פסקי דין על ביאנקה פלאביה אקטרינה ברצה | פסקי דין על פלורנטינה ברצה | פסקי דין על אלון לייבוביץ |

26164-10/16 עמנ     09/03/2017




עמנ 26164-10/16 ביאנקה פלאביה אקטרינה ברצה, פלורנטינה ברצה, אלון לייבוביץ נ' מדינת ישראל- רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים





לפני
כבוד השופט חגי ברנר
מערערים

1.ביאנקה פלאביה אקטרינה ברצה

2.פלורנטינה ברצה

3.אלון לייבוביץ

ע"י ב"כ עו"ד גיא ברנד ונועה דיאמונד
נגד
משיבה

מדינת ישראל- רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים

ע"י ב"כ עו"ד יוסף קנפו
פסק דין
מבוא

1. לפניי ערעור מנהלי המכוון נגד פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") (כב' הדיינת באפי תם) מיום 11.9.2016 בערר מס' 16- 3009, לפיו נמחק ערר של המערערים על החלטתה של המשיבה להתנות כל כניסה עתידית לישראל של המערערת 1 (להלן: "המערערת"), בהגשת בקשה מקדימה על ידי מזמין ישראלי.

2. המערערת, ילידת שנת 1994, היא סטודנטית לתואר שני בכימיה. המערערת היא אזרחית מדינת רומניה, שהיא מדינה אשר אזרחיה פטורים מהסדרת אשרת כניסה לישראל מראש, בטרם בואם למדינה.

3. המערערת 2, אימה של המערערת, אף היא אזרחית רומניה, מתגוררת בישראל עם אזרח ישראלי (המערער 3) מזה למעלה משלוש שנים, ומחזיקה ברשיון ישיבה ועבודה במסגרת ההליך להסדרת מעמדה כבת זוגו של האזרח הישראלי. האם שהתה בישראל באופן בלתי חוקי בין השנים 2011- 2015, עד שפתחה ביום 3.5.2015 בהליכים להסדרת מעמדה מכח חיים משותפים עם בן זוג ישראלי.

4. המערערת הגיעה לבקר את אימה בישראל שלוש פעמים. הביקור הראשון נערך בין הימים 8.8.2013- 10.9.2013. הביקור השני נערך בין הימים 11.8.2015- 28.8.2015. הביקור השלישי נערך בין הימים 10.9.2016- 24.9.2016.

5. כניסתה של המערערת לישראל במסגרת הביקור השלישי סורבה בתחילה, לאחר שהתברר למשיבה כי במסגרת הביקור הראשון שיקרה המערערת לנציגי המשיבה כאשר אמרה להם במסגרת תשאול שעברה, שאימה שוהה ברומניה וכי מטרת בואה לישראל היא לבקר חברה. דבר השקר נחשף במקרה, כאשר נציגי המשיבה שאלו את המערערת למטרת הגעתה בתשאול שנערך עם הגעתה השלישית לישראל, והמערערת סיפרה כי באה לבקר את אימה ואת בן זוגה של האם. המערערת הסבירה כי אימה, שבזמן הביקור הראשון היתה שוהה בלתי חוקית בישראל, היא שאמרה לה לשקר בנוגע למטרת הגעתה לישראל. נוכח גילוי דבר השקר, סורבה כניסתה של המערערת לישראל.

6. המערערת הגישה ערר לבית הדין קמא. בסופו של דבר נאותה המשיבה להתיר את כניסתה של המערערת לישראל, אך התנתה זאת בבטוחות שונות וכן בכך שכל כניסה עתידית של המערערת לישראל תותנה בהגשת בקשה מראש. המערערת הודיעה על הסכמתה לבטוחות שנדרשו, אך טענה כי אין הצדקה להתנות בעתיד את כניסתה לישראל בהגשת בקשה מראש, דבר המפלה אותה לרעה לעומת שאר אזרחי רומניה, ונוכח העובדה שרומניה היא מדינת פטור כמו גם נוכח העובדה שאימה של המערערת שוהה כדין בישראל.

7. אחר הדברים האלה קבע בית הדין קמא כי נוכח הסכמתה של המשיבה להתיר את כניסתה של המערערת, מתייתר הצורך לדון בערר והוא נמחק. עוד ציין בית הדין קמא כי לא מצא להתערב בתנאים שקבעה המשיבה לכניסת המערערת לישראל, אשר אינם חורגים ממתחם הסבירות בהתחשב בעברה של המערערת בישראל ובקיומו של חשש ממשי להשתקעות בישראל, אותו מבקשת המשיבה לאיין. עוד נקבע כי אין פגם בהחלטת המשיבה להתנות כניסות עתידיות של המערערת לישראל בהגשת בקשה מקדימה.

8. מכאן הערעור שלפניי, שתוקף אך ורק את ההתנייה לפיה כל כניסה של המערערת לישראל בעתיד תהא טעונה הגשת בקשה מראש.

טענותיה של המערערת

9. המערערת טוענת כי התניית כניסות עתידיות שלה למדינה בהגשת בקשה מקדימה אינה סבירה ומפלה אותה לרעה לעומת אזרחי רומניה האחרים. גם הקביעה לפיה יש חשש ממשי להשתקעות בישראל אינה מבוססת, נוכח נתוניה האישיים, לימודיה ברומניה, קיומו של בן זוג ברומניה והגעה לישראל עם כרטיס טיסה חזרה. לדידה של המערערת, היא התוודתה על חטאי העבר ביוזמתה ולא היה מקום לזקוף לחובתה את המידע השקרי שמסרה בביקור הראשון, דבר שעליו התנצלה.

10. המערערת טוענת כי החלטתה של המשיבה נעדרת תכלית ראויה ונוגדת את האינטרס הציבורי לעודד תיירות של אזרחי רומניה, אינטרס שבא לידי ביטוי בפטור המוענק לאזרחי רומניה מהגשת בקשה לאשרת כניסה לישראל. ככל שמטרת המשיבה היא להעניש את המערערת בגין השקרים שמסרה בעבר, הרי שמדובר בתכלית בלתי ראויה.

טענותיה של המשיבה

11. המשיבה טוענת כי לפי חוק הכניסה לישראל נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב האם להתיר לזר להכנס לישראל. הדבר הוא פועל יוצא של ריבונות המדינה ושל סמכותה לפקח ולהחליט מי רשאי להכנס בשעריה. שיקול דעת זה מאפשר למשיבה להחריג את עניינם של המבקשים להכנס לישראל, אף אם מדובר בנתיני מדינות הפטורות מהצורך לבקש אשרת כניסה. משכך, היקף הביקורת השיפוטית על שיקול דעת זה ראוי שיהיה מצומצם.

12. עוד טוענת המשיבה כי מסירת שקרים במהלך תשאול מהווה נימוק סביר לדחיית עתירה. במקרה דנן, שקריה של המערערת מעוררים חשד ממשי לנסיון השתקעות בישראל וכמובן שיש להם משמעות משפטית. הצבת תנאי כניסה לישראל בעתיד נועדה לאיין חשש זה.

13. כמו כן טוענת המשיבה כי בית הדין קמא הינו גוף מקצועי, בעל ידע, נסיון ומומחיות, והיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו הינו מסוייג ומצומצם.

דיון והכרעה

14. אקדים ואציין כי במסגרת הדיונים בערעור, הסכימה המשיבה להגביל בזמן את תקופת ההתנייה שהושתה על המערערת בענין הצורך בהגשת בקשה מראש לפני הגעתה לישראל, ולהעמידה על פרק זמן של ארבע שנים מאז יציאתה האחרונה של המערערת מישראל. מנגד, המערערת עמדה על דרישתה לבטל כליל את הצורך בהגשת בקשה מראש, אך הציעה כי כל כניסה שלה לישראל בארבע השנים הקרובות תותנה בהפקדת ערבון בסכום עליו יוסכם. הצעה זו לא היתה מקובלת על המשיבה.

15. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות, בכפוף לכך שתקופת ההתנייה תעמוד על ארבע שנים, כפי שהציעה המשיבה, והכל מהטעמים שיפורטו להלן.

16. נקודת המוצא היא שלמדינה נתון שיקול דעת רחב למנוע מזרים להשתקע בה או אפילו להכנס לתחומה כתיירים. עקרון זה מקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות ויש בו משום ביטוי לריבונותה המוחלטת של המדינה. משכך, אין לאף אדם שאיננו אזרח או תושב המדינה, זכות קנויה לבוא בשערי מדינת ישראל, בין כתייר ובין כתושב (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); בג"ץ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443 (1988); בג"צ 4156/01 דימיטריוב נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293 (2002)).

העקרון האמור מוצא את ביטויו בחוק הכניסה לישראל, אשר מעניק לשר הפנים שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע למתן רשיונות כניסה לישראל. השר יכול להעניק או שלא להעניק רשיונות, לפי שיקול דעתו. יחד עם זאת, ככל שהחלטה של שר הפנים תהא נגועה בשרירות לב, בחוסר תום לב, בשיקולים זרים ובחריגה ממתחם הסבירות, עשוי בית המשפט להתערב בה (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים ואח', פ"ד מב(2) 424, 434 (1988)).

17. המערערת מבקשת להסתמך על הוראות צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), התשל"ד- 1974, הקובע שורה של מדינות, ורומניה ביניהן, אשר אזרחיהן פטורים מהחובה להצטייד באשרת ביקור, אלא שהיא מתעלמת מס' 2 לצו האמור, הקובע כי "על אף האמור בסעיף 1, רשאי שר הפנים או מי שהסמיך לכך לסרב כניסתו לישראל של אדם כאמור אם יש, לדעתו, נסיבה המצדיקה זאת". משמע, גם כאשר עסקינן במדינה שאזרחיה פטורים מהצורך בקבלת אשרת ביקור מראש, דוגמת רומניה, אין בכך כדי לגרוע משיקול דעתו של שר הפנים, או מי שהוסמך על ידו לשם כך, שלא להתיר כניסתו של אזרח זר לישראל, או להתנות את הכניסה בתנאים, אם נמצאו לכך טעמים מבוררים.

18. במקרה דנן אין חולק כי המערערת שיקרה ביודעין לנציגי המשיבה בהגיעה לביקור הראשון בישראל, כאשר מסרה שאימה שוהה ברומניה וכי מטרת ביקורה היא לבקר חברה ישראלית. לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלה מה היתה מטרתו של שקר זה- האם היה זה מתוך חשש שגילוי מטרתו האמיתית של הביקור יסבך את האם, שהיתה באותה עת שוהה בלתי חוקית בישראל, כנטען על ידי באי כח המערערת, או שמא היה זה מחמת החשש שהרשות לא תתיר את כניסתה של המערערת לישראל אם תדע שאימה היא שוהה בלתי חוקית בישראל, כטענת המשיבה. המערערת עצמה לא התייצבה לדיון בעניינה, שכן היא שוהה ברומניה ולכן לא ניתן היה לברר ענין זה מפיה במסגרת הדיון בעתירה. מכל מקום, יהיו אשר יהיו הסיבות לשקרי המערערת, אין להקל ראש בחומרתם, וכבר נפסק לא אחת כי קיומם של שקרים עשוי כשלעצמו להצדיק סרוב להתיר כניסה לישראל (ראה עת"מ (מרכז) 13– 04- 42720 שנלין נ' משרד הפנים (25.4.2013); עת"מ (מרכז) 13– 08- 2842 ראבוס נ' משרד הפנים (5.8.2013); עת"מ (מרכז) 13- 07- 23822 טראנדפיר נ' משרד הפנים (12.7.2013). ראה גם דברי כב' השופט נ' סולברג בעע"מ 7864/14 שמעון כהן נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 05.02.2015), שם הורחקה מישראל מי שמסרה מידע שקרי בנוגע לקשר עם בן זוג כדי לקבל מעמד בישראל: "לבחירתו של אדם המגיש בקשה לרשות, לשתף פעולה עם עצת עורך דינו, ככל שניתנה, ולשקר - ישנן השלכות." (פסקה 26). נעיר כי בעניננו, עצת האחיתופל לשקר לנציגי הרשות ניתנה על ידי אימה של המערערת.

19. אכן, בעניננו המערערת שיקרה בעת כניסתה הראשונה לישראל ולא בכניסה השלישית, שאז נתגלה לראשונה דבר השקר, אך מאידך, יש לזכור כי בסופו של דבר, ובעקבות הגשת הערר לבית הדין קמא, תוצאת השקר לא היתה מניעת כניסה לישראל, כי אם התניית כניסות עתידיות בהגשת בקשה מראש. הא ותו לא. לטעמי, מסירת עובדות שקריות לנציגי ביקורת הגבולות היא כשלעצמה עשויה להצדיק מניעת כניסה לישראל. טעמו של דבר הוא שהענקתה של אשרת כניסה לישראל מבוססת על מידה מסויימת של אמון שהמדינה נותנת במקבל האשרה. כאשר מדובר באשרת תייר, כמו בעניננו, הנחת המוצא של המדינה היא שהמחזיק באשרה אכן מתכוון להשתמש בה לצורך ביקור תיירותי ולא למטרת השתקעות או כל מטרה אחרת שאינה מותרת. ברם, כאשר מתברר כי המחזיק באשרה מסר בכוונה תחילה מידע שקרי לנציגי ביקורת הגבולות, הרי שהוא מעיד על עצמו כי איננו ראוי לאמון מלא ובלתי מסוייג מצידה של המדינה, וממילא, נשמט במידה רבה הבסיס שמכוחו ניתנה לו האשרה מלכתחילה.

בנסיבות אלה, לא מצאתי שהחלטתו של בית הדין קמא לאשר את החלטת המשיבה להתנות כל כניסה נוספת של המערערת לישראל בארבע השנים הקרובות, בהגשת בקשה מראש, היא שגוייה, וגם לא מצאתי שהחלטת המשיבה חורגת ממתחם הסבירות.

נזכיר כי "מתחם הסבירות אינו מיועד לקבוע מהי ההחלטה שאותה הייתה אמורה הרשות לקבל, אלא רק להגדיר את טווח ההחלטות האפשריות, אשר הרשות הייתה רשאית לבחור ביניהן. בגדר מתחם הסבירות מכיר בית המשפט בכך שהבחירה בין מספר אפשרויות סבירות נתונה לרשות השלטונית, ולא לבית המשפט, וכי שיקולי הרשות רחבים, וחובקים מגוון רב של היבטים ..." (דברי כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בבג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע"ר) נ' ראש ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 27.03.2016) (פסקה צ'). תפקידו של בית המשפט המנהלי הוא לבחון האם ההחלטה שהתקבלה אכן מצוייה בגדרו של מתחם הסבירות, ואין הוא משמש כרשות על לענייני ביקורת גבולות.

20. תכליתו של התנאי שהציבה המשיבה בנוגע לכניסות עתידיות של המערערת לישראל היא תכלית ראויה, ולא תכלית עונשית כנטען על ידי המערערת. המטרה היא לאפשר לנציגי המשיבה פרק זמן הולם וסביר על מנת לבדוק ולברר באופן יסודי את בקשות הכניסה העתידיות של המערערת, ולא להציבם בפני
עובדה מוגמרת כאשר המערערת תתייצב בפני
ביקורת הגבולות בישראל (השוו לעע"ם 7599/13 גורביץ נ' מדינת ישראל- משרד הפנים (פורסם בנבו, 11.11.2013), שם נפסק בהקשר אחר של הגעה לישראל לשם שהייה של קבע, כי יש לאפשר לרשות לבחון מבעוד מועד את העובדות הרלבנטיות ולשקול את הבקשה, ולא להעמידה בפני
עובדה מוגמרת באמצעות הגעה לישראל ללא קבלת אישור מראש).

21. בשולי הדברים אציין כי לא מקובלת עליי טענתה של המערערת לפיה היא התוודתה ביוזמתה אודות השקרים שמסרה בביקורה הראשון, ולכן יש לזקוף זאת לזכותה. מסמך התשאול שנערך למערערת מגלה כי דבר השקר נחשף בדרך מקרה, כאשר המערערת נשאלה למטרת ביקורה השלישי והשיבה שהיא באה לבקר את אימה. נציגי המשיבה ערכו הצלבה עם המידע שמסרה בעת כניסתה הראשונה לישראל, וכך נחשף דבר השקר.

22. לא מצאתי שהתניית כניסות עתידיות של המערערת לישראל בהגשת בקשה מראש, מהווה אפליה פסולה לעומת אזרחים רומניים אחרים. אפליה היא מתן יחס שונה לשווים, ואילו כאן מדובר ביחס שונה למי שהוציא את עצמו, בהתנהגותו שלו, מכלל האזרחים הרומנים האחרים המבקרים בישראל ואינם מוסרים מידע שקרי לנציגי המשיבה. זו אינה אפליה אסורה בין שווים אלא אבחנה מותרת בין שונים (בג"ץ 5274/01 ארגון שחקני הכדורסל בישראל נ' שר האוצר (פורסם בנבו, 14.01.2002); בג"צ 8133/05 עיריית ביתר עלית נ' שרת החינוך והתרבות (פורסם בנבו, 8.9.2005) (פסקאות 16- 17). בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פורסם בנבו, 21.04.2016) (פסקה 32)).

23. כמו כן, הדרישה להגשת בקשה מראש בטרם הגעה לישראל היא דרישה מידתית שאין עימה הכבדה של ממש על המערערת. הגם שהמערערת טוענת כי תיגרם לה אי נוחות רבה בשל הצורך להגיע ממקום מגוריה ברומניה אל הקונסוליה הישראלית לשם הגשת הבקשה, הרי שבפועל, המשיבה הודיעה כי אין מניעה שאימה של המערערת תגיש את הבקשה בישראל, עבור המערערת.

24. כמו כן, לא מצאתי יסוד להתערב בקביעתו של בית הדין קמא לפיה ישנו חשש להשתקעות בישראל במקרה של המערערת. יחד עם זאת, שלא כמו בית הדין קמא, לא התרשמתי כי מדובר בחשש שניתן להגדירו כממשי, להבדיל מקיומו של חשש מסויים בלבד. מחד גיסא, יש לזכור כי אימה של המערערת שוהה בישראל והיא מצוייה כיום בהליכים להסדרת מעמדה (לאחר שבעבר שהתה בישראל שלא כחוק במשך ארבע שנים), כך שמצב דברים זה עלול להוות תמריץ למערערת להשתקע בישראל, כמו אימה. ברי כי קל הרבה יותר לנסות ולהשתקע בישראל כאשר בן משפחה אחד כבר מתגורר בישראל. מאידך, לא מדובר בחשש בדרגה גבוהה נוכח נתוניה האישיים של המערערת והעובדה שיצאה את ישראל בתום ביקוריה הקודמים. מכל מקום, נוכח קיומו של חשש זה כשלעצמו, גם אם איננו גבוה, לא ניתן לקבוע כי החלטתה של המשיבה להתנות כניסות עתידיות של המערערת לישראל בהגשת בקשה מראש, חורגת ממתחם הסבירות. קל וחומר שהחלטה זו מצויה בתוך מתחם הסבירות אם מצרפים למנין השיקולים את שקריה של המערערת בעבר.

25. לבסוף, נזכיר כי עסקינן בערעור על בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, שהוא טריבונל מנהלי המתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחומי עיסוקו (בר"מ 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (פורסם בנבו, 27.08.2015)). מכאן שהיקף הביקורת השיפוטית על החלטותיו הוא מסוייג ומצומצם, ככל שמדובר בהחלטות המצויות בתחום מומחיותו, להבדיל מהחלטות בשאלות משפטיות (עת"מ (כלכלית ) 37447-10-13 אפריקה ישראל תעשיות בע"מ נ' רשות ניירות ערך (פורסם בנבו, 02.08.2014)).

26. אשר על כן, הערעור נדחה, בכפוף לכך שתקופת ההתנייה שהושתה על המערערת לגבי הצורך בהגשת בקשה מראש לפני הגעתה לישראל, תעמוד על פרק זמן של ארבע שנים מאז יציאתה האחרונה של המערערת מישראל.

27. המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪.

28. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"א אדר תשע"ז, 09 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עמ"נ 26164-10-16 ברצה ואח' נ' משרד הפנים
1 מתוך 8








עמנ בית משפט מחוזי 26164-10/16 ביאנקה פלאביה אקטרינה ברצה, פלורנטינה ברצה, אלון לייבוביץ נ' מדינת ישראל- רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (פורסם ב-ֽ 09/03/2017)