פסקי דין על ראמי חאג' יחיא | פסקי דין על ועדת הערר עפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה - 1995 | פסקי דין על דרך ארץ הייווייז (1997) |

29869-12/16 רעא     28/02/2017




רעא 29869-12/16 ראמי חאג' יחיא נ' ועדת הערר עפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה - 1995, דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 29869-12-16 חאג' יחיא נ' חוק כביש אגרה (כביש ארצי ואח'






לפני
כבוד השופטת
אביגיל כהן


המבקש
:

ראמי חאג' יחיא
ע"י ב"כ עו"ד שלומי שדה


נגד


המשיב
ות:

1. ועדת הערר עפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה - 1995

2. דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ
המשיבה 2 ע"י משרד עו"ד יהודה רווה ושות'




החלטה


1.
לפני בקשת רשות ערעור על "החלטה סופית בערר" של ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "ועדת הערר"
ו-"חוק כביש אגרה" בהתאמה) מיום 5.12.16 בערר 1259/10, במסגרתה נדחה עררו של המבקש.

2.
בקשת רשות הערעור הוגשה נגד משיבה 1 – ועדת הערר ומשיבה 2 – דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (להלן: "המשיבה").
לא היה מקום לצרף את ועדת הערר להליך.

המשיבה 2, באמצעות משרד עו"ד רווה, הגיבה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידי המבקש.
בשים לב לכך שהבר"ע אוחזת 114 עמודים (כולל נספחים) הוריתי לב"כ המבקש לבצע מסירה אישית של הבר"ע למשיבה על מנת שתוכל להגיב לבקשת רשות הערעור. (ראה החלטתי מיום 14/1/17).





משלא הוצג לעיוני אישור מסירה, הוריתי לב"כ המבקש בהחלטתי מיום 15/2/17 להמציא בתוך 7 ימים (ממתן החלטתי) את העתק אישור המסירה. למרות החלטתי לא הוצג אישור מסירה עד כה. מאחר והגעתי למסקנה כי יש לדחות בקשת רשות הערעור ולפיכך לא תיפגע זכותה של המשיבה בהעדר תגובה מטעמה, ניתנת בזאת החלטתי גם ללא תגובת המשיבה.

3.
מהחלטת ועדת הערר עולה, כי המבקש
רשום ברשות הרישוי כבעלים של ארבעה כלי רכב אליהם מתייחס חובו שנדון במסגרת הערר:
רכב הנושא מספר רישוי 9287969 (להלן: "הרכב הראשון") רכב הנושא מספר רישוי 8037401 (להלן: "הרכב השני") רכב הנושא מס' רישוי 6703570 (להלן: "הרכב השלישי") ורכב הנשוא מס' רישוי
6420715 (להלן: "הרכב הרביעי").

תשלומי האגרות בגין נסיעות שביצעו
ארבעת כלי הרכב בכביש האגרה לא שולמו או שולמו באיחור. כתוצאה מכך התווספו לאגרות הנסיעה חיובים נוספים מכוח חוק כביש אגרה ותקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט – 1999 (להלן: "תקנות האכיפה") ובכלל זה חיובי פיצוי והחזר הוצאות, חיובים בגין אי כיבוד אמצעי תשלום (בחשבון המנוי), הפרשי הצמדה, ריבית וריבת פיגורים וכן חיובים בגין הוצאות פתיחת תיק ושכ"ט עו"ד (בשל נקיטת הליכי הוצל"פ לגביית חלק מהחוב ע"י המשיבה).

4.
המבקש טען
בכתב הערר כי המשיבה פנתה אליו לראשונה בדרישה לתשלום סך של

47,516 ₪ ומדובר בחוב בגין נסיעות שלא בוצעו על ידו או באמצעות כלי רכב שלו וכי אין לו כל קשר לנסיעות אלה ולחוב שנצבר בגינן.
בדיונים ובסיכומים מטעמו, ציין המבקש כי לא קיבל כל הודעות או חשבוניות לתשלום מהמשיבה בדבר החוב המיוחס לו עד אשר תפח סכום החוב לסכום הנ"ל.

המבקש טען כי לאחר שהמשיבה הציגה לו צילומים של כלי הרכב וחשבוניות התברר לו שאין מדובר בנסיעות של רכביו. הוא פנה למשיבה מס' פעמים בדרישה לבטל את החיובים המיוחסים לו, ללא הצלחה.




ביום 7.6.2010 הגיש המבקש תלונה במשטרה בדבר זיוף לוחיות הרישוי של רכביו והוא טען כי ייתכן שהחוב בגין הנסיעות המיוחסות לו אינו שלו אלא של מי שהשתמש שלא כדין במספרי הרישוי של כלי הרכב בבעלותו.

המבקש בכתב הערר ובעדותו דחה את טענות המשיבה לפיהן לוחיות הרישוי ברכבים שבבעלותו הותקנו שלא כנדרש ולטענתו כלי הרכב שבבעלותו מעולם לא נסעו בכביש אגרה כאשר לוחיות הרישוי אינן מותקנות כנדרש.

זאת ועוד; המבקש טען לראשונה במסגרת עדותו הראשית שבחלק מהמועדים הרלוונטיים לערר המשיבה כלל לא הייתה אמורה לחייבו עבור הנסיעות שבוצעו ברכבים, משום שבמועדים אלו המבקש שימש כקבלן משנה מטעמו של קבלן ראשי שעבד בשירות המשיבה בכביש 6 ומשכך היה זכאי לפטור מאגרת נסיעות בכביש זה.
המבקש הכחיש באופן גורף את ביצוע הנסיעות נשוא הערר וטען כי הוא מוכן לשלם רק עבור נסיעות שהמשיבה תוכיח באופן ברור ופרטני ביחס לכל נסיעה באמצעות חשבוניות מתאימות וצילומים ממערכת גביית האגרה האלקטרונית של המשיבה כי הן בוצעו מכלי רכב בבעלותו.

5.
ועדת הערר דחתה טענותיו, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

6.
תמצית טענות המבקש בבר"ע:
א)
בנסיבות העניין ולאור חומר הראיות שהוגש לוועדת הערר היה עליה לדחות את גרסת המשיבה מלאת סתירות, התחמקויות, חסרת פרטים ובלתי מהימנה ולהעדיף את גרסת המבקש בהיותה עקבית ומהימנה.

ב)
בהיעדר ראיות ובהיעדר הוכחה פוזיטיבית וממשית הקושרת את רכבי המבקש לאותן נסיעות רבות ומאוחרות והואיל והמשיבה מבססת את תביעתה על ספקולציות בלבד, הרי שניתן היה לקבוע כי דין הערר להתקבל וזאת תוך קביעה משפטית ועובדתית לפיה המשיבה לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את טענותיה.






ג)
ועדת הערר שגתה עת אפשרה למשיבה לנצל לרעה את החלפת כב' יו"ר הועדה על מנת לשנות, לתקן, להוסיף מסמכים וראיות, להחליף עדים וראיות ועוד פעולות שנעשו בניגוד לדין, ללא סיבה ותוך ניצול לרעה של ההחלפה.

ד)
ועדת הערר שגתה משלא נתנה משקל לעובדה שהמשיבה נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים שיכולים היו להטות את הכף לחובתה. העדים שהביאה אישרו בחקירתם הנגדית ובעדותם המתחמקת ומלאת הסתירות כי אינם העדים הרלוונטיים.

ה)
בניגוד לעדויות המגמתיות של המשיבה, עדותו של המבקש הייתה עניינית, רציפה, אמינה ומהימנה וועדת הערר שגתה שלא נתנה משקל מכריע לעדותו וטענותיו.

ו)
ועדת הערר שגתה עת לא נתנה משקל מספיק לעובדה שהמשיבה לא הרימה את הנטל המונח לפתחה ועל כתפיה בלבד שכן המשיבה לא הצליחה להציג ראיות ממשיות ולפיהן ניתן לייחס את הנסיעות למבקש.

ז)
שגתה ועד הערר בהחלטתה לדחות את הערר למרות שהמשיבה לא הצליחה להביא ראיות לעניין משלוח חשבונות ודרישות תשלום למבקש.
זאת ועוד; המשיבה לא הוכיחה כי רכבי המבקש נסעו כאשר לוחיות הרישוי מוסתרות וגם
לא הצליחה להוכיח כי לוחיות הרישוי הותקנו ברכביו של המבקש שלא כנדרש (נהפוך הוא, הוכח כי הרכבים של המבקש נושאים עליהם לוחיות רישוי בהתאם לחוק ולתקנות).

ח)
ועדת הערר שגתה עת קבעה כי את התארכות ההליכים יש לייחס בעיקר להתנהלות המבקש ובא כוחו וחייבה את המבקש בהוצאות בסך 10,000 ₪.

7.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות
מהנימוקים כדלקמן:




8.
כידוע, בקשת רשות ערעור אינה מהווה ערעור בזכות ועל המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה עוד יותר עת עסקינן בגלגול שלישי (ראה רע"א
7332/12 אמיר כהן נ'
john deer water ltd
סעיף 5 להחלטת כב' הש' נ' הנדל (12.3.2013).
עסקינן במקרה דנן, ב"גלגול שלישי" של ההליך. בימ"ש זה יושב כערכאת ערעור שניה.
במקרה שכזה בימ"ש נותן רשות לערער רק במקרים חריגים, במקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית במשפט, שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מהסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים (וראה לעניין זה ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו (3) 123)
המקרה דנן, אינו נופל לגדר חריגים אלו.

חוק כביש האגרה קובע בסעיף 12 ב כי חברי ועדת הערר הם מי שכשיר להיות שופט שלום (יו"ר הועדה) וכן נציג שציבור ונציג הרשות הממונה ויחולו עליה הוראות לפי חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב- 1992, בשינויים המחויבים. חוק זה אף קובע בסעיף את הליך ההשגה בבית משפט מחוזי כ"ערעור".
המותב המברר לפניו מתנהל ההליך הראשוני הוא הגורם המתמצא בהיבטים המקצועיים של הסכסוך ולא בכדי הוא הגורם המכריע בסוגיה ולא בית משפט שלום "רגיל", וכאשר עסקינן במותב מיוחד שלו המומחיות לדון בעניין זה, התערבות ערכאת ערעור בקביעותיו, נעשית שלא כבדרך השגרה. לא בכדי יש צורך לבקש רשות ערעור על פסק הדין.

9.
ערכאת ערעור מתערבת בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם נראה כי הממצאים העובדתיים אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר נראה שהגרסה העובדתית
שאומצה
אינה
מתקבלת
על
הדעת
(וראה


לעניין
זה:
רע"א 5267/09


h. lundbeck as
נ' אוניפארם
, סעיף 70 – 15/3/10).

יפה לעניינינו גם קביעת בית משפט העליון מימים אלו:





"אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה
לפניו,
אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או
שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים" (
ע"א 501/84
מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון
,
פ"ד מב
(2) 89, 99 (1988);
ע"א 640/85
קופר נ' איגוד המוסכים
, פ"ד מד
(1) 594, 598 (1990); יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי 857 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).
(מתוך סעיף 7 לע"א 351/16 שבתאי ברכה נ' יעקב חונוביץ
(14/2/17).



במקרה דנן אין הצדקה להתערבות.

10.
בהחלטת ועדת הערר מיום 5.12.16 צוין כי חרף מאמצים של וועדת הערר בהרכבה הקודם, לא עלה בידה לסיים את שמיעת התיק לפני סיום כהונתה.
משמונתה ועדת הערר בהרכבה הנוכחי (הוחלף יו"ר הועדה), אזי לאור הוראת סעיף 17 לחוק בתי הדין מנהליים, התשנ"ב – 1992 לא ניתן היה לסיים את הדיון בתיק והועדה הורתה על קיום הדיון מתחילתו. הוחלט כי כתב הערר וכתב התשובה יוותרו על כנם והצדדים התבקשו להגיש ראיותיהם מחדש. התקיימו לא פחות מששה ימי דיונים בפני
ועדת הערר בהרכבה החדש, במהלכם הציגו הצדדים את ראיותיהם בתיק ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים וניתנה ההחלטה הסופית נושא הבר"ע.

11.
ועדת הערר בהחלטה מיום 5.12.16 דנה בכל אחת מטענותיו של המבקש ולאחר מכן בטענותיה הנוספות של המשיבה:
א)
באשר לטענת המבקש לפיה לא קיבל כל הודעה או חשבונית לתשלום בגין הנסיעות המיוחסות לו עד הצטברות החוב לסך של 47,516 ₪:
בהתבסס על העתקי החשבוניות מיום 8.3.2009 ועד ליום 10.10.2010, העתקי רישום מרשות הרישוי ביחס לכל אחד מהרכבים, תצהיר עובד מחלקת הגבייה של המשיבה בזמנים הרלוונטיים לפיו כל החשבוניות שצורפו לכתב התשובה נשלחו למבקש והמבקש לא חלק על האמור בתצהיר ולא ביקש לחקור אותו, נקבע על ידי ועדת הערר:



"בנסיבות העניין, לא מצאנו כל טעם לפקפק בכך שהמשיבה אכן שלחה את החשבוניות
לעורר
לפי
הכתובות
הנ"ל,
כמתואר
לעיל.
לא מצאנו גם כל סיבה
לפקפק בנכונות הכתובת של העורר (ת.ד. 2844 טייבה 40400), שכן הכתובת שמסר העורר במסגרת הסדר המנוי היא גם הכתובת המופיעה ברישומי רשות הרישוי ככתובת של העורר, וכתובת אלה הן הכתובת שצוינו בהעתקי החשבוניות שנשלחו לעורר".

זאת ועוד; בהתאם לחזקות המסירה הקבועות בתקנות 5 (ב) ו- (ג) לתקנות האכיפה, העתקים של רישומי רשות הדואר לפיהם 3
חשבוניות נשלחו ליעדן, ובשים לב לכך שהמבקש לא הציג כל ראייה שיש בה להפריך את חזקת המסירה, עדותו בנושא לא היתה משכנעת והיו בה סתירות-
מסקנת ועדת הערר היא:
"סיכומו של דבר, אני סבורים, כי חזקות המסירה שבתקנות האכיפה עומדות לטובת המשיבה במקרה דנן ולא עלה בידי העורר להפריכן. לפיכך, יש לראות בחשבוניות שנשלחו לעורר כאילו הגיעו ליעדן ועל כן דין טענתו, לפיה נודע לו על החוב רק בשלב מאוחר, כאשר היה לו חוב משמעותי למשיבה – להידחות".

ב)
באשר לטענת המבקש בדבר זיוף לוחיות הרישוי:
ועדת הערר מציינת כי על הצד הטוען טענת זיוף מוטל הנטל להוכחת טענתו בראיות ממשיות. טענותיו של המבקש בעניין זה נטענו בכלליות וסתמיות ולא נסמכו על ראיות שניתן לייחס להם משקל. המבקש רק צירף לכתב הערר העתק מסמך שכותרתו "אישור בדבר הגשת תלונה". גם במסגרת עדותו הראשית בחר לא להעיד בנושא זה ואף לא התייחס לכך בסיכומיו. המשיבה לעומת זאת בחרה לחקור את המבקש בנושא זה בחקירה נגדית ותשובותיו היו מתחמקות ומיתממות.
נקבע באשר לכך:
"סיכומו של דבר, הראיה היחידה שצירף העורר בתמיכה לטענת הזיוף (התלונה במשטרה, שכאמור לעיל, ספק אם ניתן לייחס לה משקל כלשהו בנסיבות העניין), עדותו בפני
נו (שממנה עולה התנהלות שאינה תואמות את ההתנהגות המצופה מי שטוען שלוחיות הרישוי של רכביו זויפו וכי נעשה בהן שימוש בלתי חוקי) והימנעותו למסור מידע ונתונים המצויים בידיו, שיש בהם לשפוך אור על הפרשה, מטילים צל כבד על גרסתו בדבר זיוף לוחיות הרישוי של רכביו.



סיכומו של דבר, אנו סבורים שהעורר לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש בעניין זיוף לוחיות הרישוי של רכביו, כולם או חלקם, ועל כן אנו דוחים את טענתו באופן מלא".

ועדת הערר מוסיפה וקובעת כי גם ראיותיה של המשיבה מחזקות מסקנה זו. מוסבר כי מהראיות שהוצגו ע"י המשיבה עולה
כי במספר מקרים שהם עוכבו רכביו של המבקש בכביש האגרה לא הייתה כל עדות לכך שלוחיות הרישוי זויפו. ועדת הערר מציינת אירוע שהוצג באמצעות צילומי וידאו ברורים ובאמצעות דו"ח אירוע אכיפה מיום 19.7.2010 בו משטרת ישראל בדקה את הרכב הראשון, שעה שנעצר בזמן נסיעתו
בכביש האגרה ומצאה אותו תקין.

ג)
באשר לטענת המבקש כי המשיבה צריכה להוכיח בצילומים כל נסיעה ונסיעה של המבקש:
הועדה אינה מקבלת את הטענה ומדגישה כי הדברים אמורים ביתר שאת משנדחתה טענת המבקש בדבר זיוף לוחיות הרישוי של רכביו .

הועדה דנה בפירוט רב בהוראות החוק הרלוונטיות ומגיעה למסקנה
כי לדרישה זו אין כל אחיזה בדין (חוק כביש אגרה ותקנותיו וחוזה הזיכיון שבין המדינה לבעל הזיכיון בכביש האגרה שמכוחו פועלת המשיבה)
ולכן לא ניתן לכפות על המשיבה חובה להציג ראיות צילומיות ביחס לכל נסיעה. כן נקבע כי דרישה זו גם אינה הגיונית והיא אינה מתיישבת עם השכל הישר ואף עלולה להביא לפגיעה בציבור המשתמשים בכביש האגרה.

ד)
באשר לטענת המבקש כי היה פטור מתשלום אגרות נסיעה:
הועדה מציינת כי טענה זו שנטענה לראשונה במסגרת עדותו הראשית,
נטענה בעלמא וללא כל פרטים ולו הבסיסיים ביותר. ועדת הערר דחתה את הטענה והוסיפה כי
אף אם אכן עבד בשירות קבלן ראשי כלשהו, הרי שעניין החיובים עבור תקופה זו צריך להיות מוסדר מול אותו קבלן ואינו נוגע למשיבה.

ה)
באשר לטענת המשיבה בדבר התקנת לוחיות רישוי בניגוד לתקנות התעבורה ו/או התקנת לוחיות מוסתרות או משובשות:

טענות אלה נדחו.




ועדת הערר סברה כי המשיבה לא הוכיחה ברמת הוודאות הנדרשת כי לוחיות הרישוי ברכבי המבקש הותקנו שלא כנדרש בדין או כי המבקש שיבש או הסתיר במכוון את לוחיות הרישוי של רכביו. צוין כי הראיות שהציגה המשיבה להוכחת טענותיה הן בעייתיות וחסרות ולא ניתן להסיק מהן, ברמת הוודאות הדרושה את המסקנה שהמשיבה מבקשת להסיק מהן.
כפועל יוצא מכך הוסבר כי המשיבה אינה רשאית לחייב את המבקש בחיוב מיוחד "בשל מעשה שיש בו כדי למנוע את זיהוי הרכב או את חיובו באגרה" כאמור בתוספת הראשונה לתקנות האכיפה.
כן הודגש שאין במסקנה דלעיל כדי להטיל דופי בהליך הפיענוח של המשיבה כפי שהוצג לועדה.

11.
הועדה חייבה את המבקש בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבה בסך כולל של 10,000 ₪ תוך שציינה כי סכום זה נמוך יחסית לאור התנהלות המבקש ובא כוחו אשר גרמו להתמשכות משמעותית ומיותרת של ההליכים ואילו המשיבה לא הייתה מעלה את הטענה בדבר הסתרה ושיבוש של לוחיות הרישוי, אשר לא הוכחה, אזי הוועדה הייתה פוסקת הוצאות בסכום גבוה הרבה יותר.
הועדה העירה כי התארכות ההליכים (בין היתר, 6 דיונים שהצריכו ימים ייעודיים שהוקדשו במלואם לערר זה) מיוחסת בעיקר להתנהלות המבקש ובא כוחו אשר עשו כמעט כל פעולה בכדי להאריך את הדיונים ולהפריע לניהולם והצרו על התנהלות זו.

12.
לא מצאתי, כי יש מקום להתערב בקביעות ועדת הערר.
טענות המבקש שהועלו בבקשת רשות הערעור כבר
נדונו ביסודיות ע"י ועדת הערר ונדחו לגופו של ענין.
ההחלטה שניתנה מפורטת, מנומקת ומבוססת כדבעי על חומר הראיות ומעוגנת בדין.
אין זה המקרה החריג שבו יש להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני
ועדת הערר.
אין זה גם המקרה שבו ערכאת ערעור תתערב בכל הקשור לחיוב בהוצאות משפט (וראה לעניין זה
פסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 6685/11
גריידי נ' הולצמן


[פורסם בנבו]
(ניתן



ביום 4/7/12) בסעיף 5 ובאסמכתאות אשר צוינו שם וכן
ע"א 8340/10
מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר


[פ
ורסם בנבו]
(ניתן ביום 30/1/13) בסעיף 23 לפסק הדין.

בנסיבות אלו ולאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

13.
לסיכום:

א)
בקשת רשות הערעור – נדחית.


ב)
המבקש ישא בהוצאות המשיבה 2 ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.


סכום זה יחולט מתוך כספי הערבון, ויועבר למשיבה 2 באמצעות בא כוחה.
יתרת הערבון תוחזר למבקש באמצעות בא כוחו.

ג)
המזכירות תשלח החלטה זו
לצדדים.

ניתנה היום,
ב' אדר תשע"ז,
28/02/2017
28 פברואר 2017

, בהעדר הצדדים.










רעא בית משפט מחוזי 29869-12/16 ראמי חאג' יחיא נ' ועדת הערר עפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה - 1995, דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/02/2017)