פסקי דין על אילה סבאג | פסקי דין על מכון ג'נסטיל להתנהגות האדם | פסקי דין על לורנס גנסטיל |

56035-05/11 א     05/04/2017




א 56035-05/11 אילה סבאג נ' מכון ג'נסטיל להתנהגות האדם בע"מ, לורנס גנסטיל








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 56035-05-11 סבאג ואח' נ' מכון ג'נסטיל להתנהגות האדם בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
מרדכי בורשטין


תובעת/נתבעת שכנגד

אילה סבאג

ע"י ב"כ עו"ד א. אבישר מטעם הלשכה לסיוע משפטי


נגד


נתבעים/תובעים שכנגד

1.מכון ג'נסטיל להתנהגות האדם בע"מ

2.לורנס גנסטיל

3.אורן סונה

ע"י ב"כ עו"ד ש. מרחבי וד. אוחיון




פסק דין


תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך עבודתה ותביעות הדדיות בעניין לשון הרע שהוציאו הצדדים זה על זה.

סיפור המעשה וגרסאות הצדדים
1.
התובעת (להלן: "איילה") והנתבע 3 (להלן: "אורן") עבדו כמדריכים בהוסטל של הנתבעת 1, שמנהלה ובעליה הוא הנתבע 2.
בהוסטל גרים חוסים עם צרכים מיוחדים והוא ממומן ומפוקח על ידי משרד הרווחה.
המדריכים שהו בערבים, בלילות, בחגים ובשבתות עם החוסים והיו אחראים על קבוצת החוסים. קבוצות הבנים והבנות התגוררו בקומות נפרדות ולכל קבוצה מדריך שונה. בעת המשמרת, כל מדריך היה אחראי על קבוצתו והיה עצמאי בעבודתו.

2.
ביום שישי - ליל שבת, 11.02.11, בשעה 19:45 או בסמוך לכך, התרחש האירוע נשוא התביעה. מטבע הדברים גרסאות הצדדים באשר למתרחש מספרות סיפורים שונים לחלוטין.
במועד האמור, אורן היה מדריך קבוצת הבנים בקומה העליונה ואיילה הייתה מדריכת קבוצת הבנות בקומה התחתונה ואילו הנתבע 2 שהה בחו"ל.
קבוצת הבנים סעדה את סעודת השבת. איילה ביקשה מהחניכה ס' להביא עיתון ידיעות אחרונות מדירת הבנים, ס' ביקשה מאורן את העיתון, אך זה סירב לבקשתה ולטענתו הוא ביקש ממנה לבל תפריע בעת שירת מזמורי השבת.
ס' ירדה לקומת הבנות ואיילה שלחה אותה בשנית להביא עיתון, אלא שבמקום לקבל את עיתון ידיעות אחרונות, היא קיבלה את עיתון מעריב מאורן. ס' ירדה עם העיתון לדירת הבנות.

3.
וכך נכתב בסעיף 4 לתצהיר איילה: "היה לי קר לצאת מהשמיכה ולהעלות למעלה אבל בכל זאת יצאתי מתחת לשמיכה ועליתי בזריזות כי היה לי קר".

איילה עלתה אפוא לדירת הבנים ומכאן תהום פעורה בין גרסאות הצדדים.

4.
לגרסת איילה, אורן אמר לה בכעס שהיא מפריעה להם והיא אמרה שהיא תיקח בעצמה את העיתון, איילה ניגשה לפינת העיתונים שמאחורי הדלת והעיתון לא היה שם. איילה ניגשה לשידה בסלון ואז אורן קם מהספה, טרק את המגירה על ידיה וצעק עליה שהיא לא תקבל את העיתון ושלא תיגע בשום דבר. איילה הלכה לפינת האוכל ועמדה שם. אורן התקרב לאיילה והתחיל לצעוק עליה. לפתע אורן משך אותה בחולצתה והיא התרחקה ממנו, אורן תפס אותה בזרוע ימין וגרר אותה, תוך שאיילה מנסה להיאחז בכל חפץ כדי לעצור את המשיכה ללא הצלחה, שניהם נזרקו לכיוון הכיור, כאשר החניך א' עמד ושטף כלים. אורן "תפס אותי בידיו בשתי ידיו, והניף אותי באוויר כחצי מטר, גרר אותי לרחבה מול המראה וזרק אותי בכוחות ובעוצמה רבה על הרצפה שהוא חוזר על כך 3 -
4 פעמים...התחלתי לצרוח מעוצמת הכאב והמכה החזקה ולא יכולתי לקום... ואני צועקת, יורד לי דם, בוכה וצורחת-הכאב היה בלתי נסבל ומפחיד. אורן פנה לבנים ואמר להם תראו איזה הצגות היא עושה. גורר אותי מהרצפה שאני צועקת לו שיעזוב אותי ולא יגע בי. אורן משך אותי בגרירה מהחולצה כשבטני והשדיים שלי נחשפו לעיני כל, אורן זרק אותי מהמדרגות (חמש מדרגות) הייתי מבוהלת מאד וברחתי לדירת הבנות, בוכה מכאב".

5.
מנגד, אורן העיד בתצהירו שאחרי שס' הגיע לקומת הבנות, נשמעו מהקומה צעקות מטורפות ואיילה קיללה וצעקה. וכך נכתב בתצהיר עדותו של אורן "איילה השתוללה בצעקות, יריקות, זריקת סיר אוכל וכלים אחרים כאשר צלחת אחת פגעה בחניך א' שעמד ורחץ כלים, אני כל כך נדהמתי מההתנהגות המטורפת של איילה שרק הצלחתי לומר לה
שהיא מפריעה באמצע דברי תורה. (לא הייתה שום טריקת מגירה על ידיה כפי שנטען בכתב התביעה, טענה זו היא שקר מוחלט). אחרי מספר שניות התאוששתי מהתדהמה ואמרתי לאיילה 'את מבוגרת בת 50, תראי איך את מתנהגת'. ואילו איילה
השתוללה וצעקה כלפי 'בוא תרביץ לי' וזאת תוך דחיפות של איילה
כלפי ויריקות לפני, ההשתוללות הייתה כל כך חסרת רסן וזריקת החפצים עוררה בי חשש ממשי שיש בכך סכנה מוחשית לחוסים נאלצתי אז להחזיק את איילה בידיה ע"י הצמדתם לגופה. אני לא נגעתי כלל בתובעת למעט הצמדת ידיה לגופה לא תפסתי בחולצתה, ולא גררתי אותה. המגע הפיזי היחיד שתפסתי אותה
בשתי ידיה וזאת אחרי שהשתוללה וזרקה חפצים לכיוון החוסה א' והייתה תוך כדי טירוף. כאמור אחזתי את איילה בידיה והצמדתי אותן לגופה של איילה. מתוך ההתנגדות והשתוללות של איילה נפלה השידה על הספה ואיילה ואני נפלנו עליה. בין השאר איילה
תפסה בשתי ידיה מגש והשליכה אותו בחוזקה, כמו גם את מייבש הכלים ושברה כלים מספר. הטענה שהחזקתי באיילה והנפתי וזרקתי אותה שלוש פעמים הינה טענה שקרית לחלוטין. איילה
עזבה את מקום האירוע בקומת הבנים בריצה במדרגות למטה תוך אמוק וצעקות היסטריות ומבלי שאיש גרר אותה ו/או דחף אותה. לא ראיתי בעצמי אך הבנתי אחר כך שאיילה
נפלה תוך כדי הירידה ההיסטרית לקומת הבנות, ולכן אם אכן נגרם לה נזק פיזי כל שהוא (דבר המוכחש הרי הוא נגרם ע"י פעולתה של איילה
עצמה".

6.
בסמוך לאחר האירוע הוגשו תלונות הדדיות של הצדדים במשטרה וזו גבתה הודעות מהמעורבים ומחלק מהעדים.
בשנת 2011 הוגש כתב אישום כנגד איילה שייחס לה עבירות של תקיפה ואיומים כלפי אורן.
בהליך הפלילי נחקרו מספר עדים ובסופו של יום הודיעו הצדדים על הסכמה וחזרת המאשימה מכתב האישום, תוך שאין בכך כדי לקבוע ממצאים כלפי מי מהצדדים. ביום 12.03.14 בוטל כתב האישום (ת"פ 55734-12-11).

7.
לפניי העידו התובעת, העדה ס' שהייתה חניכה בעת האירוע וכיום היא מדריכה.
מטעם הנתבעים העידו מי שהיו חניכים בעת האירוע, י', צ', ובנוסף העידה הגברת ורד מור שהעסיקה את התובעת כעוזרת בית, עובדת סוציאלית של ההוסטל בעת האירוע הגברת חגית פיינשטיין, ועובדת סוציאלית נוספת בעת האירוע הגב' יסכה חורי וכן הנתבעים 2 ו-3.

שני הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם ומונו מומחים מטעם בית המשפט.

דיון והכרעה
8.
המומחית דר' מיכל עמית כהן קבעה כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 10% בשל מצב לאחר שברים בטבעת האגן ונכות של 5% בשל הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי.
המומחית דר' דורסט קבעה שלתובעת נכות קודמת וכי הנכות הקשורה באירוע התקיפה היא בשיעור שבין-15% -
20%.
סך הנכות הרפואית המשוקללת היא בשיעור מעוגל
של 29%.
נקודת המוצא העולה מחוות הדעת האורתופדית היא שאכן נגרמו לתובעת חבלות ביום האירוע.

צוות מד"א שהגיע למקום לא פינה את התובעת לבית חולים לאחר שהתובעת סירבה להתפנות ואולם זמן קצר לאחר מכן פנתה התובעת עצמאית לבית החולים שערי צדק הלכך ולנוכח האמור בחוות הדעת, יש להעדיף את חוות הדעת, הקושרת בין האירוע נשוא התביעה לבין הנזקים שנגרמו לתובעת.

9.
לאחר ששמעתי העדים והתרשמתי מהם ולאחר שבחנתי הטיעונים והראיות, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעדיף את גרסתו של אורן כי עקב השתוללות איילה ועל מנת להגן על החניכים, לא היה מנוס מלתפוס את התובעת ובשל כך נגרמו לאיילה נזקים.

10.
ראשית, כל העדים שנכחו באירוע, פרט לתובעת תמכו בגרסת אורן בדבר השתוללות התובעת (ראו למשל: עדות ס': ע' 23 ש' 25-34; עדות י': ע' 32 ש' 13-16; עדות צ': ע' 34 ש' 16-18).
העדים י' ו-צ' הם עדים אובייקטיבים, שאינם חניכים כיום, אלא עובדים ומתגוררים באופן עצמאי ואין להם כל אינטרס כיום להעיד לטובת מי מהצדדים ועל כן
יש להעדיף עדותם. עדים אלה גם לא ניסו להגזים בעדותם והעידו על החלק שידעו.

כך למשל העד י' העיד: "ראיתי שהיא תקפה אותו. בעיניים שלי אני ראיתי" (ע' 30 ש' 20). והעד צ' העיד שהוא לא ראה שהתובעת פצעה את עצמה (ע' 36 ש' 20).

בסמוך לאחר האירוע, התקיימה שיחה קבוצתית בהוסטל ובה סיפר י'
על הקללות, התקיפות של איילה, על כך שאיילה שברה צלחת "העיפה אוכל על הרצפה... פחדתי שאיילה תדקור את אורן בסכין" (שיחה מיום 13.02.11, נספח לתצהיר יסכה חורי). אמירה זאת של י' תומכת בעדותו ובגרסתו לעניין השתוללות התובעת.
עם זאת, י' אישר שאורן "הוריד"
את התובעת לרצפה (ע' 32 ש' 4-11)
וכך גם צ' העיד שאורן "הניח אותה על הרצפה" (ע' 35 ש' 5) ומכאן חיזוק לכך שלאחר שהתובעת השתוללה, אורן תקף אותה.

העדה ס' עובדת כיום במעון ועדותה תמכה בגרסת אורן. ס' כתבה בשנת 2013 מכתב התנצלות לאיילה ובו נכתב שהיא מתנצלת על ששיקרה במשטרה. ס' העידה שכתבה המכתב תחת איום ותוך הנחה שהדבר יהיה לשימושה האישי בלבד של איילה. מבלי הצורך להכריע באשר לנפקות המכתב, די בעדות ס' בבית המשפט,
שהייתה קוהרנטית כשלעצמה, כדי להעדיף את גרסתה בבית המשפט ויש בה כדי לחזק את
עדויות ההגנה.


אף לא הוכחה השפעת הנתבעים על עדויות ס', י' וצ' כנטען על ידי איילה.

11.
שנית,
עדותה של איילה הייתה מלאה בסתירות.
כך למשל, איילה הודתה במשטרה בכך שהשתוללה (הודעה מיום 12.02.11 בשעה 13:35, ש' 55), אך לא הודתה בכך בתצהירה.
איילה הכחישה עבודה בתחום מסוים (ע' 14 ש' 1-6), אף שאמרה שעבדה בתחום האמור לגברת ורד מור ואף שעבודתה בתחום האמור עולה ממסמך 16 לחוות דעת דר' דורסט.
בנוסף העידה איילה שהיא עבדה אצל ורד מור כעוזרת בית לפחות 4-5 חודשים, פעם בשבוע אצלה ופעם בשבוע אצל בנה (ע' 10 ש' 23-25) ואילו ורד מור העידה שאיילה עבדה לכל היותר פעם אחת אצל בנה וכי איילה עבדה אצלה מספר קטן של פעמים בניקיון ולא כנטען על ידה.
איילה סיפרה למומחית ד"ר דורסט שהיא הייתה שותפה לפעילות של זריקת בקבוק תבערה באירוע אחר, אך לא היא שזרקה את בקבוק התבערה. אולם, איילה הודתה בהליך פלילי בהשלכת בקבוק תבערה אל תוך דירה ואף הורשעה בגין כך (ת"פ 3300-11-11) ובהרשעה האמורה נסתרים חלק מהדברים שאמרה למומחית.

גם בעדותו של אורן התגלעה סתירה, שכן בהודעה הראשונה במשטרה מסר אורן שלא נגע באיילה ואילו בהודעתו השנייה במשטרה הודה שאחז את איילה. עם זאת, אורן מסר בהודעתו הראשונה שאיילה דחפה אותו ומכאן שכבר בהודעה הראשונה בא זכר המגע הפיזי שבין הצדדים. אורן גם נתן הסבר לכך שההודעה הראשונית הייתה כללית ואילו ההודעה השנייה הייתה מפורטת לאחר שנשאל שאלות מפורטות (ע' 56-57). אף אם היה מקום לציין שאורן אחז באיילה כבר בהודעה הראשונה, עדיין רוח הדברים העולה מההודעה הראשונה היא שאיילה השתוללה וכי היה מקום לרסנה ואין בסתירה זו כדי לפגום במשקל שיש ליתן לעדות אורן.

12.
שלישית,
לא היה למעשה כל צורך אמיתי לתובעת לעלות לדירת הבנים, זולת קבלת עיתון ועימות עם אורן. זאת ועוד, גם בקשת התובעת מהחניכה ס' לעלות לדירת הבנים, הייתה תוך הפרת נהלי המקום ובניגוד לכללי המקום, שכן נאסר לשלוח חניכה לקבוצת בנים (עדות הנתבע 2 ע' 46 ש' 27-29).

התובעת טענה שבזמן אמת, חתם המעביד על טופס בל/ 250 – טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה המופנה למוסד לביטוח לאומי ובו נרשם שהתובעת הותקפה.
הנתבע 2 העיד שהוא שמע עדויות מחניכים שהתובעת תקפה את עצמה והרביצה לעצמה ועל מנת שתקבל ערה מביטוח לאומי, הוא לא פירט מי תקף את התובעת (ע' 52 ש' 3-10) ומכאן שאין בחתימת המעביד על הטופס האמור כדי לסייע לתובעת.

13.
רביעית, חלפו מספר שנים מאז האירועים ולא ניתן לומר שכל החניכים שהיו באירוע ובגרו מאז, לא יכולים להעיד כיום כעדים עצמאים ואובייקטיבים על האירועים ועל כן היה מקום להעידם.
אמנם הגב' חורי העידה שקיים קושי לחלק מהחניכים להעיד (ע' 42 ש' 19-20), אך אין בכך כדי להוביל למסקנה שכל החניכים לא יכלו להעיד. בפרט שהחניכים שבגרו והעידו יכלו להעיד גם בהליך הפלילי שהתנהל וגם בהליך זה.
התובעת לא העידה חניכים וחניכות שהיו במקום
בעת האירוע, אשר היו יכולים לתמוך בגרסתה. באי העדת העדים האמורים– אשר לטענת התובעת, יכולים היו להעיד לטובתה, קמה חזקה לרעת התובעת לפיה ידעה שעדים אלה לא יתמכו בגרסתה.

14.
מסקנת הדברים היא שמאחר שהתובעת השתוללה, נאלץ אורן להחזיקה ואף עשה שימוש בכוח.
הגנה עצמית לפי סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין[נוסח חדש], דורשת הוכחת 4 יסודות: כי ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח הנעשה על ידי אדם, השימוש נעשה שלא כדין, אי חריגה ממידת הנחיצות הסבירה לשם התגוננות וסבירות היחס בין הנזק שניגרם לנזק שניתן היה למנעו. על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג בו כ"חוכמה שבדיעבד" (ראו והשוו: ע"א 11172/05 זיו אלון נ' נועם חדד ואח'
(21.10.09)).

כפועל יוצא
מאחיזת אורן באיילה ושחרורה בצמוד למדרגות, נגרמו לה נזקים.
אורן יכול היה להיעתר לבקשת התובעת ולתת לה עיתון "ידיעות אחרונות" ובכך היה יכול העניין להסתיים באופן סביר ובלא שימוש בכוח. אורן יכול היה אף לעשות שימוש בכוח קטן יותר או לעזוב את המקום וליצור קשר מידי עם הגורם האחראי במעון.
לאורן לא קמה הגנה מאחר שאורן העיד :"לקחתי לעצמי את הזכות" בתשובה לשאלה מי נתן לו הסמכות והזכות לאחוז מדריכה (ע' 61 ש' 14-15).
התנהגותו של אורן חרגה ממידת הנחיצות הסבירה לשם התגוננות ונגרם נזק רב לתובעת שאינו סביר ביחס לנזק שביקש אורן למנוע.
לפיכך, לא קמה לאורן הגנה.

15.
אורן תקף את איילה והיא זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה.

אורן עבד אצל הנתבעת ועשה את המעשה תוך כדי עבודתו.

סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא-נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד".


לא הוכח שמעשי אורן היו למטרות אישיות שלו ולא לעניין המעביד, שכן אורן סבר שבמעשיו הוא מונע השתוללות של איילה שהיוותה איום כלפי החניכים במעון.
מכאן קמה חבות המעביד לפצות את איילה בגין מעשהו של אורן בהתאם להוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].


16.
עם זאת, מאחר שהתנהגותה של איילה והשתוללותה היא שהביאה לידי האשם, קיימת במקרה דנן הצדקה להקטין את הפיצויים להם זכאית התובעת וזאת לנוכח האמור בסעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בנסיבות העניין, יש מקום להפחית את הפיצויים בשיעור של 20%.

הנזק
17.
הנכות הרפואית בשיעור 29% פורטה לעיל והמומחיות לא נחקרו
על חוות דעתן.

המוסד לביטוח לאומי קבע כי לתובעת נגרמה נכות של 37% עקב התאונה ולאחר שהופעלה תקנה 15, נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 56%. בהמשך קבע המוסד לביטוח לאומי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 65% (ראו: נ/3, ע' 17 ש' 7-9).
עם זאת, בתיק דנן שבו מונו מומחיות, מחייבות חוות דעתן ואין מקום לסטות מחוות הדעת לעניין שיעור הנכות הרפואית, שעה שהמומחיות לא נחקרו.

הגריעה מכושר ההשתכרות
18.
כעולה מדוח רציפות ביטוח, במשך שנים רבות התובעת, כבת 57 שנים כיום, השתכרה שכר זעום או קיבלה גמלת הבטחת הכנסה. במהלך השנים, התובעת החליפה מקומות עבודה רבים.
הנתבע 2 שטיפל בתובעת כפסיכולוג, הוא שיזם את העסקתה במעון כחלק מתוכנית השיקום (ע' 51 ש' 1) ולמעשה הכנסתה אצל הנתבעת 1 הייתה ההכנסה הגבוהה ביותר מאז החלה לעבוד אי פעם ושכרה החודשי היה כ-6,500 ₪.
התובעת העידה ש-4 שנים לאחר האירוע היא לא עבדה (ע' 17 ש' 23).
עם זאת, התובעת אישרה שהופיעה בסרטון טלוויזיה בתעמולת הבחירות בשנת 2013, שם
היא מצולמת כשהיא עומדת ומדברת באופן רהוט וכי היא הייתה מועמדת מטעם מפלגה לבחירות בכנסת בשנת 2013 (ע' 19).

19.
התובעת טענה שהגריעה מכושר ההשתכרות היא בשיעור גבוה, היא נפלטה ממקום עבודתה ולא מוצאת כל עבודה.
ככלל, משקפת הנכות הרפואית את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות וכך גם בענייננו.
הנכויות האורתופדית והנפשית שנקבעו לתובעת, אינן מונעות ממנה לעבוד.
מצבה של התובעת בתחום הנפשי אף הוטב כעולה מחוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה.
אף הנכות האורתופדית המתייחסת לשברים בטבעת האגן, אינה בשיעור רב ובחוות הדעת של המומחית נכתב כי השברים חוברו באופן טוב, אך "נותרה הפרעה תפקודית מסוימת".

התובעת הותירה רושם של אישה היודעת לעבוד כשנדרש, עם יכולות ורבליות גבוהות. התובעת אף נרשמה ללימודים באוניברסיטה הפתוחה בסמוך לאירוע וזאת חרף הטענות להעדר יכולת.
התובעת היא כיום סטודנטית למשפטים והדבר תומך ביכולתה לעבוד ובכך שהמגבלות הנובעות מהתאונה לא פגעו באופן רב בכושר ההשתכרות.

20.
לפיכך, יועמד שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כשיעור הנכות הרפואית, היינו בשיעור של 29% (ראו: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792).

מאחר שלתובעת הייתה יכולת לעבוד בשכר גבוה יחסית מהשכר שבו השתכרה בשנים שקדמו להעסקתה אצל הנתבעת, יועמד בסיס השכר על סך של 6,800 ₪, המשקף הצמדה למדד של שכר התובעת עובר לתאונה.

הפסדי שכר בעבר
21.
בתחום האורתופדיה נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים ובשיעור 50% למשך חודש נוסף ואילו בתחום הפסיכיאטריה נקבעה נכות זמנית בשיעור 30% למשך שלוש שנים.

ראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר הוא ראש נזק מיוחד הטעון הוכחה. במהלך 6 השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום, לא עבדה התובעת ולא נתנה הסבר מספק מדוע לא יכולה הייתה לעבוד בעבודות אחרות תמורת שכר.

בשים לב לנטל ההוכחה הרובץ לפתח התובעת, בהתחשב בתקופות הנכות הזמניות ובשיעורן, בהתחשב בשכרה של התובעת קודם לתאונה ובשים לב לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, פוסק לתובעת פיצוי בסך 170,000 ₪ בגין ראש הנזק של הפסדי שכר בעבר.

הפסדי השתכרות לעתיד
22.
בהתחשב בשכרה של התובעת עובר לאירוע, בהתחשב בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ובהתחשב בגילה של התובעת, פוסק לתובעת פיצוי בסך 215,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

הפסדי פנסיה
23.
פוסק לתובעת פיצוי בסך של 26,875 ₪ בגין ראש נזק זה, המשקף 12.5% מהסכומים שנפסקו עבור הפסדי השתכרות בעתיד.


הוצאות
24.
המוסד לביטוח לאומי מממן את ההוצאות הרפואיות שנגרמו ויגרמו לתובעת.

עם זאת, יש להביא בחשבון, צורך בטיפולים עתידיים, נסיעות והוצאות שלא ישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לפיכך ובהתחשב בטיפולים שעברה ושיתכן שתעבור התובעת, פוסק פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין הוצאות.

עזרה וסיעוד
25.
התובעת לא העידה כל עד לעניין הצורך בעזרה וממילא לא הוכיחה שבני משפחה סייעו לה.
התובעת אף לא הוכיחה ששילמה כל תשלום בגין עזרה וסיעוד מאז האירוע ועד היום.
עם זאת, בשים לב לתקופות הנכות הזמנית ושיעורן ובשים לב לצורך בעזרת קרוב בתקופות האמורות החורגות מהנדרש ובהתחשב בשיעור הנכות הרפואית ואופייה, שיכול ויצריכו בעתיד קבלת עזרה, פוסק לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד.

נזק לא ממוני
26.
בנסיבות העניין, בשים לב לאופי הפגיעה, לתקופת הנכות הזמנית ובשים לב לנכות הרפואית, פוסק לתובעת פיצוי בסך 120,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

סיכום ביניים
27.
התובעת זכאית לפיצוי בראשי הנזק הבאים:
·
בגין הפסדי שכר בעבר: 170,000 ₪.
·
בגין הפסדי השתכרות לעתיד: 215,000 ₪.
·
בגין הפסדי פנסיה: 26,875 ₪.
·
בגין הוצאות:15,000 ₪.
·
בגין עזרה וסיעוד: 50,000 ₪.
·
בגין הנזק הלא ממוני: 120,000 ₪.
סך הפיצוי המגיע לתובעת: 596,875 ₪.
לאחר הקטנת הפיצוי בגין התנהגות התובעת בשיעור של 20%, עומד הפיצוי המגיע לתובעת על סך של 477,500 ₪.

ניכויים
28.
שני הצדדים הגישו חוות דעת אקטואריות.
בחוות הדעת האקטוארית מטעם התובעת של האקטואר גד שפירא נכתב כי חוות דעת האקטוארית מטעם הנתבעים, האקטוארית ענת ספיר מיום 25.06.15 בעניין שערוך והיוון קצבאות הנכות מעבודה שמשולמות לתובעת, מדויקת. בחוות הדעת האמורה, נקבע ששיעור הניכויים עומד על סך 884,292 ₪, בצירוף ריבית בסך 7,318 ₪.

הנתבעים הגישו בישיבת ההוכחות חוות דעת עדכנית של האקטוארית ענת ספיר וזאת לאחר שהמוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת דרגת נכות גבוהה יותר בשיעור של 65% מיום 04.06.15. התובעת אישרה שהמוסד לביטוח לאומי קבע לה נכות בשיעור האמור (ע' 17 ש' 7-9).

שיעור הניכויים העדכני עומד על סך של 1,158,479 ₪ בצירוף ריבית על תשלומי העבר בסך 11,876 ₪.

התובעת לא ביקשה לחקור את האקטוארית ולא סתרה את האמור בחוות הדעת האקטוארית לעניין הניכוי ההולם.

חובת הוכחת הניכוי ושיעורו, על הנתבעים.
מאחר שאין מחלוקת על עצם התשלומים ועל חובת הניכויים ומאחר שהתובעת לא הוכיחה שיש לנכות סכום אחר, יש מקום לנכות בהתאם לחוות הדעת האקטוארית העדכנית (ראו והשוו: ע"א 121/85
דן ליאור ואח' נ' טובה פרי ואח'
(08.04.98)).

29.
יוטעם שהניכוי הוא גם כלפי אורן, שכן בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע: "המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953 ((להלן בפרק זה - החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה".
בסעיף
82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הוגדר "מעביד":" החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו".

האחריות של המעביד, כמו גם אחריותו של
אורן, מכוסים אפוא על ידי המוסד לביטוח לאומי המבטח את המעביד (ראו והשוו: ע"א 552/71
כהן ואח' נ' ולד
פ"ד כ"ז(1)201 ,207).
מאחר שהמעביד אחראי למעשהו של אורן, יש לנכות את הגמלה גם מסכום הפיצויים המגיע מאורן.

30.
תוצאת הדברים היא שהתגמולים שמשלם המוסד לביטוח לאומי עולים לאין ערוך על הפיצוי המגיע לתובעת. תביעתה של התובעת נבלעת בתגמולים אלה ואין היא זכאית לפיצוי.

לשון הרע
31.
שני הצדדים תבעו בעוולת לשון הרע.
התובעת העידה בתצהירה שאורן בעת האירוע אמר לה : "את זקנה, את זקנה יא-זקנה... הילדים שלך מפוזרים בכל העולם... היא משוגעת ובכך הוציא דיבתה רעה".

הנתבע 2 העיד שבאתר הפייסבוק של התובעת נכתב שהבוס הפסיכולוג הוליך אותה שולל וכי התובעת מוציאה לשון הרע כנגדו בשיחות עם אנשים שונים.
הנתבע 3 העיד בתצהירו שהתובעת פרסמה קטעים באתר הפייסבוק שלה ובה השמצות כלפיו.

32.
דין התביעות להידחות.
התובעת כלל לא נחקרה על תביעת לשון הרע שהוגשה נגדה ואי חקירת התובעת בעניין זה
נזקפת לחובת הנתבעים.

הנתבעים לא צירפו את הפרסומים ולא העידו כל עד שראה את הפרסום, או שהתובעת דיברה עמו (עדות הנתבע 2: ע' 52 ש' 21; ע' 53 ש' 9; עדות הנתבע 3: ע' 64 ש' 17-28).

העתק פרסומים צורף לתצהיר הגברת ציפי מזרחי, ואולם משלא הופיעה הגב' מזרחי, הוריתי על מחיקת תצהירה. ממילא אין מקום להתייחס לנספחים שצורפו לתצהיר ועל כן לא הוכחה תביעת הנתבעים ותביעתם בנדון נדחית.

33.
אשר לאמירות אורן שנאמרו בעת האירוע.
אורן אישר שאחרי המקרה הייתה סערת רגשות.
האמירות של אורן כלפי התובעת נשמעו לאחר שהתובעת השתוללה והטיחה דברים כלפי אורן ולאחר יריקות מצד שני הצדדים.
"לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ'אנטי ציוני' יכול שייחשב בגדר 'לשון הרע' (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183), וכך גם הכינוי 'נאצי' ו'אנטישמי'" (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום 'לשון הרע'. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. 'קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית' (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 131, והאסמכתאות שם; ראו גם
pease v. international union of operating engineers local 150, 567 n.e.2d 614, 619 (1991); ward v. zelikovsky, 643 a.2d 972, 978-979 (1994); stevens v. tillman, 855 f.2d 394, 399-402 (1988
)). הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום. סיווג הדיבור על-פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעלגי הלשון, שהם תכופות גם קשיי היום. שפתם אינה 'בעלת ערך פחות' (פסק-דין
chaplinsky
הנ"ל). כשם שחרות הביטוי היא עיוורת כלפי התוכן, כך אין היא נותנת דעתה לסגנון...
" ( רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06) פסקה 26 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין)).

אמירותיו של אורן נאמרו בעידנא דריתחא, בסיטואציה בה איש מהשומעים
לא התייחס לכינויי הגנאי ולא היה בהם כדי להפוך את התובעת למטרה ללעג ולבוז.
מדובר היה בניבול פה ולא מעבר לכך.
התובעת לא העידה עדים שיתמכו בגרסתה לפיה, סיווג הדיבור היה לשון הרע ולא קללות וגידופים בעלמא.
בחינה אובייקטיבית של הדברים תלמד אפוא שמדובר
בשפת רחוב במקרה הטוב, תוך שהשניים אוחזים זה בזה ומשמיעים דברים אחד כלפי חברו ואין בהם כדי להוות לשון הרע בנסיבות העניין.

מכאן שאמירת הדברים על רקע התנהגות הצדדים ובהקשר הדברים בו נאמרו תומכת במסקנה שלא קמה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (ראו והשוו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
פ"ד לא(2)281 ,300) .

לפיכך, נדחית תביעת לשון הרע של התובעת.





סוף דבר
34.
תביעת נזקי הגוף שהגישה התובעת נדחית מאחר שהיא נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים לה.

התביעות בעוולת לשון הרע של שני הצדדים נדחות.
בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה, אין צו בדבר הוצאות.





ניתן היום,
ט' ניסן תשע"ז, 05 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 56035-05/11 אילה סבאג נ' מכון ג'נסטיל להתנהגות האדם בע"מ, לורנס גנסטיל (פורסם ב-ֽ 05/04/2017)