פסקי דין על אורי אילת | פסקי דין על אור לי אילת | פסקי דין על יעל נביא

11781-08/16 תאח     23/02/2017




תאח 11781-08/16 אורי אילת, אור לי אילת נ' יעל נביא








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ח 11781-08-16 אילת ואח' נ' נביא




לפני
כבוד השופטת לימור ביבי


התובעים:

1.אורי אילת
2.אור לי אילת
ע"י ב"כ עו"ד פסטרנק יצחק

.


נגד


הנתבעת
:

יעל נביא
ת.ז. 024972309
ע"י ב"כ עו"ד רפאל לוריג




פסק דין


לפניי תביעה לפינוי דירת מגורים ברחוב הגפן 112 ברמת השרון הידועה כתת חלקה 3 בחלקה 159 בגוש 6341 (להלן: "המושכר") בהתאם לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
מבוא – העובדות הרלוונטיות אשר אינן שנויות במחלוקת :
1.
התובעים הינם מי שרכשו הזכויות במושכר נשוא התביעה מאת מר אלכס קני (להלן: "קני").

2.
לאחר חתימת הסכם הרכישה בין התובעים לבין
קני, נחתם בין קני לבין הנתבעת הסכם שכירות בלתי מוגנת , אשר אינו נושא תאריך ואולם, לאור תקופתו, ככל הנראה הינו מיום 1/9/15 או סמוך קודם לכן. תקופת השכירות בהתאם להסכם שכירות זה הינה מיום 1/9/15 ועד ליום 31/8/16. עוד אין חולק כי במסגרת הסכם זה לא ניתנה לנתבעת-השוכרת כל אופציה להארכת הסכם השכירות מעבר לתקופה הנקובה בו. (להלן: "הסכם השכירות")

3.
יצויין כי דבר רכישת המושכר על ידי התובעים היה ידוע במועד הסכם השכירות ושיקוף לכך ניתן לראות בהואיל השישי להסכם.

4.
עוד אין חולק, כי קודם לחתימה על הסכם השכירות, היו מגעים בין התובעים- באמצעות בא כוחם מר צבי גור אריה (שהוא גם אביה של התובעת 2, להלן: "צבי")
לבין הנתבעת, במסגרתם דנו אלו בבקשת הנתבעת לקבלת אופציה להארכת ההסכם.
בכלל זה אין חולק כי ביום 26/8/15 הועבר לנתבעת על ידי צבי
מסמך, אשר מפאת חשיבותו יובא כלשונו להלן:

"בהמשך לשיחתנו ועל פי המוסכם הנני מביא לידיעתך שעם הסבת חוזה השכירות אשר במושכר ברח' הגפן 112 רמת השרון מהמשכיר הנוכחי, מר אלכס קני, לבעלים החדשים (המשכיר החדש) אורי ואורלי אילת, ועל פי סעיפים 5 ו – 11 מהסכם השכירות אשר נחתם היום בינך לבין קני, יצורפו לחוזה המוסב:
תקופת השכירות: למרות האמור בסעיף 2א' לחוזה, המשכיר החדש מוכן לאפשר לשוכר אופציה לשכירות המושכר לתקופה של שנה נוספת, החל מה – 01-09-2016 ל – 31-08-2017, בתנאים אשר יסוכמו בין הצדדים.
סיום תקופת השכירות לפני מועדה: יכנסו לתוקף הוראות סעיף 3 של טיוטאת החוזה המקורית אשר נדונה בין הצדדים
" (ההדגשות אינן במקור ל.ב.).

טענות הצדדים:
5.
הצדדים אינם חלוקים על כך שמיום 25/8/15 ואילך, הוחלפה בינהם תכתובת דואר אלקטרוני באשר לחתימה על הסכם שכירות בין התובעים לבין הנתבעת ואולם זו לא הגיעה כדי חתימה על הסכם. יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, לטענת הנתבעת – תחלופת ההודעות בין הצדדים הובילה לכריתת הסכם בינהם ואילו לטענת התובעים, התכתובת לא חצתה את שלב המשא ומתן ולא הגיעה לכדי הסכם מחייב.

בשלב זה הנני מוצאת להבהיר כי הואיל ואין חולק שההסכם החתום בין הנתבעת לבין קני הסתיים עוד קודם להגשת התביעה לפני והנתבעת טוענת כי ההסכמות בין הצדדים הגיעו לכדי הסכם מחייב, הנני סבורה – מבלי לקבוע מסמרות בכל הנוגע לנטל הנובע מכך – כי מפאת סדר הדברים נכון וראוי להביא טענותיה ראשונה.

בהתאמה להלן תפורטנה טענות הצדדים.

6.
לטענת הנתבעת
, עוד קודם לחתימת ההסכם בינה לבין קני, היא עמדה על כך שההסכם יהיה לשנתיים וזאת, הן הואיל ונדרשה להשקיע בדירה שהייתה במצב מוזנח והן הואיל ורשמה את ילדיה לבית ספר ברמת השרון. לטענתה, קני לא הסכים לתקופת שכירות ארוכה משנה ואולם, עוד קודם להסכם הובטח לה על ידי צבי, מטעם התובעים, כי תינתן לה אופציה להארכת תקופת ההסכם בשנה, דהיינו, עד ליום 31/8/17. לטענתה בהתאמה להסכמה בינה לבין צבי, נשלח לה על ידו ביום 26/8/15 המסמך אשר תוכנו הובא לעיל בסעיף 4.
לטענת הנתבעת, לאחר קבלת המסמך האמור היא התנגדה לתנאי המתחיל במילים: "סיום תקופת השכירות..."- דהיינו למתן אפשרות לקיצור תקופת השכירות בתקופת האופציה והוסכם בינה לבין צבי כי תנאי זה יחול רק לאחר סיום האופציה.

7.
לטענת הנתבעת, לאחר המועד האמור ולאחר חתימת ההסכם בינה לבין קני, בשיחות טלפוניות דרש צבי לפתע, כתנאי להארכתה הסכם, כי תחול תוספת של 10% על מחיר השכירות. הנתבעת טוענת כי היא הסכימה לתנאי האמור בדלית ברירה ובהמשך להסכמתה, נשלח לה על ידי צבי ביום 18/10/15 מסמך אשר הוכתר בכותרת "טיוטא סופית לחתימה" במסגרתו נכתב על ידי צבי כי הסכם השכירות עם קני :"יוסב כלשונו על המשכיר החדש" בתוספת סעיף המקנה לנתבעת אופציה לשנה נוספת ובלבד שתודיע על רצונה במימושה 60 יום לפני תקופת השכירות, לא תפר את הסכם השכירות ותשלם את דמי השכירות בסך 92,400 ₪ מראש. עוד הוסף ונקבע במכתב זה, באשר לשטר החוב, כי הנושא יוסכם וכי בשיחה האחרונה הציעה הנתבעת את אביה ואת בן זוגה יובל וכי זה "מקובל" על צבי.

לטענת הנתבעת במסגרת המסמך האמור לא שבו התובעים על דרישתם בדבר אפשרות לקיצור תקופת האופציה והאמור עולה בקנה אחד עם טענתה ולפיה הוסכם על כך.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי המסמך מיום 18/10/15 מהווה הסכם בין הצדדים הגם שלא נחתם.

כיוון שכך, הרי שלטענת הנתבעת הוקנתה לה האופציה לשכור את המושכר עד ליום 31/8/17.

8.
בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת כי אמנם, בחלופות דואר אלקטרוני בין הצדדים המאוחרות למסמך זה, שבו התובעים והעלו דרישתם למתן אפשרות לקיצור תקופת האופציה ואולם, הם עשו כן שלא כדין בהינתן שכבר נכרת בין הצדדים הסכם. יתרה מכך, לטענתה, בסיכומו של דבר – גם בעניין זה הגיעו הצדדים לעמק השווה כאשר הוסכם על תנאי מרוכך ולפיו, ניתן יהיה לסיים את ההסכם קודם לסיום תקופתו בהודעה מוקדמת בת 90 יום ככל שהנתבעים (אשר היו בשליחות בחו"ל) יסיימו עבודתם בחו"ל וישובו לארץ (תנאי זה כונה על ידי הצדדים :"התנאי הדיפלומטי").

9.
יחד עם זאת, לטענת הנתבעת לא חתמו הצדדים על הסכם כאמור, הואיל והתובעים דרשו, ללא כל הצדקה, במכתבם מיום 13/6/16 כי ההסכם ייחתם בתוך 48 שעות וזאת, בשעה שמועד סיום השכירות הצפוי היה רק בתוך חודשיים ומחצה
מאותו מועד ובאותם ימים הנתבעת ואביה (שהיה גם בא כוחה) התעתדו לצאת לחופש קצר. עוד התחוור, לטענת הנתבעת, כי לנוסח ההסכם אשר נשלח במצורף למכתב זה – הגם שנכתב כי הוא מתעד את הסכמת הצדדים- "הוגנב" שוב סעיף המאפשר הפסקת ההסכם מכל סיבה שהיא וכן, לא הוסף תנאי המקנה לנתבעת השבת יתרת דמי השכירות במקרה של הפסקת ההסכם.

בנסיבות אלו, הועברו לתובעים תיקונים לנוסח ההסכם כפי שהועבר, אלא שאלו בחרו להודיע כי אינם מתכוונים לחתום על הסכם שכירות עם הנתבעת, ביקשו להראות את הדירה לאחרים ואף הגישו, בסופו של דבר, את התביעה לבית המשפט.

10.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי היא מצידה ראתה ורואה במסמך מיום 18/10/15 הסכם מחייב ובהתאמה -
הפקידה את מלוא דמי השכירות בגין השנה הנוספת בידי בא כוחה- אביה- עו"ד יהודה נביא.

11.
לאור האמור, לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות באשר הינה נמצאת במושכר כדין ומשהוסכם על הארכת תקופת השכירות עד ליום 31/8/17.

12.
התובעים מנגד טוענים
כי המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם מחייב.
כתימוכין לטענתם מפנים התובעים תחילה לכך שבמסמך מיום 26/8/15, נקבע מפורשות כי מתן האופציה היה מותנה בהסכמה על תנאים אשר יסוכמו בין הצדדים ודא עקא- הצדדים לא הגיעו לכדי תנאים מוסכמים.

13.
בכל הנוגע לטענת הנתבעת ולפיה המסמך מיום 18/10/15 מהווה מסמך מחייב הרי שהתובעים שוללים טענתה זו מפאת שניים- ראשית- לטענתם המסמך לא נענה ומשכך, גם ככל שגולמה בו הצעה הרי שזו לא התקבלה. זאת ועוד, לטענתם- עדות לכך שהמסמך האמור אינו מהווה הסכם מחייב, ניתן לראות בהמשך המשא ומתן בין הצדדים לאחר מסמך זה.

בהקשר זה מפנים התובעים במיוחד לפניית התובעים אל הנתבעת מיום 12/6/16 אשר במצורף לה נשלח אל הנתבעת הסכם ובו התנאים המוסכמים בין הצדדים ועליה הגיב אבי הנתבעת ביום 13/6/16 כי: "יש לברך"
על כך שהתובעים הגיעו לתבונתם- דהיינו, יש לברך על המוסכם. עוד מפנים התובעים לכך שהמשך לאותה תכתובת ולאחר שהתנאים הוסכמו הם
דרשו כי ההסכם ייחתם בתוך 48 שעות- פרק זמן אשר לטענתם הינו סביר בהינתן שהמשא ומתן בין הצדדים נמשך במשך כחודש – דרישה שלא התקיימה.

14.
לטענת התובעים משלא נחתם ההסכם בפרק הזמן אשר נדרש, לא השתכללה ההסכמה בינם לבין הנתבעת לכדי הסכם מחייב. עוד טוענים התובעים כי הסכם מחייב לא השתכלל גם מהטעם שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה בכל הנוגע לערב
- יובל, אשר הנתבעת הציעה כאחד הערבים להסכם השכירות. בהקשר זה האחרון, טוענים התובעים כי טעמיהם בסירובם לערב זה הינם סבירים בשים לב לכך שמדובר בבן זוגה של הנתבעת ומשכך, להלכה ולמעשה בשוכר עמה שאינו יכול להיות ערב וכן, בהינתן גובה שכרו של הערב- העולה מתלושי שכרו שהינו נמוך מסכום שטר החוב.

15.
לטענת התובעים, בנסיבות האמורות לא הגיעו הצדדים לכדי הסכם מחייב
ומשכך, בדין הגישו התביעה בתום תקופת השכירות בהתאם להסכם היחיד אשר קיים – הוא הסכם השכירות בין הנתבעת לבין קני.

16.
מבלי לגרוע מן האמור, מוסיפים התובעים וטוענים כי ממילא וגם ככל שהייתה מוקנית לנתבעת אופציה להמשך הארכת השכירות, הרי שזו אינה רשאית לממשה בהתאם למוסכם בין הצדדים וזאת, הואיל והפרה את הסכם השכירות בכך שלא שילמה את חשבונות הארנונה והמים במועדם.

17.
לאור האמור, לטענת התובעים הרי שבדין הוגשה על ידם תביעת הפינוי בהינתן שהחוזה הגיעה לסיומו ולא הושגה כל הסכמה בדבר הארכתו.

דיון והכרעה:
18.
במסגרת דיון אשר התקיים לפני ביום 14/2/17, העיד מטעם התובעים – התובע 1 ואילו מטעם הנתבעת – הנתבעת בעצמה וכן, אביה - עו"ד יהודה נביא.
לאחר סיום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ולאחר שעיינתי בסיכומיהם, בחנתי טענותיהם וכן, שקלתי את כלל העדויות והראיות כפי שהונחו בפני
בית המשפט, ניתן פסק דיני זה.

19.
כפי שפורט בהרחבה בסקירת טענות הצדדים, חלוקים הצדדים בשאלה האם נכרת בינהם הסכם מחייב אם לאו ובפרט בשאלה האם ניתן לראות בתכתובת בינהם, משום מעבר משלב המשא ומתן לכדי הסכם.

20.
תחילת דיון בשאלה במחלוקת הינו בבחינת הנורמה המשפטית הנוגעת לקו המפריד בין שלב המשא ומתן לשלב כריתתו של הסכם והמשכו בבחינת העובדות כפי שהוכחו במקרה לפני בראי הנורמה המשפטית.

בהקשר לנורמה המשפטית הרי שבמסגרת הפסיקה נקבע כי המבחן להפרדה בין הסכם המהווה חלק בלבד במשא ומתן ואשר אין לו תוקף מחייב לבין חוזה בר תוקף הינו כפול- חלקו הראשון מתמקד בגמירות דעתם של הצדדים ובגדרו יש לבחון האם היה בכוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב בינהם וחלקו השני – מתמקד במסוימות, בגידרו יש לבחון האם יש הסכמה על הפרטים המהותיים החיוניים של העסקה בין הצדדים (ראו -
ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג
(2) 281, 286 (1979) (להלן: "עניין רבינאי";
עא 579/83
הרי זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בנין
, מב (2) 278).
באשר לחלקו הראשון של המבחן נקבע כי הדרישה לגמירת-דעת היא הדרישה להשתקפות חיצונית של כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב (ראו - ש' לרנר, "דיני-חוזים – מגמות והערכה" משפטים כא (תשנ"א-נ"ב) 33, 44; ג'
שלו, דיני חוזים
(דין, מהדורה 2, תשנ"ה) 86; ד' פרידמן ו-נ'
כהן, חוזים (אבירם, כרך א
, תשנ"א) 156) ועניין רבינאי
)
. את גמירות הדעת יש לבחון דרך עיניו של מתקשר סביר במעמדם של המתקשרים (ד' פרידמן ונ' כהן, בספרם הנ"ל בעמ' 156). על כוונת הצדדים להתקשר כבר בשלב הראשוני של זיכרון הדברים ניתן ללמוד מנוסח זיכרון הדברים עצמו ומכלל נסיבות העניין, כולל התנהגות הצדדים קודם לניסוח זיכרון הדברים ולאחריו (
עא 1049/94
דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן
, נ (5) 820)
באשר לחלקו השני של המבחן נקבע כי על-מנת שיתקיים בהסכם יסוד המסוימות, יש צורך בקיום הסכמה על הפרטים החיוניים לעיסקה. עם זאת, נקבע כי אין צורך שהחוזה יהיה כליל השלמות, בייחוד כאשר הוכח קיומו של היסוד הראשון של גמירת הדעת. כך, בעניין רבינאי הנ"ל בעמוד 288 נפסק כי:

"...במקום שהמבחן הראשון מתקיים, דהיינו, קיימת כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב, אין צורך כי כל התנאים החיוניים והמהותיים יופיעו 'שחור על גבי לבן' בזכרון הדברים עצמו...אין זה הכרחי כי כל היסודות המהותיים והחיוניים יהיו כתובים בגוף זכרון הדברים, ופרטים חיוניים חסרים הניתנים להשלמה על-ידי החוק מצטרפים ליסודות החיוניים הנזכרים בגוף המסמך והמהווים יחדיו את היסודות החיוניים על-פיהם נקבע תוכנו של זכרון הדברים
"
וכן, נכתב על ידי פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל בעמ' 303-304:
"...כאשר הצדדים מסכימים כי עליהם להסכים בעתיד בנקודות נוספות ראוי להבחין בין מקרה שבו נחשפה בין הצדדים בשלב המשא ומתן מחלוקת לבין מקרה שהצדדים אינם חלוקים בנושא, אך הם מבקשים לדחות את הסכמתם למועד מאוחר יותר....כאשר אין ביניהם מחלוקת, אך הצדדים דוחים הסכמתם למועד מאוחר יותר, יש להבחין בן מקרה שבו מתייחסת ההסכמה העתידית לפרט עיקרי לבין מקרה שבו מדובר על פרט טפל...אם הגיעו הצדדים להסכמה על הפרטים העיקריים, והם משאירים פרטים שוליים להסכמה מאוחרת בלי לקבוע זאת כתנאי לתוקפו של ההסכם הראשון, מוחלת הנחה הפוכה לפיה יש להכיר בתוקפו המחייב של ההסכם הראשון...ההנחה היא כי הצדדים לא התנו תוקפו המחייב של זכרון הדברים בכך שיגיעו להסכמה לגבי הפרט הטפל".

יצויין כי עם השנים רוככה דרישת המסוימות בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את "התנאים החיוניים לעסקה", וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (
ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד
(1) 57, 66 (1989);
עא 7193/08
מנחם עדני נ' מרדכי דוד
(18.07.2010)) ואולם, הלכה זו סוייגה בסייג חשוב ובהתאם לו השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים וכן, כל אימת שהצדדים קבעו או התכוונו לדון ולקבוע תנאים, הסוטים מההסדר החקיקתי או מהנוהג, ואותם תנאים לא מצאו ביטוים בזיכרון הדברים או במסמך בכתב, מקום בו הוא דרוש. (ראו:

ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב
(4) 673, 682 (1998)).

21.
מן הכלל אל הפרט,
הנני סבורה כי במקרה המונח להכרעתי, לא הבשילה ההסכמה בין הצדדים לכדי הסכם מחייב, דהיינו- ההתכתבות בין הצדדים לא חצתה את הקו המפריד בין שלב המשא ומתן לשלב ההסכם המחייב.

הנני סבורה כי ביטוי לכך ניתן למצוא במיוחד בהתנהלות הצדדים המלמדת על כך שלא התגבשה גמירות דעת להתקשרות בהסכם. כך וראשית, הנני סבורה כי יש ממש בטענת התובעים ולפיה במסמך מיום 26/8/15 (אשר תוכנו הובא בסעיף 4 לעיל), לא ניתן לראות גיבוש גמירות דעת להתקשר בהסכם הכולל תקופת אופציה וזאת בהינתן שהמסמך מותנה בכך שהצדדים יגיעו לכדי הסכמה על: "בתנאים אשר יסוכמו בין הצדדים"- כלומר המסמך האמור נטול מסויימות, באשר לא מפורטים במסגרתו תנאי ההסכמה.


יתרה מכך, הנתבעת מיקדה טענה והטילה כל יהבה, על המסמך מיום 18/10/15, אשר בו ראתה משום הסכמה על כלל התנאים כפי שהוסכמו בין הצדדים ובכלל זה בפרט – ויתור על האפשרות לסיום ההסכם קודם למועד סיומו ביוזמת המשכירים והסכמה בדבר הערבים להסכם.
דא עקא, לאחר שבחנתי טענת הנתבעת ולפיה במסמך מיום 18/10/15 ניתן לראות הסכם מחייב, הנני סבורה כי דין טענה זו דחייה ממספר טעמים:
ראשית – במסמך האמור מגולמת הצעה- באשר במסמך קיימים תנאים הנוגעים להעלאת גובה דמי השכירות, תנאים לקיומה של האופציה ותנאים באשר לערבים הנדרשים. יתרה מכך, המסמך מסתיים במילים :"ממתין להצעתכם מועד לחתימת ההסכם". הצעה
אשר לא גלום במסגרתה מועד קבלה, יש לקבל בתוך זמן סביר ואולם, הנתבעת לא צירפה כל ראייה המעידה על כך שבהמשך לאותה הצעה, נעשה על ידה קיבול של ההצעה ובכלל זה בפרט, לא הראתה כי במענה לאותה הצעה אמנם הסכימה לתנאים וביקשה לקדם מועד לחתימת ההסכם. משהנתבעת לא הציגה הודעה המעידה על קיבול ההצעה בתוך זמן סביר הרי שזו פקעה.

יתרה מכך- עדות לכך שהמסמך מיום 18/10/15 לא היה בבחינת סיום המשא ומתן, ניתן לראות בהמשך התנהלות הצדדים, אשר אף לאחר אותו מסמך המשיכו בהסכמה לנהל משא ומתן. בכלל זה – ניתן לראות בהודעת דואר אלקטרוני מאת אביה של הנתבעת מיום 9/6/16 התייחסות לתנאי אשר הועלה על ידי התובעים "שנה קודם לכן" ובהתאם לו יהיו רשאים להפסיק את תקופת השכירות קודם למועד סיומה, באשר בין הערותיו של ב"כ הנתבעת לנוסח הסכם אשר הועבר על ידי התובעים, מעיר ב"כ הנתבעת כי:
"בסעיף 3ד' של ההסכם יש לשנות את תקופת ההודעה המוקדמת ל – 90 יום . על כך כבר סוכם בשנה שעברה לעניין שנה זו ומכל מקום יעל בשום פנים אינה מסכימה להיות במצב בו עליה לפנות את הדירה יחד עם ילדיה בתוך 60 יום."
– קרי, עיננו הרואות- המסמך מיום 18/10/15 לא היה סוף פסוק, אלא שאף לאחריו הייתה בין הצדדים הסכמה בדבר הפסקה מוקדמת של ההסכם, אשר הצדדים היו חלוקים באשר לפרק זמן ההודעה המוקדמת הנוגע אליה.

זאת ועוד, במהלך חודש יוני ובכלל זה ב 12/6 וכן ב – 13/6 המשיכו הצדדים להחליף בינהם הערות הנוגעות הן למיהות הערבים להסכם –ובכלל זה בנוגע לערב יובל אשר הוצג על ידי הנתבעת והן, באשר לתוכן תניית הפסקת ההתקשרות.

מן האמור נובע כי הצדדים המשיכו לנהל משא ומתן גם לאחר המסמך מיום 18/10/15 ומשכך, גילו דעתם כי מסמך זה אינו בגדר הסכם מחייב אלא רק שלב במשא ומתן.

23.
הנני סבורה כי גם במסגרת התכתובת מחודש יוני 2016, לא הצליחו הצדדים להגיע לכדי הסכמה מחייבת באשר, עד למועד בו עלו היחסים בין הצדדים על שרטון, לא הצליחו הצדדים לגבש הסכמה בנוגע למיהות הערב ויתרה מכך, הואיל והנתבעת סירבה לגלות דעתה באופן חד משמעי באשר לנוסח ההסכם, באשר סירבה לדרישת התובעים לחתימה על ההסכם בתוך 48 שעות.

בהקשר זה האחרון – בכל הנוגע לדרישת התובעים לחתימה על ההסכם בתוך 48 שעות, הרי שלא מצאתי דרישתם של התובעים כבלתי סבירה וזאת, בנסיבות בהן ראשית, המשא ומתן בין הצדדים נמשך תקופה ארוכה והנני סבורה כי לא ניתן לראות בדרישה לשים למשא ומתן כאמור סוף על ידי קביעת נקודת סיום - כשלעצמה – כדרישה בלתי סבירה. זאת ועוד, באשר לפרק הזמן הרי שבהינתן שהמשא ומתן נמשך זמן ארוך – לא מצאתי פרק זמן של 48 שעות כבלתי סביר. בנוסף, בהינתן שעד למועד סיום החוזה נותרו חודשיים וחצי, בהם היה על התובעים למצוא שוכר חלופי בנסיבות בהן לא היו מגיעים להסכמה עם הנתבעת ופרק זמן זה הינו גבולי למציאת שוכר חלופי, הרי שהנני סבורה כי דרישתם לסיים את המשא ומתן לכאן או לכאן, במועד זה, הינה סבירה.

24.
יתרה מכך, בהקשר לדרישה זו האחרונה, הרי שאינני יכולה להתעלם בקביעתי בדבר סבירות פרק הזמן, כמו גם עצם העמדת הדרישה לחתימה לכאן או לכאן, מסגנון הדברים הבוטה אשר הפנה ב"כ הנתבעת אל התובעים, אשר הנני סבורה כי אף בו יש ולו חלק מהאשם בכך שהתובעים ביקשו לקבוע נקודת סיום למשא ומתן.

לעניין זה הרי שמעבר לכך שכלל התכתובת מצד הנתבעת או בא כוחה התאפיינה בלשון תוקפנית ונחרצת, הנני סבורה כי בחלק מהמקרים הלשון אשר ננקטה אף חרגה מראוי והמקובל. כך, ביום 11/6/16 כתב ב"כ הנתבעת לתובעים: "איני מתייחס לטענות המגוחכות". ביום 13/6/16 כתב ב"כ הנתבעת לתובעים: "יש לברך על כך כי לבסוף בענין זה פעלה תבונתכם (בניגוד לתבונת בא כוחכם)" ויוזכר- בא כוח התובעים הינו אביה של התובעת 2, באותו מייל בהמשך נכתב :"במקום לשמוח על כך כי זכיתם בזוג שוכרים טוב כזה ולהניחם לנפשם, בא כוחכם-אותו גור אריה- טרחן, טרדן, וקשקשן בלתי נלאה, הטרידם ללא סוף בטענות מוזרות ופשוט המאיס עליהם את שהותם בדירה" ובפני
יה מיום 14/6/16 נכתב כי: "לא ברורה לנו פשר השיחה הטלפונית המטרידה אותה ניהלתם עם יעל..."
הנני מוצאת להדגיש כי התובעים מצידם נקטו בלשון עדינה בפני
ותיהם לנתבעת ובכלל זה באחת ההזדמנויות אף פנו אל הנתבעת וכתבו כי הם מבקשים :"לשמור על דו שיח מכובד המכבד את כל הצדדים. אנחנו נזהרנו בכבודו של אביך וחבל זה לא הדדי. אין אנו מעוניינים להרחיב בנושא זה".

כאמור הנני סבורה כי היה גם באופן בו נכתבו הדברים מצידה של הנתבעת בכדי להוביל כמו גם להצדיק, דרישתם של התובעים לסיום המשא ומתן והסדרת ההסכם באופן סופי.

25.
לאור כל האמור, הנני קובעת כי המשא ומתן בין הצדדים לא השתכלל לכדי הסכם מחייב ומשכך, כי היה על הנתבעת לעזוב את המושכר במועד סיום ההסכם אשר נחתם בינה לבין קני, דהיינו, ביום 31/8/16.

26.
לאור קביעתי ולפיה ממילא לא השתכללה התכתובת בין הצדדים לכדי הסכם מחייב, אינני נדרשת לבחינת טענות התובעים בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. כמו גם לטענותיה של הנתבעת- בהקשר למסמכים אשר הוגשו בתמיכה לטענה זו – ולפיהן, מדובר בהרחבת חזית.

סוף דבר -
27.
אשר על כן, הנני קובעת כי על הנתבעת לפנות את המושכר ועל כן אני מורה כדלקמן:
א.
אני מורה לנתבעת לפנות המושכר המהווה - דירת מגורים ברחוב הגפן 112 ברמת השרון הידועה כתת חלקה 3 בחלקה 159 בגוש 6341
ולהשיבו לידי התובעים, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מיום 1/4/17
שעה 14:00.
ב.
יצוין כי במועד שנקבע ניתנה על ידי ארכה בת למעלה מ- 30 ימים מהיום לפינוי המושכר. ארכה זו ניתנת לנתבעת לצורך התארגנות למעבר המושכר, אך אין בכך כדי לפגוע בזכויות התובעים בנוגע להפרש דמי השכירות, פיצוי וכד'.
ג.
הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות בגין אגרת משפט בסך 657 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 6,200 ₪. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו בנוסף, הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.




28.
המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.




ניתן היום,
כ"ז שבט תשע"ז, 23 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.













תאח בית משפט שלום 11781-08/16 אורי אילת, אור לי אילת נ' יעל נביא (פורסם ב-ֽ 23/02/2017)