ונתייחס לעניין גם בסיפא הכרעתנו, בבואנו לקבוע הוצאות ההליך!
[אגב, יש לתקן הפרוטוקול עמ' 5 שורה 21: "הואיל והתובע לא ערך אותם"].


נבהיר עוד – אין כל משמעות לתשובה, לפיה הגיש התובע מה שהיה בידיו נכון לעת מסויימת, שהרי לפי "היגיון" זה, שמא נמתין עוד עד שימצאו בידיו של צד מסמכים שיהא בהם להוכיח טענותיו, ימים (וגם חודשים/שנים) לאחר שנשמע הליך משפטי?! – ברי כי אין שחר לטענה זו.

כך הוא ודאי באשר לטענה בתגובתו (ס' 3), שכה מופרכת היא, ודאי לנדון, שמבכרים אנו אף לא לפרטה.

ובאשר ל"שת"פ" עם "אנשים בכינוס נכסים" – ראשית, אין בפני
נו ביסוס לנטען והתובע, בכל הכבוד, אינו בימ"ש של פש"ר או הנאמן/המנהל המיוחד. ומנגד, לא הוכח כי התביעה הוגשה לאחרון, או כי ניתנה "רשות" בימ"ש של פש"ר לנהל ההליך דנא כנגדו טרם הוגש [ובפועל – מתי כך].
אגב כך, נזכיר כי בתצהירו טוען התובע (ס' 6) כי האב בכינוס נכסים

מ- 8.5.13 וכי "קיבלתי אישור מבית המשפט המחוזי לנהל מולו את התביעה" – ולא נדע מתי כך ומי בדיוק כך החליט (משלא הוגש).

באשר למסמכים – ודאי יודע התובע כי "חשבוניות" אף הן בבחינת "ראיות" – והסבריו, אין מקומם בתגובתו לבקשה, אלא במועד ובדרך הנכונה להצגת ראיות – כאמור, בטרם דיון ההוכחות ועפ"י החלטות ביה"ד. בהתאם, גם בעניין זה הצדק עם המלון, ואין מקום לראיות או "לעיסוק" בהן ו"הסברן" (בס' 7-10 לתגובה וכו'). ודאי איננו עוסקים בעבודת התובע, לאחר הגשת התביעה שבפני
נו.

ודאי, אין כל משמעות ראייתית למסמכים המאוחרים ליחסי הצדדים ולאחר מועד הגשת התביעה.

מן הדין ומן הצדק להתנהל בהליך משפטי באופן בו ראוי לנהל הליך כאמור ולא כעולה, בהתנהלות התובע.
וכמובהר – הוצאות, גם בהקשר זה, תשקלנה בסיפא הכרעתנו.

ב.
המלון

אין חולק כי החניון בו הועסק התובע מצוי בחצרי המלון.

בכך, כשלעצמו, אין כדי להופכו לעובד המלון.
גם בעובדה כי אורחי המלון רשאים לחנות בחניון או יש להם "עדיפות" בחניה (- כעולה מתמונות בנספח 1) – אין כדי לשנות מכך.
אין לשכח כי עפ"י ההסכם (הפועל כך עשרות שנים גם לשיטת התובע וגולדשטיין) – מדובר בחוזה רשות, בשימוש ברשות שעושים מי מהנתבעים (ו/או אחרים מטעמם) בשטח המוסך של המלון, תוך שהמורשים מוּרשים לנהל עסק של חניון לרכבים ורחיצתם – הא
ותו לא.
אין בפני
נו, ולוּ בדל ראיה, כי עסקינן ב"חוזה פיקטיבי"/למראית עין או בדומה לו.
העובדה כי נתאפשר לעובדי החניון (התובע) לאכול במלון – אף היא לכשעצמה, אין בה כדי לשנות או ליצור חיוב למלון, מחד ומאידך, יש לדָבר ביטוי ברור בהסכם (ולא "לצרכי" העסקתו של התובע), עת נקבע כי המוּרשה ישלם מדי חודש למלון שווה ערך ל-75$ בתוספת מע"מ, כנגד כך, ש-2 עובדים של המוּרשה יהיו רשאים לסעוד בחדר אוכל עובדים, פעם ביום (סעיף 18 ו').
עיון בהסכם מעלה כי המלון נתן רשות למוּרשה להשתמש בשטחו לניהול עסק כאמור, תנאי ההרשאה (השימוש והתשלום). בהסכם אף מצויין כי המורשה רשאי להשתמש בטלפון שבמקום (פטוּר מתשלום לשיחות פנימיות במלון), אך משלם על שיחה מחוץ למלון, "לפי תעריף המלון"
(קרי: כ"אורח"), כשאין חולק כי החניון שימש לאורחי המלון (ועובדיו), מחד ומאידך, פתוח לקהל הרחב.

ובהקשר זה מצאנו להתייחס עוד –
גולדשטיין בתצהירו מציין את "ידיעותיו" הן על הבן (סעיף 2) והן על משכורתו של האב, קצבת ניצול שואה/נכות וזקנה מהמל"ל, כ"שלא ברור לו" איך הגיע לכינוס נכסים עם כל הכסף הזה, או שפדרמן, מייסד המלון היה בקשר ידידותי עם האב, ונתן הוראה לבניו להשאיר ניהול החניון לאב (עד המוות) – ולא נוכל שלא לומר, לא ברור לנו לשם מה הוגש תצהירו ומה "תועלת" עובדתית צמחה לתובע/מה רלוונטיות לתצהירו/עדותו – לענייננו.
גם לא נדע מקור ידיעותיו (למעט המסמך "שראה על השולחן" – בלא שתאר מהו המסמך, מתי ראה, שמא לאחר 7.2014, עת "חזר בלית ברירה" לעבוד בחניון).
ודאי אין כל משמעות לכל שתואר לעיל מתצהירו, ודאי וודאי לכל שטען בהתייחס לעצמו כעובד ... אגב כך, נזכיר כי מחד, טען כי עבד מ-7.14 ומאידך, כי הוא עובד מאז שהתובע עזב מ-8.14, כשהתובע לא טוען שעבד באוגוסט ... וכשבכל המועדים מציין הוא רק חודש (ולא תאריך מדוייק, כשתצהירו ניתן ב-2.15!).
היותו של האב פוש"ר, נכון ל-5.2013 (ס' 3 לתצהיר התובע) אין בו כשלעצמו דבר, גם לא בצרוף לתצהיר גולדשטיין.
אין לשכח כי התובע בתביעתו טוען כי הועסק אצל הנתבעים באמצעות חברות קבלן מתחלפות, תמיד במקום, בחניון המלון.
כך את מכתבו לנתבעים ולמלון כנמען שלישי (ד לתביעה, 2.2.14) כתב, כעולה ממנו, לאחר יעוץ, כשהוא מתייחס לנתבעים, להעסקתו ע"י חברות מפוקפקות, ולתלושים – כשאין חולק כי אף לא אחד מהם הוא "המלון" (המלון הוא חברה אחת, שאינו טוען שהיא "פיקטיבית או "מפוקפקת", לא טוען שקיבל תלושיו מהמלון, או שתשלומי שכרו היו מהמלון).
גם ה"הצעה העלובה" שהתייחס אליה במכתבו (ה' לתביעה, 6.3.14; מכתב שהנמענים הם כנ"ל) – לא נתקבלה מהמלון (ואגב כך, גרסתו כלפיה, בנספח ה' ובתביעה – ס' 17 – אינה זהה).
נציין כי בתצהירו (ס' 25), מדבר הוא לפתע על הצעת פשרה ("עדיין" לטענתו, מגוחכת), אך בסך 60,000 ₪
– ככל הנראה, העובדות שרק הוא יכול היה להעיד עליהן, אף הן לא ממש "נהירות" לתובע (משנתן כאמור,
3 גרסאות שונות).

כך גם אין זכר במכתביו כי המלון התערב וכו' (כנטען בסעיף 19 לתביעתו)
ומנגד, לכך ש"הסכים" להשאר לבקשת "הנתבעים" (ומי נכלל בכך) למו"מ על הסכומים המגיעים לו – ומכל מקום, אין טענה בהקשר זה ביחס למלון.
גם עת מזכיר הוא שיחתו עם לנדסמן – אינו יודע (גם לא בתצהירו) – לנקוב בשמו המדוייק. (ואגב, אף לא ליתן גרסת עובדה רלוונטית לאופן ביצוע ההקלטות, כמתחייב מההלכה). כל שטען, לענייננו שזה "לא גילה עניין בטענותיו".
התובע בתביעתו טוען לאחריות המלון כ"משתמשת/מזמינת שירותים" תוך הפנייה לפסיקה ולחוק – אלא שאין בינן לעובדות שבפני
נו כל קשר.

הנתבעים לא סיפקו "שירותים" למלון, יותר מאשר סיפק חניון כלשהו למלון.
המלון לא "בחר" לראות בתובע כעובד הנתבעים בלבד, אלא התובע מעולם לא עבד במלון ולא נתקיימו בו כלל, סממנים של יחסי עובד מעביד עם המלון; כעובד הנתבעים 7-2 היה עובד מי מהם ותקופה מסויימת– אך לא הקדיש כלל מרצו/זמנו/כישוריו לביצוע תפקיד כלשהו עבור המלון. גם עבודתו בחצרי המלון, אין בינה ליחסי עובד מעביד – דבר, שכן הפרדתו מהמלון היתה ברורה ומוכחת, כשממש לא היווה חלק מהמערך הארגוני של המלון ולא השתמש הוא במתקניה (התובע הועסק בחניון ע"י מי שהוּרשה להפעילו, כבר-רשות, כעובד של בר-הרשות [ואם תמצי לומר, כעובד של "שוכר" המקום (כדוגמת שוכר חנות/דירה – המעסיק עובד, ולוּ כשהמשכיר עומד על כך כי העובד לא יפגע בנוחות השכנים וכיוצ"ב – האמנם, הפך בכך להיות עובדו של המשכיר?!)] – כמדומה, גם בנסיבות הנטענות, טענותיו אלה של התובע, לא רק שלא הוּכחו, אלא אינן מבוססות אף על תכלית החקיקה.
כך גם אין כל שחר או בסיס לטענה, כביכול ההתקשרות בין המלון לתובע "היתה על בסיס אישי". מדובר בטענה חסרת ביסוס שמבקשת "ליישם הלכות" בנסיבות שונות (וכה רחוקות) על העסקה רגילה של התובע ע"י מי מהנתבעים 2-7.
כמדומה, אין דוגמא ברורה יותר לנסיונו של התובע לתור אחר "הכיס העמוק" – אלא שאין זו תכלית ההליך המשפטי, כשאין כאמור כל דמיון בין ההלכות שמכוחן טען – לנסיבות העובדתיות שבפני
נו.
כך הוא גם אם המלון ידע שהאב הוא פוש"ר/מצוי בכינוס נכסים ושאר כיוצא באלה טענות (שמטרתן ליצור נֹפך אוהֵד-אמפטי לתובע, אך ללא כל ביסוס משפטי, שהרי ההסכם בין המלון למוּרשים לא נעשה עם האב כלל, אלא אם ישות משפטית נפרדת, עוֹבֵר להעסקת התובע, כשאף לא הוכח בכל מסמכי-ראיות התביעה, כי החברה או מי מהנתבעות, בבעלותו! (ולכך, אין די ב"ידיעותיו" של גולדשטיין
ומעבר לכך, שלא בוּססו).
כמדומה, אין הוכחה ברורה יותר לקביעותנו לעיל מאשר ברישא סיכומי התובע.
ונתהה אך לדוגמא (הגם זניחה­ לעניין דנא): היכן הוכח כי "הנתבעת הרשתה לעצמה לקיים נדרים והבטחות כלפי אדם בכינוס נכסים ...".
ובכל הכבוד, מהי הראייה ב"יצוג מובחר"/"יהירות" – ודאי איזו משמעות להכרעה המשפטית – מי הסכים ומי סרב להצעת פשרה, גם של ביה"ד?!! [ולא נזכור אם היה זה התובע שסרב, כתשובת המלון בסיכומיו; או המלון, כטענתו התמוהה של התובע, בסיכומיו].
ראוי להזכיר כי המלון, כמי שמעמיד את שטחו לניהול חניון, כאמור – כעסק נפרד ממנו וחיצוני לו – מה רע בכך כי ביקש למקסם רווחיו?! – והאם יש בכך דבר מה לענייננו?! – אין בפני
נו כל ראייה להתנהלות קלוקלת כלשהי של המלון, כלפי התובע, וממילא, לא נוצרה חבות כלשהי של המלון כלפיו.
ובל נשכח אגב כך, כי התובע טען לכאורה ההפך בתביעתו בטענה כי שמא פנייתו במכתב הראשון, גם למלון, גרמה לכך כי המעסיק ישנה מדרכיו (מה שאף בו יש לשלול טענותיו, מחד ומאידך, בעיתוי שממילא לא היה בו לשינוי ה"הסכם").
דוחים אנו אף טענת התובע (ובהדגשה) כביכול, בדחיית התביעה, יֵצא החוטא (המלון) – נשכר, וכי כ"אביר" הצדק, חס הוא על קופת המדינה, או כי המל"ל צריך להפרע מהמלון (?!!) – טענות חסרות שחר וללא כל בסיס עובדתי ומשפטי.

כך אין כל שחר לטענה כי בהסכם נקבע "שכר" בסך עשרות אלפי ₪, תמורת ההרשאה "סכומים אשר גדלו והתנפחו משמעותית ברבות השנים" או כי "יכול" ולא השאירו שולי רווח למורשה – שהרי אף לו היו התובע וגולדשטיין מציינים מהיכן "ידיעתם" (ונזכיר, תצהירי ע"ר), עוד ב-1997 מדובר היה ב"עשרות אלפי ₪" - קרי: אין כל משמעות לטענה לכשעצמה, ודאי לא ביחס ל-2014 וכו'. אלא, שלתובע טעות נוספת – המלון לא שילם לנתבעים 2-7, תשלום שהותיר להם "שולי רווח" ושאר טענות!
ועוד בהקשר לתמלילי התובע – כל שנאמר בתצהיר (ובהדגשה) הוא כי "תמלילים ותקליטור מצורפים ..." – ואך ברי כי אין בכך עפ"י הדין דבר! ודאי כך, ביחס להקלטתם של כל מי שלא העיד בפני
נו, וכשהתובע אף לא מצא לציין בתצהירו, איך ומתי הקליט, באיזה אמצעי, איך שמר ההקלטה וכיוצ"ב עובדות הנדרשות להצהרה ע"י המקליט וע"מ שיוכל להגיש הקלטה ותמליל (ולוּ של דבריו שלו ...).
ועוד – אין חולק כי העובדה שהתובע קיבל כטענתו ברכה/שי לחג (כעולה מנספחיו) – אין בה כדי להוכיח כי הועסק ע"י המלון. כך גם בשאלה מי ניסח את השלטים של החניון, שהרי ברי כי הניסוח צריך היה להתאים לדרישות המלון ואופיו(עפ"י ההסכם)
ודאי כך, אם כעדות לנדסמן, השילוט (רובו) הוא של "עשרות שנים".
כך גם מכתבי תודה של אורחי המלון (מעבר לכך שהתובע יכול רק להעיד שקיבלם, משכותביהם לא העידו בפני
נו) הם כמשמעם בלבד, כשברי כי לא אורח, שהשתמש בשרותי החניה – יכול לקבוע אם ומהו מעמדו המשפטי של התובע .
די באזכור בח.נ. של לנדסמן, של מכתבו של מנכ"ל חברה (עמ' 28) – כדי ללמד עד כמה מופרכת טענת התובע, שהרי הוא אינו "אורח המלון", אלא משתמש "חיצוני" בחניון
(ואעפ"כ, מודה הוא לתובע על שרותו הטוב).

נזכיר כי ודאי לנדסמן אינו צריך (חרף השאלות שהוצגו לו) להתייחס/להעריך המשמעות של מכתבי התודה שצרף התובע – ולגוף הענין, בכל הכבוד ולענייננו, הערכותיו אין להן כל משקל/משמעות.
כך הוא באשר לנספח 3 לתצהיר התובע – שהרי כל שצורף הוא 3 ברכות חג שמח של "המלון" כשרק באחת צויין "ערה"ש תשע"ג" וב-2 האחרות הוסיף מאן דהוא את שם התובע בכתב יד – (ולכאורה, נדמה כי מדובר באותו כתב יד)
ואגב, בהם הוּכחה רק ברכה ולא הוכח שי – ומה נלמד מכך לענייננו?!
כל שאמר לנדסמן, כי זהו כרטיס ברכה ויתכן, שמי ממנהלי החברה נתן בִּבְרכה כזו את ה"טיפ" – שוב, "הערכה" חסרת כל משמעות ורלוונטיות.

כך גם אין בפני
נו כל הוכחה כי התובע אכל ארוחותיו (כל ארוחותיו/ כל יום) במלון או כי קיבל בגדים מהמלון, או כי קיבל מדים/גופיות, או כי כיבס בגדי העבודה במלון, או כי התקלח במלון – ודאי כך, כאשר אף בעת עבודתו במלון, טרם סיים עבודתו, לא הוגש ולוּ בדל ראייה לנטען [אגב, גם בצילומים שבנספח 1, כשברי שהתובע הכין תביעתו וראיותיו, חודשים טרם הפסקת עבודתו – אין כל ראיה כי היו לו בגדים של המלון ודאי לא שקיבל בגדים/בגדי עבודה מהמלון].

כך, ברי מעדות לנדסמן, העובד בהנהלת החברה (המלון) 31 שנה, כשהחניון מופעל מעל 40 שנה ע"י מוּרשה חיצוני – כי אין בכל טענות התובע בהקשר האמור כדי להצביע על זיקה בין התובע למלון, יותר מאשר "הכרות" של כעשור, התנהלות אנושית בנסיבות – הא ותו לא.

ושוב, אם המלון בדק בכל הסכם אם ליוסף אילת
יש 51% במוּרשה – אם לאו, אין בה, לכשעצמה, כדי הוכחת העובדות ש"נצרך" להן התובע לתביעתו כנגד המלון ...
הוא הדין בהנמקה להחלפת החברות/צ'קים לבטחון וכיוצ"ב שאלות שהוצגו ללנדסמן – והכל, כשנעדר הבסיס הראייתי לטענות התובע, ודאי וודאי כך, כשהשאלות מתייחסות לחברות וגופים שכלל אינם בפני
נו!

כך גם ובכל הכבוד, אין התובע (ולצורך הענין אף לא לנדסמן) "אביר הצדק" וממילא, אין הוא "חרד" ואין הוא רוכש זכויות מכך, ש"הם (שהאב) גונבים ממשלם המסים" (עמ' 9). ודאי אין שחר לדבריו אלה בפני
נו, בהתייחס למלון, החתום על הסכמי הרשאה עם תאגידים שונים, הקשורים כטענתו, לָאב.

גם לא הוכח כי המלון "עצם עיניו" מ"התנהלות פלילית" של הנתבעים, שהרי ההסכם הראשון שבפני
נו, הוא עם תאגיד עוד טרם האב הפך להיות פוש"ר (כטענת התובע) וממילא, כל ההרשאות שבפני
נו במועדן ואף לא הוּכחה התנהלות פלילית.

והנה – התובע עצמו מספר כי בפני
יה ללנדסמן, במרץ 2014, בהקלטה, כשהראה לו רשימת שעות ותלוש, ציפה שלנדסמן, "יפנה
אליהם ויגיד איך אתם מנהלים עם העובד הזה שלכם?" (עמ' 13-14) – והנה בפני
נו "תמצית האמת" – קרי: הגם שהיה אצל לנדסמן, לאחר שנטל יעוץ משפטי, כל שהיה לו כנגד המלון – הוא שיתריע בפני
הנתבעים (או מי מהם), שההתנהלות מול התובע, העובד, אינה ראויה.
כך גם בהמשך, כל טענותיו מכוונות לנתבעים, לאב ולבן, הם ששכרו שרותיו, הם שמולם עבד, הם ששילמו, הם שלא שילמו, להם השאיר רישומי שעות, הם שהורו לו לקחת כסף מהקופה (לתשלום שכרו), הם שלא שילמו לו בזמן, לא שילמו ש"נ, הם שהפחיתו שכרו, הם שדרשו ממנו לעבוד רק בשישי-שבת וכיוצ"ב ואין בפועל טענה כנגד המלון, וודאי לא מבוססת.

עוד נזכיר – עולה מחקירתו הנגדית של התובע כי אין שחר לטענותיו לענין "שיחות" שערך עם לנדסמן – שהרי גם הסיפור על שיחה (עמ' 18-17) היה "בזמן האחרון", מה שאף בו אין כדי "להוכיח" קשר כלשהו של התובע למלון, ודאי לא אחריות/חבות של המלון – שהרי התובע כלל לא יודע ולוּ את שמו של לנדסמן, וגם זאת, כשהוא מגיע מוכוון מטרה ולאחר יעוץ משפטי ולצורך הכנת ההליך המשפטי!
ולטעמנו, הדבר לא נעוץ בכך שהתובע "חלש בשמות".
כך גם לא המלון, ודאי לא ביה"ד, לא יכול לדעת מה "היה ברור" לתובע בפני
יתו ללנדסמן (עמ' 22-21 לפרוטוקול) – שהרי רק הוא ידע על ההקלטה, הוא שפנה מיוזמתו, ואעפ"כ, אין כל רמז לטענה כלשהי למלון, שהעלה
התובע בשיחתו עם לנדסמן!

לאחר ששבנו, סקרנו ושקלנו את כל שהובא בפני
נו – שוכנענו כי אין כל בסיס עובדתי או משפטי לתביעה כנגד המלון, וצר לנו כי התובע לא השכיל להמנע מהתביעה כנגד המלון, לוותר עליו כנתבע בהליך עצמו, מה שגרם להוצאות מיותרות (ולמעלה מן הצורך בהקשר זה, אף "ערער" הערכתנו את העובדות לנטען ביחס לכ"א מהנתבעים 2-7).

הנה כי כן – נדחית התביעה כנגד הנתבעת 1, המלון,
על כל טענותיה ועילותיה.

משעתר התובע להוצאות ומשהנתבעת אף היא עתרה להוצאותיה ולאור תוצאת ההליך והיקף החומר שבפני
נו – ישא התובע בהוצאות הנתבעת 1 (המלון) בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ז, (19 פברואר 2017
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





נציגת
ציבור (עובדים)
גב' דבורה פינקלשטיין


שרה מאירי
, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור (מעסיקים)
מר אריה רבינוביץ

נחתם ע"י נ.צ. 19.2.17.
קלדנית: שרון/רינת אברג'ל







סעש בית דין אזורי לעבודה 3394-09/14 בויקו מונוב נ' מלונות דן בע"מ, יוסף אילת, שמעון אילת ואח' (פורסם ב-ֽ 19/02/2017)