פסקי דין על שמעון מלכה | פסקי דין על מזל מלכה | פסקי דין על אסף מלכה ואח' |

14093-09/16 א     02/04/2017




א 14093-09/16 מדינת ישראל נ' שמעון מלכה, מזל מלכה, אסף מלכה ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 14093-09-16 מדינת ישראל
נ' מלכה ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
סיגלית גץ-אופיר


תובעים

מדינת ישראל


נגד


נתבעים

1.שמעון מלכה

2.מזל מלכה

3.אסף מלכה

4.דותן מלכה

5.ליאור מלכה




פסק דין



כללי:

לפני תביעה לסילוק יד, הריסה והשבת המצב לקדמותו של מבנה שנבנה על ידי הנתבעים במקרקעי התובעת.

בעלי הדין:
1.
התובעת היא רשות שהוקמה על פי דין. אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין המצויים בגוש 10572 חלקה 132 בעיר חדרה (להלן- "המקרקעין") הינם בבעלות מלאה של התובעת.

2.
מדובר במקרקעי ישראל, על פי הגדרת מונח זה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל,
תש"ך - 1960 והם מנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל (מכח
חוק מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960
), אשר התביעה דנן הוגשה באמצעותה.

המקרקעין גובלים בחלקה 133 בגוש 10572, אשר מצויה כיום בבעלות/באחזקת הנתבעים.

3.
הנתבעים הינם חוכרים המתגוררים בחלקה סמוכה למקרקעין, הידועה כגוש 10572 חלקה 133 תת חלקה 6 (להלן- "חלקת הנתבע").
הנתבע 1 (להלן- "הנתבע") הינו בעליה של החלקה.
הנתבעת 2 ( להלן- "אשת הנתבע") היא בת זוגו של הנתבע.
הנתבעים 3 עד 5 הינם ילדיו של הנתבע.

4.
אין כל מחלוקת כי הנתבעים פלשו למקרקעין, תוך בנית מבנה המשמש כתוספת למבנה הקיים בחלקת הנתבעים, לרבות סככות רעפים, גדר בנויה וגדר מסכך (להלן- "המבנה"), זאת מבלי לקבל לכך היתר מהתובעת בעלת המקרקעין.

טענות התובעת

5.
התובעת שלחה לנתבעים הודעת התראה ביום 1.6.2015 בגין הסגת גבול ודרישה לסלק ידם מהמקרקעין, להרוס ולפרק את המבנה שהוקם עליהם.


ביום 17.8.2015 הגישה התובעת תלונה למשטרת ישראל, בגין הסגת גבול פלילית.

6.
בתביעתה עתרה התובעת לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, תוך הריסת המבנה ופינויו.

כן עתרה התובעת לפיצול סעדים, באופן שיאפשר לה להגיש בעתיד תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

7.
במסגרת סיכומיה
התייחסה התובעת לטענת הנתבעים באשר להיעדר יריבות בינה לבין הנתבעים 2-5, והבהירה כי הנתבעת 2 והנתבע 3 מודים בכך שהם מתגוררים במבנה ועושים בו כיום שימוש בפועל, ואילו הנתבעים 4 ו-5 טוענים כי אינם מתגוררים במבנה, אלא שהם מסרבים לחתום על תצהיר במסגרתו יוצהר כי אינם מתגוררים /משתמשים במבנה הבנוי על המקרקעין. יחד עם זאת בא כוחם הצהיר לפרוטוקול בדיון שנערך במעמד הצדדים כי אין לנתבעים 4 ו-5 כל התנגדות שיינתן כנגדם הסעד המבוקש – קרי צו מניעה באשר להמשך פעולות הבניה במקרקעין וסילוק יד.


לפיכך טוענת התובעת, כי כנגד הנתבעים 2 ו-3 קיימת יריבות מכח מגוריהם במבנה, ואילו כנגד הנתבעים 4 ו-5 ישנה הסכמה למתן הסעד המבוקש בכתב התביעה כלפיהם, בכל הקשור לעילת הפינוי.

8.
באשר לטענת הנתבעים לפיה יש לדחות התביעה על הסף בשל הרשעתו של הנתבע בעבירה של בניה ללא היתר תוך מתן ארכה להוצאת ההיתר
טוענת התובעת, כי הכרעת הדין מהווה ראיה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה בהליך האזרחי על פי סעיף 42 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן- "פק' הראיות").


הועדה המקומית לתכנון ובניה עוסקת במישור התכנוני גרידא בעוד שבמקרה הנדון מדובר בעניין קנייני, קרי- בנית המבנה על מקרקעין ללא הסכמת בעלי המקרקעין/התובעת. המבנה נבנה תוך פלישה למקרקעי התובעת ועל כן בעוד שהכרעת הדין עניינה בנית המבנה ללא היתר, עוסקת תביעה זו בבקשת התובעת להגן על קניינה במקרקעין.


את בקשת הנתבעים לדחות את ביצוע פסק הדין עד למועד שניתן להוצאת ההיתר המבוקש במסגרת ההליך הפלילי (8.11.2017) דוחה התובעת מכל וכל, שכן לטענתה ההליך הפלילי אינו עוסק בשאלות קנייניות, ובהיעדר כל זכות קניין במקרקעין, הנתבעים אינם זכאים ממילא לקבלת היתר בניה.

ממילא, בהתנגשות בין זכות לפי חוק התכנון והבניה לבין זכות קניין, גוברת זכות הקניין (ע"א 10908/03 סבח נ' יקר (24.6.2004)).

9.
באשר לטענת הנתבעים
לפיה מדובר באכיפה בררנית
משיבה התובעת, כי טענה זו הועלתה בעלמא וללא כל בסיס, מה גם מדובר בטענה יפה להליך פלילי במסגרת טענת הגנה מן הצדק, אך אין בה כדי להואיל ליחסים שבין הרשות לנתבעים
במסגרת ההליך האזרחי (ת"א(מחוזי חיפה) 942/07 דרור ואח' נ' בן עמי מוסק ואח').


טענות הנתבעים

10.
במסגרת כתב ההגנה, עתר הנתבע לסילוק התובענה על הסף, שכן לטענתו נשפט בגין עבירה זו של הסגת גבול
עוד ביום 8.11.2016, ולפיכך, קיים מעשה בי-דין -השתק פלוגתא, והתובעת מנועה מלהגיש תביעה זו.


במסגרת הכרעת דין בתיק תו"ב 29274-05-16 (להלן- "ההליך הפלילי"), הורשע הנתבע בעבירה של בניה ללא היתר לפי סעיפים 145 ו- 204 (א) ו-(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965, ובעבירה של אי קיום צו הפסקת עבודה מנהלי לפי סעיף 237 לחוק זה.

במסגרת גזר הדין ניתן צו הריסה ואיסור שימוש לגבי המבנים נשוא כתב האישום אשר ייכנסו לתוקף ביום 8.11.2017, כאשר דחיית ביצוע הצווים ניתנה על מנת לאפשר לנתבע להוציא היתרים כדין היה וניתן לעשות כן.

11.
לפיכך טען הנתבע, כי משניתנה לו ארכה להוצאת היתרי הבניה, אין להורות על הריסת המבנה שנבנה במקרקעין, שכן מתן צו שכזה יאיין את הזכות שניתנה לו במסגרת גזר הדין הפלילית.

12.
הנתבעת 2 טענה במסגרת כתב ההגנה כי הגם שהיא מתגוררת בבית עם הנתבע, אין היא רשומה בלשכת רשום המקרקעין כבעלי חלקת הנתבע ואין לה יד או השפעה לדברים המיוחסים בכתב התביעה.

13.
הנתבע 3 טען כי לאחר בנית המבנה במקרקעין, עבר להתגורר בו כשוכר עם רעייתו, ומשכך אין כל רלוונטיות באשר למיוחס לו בכתב התביעה.

14.
הנתבעים 4 ו-5 טענו בכתב ההגנה כי הגם שהם מגיעים מפעם לפעם לחלקת הנתבע, בזמנים הרלוונטים לכתב התביעה, לא התגוררו בה.

15.
כך או אחרת טוענים כל הנתבעים, כי משניתנה הכרעת דין בהליך הפלילי המעניקה זכות להוצאת היתר עד ליום 8.11.2017, באופן אשר יש וייתר את הריסתו של המבנה המהווה פלישה למקרקעין, אין לאפשר מתן צו פינוי / הריסה במסגרת תיק זה.

16.
במסגרת סיכומיהם
טענו הנתבעים כי מדובר באכיפה בררנית שאינה עומדת בקנה אחד עם תום הלב של הרשויות בבואם לתבוע את האזרחים , הגם שקיימת במקרה זה זכות תביעה . הלכה זו תקפה הן להליך הפלילי והן להליך האזרחי (בג"צ 6396/96 סימונה נ' ראש עירית ב"ש; בע"ח 38064-01-14 וייט נ' מדינת ישראל
.)

17.
יש לאפשר לנתבעים למצות זכויותיהם בהתאם לארכה שניתנה להם במסגרת גזר הדין בהליך הפלילי, שכן ייתכן נזק
נלווה גדול במידה והנתבעים יהרסו את המבנה בטרם ימוצו האפשרויות אשר ניתנו להם במסגרת גזר הדין בהליך הפלילי.

18.
בסיכומו של דבר עתרו התובעים לסילוק התביעה על הסף, לחילופין- מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 2-5, תוך אפשרות לנתבע למצות הארכה שניתנה לו בהליך הפלילי לקבלת היתר בניה למבנה.




הסכמה דיונית

19.
במסגרת ישיבת קדם משפט ניסו הצדדים להגיע לכלל הבנה באשר לדרך לפתרון הסכסוך בדרכי פשרה, קרי- תנאי פינוי המקרקעין בדרכי הסדר מבלי להזדקק להכרעה שיפוטית. משזו לא השתכללה, הודיעו הצדדים כי מבקשים הם ליתן

פסק דין
בהסתמך על כתבי בי הדין המצויים בתיק.

דיון והכרעה
השאלות העומדות לדיון:

20.
א.
האם קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעים 2-5?

ב.
האם דין התביעה להידחות על הסף בשל קיומו של גזר דין בהליך הפלילי?

במידה והתשובה לכך שלילית- האם יש להורות על עיכוב ביצוע פסק שיינתן במסגרת תיק זה עד ליום 8.11.2017?

ג.
האם התובעים השכילו להוכיח כי מדובר באכיפה בררנית?


21.
האם דין התביעה כנגד הנתבעים 2-5 להידחות בשל היעדר יריבות משפטית ?


באשר לנתבעת 2- אשת הנתבע, הרי שאין ספק כי היא מתגוררת כיום עם הנתבע, וכך גם בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה. לכל הפחות קיימת עילת תביעה כנגדה לפינוי המבנה.

לנתבעת מס' 2- כך יש לשער, זכויות במבנה/בחלקת הנתבע מכח נישואיה לנתבע וחזקת השיתוף/חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. בהתאם- הריסת חלק זה או אחר מהמבנה משמעותו פגיעה גם בזכויותיה של הנתבעת 2.

לפיכך, דין טענת היעדר היריבות באשר לנתבעת 2 להידחות.


באשר לנתבע 3 הטוען כי מתגורר בשכירות במבנה, מודה הוא כי לכל הפחות, הוא מתגורר במבנה (בין כשוכר ובין כבנם של הנתבעים 1 ו-2 ללא תשלום דמי שכירות) ועל כן ניתן להורות על סילוק ידו מהמבנה (ס' 7 לסיכומי הנתבעים).

לפיכך, דין טענת היעדר היריבות כנגדו להידחות, לכל הפחות בעילת הפינוי.


באשר לנתבעים 4 ו-5, לא הוכח ולו בראשית ראיה כי הם מתגוררים במבנה. יחד עם זאת, במסגרת דיון שנערך במעמד הצדדים ביום 16.1.2017, הצהיר בא כוחם כי אין מניעה למתן צו פינוי כנגדם, מאחר והם "לא גרים ולא קשורים" (עמוד 1 שורה 12 לפרוטוקול דיון מיום 16.1.2017).

בהתאם- משמעות דחיית הטענה בדבר היעדר יריבות בעניין זה הינה מתן צו פינוי כהסכמתם, ומבלי שיהא בכך כדי להכריע בשאלה, האם הנתבעים 4 ו-5 מתגוררים במבנה אם לאו.

22.
האם דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל בשל קיומו של גזר דין בהליך הפלילי?


אקדים ואומר כי היתר בניה עוסק בפן התכנוני, ואינו מתיימר להעניק זכות קניינית לעותר לו, ולו מטעם זה בלבד, דין טענה זו של הנתבעים להידחות.

בע"א 7269-07-12 ברקוב נ' לוגסי (27.5.2013) נקבע:

"אפתח בכך שאין בכח היתר הבניה להעניק למשיבים זכויות כלשהן במגרשו של המערער. רשויות התכנון עוסקות בפן התכנוני ולא הרכושי, ולפיכך אפילו עולה מהיתר הבניה זכות מעבר בחלקו של המערער, כמו גם בחלקם של המשיבים, אין היא תקפה כלפי המערער, ככל שמסתמכים על האישור שנתנו רשויות התכנון לבניית הבית על פי היתר הבנייה:

"
היתר

בנייה

אינו

מקנה

זכות

קניין

אלא

הוא

פועל

יוצא

מזכות

קניין

אם

קיימת

כזו.

בהתנגשות

בין

זכות

קניין

לזכות

על

פי

חוק

התכנון
–
הדעת

נותנת

שזכות

הקניין

גוברת (לכן, אין לקבל את השקפת ב"כ סבח, כי על בעלי הדירות לכוף את זכות הקניין שלהם לדרישות תכנון, המחייבות אותו להקצות שטחי חניה שלא הוצמדו לדירתו ולחייב את התובעים להצמידן או לייעד אותן למטרות שאינם חפצים בהם" (ע"א 10908/03 סבח נ' יקר, 24/6/04)."

יוצא איפוא, כי במקרה בו ניתן היתר בניה, נסוג האחרון מפני זכות הקניין.
נכונים הדברים שבעתיים מקום בו לא די שלא ניתן מלכתחילה היתר בניה, והבניה בוצעה תוך פלישה למקרקעין שבבעלות התובעת, אלא שהנתבע הורשע במסגרת הליך פלילי שנוהל כנגדו בבנייה ללא היתר, וזאת בהתאם להודאתו.

מכאן למדים אנו כי גזר הדין המקנה עיכוב ביצוע לצורך קבלת היתר בניה בדיעבד, אינו יכול להקנות לנתבעים זכות או הגנה כלשהי מפני ההליך המנוהל כעת.

בספרו של המלומד מוטי בניאן "דיני מקרקעין" מהדורה שניה עמוד
773- 776 נקבע:

"המסקנה העולה לדעתנו מהדיון הקודם הינה, כי זכויות קנייניות וזכויות תכנוניות הינן שני צדדים של אותו המטבע, וכי חל איסור לחוק אחד לעקוף את החוק השני או להתעלם ממנו לחלוטין...
...רשות תכנונית הנותנת היתר לבנייה ביודעה כי אין בידי מבקש ההיתר להוכיח ולהראות למעלה מכל ספק סביר את זכותו הבלעדית במקרקעין נשוא הבקשה, מעודדת למעשה את הבנייה הלא חוקית...
רשות תכנונית הפוטרת עצמה מלהיכנס לשאלת הזכות הקנייניצ של מבקש ההיתר, מפקירה את יתר האנשים הטוענים לזכות הקניינית באותם המקרקעין למצב שלפיו, הבונה, יש לו תמיכה של ה"אורים ותומים" של תכנון המדינה, וכעת תורו של האזרח הקטן (אם יש ביכולתו הכספית) להגיש תביעה ולנסות את כוחו...
...מדיניות ציבורית, תכנונית ומשפטית נכונה מחייבת כי על כל רשות תכנונית לשקול את הזכות הקניינית של מבקש ההיתר. רק לאחר שמבקש ההיתר מראה ומוכיח כי זכותו הקניינית היא ללא עוררין, יקבל "כרטיס כניסה" לבקשה לקבלת ההיתר..."

פועל יוצא מהאמור לעיל הוא, כי לא ניתן לראות כיצד יוכל הנתבע לקבל היתר לבניית המבנה בדיעבד, שעה שאין לו כל זכות בעלות במקרקעין.

בהתחשב באמור לעיל, נדחית בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף.
מכך למדים אנו על התשובה לשאלת המשנה- האם יש להורות על עיכוב ביצוע פסק שיינתן במסגרת תיק זה עד ליום 8.11.2017: משהיתר הבניה אינו יכול להקנות כל זכות קניינית לנתבע במקרקעין, אין במתן היתר- ככל שיתקבל, כדי לפגוע זכויות הקניין של התובעת, ובהתאם- אין להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

לפיכך- בקשת הנתבעים להורות על עיכוב ביצוע

פסק דין
שיינתן במסגרת תיק זה, עד לתום הארכה להסדרת היתר בניה שניתנה במסגרת ההליך הפלילי , נדחית.


23.
האם התובעים השכילו להוכיח כי מדובר באכיפה בררנית?

בין הצדדים נטושה מחלוקת האם הפסיקה בנושא אכיפה בררנית תקפה רק בהליך פלילי במסגרת טענת הגנה מן הצדק- כטענת התובעת, או שמא תקפה היא גם בהליך אזרחי כטענת הנתבעים.
כפי שאראה בהמשך, בהיעדר כל תימוכין לטענה בדבר אכיפה
בררנית, אין עוד צורך להכריע בסוגיה זו.

בה"פ (שלום ב"ש) 52041-02-14 נסאר אלאטרש נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום
( 29.04.2014) עסק בית המשפט בסוגיה דומה, שם הובאה ההלכה הנוהגת באשר לטענת האכיפה הבררנית:
"...בית המשפט העליון התייחס לא אחת לסוגייה של טענה לאפליה בפעילותה של רשות מנהלית. במסגרת הלכת סלכג'י, קבעה כב' השופטת ברק-ארז, כי כאשר עולה טענה לאכיפה בררנית במסגרת "הגנה מן הצדק" שומה לבחון שלושה עניינים:

ראשית, יש לבחון מהי קבוצת השוויון של הטוענים. רק אם מתברר ומוכח כי הרשות לא פעלה כלפי שווים מהותית לטוענים לאכיפה בררנית, ניתן לבחון את הטענה.

שנית, יש לבחון אם מדובר באכיפה סלקטיבית פסולה, או רק באכיפה חלקית לגיטימית, למשל כחלק מקביעת סדרי עדיפויות והקצאת משאבים מוגבלים.

שלישית, יש לבחון אם הוצגה תשתית ראייתית מספקת. מי שמעלה נגד הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך את חזקת החוקיות ממנה נהנית הרשות. לטענה של אכיפה בררנית יש להניח תשתית עובדתית מבוססת (
בג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג
(3) 289).

עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הגישה הנוהגת במשפט הישראלי ביחס לעילת ההפליה אינה מחייבת הוכחת מניע פסול, אלא מסתפקת בהוכחת תוצאה מפלה (
ע"פ 8551/11
- יצחק כהן סלכגי ואח' נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (12.8.2012), פסקה 16-21 ; ר' גם
עע"מ 1786/12
אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (20.11.2013) ;
ע"פ 5502/12
- עודד גולן נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (29.9.2013)). מכאן שהנטל על הטוען אפלייה או אכיפה בררנית, להראות מקרים דומים ספציפיים, בהם נהגה הרשות באופן שונה..."
.
(הדגשות לא במקור ס.ג.א)


במקרה דנן, לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעים, המלמדת על כך שבמקרים דומים בחרה התובעת שלא לעמוד על זכותה הקניינית במקרקעין, ולא הובאו כל ראיות שיש הן כדי לתמוך בטענה זו, לא כל שכן לעמוד במבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הוכחת טענה זו.
טענה זו הועלתה בלשון רפה, מבלי שתעמוד לפני בית המשפט כל ראיה המלמדת על התנהלות שונה של התובעת במקרים דומים.

בהיעדר כל תימוכין לטענה זו- דינה להידחות.

לא זאת אף זאת. התובעת מצווה לפעול להגנה על מקרקעי הציבור, ולוודא כי שטחים אלה אליהם פלשו הנתבעים, יוחזרו לידיה.

התובעת מופקדת על מקרקעי הציבור והיא אינה יכולה ואינה רשאית להתיר פלישה למקרקעי הציבור. לא אחת נכתב כי פלישה למקרקעי ציבור הפכה למכת מדינה וכי על בית המשפט לעודד את הרשויות בפועלן נגד הפולשים ולא לרפות את ידיהן. (ר' לדוגמה רע"א 6156/04, הרצל אדאדי נ' מד"י).

"לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו... אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" [
רע"א 6156/05
אדאדי נ' מדינת ישראל

, פסקה ח.(2) להחלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין (פורסם בנבו, 20.7.2005);

וראו, גם:
רע"א 11527/05
עיריית תל אביב-יפו נ' לוי

(פורסם בנבו, 6.3.2006); ורע"א 5333/05

גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל
(פורסם בנבו, 31.10.2005)].

לפיכך, לא די שלא הוכחה אכיפה בררנית, אלא שמצופה מהתובעת שתעמוד על פינוי המבנה ותפעל להשבת מקרקעי הציבור לידיה.

24.
למעלה מן הדרוש, מצאתי להתייחס לטענה שהועלתה לפני במסגרת דיון שנערך ביום 16.1.2017 על ידי ב"כ הנתבעים, אשר עתר למכירת המקרקעין לידי הנתבע, על מנת לייתר את הריסת המבנה (בקשה שלא הובאה במסגרת סיכומי הנתבעים).


בבגץ 5023/91

ח
"
כ

אברהם

פורז

נ
'
שר

הבינוי

והשיכון
,
אריאל

שרון
,
פ
''
ד

מו
(2) 793
נקבע:

.11"
מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו. תירגומן של אמות המידה האמורות לאופני התנהגות מצביע, בין היתר, על החובה לנהוג בהגינות ובשוויון ועל-פי כללי המינהל התקין.
המינהל התקין והחובה לנהוג בהגינות ובשוויון כלפי כל אזרח מחייבים חלוקתם של מקרקעין, שהם רכוש הציבור והמיועדים לעמותות משכנות, על יסודה של תחרות בדרך של מכרז או של הגרלה, המאפשרים, לפי תנאיהם, תחרות הוגנת בין כל המעוניינים
. מבחינה זו אין נפקא מינה אם המדובר בכוונה להקצות קרקע לעמותות בעלות גוון מיוחד, כגון עמותה של עולים חדשים או של זוגות צעירים. במקרה כאמור יכולה התחרות להיערך בין כל אלה העונים לדרישות המיוחדות האמורות, היינו בין אלה הנמנים עם סוג האוכלוסיה אשר למענו יש כוונה להקצות הקרקע, לדוגמה בין כל העמותות של עולים חדשים, המבקשות הקצאה באותו אזור. הקצאה ללא תחרות חייבת להצטמצם למקרים יוצאי דופן, כגון צורכי ביטחון, הקמת שכונה המשרתת מפעל פיתוח, הרחבה החיונית למפעל קיים או הרחבה של יישוב לקליטת דור שני, והיא חייבת בכל מקרה להיות מנומקת"

לפיכך, לא מצאתי להורות על מכירת המקרקעין לנתבע, מבלי שמכירתם תיעשה בהתאם לכללי המנהל התקין.

25.
סוף דבר

26.
לאור האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן:

א.
הנתבעים 1-5 יסלקו ידם משטח
מהמקרקעין
הידועים כגוש 10572 חלקה 132 בעיר חדרה.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו במקרקעין, החל מיום 1.7.2017.

ב.
הנתבעים 1 ו-2
יהרסו על חשבונם את כל הבנוי במקום ו\או יעקרו את כל הנטוע במקרקעין הנ"ל וישיבו את החזקה במקרקעין לידי התובעת, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 1.7.2017.


ככל שהנתבעים 1 ו-2 לא יעשו כן, תהא רשאית התובעת לבצע בעצמה, על חשבון הנתבעים 1 ו-2, את הפינוי וההריסה
כאמור.


ג.
אני מתירה לתובעת לפצל סעדיה, באופן שיאפשר לה לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים בקשר עם שימוש שעשו הנתבעים 1-3 במקרקעין נשוא התביעה מיום הקמת המבנה ועד למועד הריסת המבנה בפועל.

ג.
הנתבעים 1-3 ישלמו ביחד ולחוד לתובעת,את הוצאות המשפט בסך של 8,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך
45 יום.



ניתן היום,
ו' ניסן תשע"ז, 02 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 14093-09/16 מדינת ישראל נ' שמעון מלכה, מזל מלכה, אסף מלכה ואח' (פורסם ב-ֽ 02/04/2017)