פסקי דין על עו"ד ליאור ברטלר | פסקי דין על מרדכי שלומי | פסקי דין על חוה שלומי |

5089-08/16 עא     08/03/2017




עא 5089-08/16 עו"ד ליאור ברטלר נ' מרדכי שלומי, חוה שלומי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 5089-08-16 המערער נ' שלומי ואח'




לפני
כבוד השופטת
אביגיל כהן


המערער

ליאור ברטלר
, עו"ד
בעצמו


נגד


המשיבים

1.
מרדכי שלומי
2.חוה שלומי
ע"י ב"כ עו"ד נדב יריב




פסק דין



1.
לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט עמית יריב) מיום 10/5/16 בתא"מ 33362-12-14 ולפיו התקבלה בחלקה תביעת המשיב 1 נגד המערער.

הערעור הוגש גם על החלטות ביניים:
החלטה מיום 28/10/15 ולפיה נקבע, כי כתב תביעה מתוקן בתיק יהיה כתב תביעה אשר הוגש במקורו על ידי המשיב 1 נגד המערער בסדר דין מהיר בתא"מ 24019-05-15 והוא יהיה כתב התביעה המתוקן בתיק. (ההחלטה צורפה נספח ב' לערעור).

החלטה מיום 20/12/15 ולפיה נדחתה בקשתו של המערער להגיש הודעה לצד ג' באיחור. (ההחלטה צורפה נספח ג' לערעור).

החלטה מיום 3/1/16 ולפיה נדחתה בקשתו של המערער לצרף את המשיבה 2 – חוה שלומי
אשתו של המשיב 1 כתובעת בתיק. (ההחלטה צורפה נספח ד' לערעור).

החלטה מיום 7/1/16 ולפיה נדחתה בקשתו של המערער להעביר את הדיון לסדר דין רגיל ובקשה לעיון חוזר. (ההחלטה צורפה נספח ח' לערעור).




החלטה מיום 7/4/16 ולפיה הורה בית משפט על סיום חקירתו הנגדית של המשיב 1 על ידי המערער בישיבת ההוכחות (ההחלטה צורפה נספח ו' לערעור) וכן החלטות נוספות מיום 22/4/16 ו- 2/5/16 (נספח ז' לערעור) והחלטה מיום 1/6/16 אשר קבעה כי יש לתקן טעות בפסק הדין כך שהמילה "תובע" תוחלף במילה "נתבע" (נספח ח' לערעור).

2.
תחילתו של ההליך בבית משפט קמא הוא בבקשה לביצוע שטר שהגיש המשיב 1 (להלן גם: "שלומי") נגד המערער (להלן גם: "ברטלר") ללשכת ההוצל"פ לצורך ביצוע צ'קים שנמסרו לשלומי על ידי ברטלר במסגרת הסכם שכירות יחידת דיור ברחוב הרצוג 2 בגבעת שמואל (להלן: "הדירה").
על פי הסכם השכירות מיום 12/9/13, תקופת השכירות היא מיום 1/10/13 ועד 30/9/14 ודמי השכירות החודשיים הם 4,000 ₪.
כל עוד שולמו דמי השכירות, הוסכם בין הצדדים כי בהגיע מועד התשלום, היה משלם ברטלר את דמי השכירות במזומן ומקבל חזרה משלומי את הצ'ק שהופקד מראש בידיו.
במסגרת הליכי ההוצל"פ התבקשו ביצועם של 5 צ'קים, על סך 4,000 ₪ כל אחד, שנועדו לתשלום דמי שכירות לתאריכים: 1,4/16, 1/5/16, 1/6/16, 1/7/16 ו- 1/8/16.

3.
שלומי
הגיש גם תביעה
בסדר
דין
מהיר
על
סך
29,713 ₪
נגד
ברטלר
במסגרת
תא"מ 24019-05-15 ובמסגרתה ביקש לחייב את ברטלר גם ביתרת חוב בגין תשלומי חשמל, גז, מים, ארנונה לגבי תקופת שהותו של ברטלר בדירה.

4.
בהחלטת בית משפט
קמא נקבע, כי במקום שתידונה שתי תביעות בנפרד, אזי גם התביעה הכספית תידון במסגרת התיק קמא והתביעה בתא"מ 33362-12-14 תכלול את מלוא הטיעונים של שלומי כלפי המערער. דהיינו – אין עסקינן רק בתביעה שטרית אלא גם בתביעה כספית בנוגע לתשלומים הנלווים.
להשלמת התמונה אציין, כי בשל העובדה שלא התאפשר לברטלר להגיש כתב תביעה שכנגד ו/או הודעת צד ג', הוא הגיש לבית משפט השלום בראשון לציון תביעה בת.א. 52692-01-16 בסכום של 180,000 ₪ נגד המשיבים. התביעה עדיין מתבררת.






5.
המערער, עורך דין בהכשרתו אשר לטענתו אינו עוסק במקצוע, הגיש בקשות לרוב בתיק בית משפט קמא.
טענתו היתה כי שלומי הפר הפרה יסודית את הסכם השכירות. בדירה התגלו נזילות, תקלה בדוד, המזגנים לא פעלו ולאחר שהוא התלונן על כך, שלומי החליט להוציא אותו ואת בני ביתו מהדירה.
המערער טען, כי
שלומי התעלל בו ובמי שהיתה בת זוגו (להלן: "אורית") ואף טען, כי שלומי תקף אותו מספר פעמים עד זוב דם וגרם לו לחבלות קשות ואף אשתו של שלומי הכתה את בנו.
עוד טען המערער, כי שטח החניה שהוקצה על פי חוזה השכירות הוא שטח חול המצוי מול הבניין ולצורך כך מסר שלומי לברטלר מפתח לשטח החניה, אך הסתבר כי שטח חניית החול אינו בבעלות שלומי וכי הבעלים של השטח לא אישרו לשלומי לאפשר שם חניה ובוודאי שאין לו זכות להשכיר את השטח.
עוד טען המערער, כי הצ'קים ניתנו לביטחון בלבד וכאשר היה משלם את שכר הדירה, הצ'קים אמור להיות מוחזרים לו.
עוד נטען, כי שלומי חייב את המערער בסכומים מופרזים ובלתי סבירים בגין הוצאות הדירה וכן התברר כי שטח הדירה הוא רק 68 מ"ר ולא 86 מ"ר כפי שטען שלומי ולפיכך חיוב הארנונה היחסית נעשה ביתר.
נטען, כי הערבות הבנקאית על סך 5,000 ₪ שנתנה אורית חולט שלא כדין. יום אחד ובמפתיע הוחלף המפתח לחניה באופן שבו הרכבים של ברטלר ואורית נכלאו בתוך החניה וכן טען בכתב הגנתו טענות נוספות בדבר פגיעה נטענת על ידי שלומי הן פגיעה נפשית והן פגיעה פיזית.
בנסיבות אלו, טען כי לא היה צריך לשלם שכר דירה ולא היה צריך לשלם את ההוצאות המבוקשות ולמעשה שילם ביתר.
בכתב הגנתו טען לנזקים שנגרמו לו בסכום של מיליוני שקלים.

6.
פסק דינו של בית משפט קמא:
א)
כפי שציין כב' השופט קמא בפסק דינו, ההתנהלות הדיונית של הצדדים היתה בעייתית.






הצדדים סרבלו את הדיון והיקשו על ניהולו. כאשר
מעיינים בתיק הממוחשב ניתן לראות, כי לפני פסק הדין הוגשו 54 בקשות ולאחר פסק הדין הוגשו 6 בקשות.

ב)
ברטלר ביקש לזמן לעדות גם את כל השוטרים שהגיעו לדירה בעקבות תלונות שהוא הגיש על ניתוק חשמל וכך נעשה.
כמו כן ביקש לזמן לעדות את אורית וכך נעשה.
לאחר שמיעת מכלול העדויות הגיע בית משפט קמא לממצא העובדתי הפשוט והברור ולפיו, המערער התגורר בדירה עד סוף חודש ספטמבר 2014 אך לא שילם דמי שכירות החל מסוף מרץ 2014.

ג)
נקבע, כי אכן אין לקבל מצב שבו בעל דין ייעשה דין לעצמו ויפעל לניתוק חשמל או למירור חייו של דייר על מנת להביאו לעזוב את המושכר. "ככל שהתובע נהג כך – ואינני משוכנע כי כך היה, שכן לא הובאו ראיות מניחות את הדעת לעניין זה, אולם סוגיה זו תתברר, יש להניח, בהליך שיתנהל בבית המשפט בראשון לציון – התנהגות זו ראויה לגינוי". (עמ' 2 שורות 23-27 לפסה"ד).
אך נקבע, כי הגם ששלומי נקט סעד עצמי והודה בכך, גם המערער נקט סעד עצמי ופעל באופן חד צדדי. הוא ביטל חד-צדדית את הצ'קים שנועדו לתשלום שכר דירה וסירב לשלם שכר דירה והוא גם סירב לפנות את הדירה למרות שלא שילם דמי שכירות.
כמו כן נקבע, כי אין לקבל את טענת המערער ולפיה הוא היה רשאי להמשיך לגור בדירה מבלי לשלם דמי שכירות מכוח סעיף 9 (א) (2) לחוק השכירות והשאילה תשל"א – 1971 (להלן: חוק השכירות").
סעיף 9 (א) לחוק השכירות קובע:
(א)
לא תיקן המשכיר את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר —
(1)
לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזרת הוצאותיו הסבירות;
(2)
להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שוויה לפי החוזה.
(ב)
רצה השוכר לתקן את הפגם, עליו להודיע על כך בכתב למשכיר זמן סביר מראש".




בית משפט קמא
קבע, ובצדק, כי היחס על פי סעיף 9 (א) (2) לחוק השכירות הוא עניין הטעון ראיה. ומצופה היה מהמערער להציג חוות דעת שמאי להציג את שווי הדירה במצבה הפגום לטענתו.
בהעדר חוות דעת כאמור, לא עמד המערער בנטל המוטל עליו להוכיח שהוא לא היה חייב לשלם שכר דירה ל- 5 החודשים שבהם היה בדירה ולא שילם שכירות כלל.
עוד נקבע, כי טענתו של המערער אינה סבירה גם מהבחינה המעשית.
מתוך פרק זמן של קצת פחות משנה שבו החזיק בדירה, הוא לא שילם דמי שכירות במשך 5 חודשים. כלומר – 42% מהזמן.
אין זה סביר להניח כי הפער בין דירה "תקינה" ובין הדירה בפועל הגיע לכמעט 50%.
ואם כן, הכיצד המשיך להתגורר בדירה? ומדוע לא עשה שימוש בזכותו לפי סעיף 9 (א) (1) לחוק השכירות המאפשר לו לתקן על חשבונו את הליקויים הקרדינליים המונעים שימוש בדירה תוך קיזוז העלויות מדמי השכירות.

ד)
בית משפט קמא נדרש גם לטענתו של המערער ולפיה מצבה של הדירה היה כה רעוע עד שאורית נאלצה לעזוב את הדירה, וקבע, כי מעדותה של אורית עלה ברורות, שהיא לא עזבה את הדירה מנסיבות הקשורות למצבה של הדירה אלא בשל מערכת היחסים הרעועה בינה ובין המערער ונסיבות אלו הן שגרמו לה לעזוב את הדירה.
בית משפט קמא מטעמים שמצנעת הפרט ביקש שלא להרחיב בעניין ואכן כאשר מעיינים בחקירתה הראשית והנגדית של אורית בבית משפט קמא, ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לפיה לעזיבתה את הדירה אין קשר למצבה של הדירה אלא למערכת היחסים בינה ובין המערער. (ראה למשל עמ' 38 שורות 9-20, עמ' 39 לפרוטוקול).
בחקירתה הנגדית הוסיפה כי לא יכלה לחיות בדירה גם בשל העובדה כי בדירה היו כ- 50 קרטונים של המערער שהביא אותם מביתו הקודם, וגם אם המזגן לא עבד בסלון, לא זו היתה הסיבה שבגינה היא לא התגוררה בדירה. (ראה עמ' 41 לפרוטוקול).

בית משפט קמא בפסק דינו התייחס למכתב ששלח המערער לשלומי ביום 27/2/14 ולפיו בשל עזיבתה של אורית את הדירה אין ביכולתו לשאת לבד בעלויות המגורים הגבוהות בדירה.
כלומר, בשל מצבו הכלכלי לא שולמו דמי שכירות ולא מהטעמים הנוספים שהועלו לאחר מכן.




בית משפט קמא קבע, כי יש לחייב את המערער בדמי שכירות לחודשים אפריל – אוגוסט כולל, שלגביהם לא נפרעו הצ'קים והמערער לא הוכיח כי שילם את תמורתם במזומן.

ה)
כן התקבלה התביעה ביחס לתשלומי ארנונה.
ביחס לתשלומי גז, חשמל ומים נדחתה התביעה לאחר שנקבע, כי שלומי לא צירף תמונות קריאות ומהימנות של קריאות המונים בעת עזיבת הדירה ובית משפט לא מצא לנכון להסתמך רק על עדותו של שלומי בעניין זה.

ו)
בסיכומו של פסק הדין נקבע, כי יש לחייב את המערער בסכומים הבאים:
סך 20,000 ₪
- דמי שכירות (5 חודשי שכירות


x
4,000 ₪ לחודש).
סך 2,660 ₪
- ארנונה.
מסכום זה יש להפחית סך 5,000 ₪ בגין ערבות בנקאית שחולטה על ידי שלומי ועל כן יתרת החוב היא: 17,660 ₪.

כיוון שהסכום נמוך מסכום קרן החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח לביצוע הצ'קים, הורה בית משפט קמא לשפעל את תיק ההוצל"פ אך לעדכן את קרן החוב לסך 17,660 ₪ ולהתאים ריביות, הפרשים ושכר טרחה כאילו זה היה סכום קרן החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ.
נפסקו הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,775 ₪.
נקבע כי היה ראוי לפסוק סכום גבוה יותר אך בשל התנהלות שלומי ובא כוחו יש מקום להפחית את הסכום ולהסתפק בסכום שנפסק.

7.
בכתב הערעור המשתרע על 16 עמודים לא כולל נספחים, בעוד פסק הדין אוחז 4.5 עמודים בלבד, מפרט המערער מדוע לדעתו בית משפט קמא פעל כלפיו באופן חד צדדי, והיה מוטה לטובת שלומי, הכתיר את המשיבים כ"נוכלים וקומבינטורים" (סעיף 10 להודעת הערעור) ובשלל כינויים נוספים
ופירט מדוע לטענתו דווקא גרסתו העובדתית היא נכונה ומדוע גרסתו של שלומי שקרית.







המערער טוען כי הקביעה ולפיה לא שילם דמי שכירות בשל חוסר יכולת כלכלית היא שגויה.
טען, כי חיובי הוצאות הדירה לא הוכחו כלל גם בנוגע לארנונה וכן שגה בית משפט כאשר קבע סכום הוצאות ושכר טרחה מופרז.

8.
ב"כ שלומי טען, כי יש לדחות את הערעור. עסקינן במקרה קלאסי שבו ניתן

פסק דין
על סמך ראיות ועדויות וערכאת ערעור איננה מתערבת בממצאים שבעובדה מסוג זה.
כמו כן אינה מתערבת בשאלת גובה ההוצאות ושכר הטרחה.
הודגש, כי המערער לא יכל לדרוש קיזוז דמי השכירות וההוצאות הנלוות מתוך חוב נטען לנזקי גוף בגין נזקים נפשיים, פרסום לשון הרע, הטרדות מיניות, פגיעה בפרטיות ועוד, שכן אין עסקינן בסכומים קצובים מתוך עסקה אחת וממילא לא ניתן היה להידרש לעניין זה.
המערער לא הוכיח חיוב ביתר בגין החשבונות. חוב הארנונה הוכח (מש/10 וכן חשבון ארנונה לשנת 2014 שצורף לכתב ההגנה).

9.
לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר ששמעתי בהרחבה את טענות המערער בדיון שהתקיים בפני
, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א)
באשר לערעור על החלטות הביניים:
ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה
של הערכאה הדיונית, בכל הקשור לסדרי דיון ומהלך שמיעת ראיות, אפילו אם היא סבורה, כי ראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, להוציא מקרים חריגים בהם החלטת הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד הצדדים (ראה לעניין זה:
ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט פ"ד כה
(2) 441 (1971);
רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד
(2) 206 (1990)).

אני סבורה, כי אין מקום להתערב בהחלטות ביניים אשר ניתנו בתיק.
בית משפט קמא היה רשאי להכריע כפי שהכריע בנוגע לתיקון כתב תביעה, בנוגע לאי צירוף תובע נוסף לתביעה, אי הארכת מועד למשלוח הודעות צד ג', בית משפט קמא היה רשאי להגדיל את משך זמן החקירות הנגדיות וכך גם לגבי מכלול העניינים שלגביהם ניתנו החלטות הביניים, ולא מצאתי כי עסקינן במקרה חריג המחייב התערבות ערכאת ערעור.




בפועל, לא נגרם עיוות דין או עוול למערער כתוצאה מהחלטות ביניים.
בקשתו לצירוף המשיבה 2 כתובעת נדחתה אך בתביעה שהגיש בבית משפט בראשון לציון הוא תובע את שני המשיבים.

אציין, כי חלק נכבד מהטענות שהועלו בפתח הערעור בנוגע למשוא פנים או להתנהלות זו או אחרת של בית משפט קמא, ככל שהמערער סבר שיש בהם ממש, היו צריכות להיבחן לו היה המערער טורח ומגיש בקשה לפסילת שופט מבעוד מועד, ככל שסבר שקיימת עילת פסלות (וכמובן אינני קובעת כי קיימת עילת פסלות).
טענות מסוג זה אין מקומן בערעור על פסק הדין.

ב)
לגופו של עניין:
אכן, כפי שסבר בית משפט קמא, המסכת העובדתית הרלוונטית והמחלוקת היא פשוטה. הצ'קים ניתנו בגין דמי שכירות עבור חודשי שכירות שבהם היה המערער בדירה ולא שילם כלל דמי שכירות.
רוב רובה של התביעה שהגיש שלומי בנוגע להוצאות הדירה נדחתה בשל היעדר הוכחה והתקבל רק חלקה הקטן בנוגע לחיוב ארנונה על סמך ראיות שבית משפט קמא סבר כי די בהן וזאת במצטבר לעדויות שנשמעו ביחס לכך.

ג)
באשר לדמי השכירות:
לא היתה מחלוקת עובדתית על כך שכל עוד שילם המערער דמי שכירות, אזי היה מוחזר לו הצ'ק שמסר מראש בגין אותו חודש שכירות – חזרה.
משנקבע, כי במשך כ- 5 חודשים החזיק עדיין בדירה ולא שילם ולו שקל אחד דמי שכירות, רק מתבקש היה לקבוע כי הוא חייב דמי שכירות בגין אותם חודשים.
נימוקי בית משפט קמא בנוגע לסעיף 9 לחוק השכירות והשאילתה מקובלים עלי ומשלא מצא לנכון המערער לבצע את התיקונים על חשבונו ולאחר מכן לבקש קיזוז העלויות מדמי השכירות וגם לא הוכיח מה שווי דמי השכירות היחסיים ביחס לאותה דירה "עם פגמים", נקבע בדין כי היה צריך לשלם דמי שכירות במלואם.






ד)
המערער מבקש להדגיש בערעור שעדותה של אורית היתה רלוונטית בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא.
אם אלך לשיטתו ולפיה
עדותה היתה רלוונטית, הרי נובע מעדותה מפורשות כי מצבה של הדירה בהחלט איפשר מגורים בה, וגם אם היו ליקויים בדירה, אין מדובר בליקויים שאינם מאפשרים כלל מגורים ובוודאי מדובר בליקויים שניתן היה לתקנם ולאחר מכן לבקש לקזז עלות התיקונים מדמי השכירות.

ה)
כידוע, "אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (
ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב
(2) 89, 99 (1988);
ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים, פ"ד מד
(1) 594, 598 (1990); יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי 857 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995))".

(מתוך ע"א 351/16 שבתאי ברכרה נ' יעקב חונוביץ ואח') – סעיף 7 (14/2/2017).

במקרה דנן, לא מצאתי סיבה להתערבות בממצאיו של בית משפט קמא.
אין גם פסול בכך שבית משפט קמא לא הורה על סגירת תיק ההוצל"פ הקיים תוך חיוב לפתוח תיק חדש לביצוע פסק הדין.
החלטת בית משפט קמא היא לעדכן את קרן החוב בתיק הקיים ולהתאים את כל העלויות הנלוות לסכום קרן החוב המעודכן.

ו)
באשר לפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד:
פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, הרשאית להחליט אם לחייב בכלל בעל דין בהוצאות ולקבוע את סכום ההוצאות.
ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.




ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 6685/11
גריידי נ' הולצמן


[פורסם בנבו]
(ניתן ביום 4/7/12) בסעיף 5 ובאסמכתאות אשר צוינו שם וכן
ע"א 8340/10
מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר


[פורסם בנבו]
(ניתן ביום 30/1/13) בסעיף 23 לפסק הדין.



במקרה דנן, אין מקום להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק.
בתיק התקיימו 4 ישיבות. נשמעו עדויות רבות יחסית. הוגשו בקשות לרוב ואין הכרח שסכום ההוצאות ושכר טרחה יהיה נגזרת מסכום התביעה בלבד.

10.
לסיכום:
א)
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב)
לא היה מקום לצרף את המשיבה 2, אשר לא היתה בעלת דין בבית משפט קמא, כמשיבה בערעור.
אמנם הערעור הוגש גם על החלטת ביניים ולפיה נדחתה בקשת המערער לצירופה של המשיבה 2 כתובעת נוספת אך מצאתי לנכון לדחות את הערעור, גם בנוגע להחלטה זו ועל כן, המשיבה 2 לא היתה צריכה להיות חלק מההליך כאן.

ג)
המערער ישא בהוצאות המשיבים ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבים באמצעות בא כוחם.
יתרת הערבון תוחזר למערער.

ד)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
י' אדר תשע"ז, 08 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.













עא בית משפט מחוזי 5089-08/16 עו"ד ליאור ברטלר נ' מרדכי שלומי, חוה שלומי (פורסם ב-ֽ 08/03/2017)