פסקי דין על מירב מרטון | פסקי דין על איתי ששון | פסקי דין על צפורה פיק ושות' חברת עורכי דין

15689-12/16 תק     03/04/2017




תק 15689-12/16 מירב מרטון, איתי ששון נ' צפורה פיק ושות' חברת עורכי דין








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 15689-12-16 מרטון ואח' נ' צפורה פיק ושות' חברת עורכי דין




לפני
כבוד השופטת שלומית בן יצחק


ה
תובעים
:

1.

מירב מרטון
2.

איתי ששון


נגד


ה
נתבעת
:

צפורה פיק ושות' חברת עורכי דין




פסק דין


בפני
י תביעה, שהגישו התובעים, אח ואחות, כנגד הנתבעת, עורכת דין אותה שכרו על מנת לייצגם בבית המשפט לענייני משפחה. עילת תביעתם הינה חיוב ביתר של שכר הטרחה שנגבה מהם.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1.
בין הצדדים נחתם ביום 15.8.2012 הסכם שכר טרחה, לפיו ישלמו התובעים לנתבעת שכר טרחה בסך 50,000 ₪, הכולל אף תשלום עבור שלוש ישיבות המשפט הראשונות. בנוסף הוסכם, כי עבור כל ישיבה שתתקיים בתיק, ישולם מראש "מחיר הופעה" בסך 2,000 ₪ וכי עלות הסיכומים הכתובים תיחשב כשכר עבור שתי ישיבות, 4,000 ₪.

2.
בתיק התקיימו אחת עשרה ישיבות: עשר מהן בפני
השופטת שדנה בתיק העיקרי והאחת –בפני
שופט אחר (להלן – "הדיון הנוסף").

3.
בחודש ספטמבר 2016, עם סיומו של התיק לאחר למעלה מארבע שנים, משניתן

פסק דין
לזכות התובעים, פנה התובע לשותף במשרדה של הנתבעת (להלן – "השותף"), בהודעת דוא"ל, וביקש ממנו את "צילום כרטסת התשלומים", שכן לדבריו: "אנחנו צריכים לעשות חישובים להחזרת חובות שהצטברו לנו לאורך המשפט".

בתגובה, נענה התובע על ידי השותף, כי "אין לציפי (הכוונה לנתבעת, ש.ב) כרטסת. מה ששילמתם זה לפי החשבוניות שקיבלתם". לכך השיב התובע כי מעולם לא קיבל חשבוניות, וכי בקלסרי החומר שהועברו לרונן מרטון, גיסו של התובע (להלן – "מר מרטון") ישנן "קצת" חשבוניות, ונוכח מספר הדיונים שהתקיים בתיק, והעובדה כי רוב הסכומים נחלקו בין שני התובעים "אמורות להיות... יותר". התובע ביקש, כי תערך פניה להנהלת החשבונות של משרד הנתבעת, ושב וטען כי הוא חייב לדעת מהו הסכום המדויק ששולם עבור הטיפול בתיק, שכן עליו ועל התובעת לפעול להסדרת החזר הלוואות שנלקחו לצורך מימון הטיפול בתיק.

לאחר הדברים שלעיל הפנה מר מרטון הודעת דוא"ל לשותף, במסגרתה הזכיר שיחת טלפון שנערכה עם הנתבעת, ש"בחרה להיות לא נעימה", אמרה לו, כי תיתן לו "את מה שאתם רוצים", אך זו הפעם האחרונה בה ישוחחו, ואף "ניתקה... בפני
ם". מר מרטון שב ודרש פרטים הנוגעים לחיוב התובעים, לרבות מספר הדיונים שנערכו בתיק, אופן התשלומים, גובה התשלומים עבור כל דיון והוצאות נוספות שנגבו.

בהעדר מענה, פנו התובעים למשרד הנתבעת, בהודעת דוא"ל נוספת, בסוף חודש ספטמבר 2016, וציינו כי על פי חישוביהם היא חבה להם סך 14,625 ₪. התביעה שבפני
י הוגשה בחודש דצמבר 2016, זמן קצר לאחר מכן.

טענות הצדדים ויריעת המחלוקת
כתב התביעה
4.
לטענת התובעים, גבתה מהם הנתבעת תשלומים עודפים בסך 14,625 ₪ (סכום הכולל מע"מ. להבא, אלא אם נאמר אחרת, יצויינו הסכומים ללא צירוף תוספת המע"מ). לגרסתם, סמכו על הנתבעת "בעיניים עצומות", וגילו, רק בסיום הטיפול בתיק, כי חויבו ביתר, כמפורט להלן:

א.
חיוב בסך 7,500 ₪ בנוגע לשלושת הדיונים הראשונים, אף כי על פי ההסכם נכללו אלה בשכר הטרחה הראשוני.

ב.
חיוב בסך 4,000 ₪, חיוב עודף על סך 500 ₪ לכל אחד משמונת הדיונים הנוספים -
שכן חלף סך 2,000 ₪ עבור כל דיון, כפי שסוכם, שולם סך 2,500 ₪ עבור כל דיון נוסף.

ג.
חיוב בסך 1,000 ₪ בנוגע לסיכומים שהוגשו בתיק, שכן חלף סך 4,000 ₪ (עלות שתי ישיבות על פי ההסכם) שולם סך 5,000 ₪.

כתב ההגנה
5.
לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, הנתבעת ציינה, כי הטיפול בתובעים היה מסור ומקצועי, וכי המניע לתביעתם הוא סירובה לייצגם בהליכים נוספים הקשורים לפרשה. עוד לדבריה, אכן חלה תקלה בחישוב הסכומים שנגבו מהתובעים, ואולם הסכום העודף שנגבה מן התובעים עומד על סך 2,933 ₪ בלבד.

הנתבעת ציינה, כי לא חייבה את התובעים עבור שלושת הדיונים הראשונים, וכי החיוב העודף בנוגע להופעתה בדיון הנוסף, היה כדין, שכן מדובר בדיון חיצוני לתיק, בגינו זכאית הייתה לגבות את השכר הרגיל הנגבה מלקוחותיה – 2,500 ₪ (להלן – "התעריף הקבוע").

6.
סעיף 16 לכתב הגנתה של הנתבעת כלל טבלה ובה פירוט תשלומי התובעים, המגיע כדי 69,433 ₪ (סכום זה לא כולל את עלות הסיכומים, שחושב בנפרד) כך שלאחר ניכוי 50,000 ₪ (שכר הטרחה הבסיסי) נתקבלו בידיה תשלומים בסך 19,433 ₪ עבור הדיונים עצמם.

על פי חישוביה של הנתבעת, היה על התובעים לשלם עבור שבעה דיונים סך 14,000 ₪ (2,000 ₪ לכל דיון) וכן לשלם 2,500 ₪ עבור הדיון הנוסף ובסך הכל – 16,500 ₪. ההפרש בין הסכום שנתקבל מהתובעים בפועל (19,433 ₪) לבין מה שהיה אמור להיום משולם (16,500 ₪), עומד על 2,933 ₪ בלבד.

באשר לסיכומים, לטענתה, גבתה סכום נוסף בסך 1,000 ₪ (כך שתמורתם נגבה סך 5,000 ולא 4,000 ₪), שכן הושקעה בהם עבודה "עבודה כפולה" בשל דרישת התובעים לשינויים, שלטעמה כלל לא היה בהם צורך.

הדיון
7.
במהלך הדיון שנתקיים בפני
ביום 26.3.2017, חזרו הצדדים על טענותיהם והגישו ראיותיהם.

8.
מר מרטון העיד, ולדבריו, נגבה מהתובעים ביתר ובניגוד להסכם סך של 12,500 ₪, בצירוף מע"מ. הסכום העודף מורכב מחיוב התובעים, על פי התעריף הקבוע, עבור כל הדיונים בתיק, לרבות שלושת הראשונים וכן מגביית סכום עודף של 1,000 ₪ עבור הסיכומים הכתובים. מר מרטון סמך טענותיו בעיקר על ההלימה בין מועדי העברת התשלומים לנתבעת לבין מועדי הדיונים, ובנוסף הציג מסמכים ו
ראיות הנוגעות לסכומים נוספים שהועברו לנתבעת, אך לא צוינו בכתב ההגנה כתקבולים מטעם התובעים.

9.
הנתבעת העידה, כי "הביאה תוצאה מדהימה" עבור התובעים, וכי חיוב היתר נעשה בתום לב. עוד טענה, כי התובעים ניסו להטעות את בית המשפט ואף אותה, דבר "שאינו נכון ואינו צודק".
לשאלת בית המשפט, מסרה הנתבעת כי היא מוכנה להשיב לתובעים סך 1,000 ₪ וזאת בגין החיוב הנוסף הנוגע לעריכת הסיכומים, וכן נאותה היא להשיב להם סך 500 ₪, בנוגע לחיוב בדיון הנוסף, כך שיושב להם סך 4,433 ₪.

דיון והכרעה
10.
לאחר ששקלתי בדבר, עיינתי פעם נוספת בכתבי הטענות, פרוטוקול הדיון ומסמכי התיק, החלטתי לקבל את התביעה במלואה. הוכח בפני
י, במידה הנדרשת לשם קביעה כאמור, ואף למעלה מכך, כי מהתובעים נגבו, באופן רציף ועקבי, כספים בניגוד להסכם שכר הטרחה, וזאת על רקע אי סדרים משמעותיים בהתנהלות גביית הכספים במשרד הנתבעת.

הכספים שנגבו ביתר הינם התשלומים עבור שלושת הדיונים הראשונים, בסך 7,500 ₪; תשלום עודף בסך 500 ₪ לגבי כל יתרת הדיונים, בסך כולל של 4,000 ₪ וכן תשלום עודף בסך 1,000 ₪ עבור עריכת הסיכומים הכתובים.

האם חויבו התובעים בשל שלושת הדיונים הראשונים בתיק וזאת בניגוד להסכם שכר הטרחה?
11.
השאלה הראשונה שבמחלוקת היא האם משרד הנתבעת חייב את התובעים עבור כל הופעה בדיוני התיק, או שהמתין, כמוסכם, עד לדיון הרביעי, ורק אז החל לחייבם ב"שכר הופעה".

התשובה, הברורה, היא כי אכן נגבה מהתובעים תשלום עבור שלושת הדיונים הראשונים.

12.
בסעיף 16 לכתב ההגנה, פירטה הנתבעת את
סך התקבולים שהגיעו מהתובעים, בשלושה עשר מועדים שונים, בין השנים 2012 – 2016, כאשר שני התקבולים האחרונים הינם שכר הסיכומים. נתונים אלה יפורטו בטבלה שלהלן, כשלימינם יצויינו מועדי הדיונים בתיק.

מספר
הדיון
מועדי הדיונים
מועדי תקבולי התובעים וסכומם - על פי רישומי הנתבעת בסעיף 16 לכתב ההגנה
1.
23.9.2012
25,862 ₪ ביום 15.8.2012 (לפני הדיון הראשון)
8,547 ₪ ביום 24.9.2012 (יום לאחר הדיון הראשון)
18,124 ₪ ביום 7.10.2012 (שבועיים לאחר הדיון הראשון)

עולה, כי עד ליום 7.10.2012 העבירו התובעים לידי הנתבעת תקבולים בסך 52,533 ₪ - סכום המשתווה לשכר הטרחה הבסיסי בתוספת סך 2,500 ₪ (ועוד 33 ₪ נוספים) המהווים עלות דיון אחד על פי התעריף הרגיל והקבוע של משרד הנתבעת – 2,500 ₪.
2.
13.12.2012
2,400 ₪ ביום 13.12.2012 (יום הדיון השני)
3.
26.5.2013
2,000 ₪ ביום 17.6.2013 (כשלושה שבועות לאחר הדיון השלישי)
4.
14.11.2013
לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, מאז התשלום הקודם (יולי 2013) לא נתקבלו כל תשלומים וזאת עד לינואר 2015, אף כי בתקופה האמורה התקיימו שלושה דיונים. אעיר, כי נפלה שגיאה בידי הנתבעת, שכן ציינה כי סך של 1,250 ₪ התקבל מהתובע ביום 20.5.2015, אף כי העתק החשבונית הרלבנטי נושא תאריך 20.5.2014. כך, שלמעשה, לשיטת הנתבעת, התקבל בידה בתקופה זו סכום מסוים, אם כי כזה
המגיע כדי מחצית משכר הופעה על פי התעריף הקבוע.
5.
19.3.2014
6.
15.9.2014
7.
8.3.2015 (הדיון הנוסף – בפני
שופט אחר)
1,250 ₪ ביום 14.1.2015 (כשבעה שבועות לפני הדיון השביעי)
3,750 ₪ ביום 18.1.2015 (כשישה וחצי שבועות לפני הדיון השביעי)
סך שני הסכומים שלעיל הינו 5,000 ₪ - סכומם של שני דיונים על פי התעריף הקבוע.
8.
20.4.2015
2,500 ₪ ביום 19.4.2015 (יום לפני הדיון השמיני)
9.
29.4.2015
2,500 ₪ ביום 2.9.2015 (כחודשיים לאחר הדיון העשירי)
1,250 ₪ ביום 25.10.2015 (כשבוע לאחר הדיון האחד עשר, האחרון בתיק)
10.
7.7.2015
11.
18.10.2015

13.
מהנתונים שנסקרו לעיל, ניתן להיווכח, כי עד לאחר כשבועיים מתום הדיון הראשון, התקבל בידי הנתבעת סכום שכר הטרחה הבסיסי, וכן סכום נוסף, 2500 ₪, התעריף הקבוע, אף שהסיכום עם התובעים היה שונה בתכלית. ביום הדיון השני התקבל במשרדה סכום של 2,500 ₪ וכשלושה שבועות לאחר הדיון השלישי התקבל סכום של 2,000 ₪.

14.
סמיכות הזמנים ברורה ומובילה למסקנה המתבקשת לפיה, התמורה נתקבלה עבור שלושת הדיונים הראשונים. אדגיש, כי הנתבעת לא טענה כי השכר ששולם בסמיכות לדיונים הראשונים התקבל למעשה כמקדמה עבור דיונים אחרים, מאוחרים יותר, ובצדק לא עשתה כן. הדיון הרביעי התקיים כחצי שנה לאחר קודמו, ולא יהיה זה סביר להניח כי תמורת הדיונים הבאים שולמה זמן כה רב מראש, אף אם הייתי מניחה כי מועד הדיון הרביעי כבר היה ידוע בשלב זה (והדבר לא נטען וממילא לא הוכח בפני
י).

האם נתוני הנתבעת משקפים את מלוא התקבולים שהועברו על ידי התובעים?
15.
חישוביה של הנתבעת בנוגע לסכום שנגבה ביתר מהתובעים מבוססים על נוסחה מתמטית פשוטה: יש לחלק את הסכום שנתקבל בידיה (לאחר הפחתת שכר הטרחה הבסיסי) במספר הדיונים שניתן לחייב עבורם. התוצאה שמתקבלת (מעבר לסכום עליו סוכם בין הצדדים כשכר ההופעה), היא הסכום שנגבה ביתר. אלא שנכונותו של חישוב זה תלויה בהכרח באמינות הנתונים שבבסיסו.
האם ניתן להסתמך על הנתונים שצוינו בכתב ההגנה כמדויקים ומהימנים דיים, כך שהם משקפים נאמנה את מלוא הסכומים ששילמו התובעים? אף התשובה לשאלה זו ברורה, אך הפעם יש לענות עליה בשלילה.

16.
עיון בטבלה שלעיל וניתוח הנתונים העולה ממנה מצביע, מחד, על דפוס ברור של קבלת חלק מהתשלומים בסמיכות למועד הדיונים, ובעיקר בתחילת הטיפול בתיק (וראה גם תשלום יום לפני המועד השמיני). מנגד, ניתן להבחין בבירור ב"חללי זמן" ממושכים, בהם לא נתקבלו בידי הנתבעת כל תשלומים וכן ניכר, כי לעיתים התקבלה מחצית שכר הטרחה בלבד. נתונים אלה מצביעים כשלעצמם על תמונה חסרה ובלתי מדויקת, המצריכה בדיקה מעמיקה לשם הבנתה, ובדיקה כאמור, אף כי נדרשה על ידי התובעים – לא בוצעה. ועוד יש להדגיש, כי חישוביה של הנתבעת עצמה העלו כי היתרה, לשיטתה, העומדת על 2,933 ₪, אינה משקפת את שכר הטרחה (או את מכפלתו או את מחציתו).

17.
אלא שמעבר לכך, הוכח בפני
י, כי בידי הנתבעת התקבלו סכומים אשר לא צוינו בכתב ההגנה.

א.
במהלך הדיון הציג מר מרטון חשבונית מס, שמספרה 1402, על סך 600 ₪ מיום 17.7.2012, שלא נזכרה בנתוני הנתבעת. רק לאחר הצגתה, מסרה הנתבעת כי אכן הנתונים אינם מלאים, אם כי חשבונית זו היא המסמך היחידי החסר.

ב.
בהודעת דוא"ל שהעביר השותף לתובע, ביום 7.10.2014, קיימת התייחסות לדיון שנערך כשבועיים לפני כן, היינו, הדיון השישי שהתקיים ביום 15.9.2014. לטענת השותף הנתבעת ציינה בפני
ו כי התובע העביר 1,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור דיון זה. סכום זה לא נזכר בנתוני הנתבעת.

ג.
מר מרטון הציג במהלך דיון מסמך המראה על העברה בנקאית לחשבון הנתבעת בימים 5.10.2014 ו-8.10.2014 של הסכומים הבאים - 1,180 ₪ ו-295 ₪, שצירופם –1,475 ₪, הוא שווה ערך (בהפרש של 40 ₪) למחצית דמי ההופעה על פי התעריף הקבוע (1,250 ₪) בצירוף מע"מ, ששיעורו בתקופה הרלבנטית היה 18%. לא למיותר לציין, כי שלושה שבועות קודם לכן, ביום 15.9.2014 אכן התקיים דיון בתיק. סכום זה לא נזכר בנתוני הנתבעת.

18.
די היה בכך, על מנת להצביע כי לא ניתן להסתמך על רישומי הנתבעת. משנשמט הבסיס העובדתי לחישובי הנתבעת, יש לדחות אף את מסקנתה בדבר גובה החיוב ביתר.

19.
בנוסף לאמור לעיל, קיימים מספר נתונים נוספים, המחזקים את גרסת התובעים, לפיה מחד הרישום הוא חסר, ומנגד – התקבולים הועברו על ידם במלואם.

20.
לטענת הנתבעת, התובעים שילמו באיחור, בנפרד, וכי התובע, שהתגורר בחו"ל, היה לעיתים משלם על מספר דיונים (ראה דבריה בעמ' 4, ש' 15-18 לפרוטוקול הדיון), על כן, לא ניתן להסתמך על מועדי הדיונים כעוגן ראייתי, בהעדר "קוהרנטיות" בינם לבין תאריכי התקבול (ראה שם, עמ' 5, ש' 28-29).

לטעמי, דווקא העדר ההתאמות, התקופות הממושכות בהן על פי רישומי הנתבעת לא נתקבל שכרה, על אף קיומם של דיונים, מעיד, בפשטות, על כך שאלה נתקבלו, אך לא נערך רישום מדויק בעניינם. השילוב בין ה"יש" – מספר מועדים בהם קיימת סמיכות זמנים ברורה, בין התקבול לדיון, לבין ה"אין" – פערי הזמן ממושכים ורישום על תקבולים בנוגע לסכומים חלקיים – מצביע על נכונותה של גרסת התובעים, לפיה הועברו תשלומים שלא נזכרו בכתב ההגנה.

21.
ראשית ועל פי נתוניה שלה, התקבולים נמסרו לנתבעת ב-13 פעימות בלבד, כאשר בשתי הפעימות הראשונות שולם עיקר שכר הטרחה הבסיסי (יתרתו, יחד עם סכום השווה לתעריף שכר ההופעה הרגיל שולמה בתשלום הבא, השלישי במספר) ובשתיים האחרונות – שולם שכר הסיכומים. מכאן, שאף כי מדובר בשני תובעים ששילמו, ככלל, בנפרד את חלקם בשכר הטרחה לנתבעת, נמסרו לתובעים רק תשע חשבוניות עבור דיוני התיק.

22.
שנית, על פי נתוניה שלה, פעמיים, התקבל בידי הנתבעת רק מחצית התשלום (של התעריף הקבוע) בימים 24.4.2014 ו-25.10.2015. היכן יתרת שכר הטרחה?

23.
שלישית, על פי נתוני הנתבעת, במהלך תקופות ארוכות לא נתקבלו בידיה כל תשלומים על עבודתה. אעיר, כי ניכר מהודעות הדוא"ל שהועברו לעיוני כי שותפה של הנתבעת דאג לתזכר את התובעים בנוגע לחובתם לשלם סכומים אלה. יהא זה בלתי סביר להניח כי במשך תקופה בה התקיימו שלושה דיונים, לא שולם לנתבעת דבר, מלבד מחצית שכר הופעה לדיון בודד (ראה האמור בטבלה שלעיל בקשר לדיונים 4-6).

24.
רביעית, ניכר בבירור כי רישום התקבולים בידי הנתבעת לוקה ואינו סדור. כך, למשל, החשבונית שתוארכה שנה לאחר קבלתה, כך למשל – לאחר הדיון שהתקיים בפני
י, התברר כי צירוף כל הסכומים בטבלה שבכתב ההגנה היה לא מדויק (ראה הודעת השותף מיום 27.3.2017). זאת ועוד - חשבונית מס' 2128, אחת מהבודדות שנמצאו וצורפו על ידי התובעים לכתב התביעה, לגביה טוענת הנתבעת כי מדובר סכום של 1,250 ₪ בלבד, מתעדת קבלת סכום גבוה יותר, 2,138 ₪, הכולל גם שכר עדים.

הנתבעת אף לא הגישה לעיוני כל מסמך מסודר, רשומה מוסדית או פלט בנק, מטעם הנהלת החשבונות או רשויות המס התומך בטענותיה, והטבלה שצורפה לכתב טענותיה אינה מציינת מיהו המשלם, עבור איזה דיון שולם וכיו"ב.

25.
מכלול הנתונים שלעיל מוביל למסקנה כי בידי הנתבעת נתקבלו תשלומים אשר לא צוינו בכתב הגנתה.

האם הנתבעת גבתה מהתובעים את התעריף הקבוע או את התעריף על פי הסכם שכר הטרחה
?
26.
השאלה הנוספת שעלי לדון בה, היא האם נגבה מהתובעים שכר טרחה גבוה ב-500 ₪ מזה עליו הוסכם עבור כל הדיונים. אף לשאלה זו, הכרוכה, כמובן, בשאלות שנדונו לעיל, יש לענות בחיוב.

27.
גרסת הנתבעת היא, כי באופן מושכל ומודע, באבחנה מהדיונים הרגילים, סברה כי יש לגבות עבור הדיון הנוסף, בפני
השופט האחר, את התעריף הקבוע, בהיותו דיון "חיצוני", אך הסבר זה קשה לקבלו. הראיות מצביעות, כי גביית היתר בנוגע לדיון זה לא חרגה מהתנהלותה הרגילה של הנתבעת, שגבתה כשיגרה מהתובעים שכר הופעה זהה לתעריף הקבוע.

28.
ראשית, ניתן להבחין, כי למעט בסמוך לדיון השלישי, אז התקבל סך של 2,000 ₪, הסכומים שנתקבלו תואמים, ככלל, לתעריף הקבוע לגבייה: 2,500 ₪, או מכפלתו - 5,000 ₪ או מחציתו - 1,250 ₪ (חלקו של כל אחד מהתובעים בתשלום דמי ההופעה).

29.
הנתבעת אכן הפנתה להודעת דוא"ל שהעביר השותף, ממנה עולה כי התובעים נדרשו לשלם מראש עבור הדיון הנוסף שכר של 2,500 ₪, ואולם לא צויין במסגרתה של הודעה זו כי שכר ההופעה עבור דיון זה הוא אחר או שונה, וממילא לא צוינה הסיבה לאבחנו מהדיונים הנוספים בתיק (ראה הודעת דוא"ל מיום 6.1.2015). מעבר לכך, באותה ההודעה עצמה מציין השותף כי שכר הישיבה הקודמת הינו 2,500 ₪, בצירוף מע"מ, וזאת אף כי הישיבה התקיימה בפני
השופטת הקבועה שדנה בתיק.

30.
בהודעה מיום 23.9.2014, פונה השותף לתובע, אומר לו כי יש להעביר לנתבעת סך 2,360 ₪, היינו: 2,000 ₪ בצירוף מע"מ בשיעור של 18% וזאת עבור ישיבת 15.9.2014, אכן – בדיוק על פי המוסכם. אלא ששבועיים לאחר מכן, בהודעה נוספת שהועברה לתובע ביום 7.10.2014, מציין השותף כי עבור אותה הישיבה הועבר סך של 1,000 ₪ (בצירוף מע"מ) בלבד, וכותב לו: "אם התכוונת להעביר חצי, אז הסכום הוא 1,475 ₪" - כלומר, מחצית מהתעריף הקבוע, להבדיל מהמוסכם. תגובת התובע היא כי יעביר לשותף את "שאר החלק שלי". אף מכך ניתן להסיק, כי הנתבעת ואנשי משרדה גבו מהתובעים את התעריף הקבוע עבור כל ישיבה. אעיר, כי ניתן אף ללמוד מהדברים שלעיל, כי התובעים בטחו בנתבעת ופעלו על פי דרישתה לתשלום, ללא ויכוח, אף כי זו מנוגדת למוסכם.

31.
שקלתי, האם יש להסיק מהעובדה כי התובעים לא מחו על חיוביהם, כי אלה לא נעשו ביתר. מסקנתי היא, כי הדבר מהווה אך ביטוי לאמון שניתן בנתבעת ולא ניתן לזקפו לחובתם של התובעים. בנוסף לכל הראיות הפוזיטיביות, המצביעות על תשלום התעריף הקבוע באופן רציף, ואישורה של הנתבעת עצמה לחיוב שגוי ביתר, אם כי על סכום פחות, אני מקבלת לחלוטין את הסברם לפיו לא טרחו לבדוק דרישותיה שכן "סמכו על הנתבעת בעיניים עצומות" (ראה עמ' 1 לכתב התביעה). כאמור, אינדיקציה ברורה לכך "בזמן אמת" ניתן לראות בתגובת התובע, הנענה מיידית לדרישת השותף להשלמת סכום שכר ההופעה המוזכרת לעיל.

32.
בנסיבות אלו, נוכח פערי הכוחות בין הצדדים, העובדה כי הנתבעת היא בעלת משרד מסודר, האמור להחזיק בקבלות ובמסמכים הנוגעים לתשלומים המגיעים מלקוחותיו, וחב חובת נאמנות כלפיו שולחיו, יש לזקוף לחובתה את אי הבהירות, העדר הדיוק והחוסרים במסמכים. משכך, המסקנה המסתברת היא כי לאורך כל הדרך נגבה מהתובעים התעריף הקבוע.

33.
גם אם אניח לטובת הנתבעת כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב, טעות שנבעה מההבדל בין התעריף אותו נהוג היה לגבות מלקוחות המשרד, לבין המוסכם על ידי הצדדים, הרי שמדובר בכשל חמור, שהסב לתובעים נזק כספי לא מבוטל, המגיע כדי אלפי שקלים שנגבו מהם שלא על פי המוסכם.

34.
במהלך הדיון הסכימה הנתבעת להשיב לתובעים חלק מהסכום הנוגע לחיוב ביתר עבוד הדיון הנוסף וחיוב ביתר עבור הסיכומים הכתובים. התרשמתי כי החיוב ביתר גם בנוגע לרכיבים אלה נעשה בשל הסברה השגויה כי על התובעים לשלם על פי התעריף הקבוע, אך נוכח הסכמתה של הנתבעת להשבת הסכומים לא ארחיב בעניין זה. יחד עם זאת מצאתי לנכון להעיר, כי ככל שאכן רצתה הנתבעת לחייב את התובעים בקשר לסיכומים ולדיון הנוסף בניגוד לתעריף המוסכם, היה עליה ליידע אותם בכוונתה זו באופן ברור, ולאפשר להם להגיב ולהתייחס לכך. עוד אוסיף, כי קיומה על עבודה קשה אינו מצדיק חיוב "חד צדדי" בניגוד להסכם, ובעיקר כאשר בהוראותיו של סעיף 9 להסכם זה צויין כי "אין התשלום מושפע מכמות העבודה אשר בוצעה בפועל".

סיכומם של דברים
35.
משרד הנתבעת היה אמור לגבות מהתובעים דמי הופעה החל מהדיון הרביעי, אך החל לגבות מהם דמים כאמור כבר מהדיון הראשון. לכך נוספת העובדה כי הגבייה נעשתה שלא על פי התעריף המוסכם, כך שהתובעים חויבו ביתר בסך 7,500 ₪.

משרד הנתבעת היה אמור לגבות מהתובעים סך של 4,000 ₪ עבור הסיכומים, אך גבה מהם, ביתר, סך 1,000 ₪ נוספים. כאמור לעיל, הנתבעת הסכימה להשיב לתובעים סך זה עוד במהלך הדיון.

משרד הנתבעת היה אמור לגבות מהתובעים סך 2,000 ₪ עבור כל דיון, אך גבה מהם את התעריף הקבוע, עבור שמונה דיונים, כך שהתובעים חויבו ביתר בסך 4,000 ₪. אציין, כי אכן עולה מהטבלה שלעיל, כי רישומי הנתבעת בסמוך לדיון השלישי מצביעים על העברת סכום של 2,000 ₪, בהתאם להסכם ולא על פי התעריף הקבוע. ואולם, במאזן ההסתברויות, מצאתי כי הכף נוטה לקביעה, כי התובעים חויבו אף עבור דיון זה ביתר, בסך של 500 ₪. זאת בשל רצף התשלומים, לפני ואחרי מועד זה, המעלה כי התמורה שנגבתה היתה תמיד 2,500 ₪ ונוכח עדותו המהימנה של מר מרטון ממנה עולה כי אכן שילמו התובעים סכום זה עבור כל דיון ודיון. זאת ועוד - מדברי מר מרטון בדיון עולה כי נגבה מהתובעים סך 600 ₪ במהלך פגישת הייעוץ בתיק, שקדמה לחתימת ההסכם, כך שייתכן שסכום זה יש בו כדי להסביר את אותו הפער (ראה דבריו של מר מרטון בתחילת עמ' 4 לפרוטוקול הדיון).

36.
בסך הכל, נגבו מהתובעים ביתר סך 12,500 ₪.

37.
באשר לשאלת ההוצאות התיק, מצאתי לנכון לפסוק לתובעים את מלוא תביעתם בהקשר זה – 1,500 ₪, ואלמלא היו נוקבים בסכום האמור, היה מקום לפסוק להם סכום גבוה אף יותר.

38.
התרשמתי כי התובעים נדרשו למאמץ משמעותי לשם הוכחת טענותיהם, הנוגע הן לצורך
להתמודד עם נתבעת מקצועית ומנוסה ב"מגרשה" שלה, הן לאיסוף מסמכים וראיות. נפסק, כי "דומה שבפסיקתן של הוצאות משפט במקרים מסוג זה ראוי להביא בחשבון את הטרחה המיוחדת הנגרמת לעתים לצרכנים בהתמודדותם עם תאגידים גדולים, נוכח פערי הכוחות בין הצדדים"
(
רע"א 8190/14
רוזנברג נ' בזק בינלאומי בע"מ
(3.6.2015)). ניתן לגזור גזירה שווה אף לאדם מן הישוב, שאינו משפטן, הנאלץ להתמודד בזירה לא לו, אל מול עו"ד מנוסה, קל וחומר מקום בו נטענו כלפיו טענות הנוגעות ליושרו ולהתנהלותו, שלא מצאתי להן כל הצדקה.

להרחבה נוספת בנוגע להשוואה בין מערכת היחסים שבין עו"ד – לקוח לבין עוסק וצרכן, ראה תא"מ (ת"א) 27387-12-12 מירוז נ' פנוב (18.8.2014) וכן ספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ב, 984 – 985, ה"ש 75 (1992).
39.
התרשמתי, כי הגבייה העודפת מקורה בטעות ולא בהטעיה מכוונת, שכן דרישתה נעשתה בצורה ברורה ובכתב מול התובעים, ולא בהיחבא. המדובר בהתנהלות שאינה פשוטה בעליל, אך אם היתה הנתבעת פועלת לתיקונה המיידי לאחר פניית התובעים, היה מקום ליתן משקל משמעותי לקולא לכך, וזאת על מנת לעודד עורכי דין לחשוף מחדליהם ולתקנם, מבלי צורך בהתערבות שיפוטית.

40.
אלא שתגובתה של הנתבעת ואנשי משרדה לפניית התובעים לא כך היתה
.


הוראות סעיף 42 (א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, קובעות, כי על עורך דין להמציא ללקוחו דין וחשבון על מצב חשבונו של הלקוח, תוך פרק זמן סביר. הנתבעת אישרה כי לא הגיבה לדרישות התובעים, אולם טענתה בכתב ההגנה לפיה "תובהר שתיקתה ותגובתה" נוכח מצג השווא של התובעים, איננה יכולה להתקבל. חובת הנאמנות של עורך הדין את לקוחו, כוללת בחובה את חובתו לבדוק טענותיו מולם ביסודיות, גם, ואולי בעיקר, אם התגלעה מחלוקת ביניהם במהלך הטיפול בתיק.

41.
הנתבעת כשלה כלפי התובעים, במספר נקודות על פני רצף הטיפול בתיק.

תחילה, בגבייה לא מוסדרת בניגוד למוסכם, על פני מספר שנים, ובסכומים בלתי מבוטלים.

שנית,
עת פנה התובע למשרדה, כנדרש וכמקובל, ולהתרשמותי, אף בצורה מנומסת ונעימה, על מנת לברר שאלה זו, לא בדקה טענותיו ואף התעלמה מפניותיו, כך שהוכרח להגיש כתב התביעה.

שלישית, עת גילתה כי התובעים חויבו ביתר, אם כי לשיטתה בסכום נמוך מזה אותו דרשו, לא השיבה להם סכום זה באופן מיידי.

רביעית, הנתבעת לא נתנה דעתה באופן מספק לפערים ולתהיות שעולים מנתוניה שלה, אשר חייבו בדיקה נוספת.

חמישית, בסגנון התנסחותה במסגרת כתב הטענות והטלת דופי, ללא הצדקה, בתובעים ובמניעיהם.

42.
נוכח כל האמור לעיל, אני מטילה על הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וכן להשיב את סכום האגרה ששולם (161 ₪).

43.
על הנתבעת לשלם לתובעים סך
12,500 ₪, בצירוף מע"מ. כן עליה לשלם הוצאות משפט בסך 1,661 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (8.12.2016) ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום,
ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 15689-12/16 מירב מרטון, איתי ששון נ' צפורה פיק ושות' חברת עורכי דין (פורסם ב-ֽ 03/04/2017)