פסקי דין על אברהם נוריאל | פסקי דין על חיים בוחבוט

62562/00 א     28/02/2002




א 62562/00 אברהם נוריאל נ' חיים בוחבוט




6
בתי המשפט
א 062562/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
28/02/2002
תאריך:
כב' השופטת רונית פינצ'וק - אלט

בפני
:

אברהם נוריאל
בעניין:
התובע

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
חיים בוחבוט
הנתבע
אלון ירדן

ע"י ב"כ עוה"ד

נוכחים: מטעם התובע: בעצמו
מטעם הנתבע: אין הופעה
פסק - דין

1. התובע הינו הבעלים של דירה ברח' נאות גולדה בנתניה (להלן: "הדירה"), אותה נהג להשכיר בשכירות בלתי מוגנת. הנתבע הינו מתווך דירות במקצועו, וביום 20.1.92, השכיר התובע באמצעות הנתבע את הדירה ליצחק סבג (להלן: "הדייר") לתקופה של שנה, החל מיום 25.1.92 ועד ליום 25.1.93.

2. חוזה השכירות נכרת במשרדו של הנתבע, על גבי נוסח סטנדרטי שהיה בידי הנתבע, עליו הוסיפו הצדדים תנאים בכתב יד. בין היתר, הוסיפו הצדדים עובר לחתימת החוזה, בכתב יד, תניה לפיה:
"השוכר יפקיד שטר ביטחון ע"ס 15,000 ₪ להבטחת תשלום שכ"ד חשמל גז וועד הבית טלפון מים מסים עירוניים וכן לשלמות הדירה".

בשלב כלשהו לאחר חתימת החוזה, הוספו לסיפא של הסעיף, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הדייר, המילים "וכן תיעול".

בתום תקופת השכירות המקורית הוארך תוקף החוזה לתקופה נוספת שהסתיימה ביום25.1.94, אך הדייר לא השלים את תקופת השכירות ופינה את הדירה, ללא הסכמת התובע ביום 15.4.93. משהשכיר התובע את הדירה לאחר, ביקש להשתמש בשטר לביטחון שהיה על הדייר למסור עפ"י החוזה, לטענת התובע, לידי הנתבע, אך הנתבע טען כי השטר לא הופקד בידיו. לפיכך הגיש התובע תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בנתניה (ת.ק. 1823/93 בפני
כב' השופט בלזר) נגד הדייר ונגד הנתבע לתשלום דמי שכירות עבור שלושה חודשים, עד להשכרת הדירה לאחר, בסך השווה בש"ח ל- 1,050$, היטל תיעול בסך 725 ₪, דמי ועד בית בסך 150 ₪. עילת התביעה נגד הנתבע התבססה, בין היתר, על כך שהנתבע היה אמור לקבל מהדייר שטר לביטחון, ואף הודיע לתובע שקיבל אותו.

בכתב ההגנה בת.ק. 1823 טען הדייר בין היתר כי בתום שנת השכירות הראשונה הוסכם בינו לבין התובע כי דמי השכירות ישארו כבשנה הראשונה, היינו 350$. באותה תקופה היה התובע בהליכים משפטיים נגד השוכר הקודם של הנכס וביקש מהדייר למסור עדות שקר באותם הליכים. משסרב הדייר והתובע הפסיד באותה תביעה, דרש מהדייר לשלם 400$ לחודש במקום 350$. הדייר לא הסכים ולפיכך הוסכם על סיום תקופת השכירות. כן טען הדייר כי בחוזה לא היו המלים "וכן תיעול". בדיון שהתקיים העיד התובע שהנתבע בתובענה זו הוסיף, יומיים לאחר חתימת החוזה את התוספת. התוצאה היתה שכב' השופט בלזר הורה על העברת מסמכי תיק ביהמ"ש למשטרה לבדיקה אם היה זיוף.

לאחר חקירה, הוגש כתב אישום נגד התובע בשל שעשה שימוש במסמך מזוייף ביודעו שהוא מזוייף וכי פעל להכשלת הליך שיפוטי, דהיינו בעבירה של שימוש במסמך מזוייף ובשיבוש הליכי משפט.

הדיון (בת.פ. 1664/95) התקיים בפני
כב' השופטת רות לבהר שרון שם הודה התובע כי התוספת לא היתה בהסכם המקורי והעיד כי לא ידע שאם מוסיפים להסכם מילים זה זיוף, וכי לא הוא כתב את התוספת. כן העיד כי שאל את הנתבע מה ביחס לתיעול והנתבע אמר שדייר ישלם גם דמי תיעול. התובע אמר לנתבע שהדבר לא רשום בהסכם ואז, לנגד עיניו של התובע, כתב הנתבע בהסכם את התוספת. בעקבות זאת הורשע התובע בעבירה של שימוש במסמך מזויף. התובע ערער על פסק הדין, הסכימה המשיבה בהמלצת ביהמ"ש (ע"פ 1106/96 בפני
כב' השופטים י. גולדברג אב"ד, א. א. לוי וי. דיאמנט) להחזיר את התיק לערכאה הראשונה על מנת שתינתן לתובע האפשרות להביא ראיותיו ולטעון לחפותו. לפיכך, בהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין והתיק הוחזר לביהמ"ש השלום. זמן מה לאחר מכן התקבלה בקשת המדינה לחזור בה מכתב האישום.

3. בעקבות כל האירועים דלעיל הגיש התובע את התביעה לסכומים כדלקמן:
א. עגמת נפש בסך 56,250 ₪.
ב. דמי תיעול (בסך 750 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ נכון ליום הגשת התביעה - 12,750 ₪.
ג. הוצאות שנגרמו לתובע בגין הגשת הערעור בסך 2,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה - 16,000 ₪
ד. הוצאות שנגרמו לתובע בכך שנאלץ להגיע שש פעמים מדנמרק שם הוא מתגורר לישראל לצורך המשפט והערעור - 15,000 ₪.

4. עיקר טענותיו של הנתבע הינן כדלקמן:
א. התובע לא הועמד לדין על זיוף המסמך אלא על שימוש במסמך מזויף ביודעו שהוא מזויף.
ב. הנתבע לא זייף את המסמך, והשאלה מי זייף את המסמך לא עמדה לדיון באותו עניין.
ג. התובע אינו רשאי לתבוע את היטל התיעול, מאחר ותבע אותו בת.ק. 1823/93, ופסק הדין שם מהווה מעשה בית דין.
ד. בנוסף, יש לדחות את התביעה להיטל תיעול מחמת התיישנות.
ה. אין להטיל על הנתבע חיובים בגין הליך פלילי שננקט נגדו שכן ההליך ננקט ע"י רשויות המדינה.

ביהמ"ש מקבל את טענת ב"כ הנתבע כי טענה זו התיישנה, כיוון שהעילה התגבשה ביום עזיבת הדייר - 15/4/93, ואילו כתב התביעה הוגש ביום 15/6/00, ועל כן לא ניתן לתבוע בגינה.

האם הנתבע זייף את התוספת לחוזה?

5. התובע ביקש להסתמך בטענתו כי התוספת נעשתה ע"י הנתבע על חו"ד גרפולוגית של סימה (יגן) אנקונה מהמחלקה לזיוהי פלילי שצורפה כנספח י' לכתב התביעה. חוות הדעת לא הוגשה כנדרש כראייה, התובע לא הזמין את המומחית לעדות וקיבלתי את התנגדותו של ב"כ הנתבע לעניין קבילות חוות הדעת.
למעלה מן הנחוץ אוסיף כי באשר לתובע כתבה המומחית כי מצאה מספר אי התאמות בתכונות הכתיבה בין התוספת לבין דוגמאות כתב ידו של התובע שקבלה לבדיקה. ביחס לנתבע כתבה: :מצאתי מספר התאמות בתכונות כתיבה בין המלים "ןכם תיעול" לבין דוגמאות כתב יד בשם בוחבוט חיים, וקיימת אפשרות שהרישום הנ"ל נכתב על ידו" כן הוספה הערה: "לא אוכל לחוות דיעה החלטית יותר מאחר ומדובר בצילום ובמעט כתב יד". מכאן שחוות הדעת אינה החלטית, והתבססה על חומר מועט שהוצג בפני
המומחית שלא במקור.

הנתבע בתצהירו הכחיש שכתב את התוספת. למעט עדותו של התובע, שלא היתה מהימנה עלי, כפי שיפורט בהמשך, לפיה רשם הנתבע את התוספת בפני
ו, לא הובאו כל ראיות לעניין זה. אמנם בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי אינו זוכר אם הוא זה שרשם את התוספת, אולם הנתבע לא זכר גם פרטים אחרים וציין כי מדובר באירוע שהיה כ- 10 שנים לפני מתן עדותו בפני
. בנסיבות אלה לא הוכח שהנתבע הוא שרשם את התוספת.

יש למציין כי מאחר ומדובר בייחוס מעשים פליליים לנתבע, מוטל על התובע הנטל להוכיח את טענתו במידת וודאות גבוהה מהרגיל - "מידת וודאות מוגברת" (ראה לעניין זה, יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, בעמ' 873 - 874), והוא לא עמד אף לא בנטל הרגיל, של הטיית כף המאזניים, להוכיח את תביעתו.
7. התובע מסתמך על כך שבגזר הדין בעניינו, בת.פ. 6614/95, נאמר:
"אני מאמינה לנאשם כי לא הוא זה שזייף את ההסכם, וכי ההסכם זוייף ע"י המתווך אשר כנראה בנסיונו ליישב את ההדורים בין הצדדים טרח להוסיף על הסכם חתום התייחסות לדמי תיעול שמחייבים את השוכרים לשאת בהם. אין ספק שמעשהו של המתווך חמור והיה ליו לתת את הדין.. יחד עם זאת, עתה נדרשת אני לגזור את דינו של נאשם זה....".
הנתבע לא היה צד להליך בתיק הפליל, לא התגונן כנגד אשמה שהוא זה שזייף את המסמך, באילו נסיבות ומה היתה כוונתו, ואין באמור לעיל בגזר הדין כדי להוות מעשה בית דין או ראייה בתובענה שבפני
(ראה לעניין זה, יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, בעמ' 770 - 773). זאת ועוד כאשר במסגרת התיק הפלילי לא נשמעו כלל ראיות.

8. כאמור, לא מצאתי את עדותו של התובע מהימנה. בתחילה לא אמר דבר על הוספת התוספת לאחר חתימת החוזה בפני
כב' השופט בלזר, אלא רק לקראת סופו של הדיון, ולאחר שהדייר הציג את החוזה המקורי, ללא התוספת. לאחר מכן, בפני
כב' השופטת לבהר שרון הודה שידע כי התוספת אינה מצויה בחוזה המקורי, והעיד כי הנתבע כתב אותה בנוכחותו. כן העיד כי: "לא ידעתי שאם מוסיפים להסכם מילים, זה זיוף". מה שברור הוא שהנתבע, שעשה רושם של מי שעומד על זכויותיו, ידע שכלפי הצד האחר לחוזה, דהיינו הדייר, הוא אינו נוהג בהגינות כאשר הוא משתמש בתוספת לחוזה שנעשתה לאחר שהצדדים חתמו עליו.והנה בפני
העיד, לא כי סבר שזה תקין להוסיף באופן חד צדדי מילים לחוזה חתום, אלא כי הנתבע אמר לו שהוא ידאג לכך שהדייר ימלא את אותה תוספת בעותק שלו. גרסה זו לא בא זכרה עד לתצהירו במקום עדות ראשית של התובע בתובענה זו.

9. יתרה מזו הנסיבות מצביעות על כך שלא המתווך הוא זה שניסה לתקן שיכחה שלו או למנוע "פיצוץ" המו"מ בין הצדדים בניסיון להציל את כריתת החוזה ואת שכרו, אלא התובע הוא שניסה לתקן ולהוסיף תשלום מס שלא חשב עליו לפני חתימת החוזה. ראשית, גם עפ"י גרסתו של התובע, נכתבה התוספת יומיים לאחר כריתת החוזה (ויש לציין כי עפ"י גרסת הנתבע היא נכתבה הרבה יותר מאוחר. גם לעניין זה לא הביא התובע ראיה כלשהי). מכאן שבהתחשב בכך שהחוזה חתום, גם אם יסתכסכו התובע והדייר, עדיין יהיה הנתבע זכאי לדמי התיווך. שנית, התובע הודה בחקירתו כי נכח בעת חתימת ההסכם, קרא אותו וחתם עליו, כפי שהיה, דהיינו, מבלי שהדייר יחוייב בתשלום היטל תיעול. לבסוף, עפ"י גרסת התובע, היה הדייר זכאי לקבל את החזקה בדירה ביום 25.1.92, אולם הוסכם בין הצדדים כי יוכל להיכנס קודם לכן לצורך צביעת הדירה בלבד. התובע הגיע ביום 23.1.92לדירה כדי לבדוק אם נצבעה (סעיף 7 לתצהירו שנחתם ביום לא ידוע (ולא אושר בפני
עו"ד), וכדי לקבל חשבונית על מנת לחייב את הדייר הקודם. להפתעתו מצא שהדייר כבר גר בדירה וכי לא צבע אותה. באותו ביקור מסרה לו אשת הדייר חשבונות ששילם הדייר ושקוזזו מדמי השכירות, וכן דרישה של העירייה להיטל תיעול. התובע פנה ברוגז לנתבע על מנת שיפנה את הדייר מהדירה בשל הפרת החוזה, ובאותה שיחה ציין כי על הדייר יהיה לשאת בתשלום דמי התיעול, ואז כתב הנתבע את התוספת והבטיח שהיא תיווסף גם בעותק של הדייר.

כאמור אינני מקבלת גרסה זו שלא הועלתה ע"י התובע, אף לא בכתב התביעה נשוא תובענה זו, וסותרת את גרסתו הקודמת, שאף היא אינה סבירה בעיני. מתיאור השתלשלות העניינים כאמור בגרסת התובע עצמו עולה כי לא חשב כלל על היטל תיעול עד שהגיעה אליו דרישה לשלמו מהעירייה, וזאת רק לאחר חתימת החוזה. כתיבת התוספת בנסיבות, גם אם פיזית נעשתה ע"י הנתבע, נעשתה לנגד עניו של התובע, ולמען אינטרס של התובע מבלי שלנתבע יהיה בכך כל אינטרס, והתובע עשה שימוש במסמך לצורך הגשת התביעה כאשר ידע היטב שהתוספת אינה מופיעה בהסכם שבידי הדייר. כך הדבר עפ"י הודאתו, מה גם שאף אילו הייתי מקבלת את טענתו כי הנתבע הבטיח לו שידאג כי התוספת תוכנס גם לחוזה שבידי הדייר, הרי שהתובע מעולם אף לא שאל את הדייר או את הנתבע האם הדבר נעשה בפועל, והוא אף לא טען כי בדק עניין זה.

מכאן, שכל שנעשה, גם עפ"י גרסת התובע, נעשה בידיעת התובע, בהסכמתו ולמען אינטרס שלו, ובמצב דברים זה עשה התובע שימוש במסמך. מכאן שאין לתובע אלא להלין על עצמו, וכאמור, הגעתי למסקנה שלא הוכח כי הנתבע הוא שביצע את התוספת.

10. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום טז' באדר תשס"ב, 28 בפברואר 2002 במעמד הצדדים כאמור לעיל.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי
מותר לפרסום 28/02/2002.

רונית פינצ'וק - אלט
, שופטת








א בית משפט שלום 62562/00 אברהם נוריאל נ' חיים בוחבוט (פורסם ב-ֽ 28/02/2002)