פסקי דין על ארנסט אלברט עבדה | פסקי דין על עיריית חיפה

3376-11/16 עא     13/03/2017




עא 3376-11/16 ארנסט אלברט עבדה נ' עיריית חיפה








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3376-11-16 עבדה נ' עיריית חיפה
13 מרץ 2017




בפני
הרכב השופטים:
י. גריל, שופט בכיר [אב"ד]
ד. פיש, שופט
ס. ג'יוסי, שופט


המערער:

ארנסט אלברט עבדה
ע"י ב"כ עוה"ד ארנית זוננברג


נגד


המשיבה:

עיריית חיפה
ע"י ב"כ עוה"ד מורן פרץ-מלכה

השירות המשפטי, עיריית חיפה



פסק דין


השופט י. גריל והשופט ס. ג'יוסי:

א.
בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט הבכיר יעקב וגנר), מיום 14.8.16 בה"פ 6914-03-14, לפיו נדחתה תביעתו של המערער לסעד הצהרתי.

ב.
הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

במאי 2013 ביקש המערער לשכור לצורך עסקו נכס שברחוב קצנשטיין במפרץ חיפה. טרם כריתתו של חוזה השכירות פנה המערער ביחד עם הבעלים של הנכס אל המשיבה כדי לעמוד על ההוצאות הצפויות של המיסוי המוניציפלי. כך קבע בית משפט קמא לאחר שקיבל בעניין זה את גרסתו של המערער שנתמכה בתצהיר הבעלים של הנכס מר אילן יוספזון.

ג.
המערער ומר יוספזון הסבירו בתצהיריהם, שהם הגיעו אל נציגת המשיבה (גב' סייפא) לראשונה ביום 5.5.13 כשחוזה השכירות ערוך ומוכן וכל הפרטים כבר מולאו מבעוד מועד. הנתון היחיד שהיה חסר הינו הנתון של גובה הארנונה ולמעשה זה היה הנתון הקובע אם החוזה ייחתם או לא (עמ' 8 של פסק הדין פסקה 19).

לאחר שהמערער הבהיר לנציגת המשיבה, שהנכס ישמש למרכז אחסון וחלוקת מזון, קיבלו השניים את תשובתה של גב' סייפא (לאחר שזו ביצעה מספר בדיקות לפי הנתונים שהם סיפקו לה), לפיה גובה הארנונה השנתית לנכס תעמוד על 22,304 ₪, כשבגין התקופה ממאי 2013 עד דצמבר 2013 הייתה יתרת הארנונה לתשלום 14,942 ₪ לפי מסמך מודפס שקיבל המערער מנציגת המשיבה.

לכשקיבלו המערער ומר יוספזון את תשובת נציגת המשיבה כאמור לעיל, חתמו הם במקום על חוזה השכירות ומסרו אותו לגב' סייפא שבדקה אותו, סרקה אותו ועל יסודו הוציאה כאמור את הודעת תשלום הארנונה.

ד.
המערער התחיל בתשלום הארנונה כפי שזו נקבעה לו ומקץ שלושה חודשים פנה שוב למשרדי המשיבה כדי לברר אם התשלומים שנגבו ממנו אינם ביתר הואיל ולדעתו הארנונה שנגבית ממנו גבוהה מדי בהתייחס לגובה המס המוניציפלי ברשויות אחרות.
דא עקא, להפתעתו של המערער נמסר לו כי מדובר בטעות, אך הטעות היא שהמשיבה גובה ממנו סכום נמוך משמעותית מן הסכום אותו אמורה הייתה לגבות בפועל וזאת מחמת סיווג מוטעה של הנכס, כך שעליו לשלם ארנונה בסכום הגבוה פי שניים וחצי מן הסכום שנקבע לו בתחילה, והמשיבה אף דרשה תשלום של הפרשים רטרואקטיבית.

ה.
פניותיו של המערער למשיבה להותיר בעינו את תשלום הארנונה כפי שזה נקבע בתחילה (22,304 ₪ לשנה) לא נענו ומכאן בקשתו למתן

פסק דין
הצהרתי שכל עוד מחזיק המערער בנכס נשוא הדיון, יעמוד סכום הארנונה השנתית בגובה אותו סכום כפי שנמסר לו בזמנו על ידי גב' סייפא, וכן להורות למשיבה לא לנקוט נגדו בהליכי גבייה עד גמר הבירור.

ו.
בית משפט קמא ציין, כי נציגת המשיבה גב' סייפא לא הובאה לעדות ולא נמסר תצהיר מטעמה ולפיכך קבע כי גרסתו של
המערער לא הופרכה, וכי עלה בידיו להוכיח בדרגת ההוכחה הנדרשת כי אכן נאמר לו סכום ארנונה שגוי בטרם חתם על חוזה השכירות.

ז.
בית משפט קמא הוסיף ודן בשתי שאלות:
האם יש במידע שמסרה נציגת המשיבה הבטחה מינהלית שעל המשיבה לעמוד בה כעת?
וכן: האם יכול היה המערער להסתמך על תשובה זו כדי להחליט האם להתקשר בחוזה השכירות?

בית משפט קמא השיב בשלילה על שתי השאלות הנ"ל בהוסיפו כי אין מחלוקת על כך שבנכס לא מתקיימת פעילות של מלאכה המזכה את הנכס בסיווג כ"בית מלאכה", שהינו פריט חיוב מופחת ,וכל שהמערער טוען הינו כי יש להמשיך לחייבו בסיווג "בית מלאכה" למרות שזהו סיווג בלתי חוקי לפעילות כפי שמתקיימת בנכס בפועל.

ח.
בית משפט קמא קבע, כי המשיבה אינה יכולה להקל בתשלום מסים אלא על פי היתר שבחוק. חיובו של המערער לפי פריט "מלאכה", שאינו הפריט המתאים לשימוש כפי שנעשה בנכס, הוא בלתי חוקי ואין הרשות מוסמכת לעשות כן. יתר על כן, לפי הפסיקה יש לאפשר לרשות מנהלית לחזור בה מהחלטה קודמת שניתנה, ושנקבעו בה זכויותיו וחובותיו של אזרח, ולתת החלטה חדשה תחתיה, גם כאשר ההחלטה החדשה מרעה את מצבו של האזרח וזאת אם ההחלטה הקודמת ניתנה בטעות, בניגוד לחוק, או שיש בה בעליל משום חריגה מסמכות, וכן כאשר ההחלטה נעשתה בהיסח הדעת.

ט.
לפיכך, כך קבע בית משפט קמא, הסיווג שנתנה נציגת המשיבה לנכס היה שגוי, בין משום שלא שמה לב שמדובר בעיסוק שאיננו של "מלאכה", ובין שסברה שהעיסוק הנוכחי בחוזה השכירות "תואם" את הסיווג שהיה בעבר, או מכל סיבה אחרת, אך מכל מקום אין להותיר טעות זו ולהנציחה בניגוד לחוק, לדין ולצווי הטלת הארנונה המוצאים מכוחו.


עוד קבע בית משפט קמא, כי מלכתחילה אינטרס ההסתמכות של המערער על קביעת הסיווג על ידי פקידת הקבלה היה צריך להיות מוגבל שכן המערער מוחזק כמי שמודע לכלל שקביעות בענייני מס של רשות מקומית עלולות להשתנות או להסתיים ביום מן הימים, במיוחד כאשר משתנות הנסיבות.

י.
נוכח כל האמור, דחה בית משפט קמא את בקשתו של המערער למתן

פסק דין
הצהרתי בכל הנוגע לשינוי הסיווג של הנכס וכן בכל הנוגע לחיובי הארנונה בהם חויב ויחויב מרגע השינוי ואילו באשר לחיוב הרטרואקטיבי (שלושת החודשים ממאי 2013 עד אוגוסט 2013) קבע בית משפט קמא, שאין לאפשר למשיבה להשית על המערער תשלומי הפרשים רטרואקטיביים לתקופה שממועד שינוי הסיווג של הנכס (דהיינו, שלושת החודשים הנ"ל). לעניין זה הפנה בית משפט קמא לע"א 4452/00 טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 772 בעמ' 784.

י"א.
על

פסק דין
זה מונח בפני
נו ערעורו של המערער החוזר על טענתו כי הודעת המשיבה בדבר גובה הארנונה כפי שנמסרה בידו במאי 2013 מהווה התחייבות שלטונית עליה הסתמך בעת כריתת הסכם השכירות והדבר אף עוגן בכתב על ידי המשיבה בדמות ההודעה לעניין תשלום ארנונה כללית.

י"ב.
לטענת המערער התעלם בית משפט קמא מחובתה של המשיבה לערוך ביקור בנכס וזאת בניגוד לבקשות ודרישות שנשלחו אליה על ידי המערער. כמו כן טען המערער, כי צדק בית משפט קמא משקבע, שהמערער עמד בנטל ההוכחה והוכיח כי נמסרו לו על ידי נציגת המשיבה, סכומי ארנונה מוטעים, אך שגה בית משפט קמא משלא קבע שדבריה של נציגת המשיבה מהווים התחייבות שלטונית מצד המשיבה.

י"ג.
טענה נוספת היא כי שגה בית משפט קמא משלא בחן את שאלת סיווגו של הנכס וקבע ש"לא מתקיימת בנכס פעילות מלאכתית", הגם שלא שמע ראיות לעניין, והמשיבה נמנעה מלערוך ביקור בנכס כפי שחייבת הייתה לעשות. כמו כן התעלם בית משפט מחובתה של המשיבה להעיד את הנציגה מטעמה (גב' סייפא), שהיא אשר מסרה את המידע למערער.
י"ד.
לטענת המערער נגרמו לו הוצאות כלכליות כבדות לצורך התאמת המושכר לצרכיו והיה על בית משפט קמא להביא הוצאות אלה בחשבון כמו גם את אינטרס ההסתמכות של המערער על קביעת הסיווג שנעשתה על ידי נציגת המשיבה.

ט"ו.
באשר לקביעת בית משפט קמא לפיה מוחזק המערער כמי שמודע לכלל שקביעות בענייני מס של רשות מקומית עלולות להשתנות, במיוחד עם שינוי הנסיבות, טוען המערער, שהנסיבות כלל לא השתנו.
המסכת העובדתית שעל בסיסה הוצאה שומת הארנונה הראשונית נותרה זהה והרי המערער הציג לנציגת המשיבה את הסכם השכירות, ופירט את סוג העסק.
סיווג הנכס, כמו גם שטחו, לא השתנו.
עוד טוען המערער, שבהיותו אזרח פרטי מן השורה אין הוא צריך להיות מוחזק כמי שיודע את כללי הארנונה, והוא הסתמך על השומה שהוצאה לו, והסתמכות זו נוגעת לעצם יכולתו להתפרנס שכן מן העסק הוא מוציא את לחמו.

מכאן שהיה על בית משפט קמא לערוך איזון ראוי בין זכותה של המשיבה לתקן "טעות לכאורה" בחיובי הארנונה לבין הסתמכותו של המערער על הודעת המשיבה בדבר גובה חיובי הארנונה הצפויים.

ט"ז.
לטענת המערער לנציגת המשיבה ניתנו כל הפרטים ובכלל זה טיוטת ההסכם והפירוט בדבר מהות העסק המוקם והיא הייתה מוסמכת ליתן "הבטחה מנהלית" מטעם המשיבה.
ההבטחה ניתנה במסגרת סמכותה של אותה נציגה, שלא חרגה מסמכותה, וההבטחה ניתנה מתוך כוונה שהמערער יפעל לפיה וישלם ארנונה בסך 22,304 ₪ לשנה. המשיבה לא הציגה כל עילה מיוחדת שלא לקיים את ההחלטה וחלה עליה החובה להתנהל בתום לב.

יתר על כן, המערער שינה את מצבו על בסיס ההבטחה ובהקשר זה חשובה אמינותה של התחייבות הרשות (המשיבה). למשיבה לרשות השלטונית חובת הגינות מוגברת.


עד כאן תמצית טענותיו של המערער.

י"ז.
שונה עמדת המשיבה הסבורה שלא נפל כל פגם בפסק דינו המנומק של בית משפט קמא שכן למשיבה כרשות מנהלית נתונה הסמכות לתקן את החלטתה המנהלית.
לטענת המשיבה היא מעולם לא הבטיחה למערער כל הבטחה לפיה נכסו יסווג בפריט החיוב "מלאכה". סיווג באופן זה מקורו בהטעיה, ולמצער בטעות, שאין בצידה כל התחייבות או הבטחה שלטונית.
חובת המשיבה לנהוג באופן שוויוני כלפי כלל ציבור הנישומים ולהשית על נכס שומת אמת לפי השימוש שנעשה בו בפועל.
הדין אינו מאפשר למשיבה ואין היא רשאית להמשיך ולחייב את המערער בהתאם לטעות שנעשתה בסיווג הנכס וחובתה לפעול ולתקן את הסיווג לפי צו הטלת הארנונה.

י"ח.
טוענת המשיבה, כי הנכס המדובר הוא מבנה תעשייתי ששימש עובר לשכירתו על ידי המערער כבית מלאכה.
לאחר שנציגת המשיבה קיבלה לידיה את חוזה השכירות החתום (על ידי המערער ומר יוספזון) הותירה נציגת המשיבה את סיווג הנכס כ"מלאכה" כפי שסווג קודם לכן, כאשר שימש כבית מלאכה, מבלי להידרש למהות השימוש העתיד להיעשות בנכס על ידי המערער, והוציאה למערער הודעת תשלום בהתאם.

לטענת המשיבה הסכם השכירות שהציג המערער אינו נוקט במטרת השכירות ולא ניתן ללמוד ממנו מה מהות העסק העתיד להתנהל בנכס. המשיבה מכחישה שהיא עדכנה במעמד שינוי המחזיק את מהות השימוש בנכס.

י"ט.
עוד מציינת המשיבה, שביום 27.8.13 הגיע המערער לקבלת הקהל וטען בפני
פקידת קבלת הקהל שהוא מבקש שיעשה בנכס פיקוח למדידת שטחים וסיווג הנכס לפי השימוש. במעמד זה דיווח המערער לפקידת הקבלה, כי הנכס אותו הוא שוכר משמש כמחסן לחלוקת מזון ואזי הבינה פקידת שירותי קבלת קהל שנעשתה טעות בסיווג הנכס כ"בית מלאכה" וזאת נוכח השימוש בו בפועל, ותיקנה את קוד השימוש ל"עסקים אחרים" כפי שאכן מסווגים עסקים הדומים בפעילותם לעסקו של המערער בשטחי עיריית חיפה
.
דהיינו, כשהתגלתה הטעות היא תוקנה והחיוב עודכן בהתאם. לטעמה של המשיבה אין זה מתקבל על הדעת שעסקו של המערער ימשיך להיות מחויב בסיווג שגוי של "מלאכה" שאינו מתאים לאופי השימוש בנכס, ואין לאפשר למערער "ליהנות" מפרי הטעות ולשלם תעריף נמוך יותר רק משום שהסתמך על הטעות שכן החיוב חייב להתבסס על מס אמת לפי החוק ולפי צו המסים.

כ.
המשיבה מציינת, כי הן בהמרצת הפתיחה והן בדיון שהתקיים בפני
בית משפט קמא, לא טען המערער שהוא זכאי לסיווג "מלאכה", לנוכח השימוש שנעשה בנכס. הן המערער והן בית משפט קמא סברו שפריט החיוב "עסקים אחרים" הוא פריט החיוב המתאים ביותר לפעילות המתבצעת בנכס.

כ"א.
הטענה כאילו לא נעשה ביקור בנכס כדי לבדוק את השימוש בו הועלתה, לטענת המשיבה, לראשונה במסגרת הערעור ומדובר בהרחבת חזית, אך מכל מקום, בניגוד לטענת המערער, התקיים פיקוח בנכס בתחילת שנת 2014, ומן הביקור עולה שבנכס מתקיימת פעילות של אחסנת מזון לחלוקה (ולא "מלאכה"). מציינת המשיבה, שמיד כשהתברר שהנכס מסווג כ"בית מלאכה" פעלה היא לתיקון הטעות וסיווג הנכס לפי פריט החיוב השיורי ("עסקים אחרים").

כ"ב.
מוסיפה וטוענת המשיבה, שהרשות אינה יכולה להקל בתשלום מסים אלא לפי היתר שבחוק, אין לה סמכות לחייב את המערער בניגוד לדין, וחובתה לנהוג בהגינות ובשוויון כלפי כל הנישומים ולהטיל שומת אמת. לעניין זה הפנתה המשיבה לפסיקה רלוונטית.
יתר על כן, המשיבה מאמצת את קביעתו של בית משפט קמא כי סמכותה ואף חובתה לתקן את השומה ואין להותיר טעות ולהנציחה בניגוד לחוק ובניגוד לצווי הטלת הארנונה. אף לעניין זה הפנתה המשיבה לפסיקה רלוונטית.

כ"ג.
עוד מאמצת המשיבה גם את קביעת בית משפט קמא, שהמערער לא קיבל הבטחה שלטונית לסווג את נכסו בסיווג "מלאכה". לטעמה של המשיבה אף לא הייתה הסתמכות מצד המערער שהרי הוא התקשר בחוזה לתקופה של שנתיים, אך בחלוף תקופת השכירות הראשונה שהסתיימה ביום 31.5.15,
ועל אף שהיה מודע לאופן סיווג הנכס, המשיך המערער לשכור את הנכס והוא מחזיק בו עד היום. מכאן שאין המערער יכול להיבנות מהטענה לפיה הוא שינה את מצבו לרעה. טענתו של המערער כאילו נפגעה יכולתו להתפרנס בעוד הוא ממשיך להחזיק בנכס עד היום תוך הארכת תקופת השכירות נטענה בעלמא ובניגוד לעובדות. אדרבה, המערער הוא שנוהג בחוסר תום לב שכן בתום תקופת השכירות הוא לא עזב את הנכס אלא ממשיך להחזיק בו עד היום בתקווה שבית המשפט יחייב את המשיבה לסווג את נכסו של המערער בניגוד להוראות הדין וכך הוא ייהנה מסיווג מופחת שאינו תואם את השימוש העסקי שנעשה בנכס.

לפיכך טוענת המשיבה שאין כל ממש בטענותיו של המערער והיא עותרת לדחיית הערעור.

כ"ד.
באות כוחן של שני הצדדים הניחו בפני
נו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים ובישיבת בית המשפט שהתקיימה בפני
נו ביום 28.2.17, שמענו את טענותיהן המפורטות של באות כוח שני הצדדים. אף הצענו מתווה של הסדר פשרה שיהא בו כדי לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים (עיינו בעמ' 6 לפרוט') ולצורך כך אף קבענו ישיבת המשך ליום 6.3.17, אך כמסתבר שמאמצינו לא נשאו פרי.

כ"ה.
ב"כ המערער חזרה בפני
נו על תמצית הטענות שבערעור ועיקרי הטיעון, וכן שמענו דברים מפי המערער עצמו, שמסר כי אין באפשרותו לשאת בתשלום חובות הארנונה משנת 2013 עד היום.
עוד אמר המערער, שאין לו כוח "ללכת נגד העיריה ולהתחיל במשפטים". כמו כן שמענו דברים מפי בנו של המערער.

ב"כ המערער ציינה, שיש להתייחס למידע שביקש וקיבל המערער מנציגת המשיבה כאל

pre ruling
,
וכי המערער השקיע בנכס את כספי הפנסיה שלו, ול"הקפצת" הארנונה, עקב המידע המוטעה, יש משמעות הרת גורל מבחינת המערער.

כ"ו.
ב"כ המשיבה ציינה בטיעוניה, שבוצע על ידי המשיבה ביקור-פיקוח בנכס בתחילת 2014 ונמצא כי הסיווג (כפי שתוקן באוגוסט 2013) הוא הסיווג הנכון וכי המערער קיבל על כך הודעה ולא הגיש השגה, ומכל מקום אין מקום ולא ניתן להיעתר לבקשתו של המערער שמשמעותה מתן

פסק דין
הצהרתי ביחס לסיווג שגוי של הנכס.

עוד הוסיפה ב"כ המשיבה, כי התביעה לא התבררה כתביעת נזיקין ולא הוכחו נזקים. ב"כ המשיבה אישרה, שגרסת המערער לא נסתרה (עמ' 4 לפרוט' ש' 27). כן ציינה ב"כ המשיבה, (בהמשך טיעוניה מיום 6.3.17) שהמערער לא טען, לא בערעור ולא בעיקרי הטיעון, שהסיווג "מלאכה" הוא הסיווג המתאים לנכס (במקום "עסקים אחרים" שהוא הסיווג כיום).

כ"ז.
לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, להודעת הערעור, למסמכים ולטיעונים שהונחו בפני
בית משפט קמא, ולטיעוניהם בכתב ובעל-פה שהובאו לפנינו, מסקנתנו היא שעלינו לדחות את הערעור.

כ"ח.
נקדים ונציין שאין זה מובן מדוע מעלה המשיבה בעיקרי הטיעון מטעמה (עמ' 1) את הטענה:

"כפי שיפורט להלן, המשיב מעולם לא הבטיח למערער כל הבטחה לפיה נכסו יסווג בפריט החיוב 'מלאכה' וסיווגו באופן זה מקורו בהטעייה ולמצער בטעות..."
(ההדגשה שלנו).

ניחא, הטענה שמדובר בטעות מתיישבת עם התשתית הראייתית שהונחה בפני
בית משפט קמא, אך מדוע לייחס למערער "הטעיה"? בתצהירו שניתן בתמיכה להמרצת פתיחה תיאר המערער באופן מפורט את שהתרחש אצל המשיבה כשהופיע במאי 2013 אצל הפקידה גב' סייפא ביחד עם הבעלים של הנכס מר יוספזון ובין היתר מסר, כי הפקידה הציגה לו שאלות שונות, והוא אף ציין בפני
ה כי "סגירת העסקה" תלויה בסכום הארנונה, וכן הסביר לה שהנכס ישמש לאחסון וחלוקת מזון, ולאחר בדיקות מסרה לו שהארנונה תעלה 22,304 ₪ לשנה.

כ"ט.
תצהירו זה של המערער נתמך בתצהיר הבעלים של הנכס מר יוספזון המאשר אף הוא שהמערער הסביר לגב' סייפא שהנכס נועד לשמש לאחסון וחלוקת מזון, וכי המערער גמר אומר לחתום על חוזה השכירות על יסוד תשובתה של הפקידה.
יצוין, שב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים ומכאן שגרסת המערער ומר יוספזון לא נסתרה ולא הופרכה, כפי שבצדק קבע בית משפט קמא, ואילו מטעם המשיבה לא הוגש תצהיר של גב' סייפא, והימנעות המשיבה מלהגיש את תצהירה של גב' סייפא פועלת לחובתה.

ל.
יחד עם זאת, תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא שאין ולא הייתה אפשרות להיעתר לבקשתו של המערער למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו שיעור הארנונה לא יעלה על 22,304 ₪ לשנה כפי שמסרה לו גב' סייפא במאי 2013, הואיל ובדיעבד, כשלושה חודשים מאוחר יותר, התחוור שסיווגו הנכון של הנכס הוא "עסקים אחרים" כששיעור הארנונה לפי סיווג זה גבוה
ב-150% לעומת הסיווג הקודם של "מלאכה".

ל"א.
מסקנותיו ונימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו ולכן אין טעם לחזור עליהם ולפרטם. בקצירת האומר נציין, שזכותה ואף חובתה של המשיבה לתקן את הסיווג המקורי ("מלאכה") שנמצא כשגוי,
הואיל וחובתה לגבות ארנונה כדין, וברי שעל המשיבה להקפיד על התנהלות שוויונית לגבי כל מי שנכסיו הינם מאותו סוג נכסים כפי שיש למערער, ולכן לא ניתן להסכים לכך שהמשיבה תגבה מן המערער ארנונה נמוכה יותר מזו המגיעה בגין סוג הנכס שהוא מחזיק בו.


נוכח האמור לעיל, לא נותר בידינו אלא לקבוע שלא נפלה שגגה בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.

ל"ב.
אכן, מן התשתית הראייתית כפי שהניח המערער בפני
בית משפט קמא, ושהייתה מקובלת על בית משפט קמא, עולה שהמערער הגיע, ביחד עם המשכיר מר יוספזון, במיוחד לבניין העיריה כדי לוודא מה יהא סכום הארנונה השנתית שיהא עליו לשלם בגין הנכס. לאחר שהמערער השיב לפקידה גב' סייפא על שאלותיה, ואף מסר לה שמטרת השכירות היא עסק לאחסון וחלוקת מזון, והיא ציינה בפני
ו שהארנונה השנתית לא תעלה על 22,304 ₪ לשנה גמר המערער אומר להתקשר בהסכם השכירות, כפי שגם מאשר המשכיר מר יוספזון בתצהירו.

ל"ג.
המבקש שהיה אז כבן 77, מסר מפורשות בסעיף 22 של תצהירו:

"אין ברשותי אפשרות להתחייב לסכומים האלה, ואלמלא התחייבותה של המשיבה לא הייתי משכיר
(צ"ל: שוכר – הערה שלנו) את הנכס הזה כלל".


ובסעיף 23:

"אציין כי אני בן 77 וכי חוב בסדר גודל כזה יכול לסכן את עתידי ואת עתיד העסק, בתשלום מעין זה אצטרך לפדות את רוב חסכונותיי שצברתי במשך השנים, שלא לדבר על אובדן מקור הכנסה שצריך לשמש לי ולמשפחתי".

בהמשך ציין המערער בתצהירו, שהוא דאג לאמוד את הוצאותיו בטרם חתם על הסכם השכירות ואילו ידע שהמשיבה תגבה סכום כה גבוה לא היה מעלה על דעתו להתקשר בהסכם השכירות.

ל"ד.
נוכח האמור לעיל, בפסקאות ל"ב + ל"ג של פסק דיננו, ייתכן ושונה הייתה מסקנתנו, אילו הייתה תביעתו של המערער מתבררת כתביעת נזיקין (עיינו: ע"א 209/85 עיריית קריית אתא נ' אילנקו בע"מ, מפי כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר (דעת הרוב) פ"ד מ"ה(1) 190, 204, וכן ע"א 80/87 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פ"ד מ"ה(4) 604, בעמ' 617).

אולם, תביעה כזו לא הונחה בפני
בית משפט קמא, ומבלי לקבוע מסמרות, יכול ועדיין פתוחה הדרך בפני
המערער להגיש תביעה כזו, לנוכח השוני בין עילות התביעה השונות.

ל"ה.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, שלדעתנו, יש לדחות את הערעור, וזאת ללא צו להוצאות.




י' גריל, שופט בכיר
[אב"ד]

ס' ג'יוסי, שופט


השופט ד. פיש:

1.
אני מצטרף לדברים שנכתבו בחוות דעתם של חבריי, השופט י' גריל (אב"ד) והשופט ס' ג'יוסי, וזאת עד וכולל פסקה ל"ג בחוות דעתם. ואולם, על סמך דברים אלה הגעתי למסקנה אופרטיבית שונה. בנסיבות המיוחדות של המקרה, הלכה למעשה, נדון רק היבט אחד מתוך המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים והתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא משקפת אך את התוצאה לגבי דיני הארנונה בלבד. זאת, בעוד שהתשתית העובדתית כפי שהונחה בפני
בית משפט קמא, מצביעה על קיומה של עילה מדיני הנזיקין מצד המערער כנגד המשיבה בגין המידע השגוי שניתן לו, ושעל בסיסו התקשר בהסכם השכירות, בעוד שברי כי הסעד לו עתר המערער במסגרת המרצת הפתיחה אינו ניתן להשגה שהרי לא ניתן לחייב את המשיבה לגבות ארנונה בשיעור הנמוך מן השיעור שעליה לגבות כדין, הכל כמפורט כבר בפסק דינו של בית משפט קמא.

2.
מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי פסיקת בית המשפט העליון קבעה שעובדי הרשות המקומית מוסרים את המידע לקהל תוך מילוי תפקידם הציבורי ולכן חובתם לא להתרשל באספקת המידע המבוקש, אלא למסור מידע אמיתי ומהימן שכן צפויה הסתמכות על מידע זה, ואחת היא אם המידע נמסר בעל-פה.

3.
עיינו: ע"א 209/85 עיריית קרית אתא נ' אילנקו בע"מ מפי כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר (דעת הרוב), פ"ד מ"ב(1) 190, 204:

"רשות מקומית, המרכזת במחלקה ממחלקותיה אינפורמציה ייחודית בנושאי תכנון ובינוי ערים, ואשר עובדיה נוהגים לספק מידע בנושאים האמורים לציבור פונים, והם עושים זאת אגב מילוי תפקידם הציבורי, הרי עובדי אותה הרשות, ומכוחם הרשות המקומית עצמה, חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש ולספק מידע אמיתי ומהימן, מקום שההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת בנסיבות העניין."

בהמשך, שם, בעמ' 208-207:

"סיכומו של דבר, פנייתו של מר תבור למחלקת מהנדס העיר של העירייה נעשתה בנסיבות, שבהן היה על מוסרי האינפורמציה לצפות לכך, כי מר תבור יסמוך על האינפורמציה שנמסרה לו, במסגרת שיקוליו אם לקנות את החלקה. בנסיבות העניין – מבחינת מהות השאלה וזהות השואל והמשיב – הייתה ההסתמכות על התשובה סבירה.

משום כך היו המערערים חייבים כלפי המשיבה שלא להתרשל באספקת האינפורמציה ולמסור למר תבור על דבר קיומה של ההכרזה על קרקע חקלאית לגבי החלקה.

22. אין לתת נפקות מיוחדת לעובדה, שהמדובר בענייננו במידע בעל-פה, שנמסר למר תבור על-ידי מהנדס העיר ואנשיו. אין הכרח, כי רצינות המפגש בין מוסר האינפורמציה לבין מקבלה תתבטא במידע מתועד דווקא. בוודאי יקרה, לעתים, כי העובדה שהאינפורמציה נמסרה בכתב תצביע על טיבו של המפגש, אך אין בכך הכרח. זאת ועוד, במישור הראייתי יקל, כמובן, על מקבל אינפורמציה בכתב להוכיח את עצם ההתרשלות, אך, כאמור, אין בכך כדי לשקול מבחינת הדין המהותי".

4.
וכן עיינו:
ע"א 80/87 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון פ"ד מ"ה(4) 604 בעמ' 617:
"המסקנה היא איפוא, שקמה חובת זהירות של הוועדה המקומית כלפי המערערים, בקשר לתוצאות הסתמכותם על תוכן היתר הבנייה העקרוני, שניתן לבקשת בעלי החלקה".

5.
אין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות בשאלה האם חבה המשיבה בפועל בנזיקין כלפי המערער, אלא להצביע על כך שהתשתית כפי שהונחה בפני
בית משפט קמא יש בה לכאורה לפחות כדי לשמש תשתית לתביעת נזיקין כאמור. אמנם, לא נעלם מעיני שבתום שתי שנות השכירות הראשונות עשה המערער שימוש באופציית ההארכה שעמדה לרשותו, וכיום הוא עדיין שוכר של הנכס. השאלה עד כמה יש בכך כדי להשליך על זכותו לתבוע בנזיקין, תצטרך להתברר כשהתביעה תידון לעיצומו של ענין, ככל שתתנהל תביעה כזו.

6.
התלבטתי בשאלה אם יש מקום לדחות את הערעור כדעת חבריי או להחזיר את הדיון לבית משפט קמא למיצוי הדיון במלוא המחלוקות הקיימות בפועל בין הצדדים, כפי שעלו מעובדות המקרה.

בעניין זה אני מפנה לתקנה 92 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל כעת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".

כמו כן אפנה לתקנה 524 של תקנות סדר הדין האזרחי:
"בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בעניינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין... ".
(ההדגשה הוספה).

תקנה 462 של תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית לשם כך:

"בית המשפט של ערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין. בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה..."
(ההדגשה הוספה).

עוד ראו: ע"א 2508/93 פלזן ואח' נ' יהלומי אורליאן שאול בוארון בע"מ ואח', פד"י נ(3) 658 ואת ספרו של א' גורן, "התקנות" – תקנות סדר הדין האזרחי, (מהדורת ספטמבר 2002) עמ' 92.

7.
בענייננו, נראה לכאורה, כי המסגרת הראויה והנכונה לבירור השאלות השנויות באמת במחלוקת בין הצדדים היא המסגרת של תביעת נזיקין.

8.
כאשר מדובר בתובע שהוא כבן 80 כיום, הניצב מול רשות שלא חלקה על כך שמסרה לו מידע בלתי נכון עם השלכות כספיות משמעותיות, נראה לי כי יש לסייע לו למצות את הדיון בהקדם האפשרי. גילו המבוגר של המערער והחובה המוגברת של הרשות לנהוג בהגינות כלפי אזרחים, מצדדים באפשרות ליתן למערער אפשרות לתקן את ההליך באופן שהמערער יוכל להגיש בפני
בית משפט קמא בקשה מתאימה להגשת כתב תביעה מתוקן לפי פקודת הנזיקין. דעתי זו מקבלת משנה תוקף לאור חובת ההגינות המוגברת המוטלות על רשות ציבורית כלפי האזרח (לעניין חובותיה של רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר מוגברים ראו: בג"צ 4422/92 שלמה עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל (12.8.1993); עע"מ 8329/14 עירית קרית אתא נ' מילי קורן (31.5.2016)).

9.
לוּ נשמעה דעתי, היינו מורים על החזרת התיק לבית משפט קמא, על מנת לאפשר למערער להגיש בקשה בפני
בית משפט קמא להתיר לו לתקן כתבי טיעוניו לצורך דיון בהיבטים הנזיקיים של עובדות המקרה.

ד' פיש, שופט


לפיכך, הוחלט ברוב דעות

לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות, כאמור בחוות הדעת של השופט
י' גריל והשופט ס' ג'יוסי, כנגד דעתו החולקת של השופט ד' פיש.

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

מזכירות בית המשפט תמציא את העתקי פסק הדין אל:
1.
ב"כ המערער, עוה"ד ארנית זוננברג
, חיפה.
2.
ב"כ המשיבה: עוה"ד מורן פרץ-מלכה
, השירות המשפטי עיריית חיפה
.

ניתן היום,
ט"ו אדר תשע"ז, 13 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.





י' גריל, שופט בכיר
[אב"ד]

ד' פיש, שופט

ס' ג'יוסי, שופט







עא בית משפט מחוזי 3376-11/16 ארנסט אלברט עבדה נ' עיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 13/03/2017)