פסקי דין על שמעון ביסמוט | פסקי דין על רותם נידם | פסקי דין על אורן ורון | פסקי דין על ש. שלמה מכירת רכב (2000) |

64546-01/15 א     06/04/2017




א 64546-01/15 שמעון ביסמוט נ' רותם נידם, אורן ורון, ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 64546-01-15 ביסמוט ואח' נ' נידם ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
עוז ניר נאוי


תובע

שמעון ביסמוט
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי גולן


נגד


נתבעים

(נתבע 1 שולח הודעה לצד ג'
כנגד נתבעים 2 ו – 3)

1.רותם נידם
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל לב
2.אורן ורון

3.ש.שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גלי סלע וולפמן



פסק דין


בפני
תביעת לשון הרע בגין שני אירועים בהם פעלו הנתבעים, כך לטענת התובע, להוציא דיבתו רעה. לטענת התובע, הנתבעים פעלו באופן שיטתי ומכוון להכפישו בפני
לקוחות פוטנציאליים של מוסך בבעלותו.

א.
מבוא
- הצדדים והשאלות שבמחלוקת

1.
התובע, מר שמעון ביסמוט
, הוא בעל מוסך ומכון לבדיקת כלי רכב לצרכי קניה ומכירה, בשם "מכון אלדר", בנתניה (להלן: "התובע" ו - "מכון התובע", בהתאמה).

2.
הנתבע 1, מר רותם נידם
(להלן גם: "רותם") עבד בזמנים הרלבנטיים כאיש מכירות שכיר אצל הנתבעת 3, ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ
(להלן גם: "שלמה" או "חברת שלמה"), חברה העוסקת בין השאר במכירת כלי רכב מיד ראשונה.

3.
הנתבע 2, מר אורן ורון
(להלן גם: "אורן") אף הוא עובד שכיר בחברת שלמה ואשר בזמנים הרלבנטיים שימש מנהלו הישיר של רותם.

4.
התובענה נסובה סביב שני אירועים במסגרתם כתב ואמר רותם לצדדים שלישיים, אמירות אשר לטענת התובע מהוות לשון הרע. רותם טוען כי האמירות נאמרו במסגרת עבודתו, תוך מילוי הנחיות חברת שלמה ואף בהנחייתו של אורן, מנהלו; אורן וחברת שלמה הכחישו את הדברים ובהתאם שללו כל אחריות לאירועים מושא התובענה.

5.
זה המקום לציין, כי התביעה הוגשה במקור, נגד רותם לבדו, ולימים, לבקשתו של רותם, תוקנה התביעה וצורפו הנתבעים 2 ו -3, ורותם אף שלח נגדם הודעה לצדדים שלישיים.

6.
הואיל והדברים שנכתבו ונאמרו על ידי רותם תועדו, אין מחלוקת על כתיבתם ואמירתם על ידיו (ומפיו), והשאלות העיקריות שבמחלוקת הן כדלהלן:

6.1
האם האמירות מהוות לשון הרע?
6.2
ככל שייקבע כי מי מהאמירות מהוות לשון הרע, ואינן מוגנות בחוק, יש לבחון על מי מן הנתבעים יש להטיל את האחריות בגינה, קרי אם יש להטיל אחריות גם על הנתבעים 2 ו-3 (עובדתית ומשפטית), ובאיזו חלוקה?

ב.
העובדות

האירוע הראשון – מסרונים שנשלחו למר טאייב

7.
בתאריך 15.12.2014 בשעה 15:59 שלח רותם מסרון לאדם אשר התעניין ברכישת רכב משלמה, מר נתנאל טאייב (להלן: מר טאייב"), ואשר ביקש לקחת את הרכב לבדיקה במכון התובע, בזו הלשון:

"איש יקר כל מכון במדינת ישראל! רק לא ביסמוט תבענו אותם והם לא מוכנים לשלוח גם אם תבטל את עסקה! מה גם שמנהל של סניף נתניה עם אורן בישבה וגם הוא לא שולח לשם!"
(הטעויות במקור).

8.
מספר דקות לאחר מכן, בשעה 16:05 שלח רותם מסרון נוסף למר טאייב, כדלהלן:

"נשמה שלי אני 4 שנים בחברה זה המכון היחידי בארץ שהם לא מוכנים לסוע אליו"
(כך במקור).

9.
כפי שיפורט להלן, רותם טוען כי הדברים נכתבו בהתאם להנחיותיו של אורן, כפי שעלה מהתכתבויות מקדימות בין רותם לאורן (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן), בהן כתב אורן לרותם כי אינו מאשר לשלוח את טאייב למכון התובע, וכן כי "תבענו אותו".

האירוע השני – אמירות לבתו של התובע ובן זוגה

10.
בתאריך 29.12.2014 הגיעו הגברת חן ביסמוט ומר אופק אליה, אשר רק לימים התברר כי מדובר בבתו של התובע ובן זוגה (ועל כך עוד להלן), מצוידים במכשיר הקלטה לעסקה של חברת שלמה וביקשו לקחת רכב לבדיקה במכון התובע (להלן: "בתו של התובע ובן זוגה").
11.
במהלך חילופי הדברים ביניהם ובין רותם, בניסיון למנוע מהם לפנות למכון התובע, נאמרו על ידי רותם, בין היתר, הדברים המהווים, כנטען, לשון הרע כדלהלן (כך במקור):

"אנחנו בסכסוך איתם..."
"תבענו אותם, יש שמה תביעה"
"הם שקרנים עזבי...היחידי שאנחנו לא נוסעים"
"כי הוא נוכל...עם הכיפה שלו הוא נוכל"
"אלדד
(מכון התובע – נ.ע.) זה אחד שהיה עובד עם הסוחרים בנתניה...כל אוטו שהיה נכנס אליו שבור מרוסק, הוא היה מוציא אותו חדש. תבעו אותו סגרו לו את המקום, אחרי שסגרו לו את המקום הוא חזר הפוך. הוא פתח את המקום מחדש, עם שם אחר ..."
"...יש שמה מסחרה, אנחנו שלחנו לשם כמה מכוניות, אני מדבר איתך לפני שנתיים שלוש, שלחנו כמה מכוניות חדשות שלחנו אוטו אחד הוא הוציא את האוטו עם שלדה. אמרנו לו אין בעיה שלחנו מכוניות חדשות אפס קילומטר בלילה בן אדם קנה את האוטו אנחנו שילמנו את הבדיקה שלחנו הוא הוציא את האוטו עם שלדה הוציא את האוטו עם מכה, הוציא את האוטו עם החלפה של דלת, ודברים כאלה".

ג.
טענות הצדדים

עיקר טענות התובע
12.
התובע טוען כי בשני האירועים הוציאו הנתבעים דיבתו רעה, והם עולים כדי ביצוע עוולת לשון הרע.

13.
כך, המסרונים שנשלחו למר טאייב לפיהם מכון התובע הוא המכון היחידי אליו שלמה לא מוכנה לשלוח רכבים לבדיקה, ילמדו את האדם הסביר כי התובע אינו אמין וכישוריו גרועים. גם האמירות לבתו של התובע ובן זוגה, לפיהן התובע נוכל אשר בדק רכבים חדשים ללא כל ליקוי, אך קבע כי הם בעלי ליקויים קשים, מלמדות את האדם הסביר כי התובע אינו אמין ואינו מקצועי.

14.
אמירותיו של רותם, בהנחיית הנתבעים 2 ו – 3, נעדרות שמץ של אמת. לא הוצגה ראיה כלשהי המלמדת על תביעה נגד התובע, או על כך שעסקו נסגר; כמו כן, לא הוצגו ראיות בנוגע לבדיקות כוזבות אותן ביצע כנטען התובע.

15.
לנתבעים לא עומדת הגנה כלשהי מכח חוק איסור לשון הרע, ויתרה מכך חזקה עליהם שעשו את הפרסומים שלא בתום לב, ואף בכוונה תחילה כדי להרוס את שמו של התובע, על מנת לפגוע במשלח ידו ולגרום ללקוחות פוטנציאלים לא לפנות לעסקו, לבדיקות קניה.

16.
רותם לא הפעיל שיקול דעת עת אמר את הדברים, אף אם פעל כ"חייל טוב" בשורות הנתבעים 2 ו – 3.

17.
נתבעים 2 ו – 3 חבים מכח הוראת סעיף 13 (א)(2) לפקודת הנזיקין בשל היותם מעסיקיו של רותם. הכחשתו של אורן, נתבע 2, לאמירת הדברים לרותם, אינה יכולה לעמוד, והוכח כי הדברים אכן נאמרו על ידיו.


אף אם יקבע כי לנתבעים 2 ו – 3 אין חבות למעשיו של רותם, הרי שאין לחייב את התובע בהוצאותיהם משלא תבע אותם לכתחילה וצירופם נעשה לבקשת רותם, הנתבע 1.

18.
יש לפסוק לתובע פיצוי על הצד הגבוה בשים לב לחומרת הדברים וההאשמות כלפיו, היקף הפרסום, העובדה שנעשה שלא בתום לב, מבלי שהדברים נבדקו על ידי מי מהנתבעים וכן בשים לב לאופן בו ניהלו הנתבעים את ההליך.

19.
לנוכח האמור, מבקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי מכח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בשיעור 100,000 ₪.

עיקר טענות רותם - הנתבע 1 ושולח ההודעה לצדדים שלישיים (נתבעים 2 ו -3)
20.
חברת שלמה, מעסיקתו, קבעה הוראות ונהלים כיצד לנהוג באירועים מושא התביעה; רותם פעל בהתאם להוראותיהם אורן ושלמה.

21.
באשר לאירוע הראשון, טוען רותם כי בסך הכל פעל בהתאם להנחיות מפורשות והעביר למר טאייב מידע והנחיות, כפי שהועברו אליו בהודעות טקסט ברורות וחד משמעיות על ידי מנהלו הישיר, אורן. רותם הדגיש כי בשים לב לתוכנן של ההודעות שקבל מאורן, מדובר בהנחיות כוללות ורוחביות. לגופן של הודעות הוסיף וטען, כי אין מדובר בהודעות העולות כדי לשון הרע.

22.
אף באשר לאירוע השני טען כי פעל בהתאם להנחיות, וכי בסך הכל שימש צינור להעברת מידע ממנהלו. רותם הדגיש כי בזמן המפגש עם בתו של התובע ובן זוגה, כאשר אלה לחצו עליו לפנות למכון התובע, נכנס בזמן אמת לחדרו של אורן, וכל שאמר להם, היו דברים שאמר לו אורן.

23.
עוד טען, כי יש לדחות את התביעה בגין האמרות לבתו של התובע ובן זוגה בשל הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". התובע תכנן את המעשה מראש וצייד את בתו במכשיר הקלטה, על מנת לייצר עילת תביעה יש מאין.
התנהלות התובע בעניין זה פסולה ומקוממת - בתו של התובע לא הרפתה ושידלה את רותם עד שהשיגה את מטרתה.

24.
רותם הדגיש כי כאיש מכירות, אין לו אינטרס לאסור בדיקות במכון כלשהו אלא להפך. לטענתו, יש לו אינטרס כי רכבים יבדקו בכל מקום על מנת לבצע עסקאות.

25.
אמנם רותם הודה כי לא ידע אם הוגשו נגד התובע תביעות כלשהן על ידי שלמה, אך לא העלה בדעתו כי מנהלו, אורן, יזין אותו בנתונים שאינם אמת, ומכל מקום התנהלותו הייתה בתום לב. לפיכך, יש להטיל אחריות שלוחית מלאה על נתבעים 2 ו – 3.

26.
רותם הוסיף וטען כי לאחר פניית התובע, נמסר לו תחילה על ידי נציגי שלמה, כי הענין בטיפולה וכי תגבה זו אותו. בהתאם, לא ננקטו כלפיו צעדים משמעתיים כלשהם ויש בכך כדי ללמד כי חברת שלמה אשררה כנטען את התנהלותו. לימים, התנערה שלמה מאחריות והותירה אותו להתמודד לבדו מול התביעה.

27.
בכל מקרה, כך טען, עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק.

עיקר טענות נתבעים 2 – 3 (גם הצדדים השלישיים)
28.
לנוכח ניסיון עבר עגום עם התובע, שלמה הודתה כי אין לה כל רצון להתקשר בקשרי עבודה עם התובע. כך, התובע הוא זה שבחר להכפיש את הנתבעת 3 דווקא, ובאופן שיטתי הציג את רכביה, אשר הגיעו אליו לבדיקה, באופן שגוי ומוטה.

29.
החלטתה של שלמה שלא לשלוח אל התובע רכבים מבוססת על שיקול עסקי ומסחרי גרידא, לאחר שבבדיקות מכוונות שערכה מול מכון נוסף, התגלו פערים משמעותיים בין הבדיקות במכון התובע, לבין הבדיקות במכון הנוסף.

30.
שלמה לא הנחתה מי מעובדיה לומר את האמירות המפורטות בתביעה, וממילא לא אישרה את אמירתן; האמירות מושא התביעה נאמרו על פי שיקול דעתו הבלעדי של רותם, ולא בהתאם להנחיותיה.

31.
לעניין האירוע הראשון נטען, כי אין במסרונים משום לשון הרע. ממילא כפי שעולה מההתכתבויות בין רותם לבין אורן (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן), מסר אורן כי אין אישור לשלוח רכבים למכון התובע, הא ותו לא. יתר הדברים שכתב רותם לטאייב היו על דעתו ועבור אינטרס אישי שלו, כדי שהעסקה תצא לפועל; לכן ניסה רותם לשכנע את טאייב לקחת את הרכב למכון אחר.

32.
לעניין האירוע השני טענו, כי לא הוכח כי ניתנה הנחיה על ידיהם לאמירת הדברים ומכל מקום מדובר בשיקול דעת מוטעה של רותם. האמרות שנאמרו, ככל שנאמרו, נעשו בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של רותם ועבור אינטרס אישי שלו, בלא שהנתבעים 2 ו – 3 היו מעורבים בדו שיח שהתנהל.

33.
התנאים בקבועים בסעיף 13 לפקודת הנזיקין אינם מתקיימים ואין לשלמה ולאורן כל אחריות שילוחית.

34.
יוער כי, טענות דומות נטענו בכל הקשור להודעה לצד שלישי, אשר שלח רותם לנתבעים 2 ו – 3.

35.
במסגרת סיכומיהם, הוסיפו הנתבעים וטענו כי התנהגות התובע נגועה בחוסר תום לב קיצוני ובהיעדר ניקיון כפיים באופן שמתקיים הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". במקרה דנן, עסקינן בתובע אשר תכנן את עילת התביעה ויזם אותה. כך, לאחר קבלת מידע בדבר המסרונים שקבל מר טאייב מרותם, שלח התובע את בתו ובן זוגה לסניף שלמה וביקש מהם להתחזות לרוכשי רכב תמימים. בתו של התובע ובן זוגה פעלו תוך שהם מרמים ומשקרים לרותם הן לעניין רצונם לרכוש רכב והן לעניין אי היכרותם עם התובע, חרף הקשר המשפחתי האמור.

36.
לפיכך, שני מבחני הכלל מורים כי אין התובע זכאי לפיצוי ויש לדחות את התביעה. ראשית, מידת הקשר הסיבתי בין מעשהו של התובע לנזק שנגרם לו היא רבה; ושנית, מידת החומרה של הפליליות או חוסר המוסריות שבמעשהו אף היא רבה.
37.
לתובע אשם תורם של 100%, שהרי ללא התעקשותם של בתו של התובע ובן זוגה למשוך את רותם בלשונו ולדובב אותו, כלל לא היתה מתקיימת השיחה מושא התביעה.

38.
התובע "שכח" לציין בתביעתו כי קיים פגישה עם מר טאייב בה תוכננה כנטען עילת התביעה. בעקבות פגישה זו, שלח התובע את בתו ובן זוגה כדי להשיג את האמירות הרצויות, חרף העובדה כי האחרונים כלל לא התכוונו לרכוש רכב.

39.
התובע אף לא ציין בתביעתו כי חן ביסמוט היא בתו, עובדת עמו ומתגוררת עמו ובהתאם בעלת אינטרס ברור וממשי בתוצאות ההליך. בנוסף, כאשר ביקש להעיד את מר טאייב כעד הזמה, הסתיר אף את העובדה כי הכיר אותו טרם התביעה; חרף זאת טען, כי לא ידע מה יהא תוכן עדותו במועד הגשת התביעה.

40.
התנהלותה של בתו של התובע היתה כשל סוכנת מדיחה, תוך שימוש בתחבולות זדוניות וקלוקלות אשר כל מטרתן לייצר עילת תביעה.

41.
אין בעדותו של מר טאייב כל רלבנטיות לתביעה וממילא אין בה כדי להוכיח אחריות שילוחית של הנתבעים.

סיכומי התשובה של התובע
42.
התובע טען, בין היתר, כי אין כל פסול בשליחת ביתו של התובע לביצוע ההקלטה האמורה, ואין בכך להוות כל שיקול בעניין עצם ביצוע העוולה או גובה הפיצויים.

ד.
ראיות הצדדים

43.
מטעם התובע הוגש תצהירו, בו הצהיר על העובדות והטענות דלעיל. כן הוגש תצהירה של בתו, הגברת חן ביסמוט, אשר מתארת את השתלשלות הדברים באירוע השני. כן צורף דיסק ובו הקלטת האירוע השני (ללא תכתוב).

44.
מנגד, הגיש רותם תצהיר מטעמו, בו פרט את העובדות והטענות דלעיל.

45.
מטעם הנתבעים 2 ו – 3 הוגש תצהירו של אורן בו טען, בין היתר, כי באירוע הראשון הורה לרותם שלא לשלוח את הרכב לבדיקה אצל התובע, הא ותו לא. לענין האירוע השני, הכחיש את אמירת האמרות המפורטות בתכתוב.

46.
כן הוגש תצהירו של מר טל ברלב, מנכ"ל חברת שלמה, אשר הצהיר כי שלמה אינה מעוניינת לשלוח רכבים לבדיקה במכון התובע ובהתאם ניתנה הנחיה כזו לסניפיה של שלמה (גלילות, נתניה רעננה). אף מר ברלב הכחיש את האמרות מושא האירוע השני והצהיר כי לא הנחה מי מעובדי שלמה לומר אמרות אלה ומעולם לא אישר או אשרר את אמירתן. הנתבעים אף צרפו תכתוב של הדיסק מושא האירוע השני.
עדות הזמה
47.
לאחר שהוגשו ראיות הצדדים והתיק נקבע לשמיעה, ביקש התובע לזמן את מר טאייב כעד הזמה, בכל הקשור להזמת טענות נתבע 2 כי מעולם לא הנחה את רותם או מי מעובדי שלמה, לומר את האמרות מושא התביעה וכן כי מעולם לא אמר אותם. בין היתר טען התובע, כי תוכן עדותו של מר טאייב לא היה ידוע לו במועד הגשת התביעה שאם לא כן היה מצרפו לתביעה, כטענתו.

48.
בהחלטתי מיום 10.7.2016 אפשרתי את זימונו של העד וזה זומן לישיבת ההוכחות.


ה.
דיון והכרעה

החלטתי לקבל את התביעה נגד נתבע 1, בחלקה, ולדחות את התביעה וההודעה נגד נתבעים 2 - 3; להלן טעמי.

לשון הרע - הדין החל

49.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
(להלן: "החוק"), קובע כדלקמן:


"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
1.
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
2.
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
3.
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלוח ידו או במקצועו;
4.
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

50.
לעניין דרכי פרסום לשון הרע, נקבע בסעיף 2 לחוק כדלקמן:

"א.
פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

ב.
רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
1.
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
2.
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

51.
סעיף 7
לחוק קובע כי: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...".

52.
לשון
החוק מלמדת כי לצורך הולדת עוולה בנזיקין המזכה בפיצוי בשל טענת הפגיעה בשם הטוב, אין די בהשמעת ביטוי המהווה לשון הרע על פי
סעיף 1
לחוק, אלא שאופן אמירת הביטוי צריך שיהווה "פרסום" כמשמעו על פי מבחני
סעיף 2
לחוק. דהיינו, פרסום לאדם נוסף זולת הנפגע. אפילו נמצא כי בוצע פרסום, אין הדבר חורץ את הדין, ויהיה עלינו לבחון שמא מתקיימות אחת ההגנות הקבועות בחוק. עמד על כך כבוד השופט עמית בעניין פלוני נ' דיין:

"בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04
נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008))".
[
ע"א 751/10
פלוני נ' דיין - אורבך
(8.2.2012)].

האם האמירות מהוות לשון הרע?

53.
בעניינו וכאמור אין מחלוקת בדבר אמירת וכתיבת הדברים, ואין אף מחלוקת בקיומו של פרסום. לפיכך, נפנה עתה, לבחינת תוכן הדברים – או האם הביטויים שנאמרו ונכתבו מהווים לשון הרע.

54.
בעניין זה נקבע, כי התשובה לשאלה אם דברים מסוימים שנאמרו על ידי מאן דהוא עולים כדי לשון הרע ובתור שכאלה עלולים לפגוע בשמו הטוב של אדם, נבחנת מתוכן הדברים ועל פי מובנם הטבעי, בהקשר בו הובאו ולפני האדם הסביר שנחשף אליהם [
ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ
, פ"ד לא
(2) 281,300;
ע"א 740/86 תומרקון נ' העצני, פ"ד מג
(2) 333,337 (1989)]. עוד נקבע כי המבחן הוא מבחן אובייקטיבי [
ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו
(2) 617 (2002)].

האירוע הראשון - המסרונים שנשלחו לטאייב אינם לשון הרע

55.
כפי שפורט לעיל, התביעה בגין האירוע הראשון מבוססת על שני מסרונים ששלח רותם למר טאייב אשר נוסחם יובא שוב להלן:

"איש יקר כל מכון במדינת ישראל! רק לא ביסמוט תבענו אותם והם לא מוכנים לשלוח גם אם תבטל את עסקה! מה גם שמנהל של סניף נתניה עם אורן בישבה וגם הוא לא שולח לשם!" (הטעויות במקור).

וכן:

"נשמה שלי אני 4 שנים בחברה זה המכון היחידי בארץ שהם לא מוכנים לסוע אליו"

56.
סבורני כי קריאה תמה של מסרונים אלה, אינה יכולה ללמד כי אלה מהווים דיבה ובעניין זה מקובלות עלי טענות הנתבעים (סעיפים 15 ואילך לסיכומי רותם ופרק ג' לסיכומי נתבעים 2 ו – 3).

57.
לטעמי, זכותו של כל בעל עסק להחליט כי אינו משתף פעולה עם עסק זה או אחר ואף לומר דברים אלה במידת הצורך לאחר. בכל הכבוד איני יכול לקבל את טענת התובע כי לפי מבחן האדם הסביר, קריאת המסרונים תוביל בהכרח למסקנה כי התובע אינו אמין וכי כישוריו לבחינת כלי רכב גרועים.

58.
בהחלט יעלה על הדעת כי בשל סכסוך, דבר שהינו שכיח, אין בעלי עסקים משתפים פעולה, כפי שהצהיר מנכ"ל שלמה, מר בר לב.

59.
לפיכך, כל שעולה מהמסרונים ששלח רותם לטאייב, הוא כי בין הצדדים קיים סכסוך וכי אלה אינם משתפים פעולה. לראיה, מר טאייב הודה בחקירתו כי חרף הדברים פנה לבדוק רכב שביקש לקנות, במכון התובע (עמוד 16, שורות 3-6).

60.
התובע תולה יהבו בכך שאף לא אחד מעדי הנתבעים ידע על תביעה כלשהי שהוגשה נגד התובע. אלא שהגם שהדברים הוכחו, הרי שאין בכך בלבד, כדי להפוך את המסרונים ללשון הרע, אף אם מכילים הם אמירה שאינה אמת. ברי כי יכולה להיות אמירה שאינה אמת אשר דווקא מפארת אדם, ולאו דווקא מבזה אותו.

61.
כך גם עצם ייחוס של סכסוך משפטי, אין בו כשלעצמו להוות לשון הרע. המלומד אורי שנהר מציין בספרו דיני לשון הרע (1997) (להלן: "שנהר") כי אפילו ייחוס של ביצוע עבירות פליליות אינו מוביל למסקנה אוטומטית כי האמירה מהווה לשון הרע. ובלשונו:
"לפני חקיקת חוק איסור לשון הרע הוגדר ייחוס של ביצוע עבירה ... כלשון הרע, בין אם הדבר עלול היה לגרור יחס שלילי של הבריות כלפי האדם שלו יוחס ביצוע העבירה ובין אם לאו. הגדרה זו הושמטה מהגדרת לשון הרע שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך נראה, כי כיום ייחוס של ביצוע עבירה לא ייחשב בהכרח כ"לשון הרע", ומי שהעבירה מיוחסת לו צריך יהיה להוכיח כי הפרסום עלול היה לגרום לאחת ההשלכות המפורטות בסעיף 1 לחוק." [שם, בעמוד 129, ההדגשות שלי – נ.ע.]

62.
השאלה היא אם כן, אם מדובר בדברים משפילים, מבזים, הפוגעים במשלח ידו של התובע, בגדר סעיף 1 לחוק. סבורני כאמור, כי התשובה לכך היא שלילית.

63.
המלומד שנהר אף מסביר כי ככלל הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תחשב כלשון הרע בהתאם להוראת סעיף 1(3) לחוק. כך למשל,
מפרט המלומד כי מכתב למעסיק בו מתואר עובד כרשלן ועצלן ייחשב כלשון הרע [בעמודים 129 - 130].

64.
אולם בענייננו, האמירה כי בין הצדדים סכסוך משפטי ולכן אינם עובדים עמו, אינה מבזה או משפילה, ואין בה דבר המלמד על אמינותו ומקצועיותו של התובע. מוסך אשר אינו משתף פעולה עם חברה גדולה כמו הנתבעת 3, יכול אפילו להיחשב, במקרים מסוימים, בעיני האדם הסביר כהגון יותר ומקצועי יותר, ממוסכים אחרים המשמשים כחותמת גומי.


65.
ויודגש, עצם העובדה שהוגשה תביעה בין שני עסקים, מבלי לדעת דבר על תוכנה, כבענייננו, תסביר לכל היותר את סירובו של צד אחד להמשיך ולשתף פעולה עם האחר, אך בוודאי שלא יהא בכך כדי ללמד כי הצד האחר אינו אמין או בלתי מקצועי וכיוצא בזה.

66.
כידוע, תביעות מוגשות כדבר שבשגרה ואם אמירה לפיה אדם תבע אחר, תהווה לשון הרע הרי שהדבר יוביל להצפת בתי המשפט בתביעות רבות נוספות, ללא כל הצדקה; והדברים ברורים.

67.
משקבעתי כי אין באירוע הראשון משום לשון הרע,
איני נדרש לבדוק אם עומדות למי מהנתבעים הגנות כלשהן ולפיכך דינה של התביעה בגין אירוע זה להידחות.

האירוע השני – אמירות רותם לבתו של התובע ובן זוגה עולות לכדי לשון הרע

68.
בחינת האמירות מושא האירוע השני אינן יכולות להותיר מקום לספק כי מדובר בדיבה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. מדובר בדברים מבזים, משפילים, אשר בהכרח עשויים לפגוע במשלח ידו של מושא אמירתם. להלן יובאו עיקרי הדברים:

"אנחנו בסכסוך איתם..."

"תבענו אותם, יש שמה תביעה"
"הם שקרנים עזבי...היחידי שאנחנו לא נוסעים"
"כי הוא נוכל...עם הכיפה שלו הוא נוכל"
"אלדד זה אחד שהיה עובד עם הסוחרים בנתניה...כל אוטו שהיה נכנס אליו שבור מרוסק, הוא היה מוציא אותו חדש. תבעו אותו סגרו לו את המקום, אחרי שסגרו לו את המקום הוא חזר הפוך. הוא פתח את המקום מחדש, עם שם אחר ..."
"...יש שמה מסחרה, אנחנו שלחנו לשם כמה מכוניות, אני מדבר איתך לפני שנתיים שלוש, שלחנו כמה מכוניות חדשות שלחנו אוטו אחד הוא הוציא את האוטו עם שלדה. אמרנו לו אין בעיה שלחנו מכוניות חדשות אפס קילומטר בלילה בן אדם קנה את האוטו אנחנו שילמנו את הבדיקה שלחנו הוא הוציא את האוטו עם שלדה הוציא את האוטו עם מכה, הוציא את האוטו עם החלפה של דלת, ודברים כאלה".

69.
אף מבחינת סיכומי הצדדים עלה כי הצדדים אינם חלוקים כלל בשאלה כי הדברים מהווים דיבה, אלא המחלוקת ביניהם היא על מי יש להטיל אחריות בגינם.

האחריות חלה על נתבע 1 - אין להטיל אחריות על נתבעים 2 ו – 3

לא הוכח כי לנתבע 1 ניתנה הנחיה לומר את הדברים מטעם מי מהנתבעים 2 ו-3

70.
בחינת הראיות והחקירות מלמדת כי לא הוכח שהדברים אותם אמר רותם לבתו של התובע ובן זוגה, נאמרו לו על ידי אורן, ובעניין זה הוצגו גרסאות מנוגדות, רותם מחד גיסא, ואורן מאידך גיסא.

71.
מסיבות ברורות, לא מצאתי בעדויות התובע או בעדות בתו, אשר לא היו עדים לשיחה הנטענת בין אורן לרותם, כדי לבסס את גרסת מי מהנתבעים; מאותן סיבות וכאמור התובע כלל לא תבע את נתבעים 2 ו – 3 בתחילה, ואלה צורפו לבקשתו של רותם בלבד.

72.
אמנם רותם חזר והעיד כי כל הדברים הנשמעים בהקלטה, נאמרו לו על ידי אורן, אלא שמנגד אורן עמד על כך כי הדברים לא נאמרו על ידיו, בוודאי שלא בנוסח האמור.

73.
עדותו של אורן הייתה עקבית ומהימנה עלי. כך העיד כי כשהתקשר אליו לראשונה ב"כ התובע ומסר לו את תוכן הדברים שאמר רותם לבתו של התובע ובן זוגה (מושא האירוע השני), הופתע, ואמר שאם אכן הדברים נאמרו הוא מתנצל בשם שלמה (עמוד 33, שורות 2-6); אף במסגרת חקירתו הנגדית, עמד אורן על גרסתו זו, והכחיש בכל תוקף את אמירת הדברים לבתו של התובע (עמוד 34, שורות 17-20); גם בהמשך עדותו, עמד על גרסתו זו (עמוד 40, שורות 22-26).

74.
בנסיבות אלה, לא מצאתי בעדותו היחידה של רותם כדי לבסס את התביעה וההודעה כנגד נתבעים 2 ו – 3, שכן כל שאמר היה כי אורן אמר לו את הדברים.
75.
סבורני כי במצב דברים זה בהיעדר עדות נוספת או ראיה חיצונית אחרת, לא הרים רותם את הנטל וממילא אף לא התובע, אשר נסמך על טענותיו של רותם בלבד.

76.
לאלה יש להוסיף את עדותו המהימנה של מנכ"ל שלמה, מר בר לב, כי לא ניתנה כל הנחיה ואף לא ניתן כל אישור לדבריו של רותם, מושא ההקלטה (ראו תצהירו של מר בר לב וחקירתו בעמודים 24 – 27).

77.
בנסיבות אלה, כאשר נמצאנו למדים כי רותם אמר את הדברים על דעת עצמו, ועל דעתו בלבד, אין לחייב את הנתבעים 2 ו-3 בגינם.

לא הוכח מקור אחריות אחר מכוחו יש לחייב את הנתבעים 2 ו-3

78.
יובהר כי לא מצאתי אף במסרונים שהוחלפו בין אורן לרותם, בכל הקשור לטאייב (נספח 3 לכתב התביעה), כדי לבסס את התביעה נגד הנתבעים 2
ו-3, שעה שאלה אינן חלק מהאמרות מושא התביעה בכלל, ומושא האירוע השני בפרט.

79.
הדברים נכונים אף בכל הקשור לשיחה אשר העיד טאייב כי קיים עם אורן, ואשר עליה מבסס התובע את טענתו לאחריות נתבעים 2 ו – 3. טאייב טען כי קיים את השיחה עם אורן בטרם הגיעה בתו של התובע לחברת שלמה, והעיד בחקירתו כך:

"אז התקשר אלי אורן ברון שהוא מנכל הסניף בגלילות באותו יום ואמר לי תשלח לכל מכון שאתה רוצה אני לא שולח לתובע בגלל שהוא רמאי, נוכל ופסל לי רכב עם אפס ק"מ ואמר שהוא יפוצץ את העסקה והוא אף פעם לא יכניס לו גלגל והוא פעם היה עבריין. היה לי הקלטה של השיחה ששמעתי אותה יותר מפעם אחת ואני לא מוצא אותה כרגע, שמעתי את ההקלטה פעמיים או שלוש, השיחה היתה בהקלטה עם אורן." (עמוד 14, שורות 22-26).

80.
דא עקא, מצאתי בעדותו בקיעים וסתירות. כך, במסגרת חקירתו הנגדית, ובניגוד לעדות הנ"ל לפיה הדברים נאמרו לו בשיחה טלפונית, השיב טאייב כי הדברים נאמרו לו במשרד (עמוד 17, שורה 30). זאת ועוד, היעלמותה של הקלטת המסתורית אף היא מעיבה על העדות.

81.
אפילו אם אתעלם מן הסתירה, ואניח כי הדברים המיוחסים לאורן אכן נאמרו, הרי שאיני סבור כי יש בהם כדי לבסס את האמירות מושא התביעה. ראשית וכאמור לעיל, אמרות אלה אינן חלק מן האמרות מושא התביעה. שנית, ממילא איני סבור כי יש באמירות הנטענות כדי לבסס את המסקנה כי אורן הוא שאמר את הדברים לרותם. רוצה לומר, אפילו אמר את הדברים לטאייב, אין בכך ללמד שאמר את הדברים לרותם, בפרט כאשר התובע כלל לא סבר כי לנתבעים 2 ו – 3 אחריות לאמירתם.


אף אם נניח כי אורן אמר לרותם את הדברים, אין הם מקימים אחריות שילוחית מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין

82.
אף אם הייתי מקבל את טענות התובע ורותם כי הדברים אכן נאמרו על ידי אורן (ואיני מקבלן), הרי שסבורני כי אין בכך כדי להטיל אחריות כלשהי על נתבעים 2 ו – 3.

83.
סעיף 7 לחוק מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, גם את הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") הדנות באחריות שילוחית, לרבות הוראת סעיף 13 לפקודה, ולפיכך מעביד יכול גם יכול להיות חב באחריות עם המפרסם, וזאת ביחד ולחוד (שנהר, בעמ' 96). אולם זאת בתנאי, כמובן, שמתמלאים תנאי הסעיף.

84.
סעיף 13 לפקודה קובע, כי מעביד יהא חב על מעשיו של עובדו, אם הרשה או אשרר את המעשה, או אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו, כדלהלן:

"13.(א)
לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו –
(1)
אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2)
אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

אולם –
(א)
מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;
(ב)
מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

(ב)
רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

(ג)
לענין סעיף זה, מעשה – לרבות מחדל."

85.
לא שוכנעתי כי אף אם אורן אמר את הדברים מושא האירוע השני לרותם, הוא הורה לו כי עליו לצאת ולהגיד את הדברים לבתו של התובע וממילא לא התרשמתי מן העדויות כי אורן הנחה/הרשה/אשרר את אמירת הדברים ואף לא כי רותם פעל מתוך פחד או חשש כי יפוטר. בנסיבות אלה, סבורני כי היה על רותם להפעיל שיקול דעת ולא לומר כל ששמע, אם שמע, בחדרי חדרים.

86.
רותם אף הודה - בניגוד לכתבי הטענות מטעמו לפיהם פעל בהתאם להנחיות ונהלים כמו חייל טוב - כי אורן לא שלח אותו להגיד את הדברים, וכי כלל לא הפעיל שיקול דעת עת אמרם:

"לשאלת בית המשפט – נכנסתי לחדר של המנהל והוא בקוצר רוח אמר לי את מה ששומעים בהקלטה והוא אמר לי מצידי גם תגיד אותם. הוא לא שלח אותי להגיד. הוא הסביר לי אותם ואמר לי מצידי תגיד לה אותם.
לשאלת בית המשפט לענין שיקול הדעת שלי אני משיב, אורן הגיע לסניף חודשים ספורים לפני שהמקרה קרה לפני כן היה לנו מנהל בן אדם פנומנל, האיש בא מנתניה היה מנהל סניף נתניה שנים על גבי שנים, למה שהוא ישקר אותי למה שיזין אותי בשקר, למה להגיד ללקוחה משהו לא נכון.
ש. גם אם זה נכון, אתה חושב שאתה צריך לחזור על הדברים ולהגיד לאנשים?
ת. אני לא הפעלתי שיקול דעת. הלכתי והעברתי את המסר שקיבלתי. המנהל שלי אמר לי לעשות משהו אני עושה אותו כמו שהיה אומר לי לקחת אוטו ממקום למקום והייתי עושה זאת."
(ההדגשות אינן במקור; עמוד 27, שורה 28 – עמוד 28, שורה 2).

87.
לפיכך סבורני, כי הואיל והוכח כי אורן לא הנחה את רותם להגיד את הדברים, לא הרשה ולא אשרר את אמירתם, הרי שאף אם אמר אותם (ואיני מקבל את הגרסה כי נאמר לרותם כי הוא יכול להגיד את הדברים) אין להטיל אחריות על נתבעים 2 ו – 3.

88.
כך גם איני סבור כי ניתן לומר שמדובר במעשה אשר בוצע במהלך התפקידים הרגילים של עבודתו. סבורני, כפי שציינתי לעיל, כי רותם חרג ממהלך התפקידים הרגילים של עבודתו, ולא ניתן לומר כי דברי הבלע שאמר היו נחוצים למהלך הרגיל של עבודתו, והיה עליו להפעיל שיקול דעת בעניין זה.

אין תחולה לכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"

89.
כאמור, לאחר שמיעת הראיות העלו הנתבעים כולם, את הטענה לפיה יש לדחות את התביעה בשל הכלל של "מעילה בת עוולה" וזאת בשל האופן שבו הושגה ההקלטה, מושא האירוע השני.

90.
בית המשפט העליון עמד על שני השיקולים המרכזיים, אותם יש לשקול על מנת לקבוע את גבולות תחולתה של דוקטרינת הכלל, ובהם מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, והקשר הסיבתי בין ההתנהגות לנזק, כדלהלן:

"מתי איפוא ראוי יהיה להחיל את הדוקטרינה ולשלול תביעתו של ניזוק מחמת התנהגותו? בספרות ובפסיקה נסקרו שני שיקולים מרכזיים שיישקלו על מנת לקבוע את גבולות תחולתה של הדוקטרינה על המקרה הקונקרטי: השיקול בדבר מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, כך שככל שעולה שיעורם של אלה, כך תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו; והשיקול בדבר הקשר הסיבתי שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק (עניין אברהם, שם; תורת הנזיקין, שם), ובלשונו של השופט זילברג "כאשר המעשה הבלתי חוקי הוא הסיבה או הסיבה המצטרפת של גרימת נזק, התביעה נכשלת" (
ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד יט
(1) 429 (1965). להדגמת הכלל ראו תורת הנזיקין, בעמ' 344-343; מור, בעמ' 263-262). בהקשר זה יצוין, כי הסיבתיות הנבחנת בין המעשה "בן העוולה" לבין הנזק שנגרם למבצעו אינה אך סיבתיות עובדתית. במילים אחרות, לא ניתן להסתפק רק בכך שמעשהו של התובע היווה נדבך בשרשרת העובדתית שהובילה לנזק שנגרם לו, דבר שעלול לרוקן מתוכן כל מגבלה על תחולתה של הדוקטרינה, ויש לבחון בנוסף גם קיומה של סיבתיות משפטית, על מבחניה השונים שנקבעו בפסיקה (מור, בעמ' 262; על הקשר הסיבתי המשפטי, ראו בכלליות הרמן, בעמ' 202-180)."

[ראו: פסק דינה של כבוד השופטת ארבל, בע"א 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (21.10.2009, פסקה 9 ואילך].

91.
בענין זיו אלון הנ"ל, עמד בית המשפט העליון על כך כי הכלל מבוסס על העיקרון לפיו אין חוטא יוצא נשכר, אולם כי אף עקרון זה אינו מוחלט ויש לאזנו עם האינטרס הציבורי בהטלת האחריות על מזיק אשר גרם נזק:

"בהתבסס על העיקרון לפיו אין חוטא יוצר נשכר והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו, דבר שיש בו "עלבון למצפון" (ראו למשל:
ע"א 2242/03
אברהם נ' רשאד, סעיף 16 לפסק הדין [פורסם בנבו] (18.7.2005) (להלן: עניין אברהם);
ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח
(3) 1, 16-15 (2004);
ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל
(1) 383, 388-387 (1975); ראו גם עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 353-350 (2006) (להלן: הרמן); יצחק אנגלרד, אהרון ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית 344-340 (גד טדסקי עורך, 1976) (להלן: תורת הנזיקין)). מקורו של הכלל בסלידתו של בית המשפט מליתן סעד לבעל דין שתביעתו או הגנתו נסמכים על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור (
ע"א 386/74
לעיל, שם; ראו גם
ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז
(4) 197, 206 (2003) (להלן: עניין בנבנישתי)) ומן הרצון שלא לעודד הפרת חוק או לתת יד לפגם מוסרי (עניין אברהם, סעיף 16). ואמנם, מכוחה של מושכלת יסוד זו, עלולה להישלל במקרים מסוימים זכות תביעתו של ניזוק מכל וכל (עניין בנבנישתי, בעמ' 209; עניין אברהם, שם).
10. ואולם האינטרס העומד ביסודו של הכלל אינו מוחלט וגם בהתקיים התנהגות פלילית מצד הניזוק, יש לאזנה מול האינטרס הציבורי בהטלת האחריות על מזיק אשר גרם לנזק בהתנהגותו הרשלנית (עניין אברהם, שם;
ע"א 386/74
לעיל, שם; הרמן בעמ' 351; תורת הנזיקין, בעמ' 341)."

92.
איני סבור כי מעשיהם של התובע ובתו עולים כדי מעשים פליליים או מעשים מפרי חוק ואף לא כאלה הנוגדים את תקנת הציבור כמשמעם בפסיקה, באופן שיש בהם להביא לשלילת סעד מוחלט מן התובע.

93.
אין לי ספק כי בבסיס העניין היה רצונו של התובע לברר מהי סיבת החרמתו על ידי שלמה וגם אם התנהלות בתו אינה נקיה מספקות ומתום לב, הרי שבשים לב לתכנם של הדברים שנאמרו על התובע, בלא שהוצגו ראיות, אין בכך לטעמי כדי לסגור בפני
ו את שערי בית המשפט. בעניין זה מקובלות עלי טענות התובע (בסיכומי התשובה מטעמו) אך לעניין קבילותה של ההקלטה מושא האירוע השני.

94.
עם זאת, סבורני, כפי שיפורט להלן, כי יש מקום ליתן לכך ביטוי בכל הקשור לגובה הפיצוי.


דחיית טענותיו הכלליות של רותם בנוגע להגנות הקבועות בחוק

95.
במסגרת כתב הגנתו טען רותם כי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע לרבות אלה הקבועות בסעיפים 14 ו – 15.

96.
דא עקא, במסגרת סיכומיו זנח טענה כללית זו בכל הקשור לאירוע השני, אשר כאמור רק לגביו נקבע כי האמור בו מהווה לשון הרע, ולפיכך איני נדרש לדון בטענות כלליות אלה.

97.
בבחינת למעלה מן הצורך יצוין כי בשים לב לתכנם של הדברים מושא האירוע השני, ומשלא הוצגה כל ראיה לתמיכה בתכנם, הרי שבוודאי שאינו יכול ליהנות מהגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק. באשר לסעיף 15, הרי שגם כאן טען באופן כללי לתחולת הסעיף כולו ובהיעדר ספציפיקציה להוראה מסוימת, בית המשפט אינו אמור לעשות מלאכה זו עבור הנתבע.

הפיצוי
התובע אינו זכאי לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג)

98.
כידוע, בשנת 1998 תוקן חוק איסור לשון הרע, ונוסף לו סעיף 7א המאפשר מתן פיצוי, אף ללא הוכחת נזק. סעיף 7א(ב) מאפשר לבית המשפט לחייב בפיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, וסעיף 7א(ג) מאפשר לבית המשפט לפסוק כפל פיצוי, כאשר הוכח כי לשון הרע "פורסמה בכוונה לפגוע". התובע בענייננו, עתר לכפל פיצוי, בהתאם להוראות סעיף 7א(ג) לחוק.

99.
סבורני כי במקרה דנן, לא הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, למעשה הצדדים כלל לא טענו בעניין זה, ומשכך איני סבור כי נכנסים אנו לגדר הוראת סעיף 7א(ג). בית המשפט העליון עמד על כך כי הצורך לעתור לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג) אינו עניין פורמאלי גרידא, ויש צורך להעמיד טיעון ברור ומפורש בעניין זה, דבר שלא עשה התובע, לא טען לגופו וממילא לא הוכיח:

סעיף זה כולל בחובו יסוד מהותי הטעון הוכחה מיוחדת – "בכוונה לפגוע", שאינו נדרש לצורך הוכחת העוולה האזרחית ה"רגילה", זאת לאחר שהדבר נטען תחילה בכתבי הטענות. ודוק – הצורך לעתור מפורשות לפיצויים מכוח
סעיף 7א(ג)
הנ"ל אינו עניין פורמאלי גרידא. אין הכוונה בהכרח לציון סעיף החוק בכתב התביעה, אם כי הדבר אפשרי ואולי רצוי (
תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984,
להלן:
התקנות
). הצורך הוא בהעמדת טיעון ברור ומפורש לפיו התובע טוען לקיומה של "כוונה לפגוע" לצורך ביסוס זכותו לכפל פיצוי ללא הוכחת נזק, על מנת שהנתבע יוכל להתגונן מפני כך ולהציג ראיות הגנה לעניין זה (
תקנה 89
לתקנות).
[רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.2013), פס' 8 (להלן: "עניין אמנון יצחק"].

100.
כאמור, משהצדדים בענייננו כלל לא טענו בעניין זה, ושממילא לא הוכח כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע, אין אנו באים בגדרי הסעיף.

101.
יחד עם זאת, לא מצאתי לדחות את תביעתו של התובע, כפי שיפורט להלן.

התובע זכאי לפיצויים ברף נמוך מכוח סעיף 7א(ב)

102.
הצדדים אף לא טענו כי לבית המשפט אין סמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח סעיף זה או אחר, אלא העלו טענות ביחס לשאלת האחריות בלבד. לפיכך, שעה שהתובע עצמו לא ידע לפרט מהם הנזקים שנגרמו לו בגין אמירת הדברים וממילא לא הובאה עדות או ראיה לעניין זה (עמוד 8, שורה 25 ואילך), ואף שהתובע לא ציין את סעיף 7א(ב) כמקור לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק, סבורני כי הוא המקור מכוחו יש לדון בפסיקת הפיצויים בענייננו [בניגוד לסעיף 7א(ג) אליו הפנה התובע].

103.
בבואו של בית המשפט לבחון את גובה הפיצויים מכוח סעיף 7א(ב) על בית המשפט לשקול בין השאר, את זהות הנפגע, תפוצת הפרסום והתנהגות הצדדים. כך למשל בעניין אמנון יצחק, יוחסה לנפגע - רב הנושא הרצאות ושיעורי תורה - במסגרת כתבה בעיתון אמירה המשווה בין בנימין זאב הרצל לצורר הנאצי היטלר.
בית המשפט המחוזי עמד על השיקולים הרלוונטיים לקביעת גובה הפיצויים, ביניהם: היותו של המבקש דמות ציבורית, תפוצת הפרסום המצומצמת והתנהגותו של המבקש, ופסק למבקש פיצוי בסך של 9,000 ש"ח.

בית המשפט העליון הותיר את פסיקת בית המשפט המחוזי על כנה.

104.
כך גם בע"א (חי') 62613-09-16 מרקוס נ' בוהדנה (19.3.2017), אשר ניתן לאחרונה, נפסקו פיצויים בסכום של 10,000 ₪ בלבד, וזאת חרף התבטאויות חריגות וגסות נגד הנפגע, לרבות קריאה להגיע למקום עבודתו של הנפגע ו"לפתוח" עליו - קריאה אשר בית המשפט התייחס אליה כאל הסתה לשמה.

105.
במקרה דנן, התובע שלח את בתו כפיתיון (עמוד 10, שורות 14-15), תוך התחזות לרוכשת רכב, שעה שכלל לא התכוונה לעשות כן וזו הגיעה מכוונת מטרה להוציא דברים אלה מפיו של רותם (עמוד 20, שורה 21; עמוד 22, שורה 24; עמוד 23, שורה 27). בתו של התובע עשתה כל שלאל ידה לדובב את רותם וכפי שהוכח, רק לאחר דין ודברים ממושך, כאשר בתו של התובע מסיבות מובנות התעקשה לפנות למכון התובע, אמר רותם את שאמר:

"ש. אני קראתי את התמלול כמה פעמים והקשבתי להקלטה מספר רב של פעמים, בהקלטה ראשונה את משקרת לרותם ועובדת עליו שאת לא מכירה את שמעון ביסמוט
מפנה לעמ' 6 לתמלול שורה 22 (מקריאה) ואז את אומרת בשורה 1 (מקריאה), זה חוזר וחוזר במשך כל התמליל, למה שיקרת לרותם?
ת. לא שיקרתי המטרה שלי היתה להגיע לאותו דבר, כמו שנתנאל הוסבר לו על אבא שלי ככה רציתי לשמוע. מה שהוסבר לנתנאל זה מה שרשום ב-
sms
רציתי לשמוע את זה שוב שיהיה לי תיעוד של הקלטה.
ש. מבחינתך המטרה מקדשת את האמצעים את לא שיקרת שאמרת שאת לא מכירה את אבא שלך כי רצית לשמוע את רותם אומר את הדברים על אבא שלך?
ת. נכון.
אני רציתי לשמוע מרותם את הדברים על אבא שלי. אני פשוט התמקדתי במטרה, דבקתי ורציתי לשמוע את מה שהם אומרים. הוא לא הסביר את עצמו למה לא הולכים." (עמוד 22, שורה 27 – עמוד 23 שורה 5).

106.
הדברים האמורים נתמכים אף בעובדה כי בתו של התובע הגיעה וחיפשה את רותם באופן ספציפי (עמוד 20, שורה 26).

107.
אמנם אין בכך כדי להביא לפסילת ההקלטה וסגירת שערי בית המשפט בפני
התובע. יחד עם זאת, בנסיבות המפורטות, אין התובע יכול להסתמך על החזקה הקובעת כי פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם גורם בהכרח נזק, שכן מדובר בפרסום מצומצם ביותר, כאשר הדברים נאמרו לבתו של הנפגע, וכאשר זו הלכה למקום במטרה לשמוע את הדברים.

108.
לכך יש להוסיף כי כפי שעלה מעדותו של טאייב הרי שזה כלל לא הושפע מהדברים שאמר לו רותם, והלה פנה לבדיקת רכב במכון התובע חרף הדברים ששמע (ראה עדותו של טאייב). כמו כן, לא הובאה כל ראיה כי הדברים נמסרו לאדם אחר זולת טאייב ובתו של התובע. אמנם טאייב אמר כי מספר חברים שלו נחשפו לעניין אך לא נקב בשמם וממילא אלה לא הובאו לעדות (עמוד 16, שורה 9). אף בן זוגה של בתו של התובע לא זומן מסיבות שאינן ברורות.

109.
זאת ועוד, אף התנהלות התובע מצדיקה פסיקת פיצויים ברף נמוך ביותר. כך ובין היתר בניגוד לטענתו של התובע כי דבר עדותו של מר טאייב נודע לו רק לאחר הגשת התביעה, הסתבר מעדותו של טאייב, כי התובע נפגש עמו טרם הגשת התביעה וידע על תוכן עדותו (עמוד 18, שורות 20-21, 30-31; עמוד 19, שורות 22-23);

110.
עוד הסתיר התובע את הקשר המשפחתי לבתו ובן זוגה, עת הגדיר אותם בכתב התביעה כרוכשים "אשר הגיעו למקום עבודתו (של רותם) וביקשו לקחת רכב לבדיקה אצל התובע" (סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן); הוסתרו אף העובדות ובכללן כי בתו של התובע עובדת אף היא במכון התובע ואף מתגוררת עמו, עובדות אשר מלמדות על אינטרס מובהק בתוצאות ההליך.

111.
בכל נסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהפיצויים מטרתם אף "להוות אמצעי להענשת מפרסמי לשון הרע ולחינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם" [שנהר, 370], ראיתי לפסוק פיצוי על הצד הנמוך.



ו.
סיכום

112.
לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מעמיד את הפיצוי שישלם הנתבע לתובע על סך 7,000 ₪ וזאת תוך 30 יום.

113.
הואיל ומרבית התביעה נדחתה לא ראיתי לעשות צו להוצאות. כן, לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות נתבעים 2 ו – 3 שכן זה לא תבע אותם לכתחילה ואלה צורפו בהחלטת בית המשפט, לבקשת רותם.


114.
בהתאם נדחית ההודעה לצד שלישי. בנסיבות העניין בשים לב לכך כי הדברים נאמרו במהלך עבודתו של רותם (הגם שלא הוטלה אחריות על מעסיקיו), בשים לב לטענתו של רותם כי שלמה התחייבה לקחת על עצמה את הטיפול כפי שאף עלה מעדותו של אורן ובשים לב לעובדה כי שלמה הציעה לתובע פיצוי כלשהו (עדות התובע ובר לב), לא מצאתי לחייב את רותם בהוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, תוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום,
י' ניסן תשע"ז, 06 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 64546-01/15 שמעון ביסמוט נ' רותם נידם, אורן ורון, ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ (פורסם ב-ֽ 06/04/2017)