פסקי דין על עמראן מריסאת | פסקי דין על עלאא מריסאת | פסקי דין על מוסא מריסאת ואח' | פסקי דין על מ.ר.א. חברה לעבודות הנדסיות ופקוח בע"מ

24267-07/16 דמ     13/04/2017




דמ 24267-07/16 עמראן מריסאת, עלאא מריסאת, מוסא מריסאת ואח' נ' מ.ר.א. חברה לעבודות הנדסיות ופקוח בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ד"מ 24267-07-16
ד"מ 24299-07-16
ד"מ 24287-07-16
ד"מ 24273-07-16


13 אפריל 2017

לפני:

כב' הרשמת
מירי שי-גרינברג

ה
תובעים
1. עמראן מריסאת

2. עלאא מריסאת
3. מוסא מריסאת
4. פארס מריסאת
ע"י ב"כ: עו"ד מורסי חלאילה
-

ה
נתבעת
מ.ר.א. חברה לעבודות הנדסיות ופקוח בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד רות הלפרין-גולד


פסק דין
1.
ההליכים שלפני עניינם תביעות לתשלום שכר עבודה וחלף הודעה מוקדמת לפיטורים. השאלה המרכזית העומדת במחלוקת הינה קיומם של יחסי עבודה בין התובעים לבין הנתבעת.

התביעה וההליכים במסגרתה

2.
התובעים, שהם אב ושלושת בניו, הגישו תביעותיהם כנגד הנתבעת, וטענו כי הועסקו בנתבעת מיום 25/2/16 ועד 31/3/16, באתר עבודה של רכבת ישראל בכרמיאל. על פי הנטען בכתבי התביעה, התובעים הועסקו בנתבעת בעבודות טפסנות בשכר יומי בסך 400 ש"ח נטו. לגרסת התובעים, התקבלו לעבודה על ידי מנהל העבודה בנתבעת, מר נעים אבו אלחוף ("אבו אלחוף"), הוא שסיכם איתם את תנאי ההעסקה והודיע להם על פיטוריהם.

3.
בכתבי ההגנה הכחישה הנתבעת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. לגרסת הנתבעת, התקשרה בהסכם קבלני עם קבלן משנה בשם עלמאוי סחר והשקעות בע"מ ("חברת עלמאוי"), אשר למיטב ידיעת הנתבעת העסיקה את התובעים. לפי הטענה, עלמאוי הביאה את התובעים לעבוד באתר לביצוע קירות הבטון, פיקחה על עבודתם, נתנה להם הוראות וסיפקה להם ציוד וכלי עבודה.

4.
הצדדים זומנו לישיבת גישור שהתקיימה ביום 13/12/16, ומשלא צלח הליך הגישור התקיים דיון לפני. לדיון הופיע תובע יחיד, מר מוסא מריסאת, אביהם של יתר התובעים ("האב מוסא"). נטען כי נבצר מהתובע עלאא מריסאת
להתייצב לדיון מאחר שהוא נמצא במעצר ("הבן עלאא"), וכי נבצר מהתובעים עמראן מריסאת
ופארס מריסאת להתייצב לדיון מאחר שהיו מעורבים בתאונת דרכים ("הבן עמראן" ו"הבן פארס", בהתאמה).

5.
כאן המקום לציין, כי מטעם הנתבעת התייצבו לדיון הבעלים מר מג'ד מנסור ("מנסור") ומנהל העבודה אבו אלחוף. ב"כ הנתבעת הודיעה בפתח הדיון, כי הנתבעת ערוכה לקיים דיון הוכחות באותו מועד, אולם בשל אי הופעתם של שלושה תובעים לדיון, לא היה מנוס מקביעתו של דיון נוסף לצורך שמיעת הראיות. זאת ועוד: ב"כ התובעים טען בדיון כי ברשותם ראיות ומסמכים נוספים, שלא היו בידו במעמד הדיון. ב"כ התובעים הוסיף וטען, כי בכוונתו לזמן לעדות את נציג חברת עלמאוי, כך שלא ניתן היה לשמוע את הראיות באותו מועד ביום 13/12/16, ובתום הדיון נקבע מועד חדש לישיבת הוכחות.

6.
עוד יובהר בהקשר זה, כי נוכח טענת הנתבעת לפיה התקשרה עם קבלן המשנה עלמאוי, ובהתאם לאסמכתאות שצורפו לכתב ההגנה, בית הדין המליץ על צירופה של עלמאוי כנתבעת נוספת, לצורך בירור זהות מעסיקתם של התובעים. חרף האמור הודיע ב"כ התובעים כי בכוונתם לנהל את התביעה כנגד הנתבעת בלבד (עמ' 1 לפרוטוקול בתיק ד"מ 24287-07-16, ש' 23).

7.
ביום 20/2/17 התקיים דיון ההוכחות, כאשר מלבד עדותם של התובעים העיד מטעמם מר אחמד עותמאן, עובד לשעבר בנתבעת ("עותמאן"). מטעם הנתבעת העידו הבעלים מנסור ומנהל העבודה אבו אלחוף. הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה בתום שמיעת הראיות.

העובדות
8.
להלן העובדות הצריכות לעניינו בהליך זה, אותן אני קובעת על יסוד כתבי הטענות וכלל חומר הראיות שהונח בפני
בית הדין:

א.
הנתבעת פעלה, במועדים הרלוונטיים לתביעות, כקבלן משנה של חברת י. לרר בע"מ, לביצוע עבודות שונות באתר בנייה של רכבת ישראל בכרמיאל ("אתר העבודה").

ב.
הנתבעת התקשרה בהסכם קבלני לביצוע חלק מהעבודות באתר העבודה עם חברת עלמאוי. עיון בחוזה קבלנות מיום 15/2/16 (מוצג נ/1), מלמד כי הנתבעת מסרה לחברת עלמאוי ביצוע עבודת "קירות בטון חשוף לפי המפרט הטכני" (סעיף 2 לחוזה). התמורה החוזית הוגדרה לפי מחיר של 9,000 ש"ח (לא כולל מע"מ) ליחידה בין עמוד לעמוד (סעיף 4 לחוזה), ב"מכפלה של יחידות העבודה כפי שיבוצעו בפועל, לפי מדידה" (סעיף 5 לחוזה). בחוזה הוגדר, כי מועד תחילת ביצוע העבודות ביום 28/2/16 (סעיף 3 לחוזה). לעניין תנאי התשלום הוסכם, כי התמורה תשולם "שוטף 20 לאחר מסירה ואישור המפקח" (סעיף 6 לחוזה). עוד הוסכם, כי הנתבעת רשאית למנות מפקח מטעמה בקשר לביצוע האמור בחוזה הקבלנות, וכן רשאית לבצע בדיקות של החומרים והעבודות לפי שיקול דעתה (סעיף 9 לחוזה). בהסכם הוגדר, כי אין כל יחסי עבודה בין הנתבעת לבין עלמאוי ו/או בין הנתבעת לבין מי מעובדיה של עלמאוי, ועלמאוי מבצעת את העבודות כקבלן עצמאי לכל דבר (סעיף 6.3 לחוזה).

ג.
התובעים ביצעו באתר העבודה עבודות טפסנות, לאמור הקמה ויציקה של קירות בטון.

דיון והכרעה
9.
אקדים ואומר, כי העדפתי את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעים. עדותם של בעלי הנתבעת ומנהל העבודה היתה עקבית, סדורה והגיונית, והיא הותירה עלי רושם מהימן, בעוד שהתרשמתי כי גרסת התובעים היתה מגמתית ומתואמת באופן מעורר תמיהה, ולא נתמכה בראיות חיצוניות. לא זו בלבד שבעדויות התובעים נמצאו סתירות מהותיות, אלא שבמידה מסוימת עדותם של התובעים אף תמכה בגרסת הנתבעת לפיה התובעים לא הועסקו באתר העבודה כעובדים שכירים. הכל כפי שיפורט להלן.

10.
יתרה מזאת: התובעים הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה ובהיותם בעלי עניין ישיר בתוצאות ההליך, יש לנקוט משנה זהירות לעניין המשקל שיש לייחס לעדותם (ראו: סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). אין לומר כי משמעות הדבר שאין לתת כל משקל לעדותם של התובעים, אלא שמטבע הדברים מדובר בגרסה אחת משותפת לכולם ולפיה הועסקו בנתבעת באותו אתר עבודה, באותה מתכונת עבודה, באותם תנאי שכר, התקבלו לעבודה ופוטרו ממנה באופן זהה. ואכן, מבחינת תוכן העדות, התובעים מסרו בחקירה ראשית גרסה דומה אך דלה בפרטים, ולכן במקרים מעין אלה נדרשת תוספת ראייתית לגרסתם, כגון ראיה חיצונית אובייקטיבית שתתמוך בטענה שהתקיימו יחסי עבודה בינם לבין הנתבעת.

11.
לא זו אף זו: חרף טענת התובעים שברשותם "צילומים בטלפון הנייד מאתר העבודה" (ב"כ התובעים בפרוטוקול הדיון מיום 13/12/16 בתיק ד"מ 24287-07-16, עמ' 1, ש' 15), לא הוצגו לבית הדין כל צילומים כאמור. עוד טען ב"כ התובעים בדיון, כי ברשותם כרטסת (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 22), אולם כל שהוגש לבית הדין הוא צילום יומן, מבלי שהיומן המקורי הוצג לבית הדין.

12.
בדיון ביום 13/12/16 הצהירו התובעים, כי נציג חברת עלמאוי הוא עד רלוונטי מטעמם (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 3), ולכן יש לאפשר להם לזמנו למתן עדות. תומה ביותר מדוע בסופו של יום לא זימנו התובעים את נציג חברת עלמאוי לעדות. לא יכול להיות ספק כי לעדות נציג עלמאוי יש משמעות מכרעת בדיון בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, ושמיעת עדות כאמור יכולה היתה לשפוך אור על המחלוקת העיקרית בהליך זה. הימנעות התובעים מלהעיד את נציג חברת עלמאוי מטילה צל כבד על מהימנות גרסתם. בכל מקרה, אי העדת עד רלבנטי פועלת לחובתם, מכוחו של הכלל הראייתי לפיו הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו. המקרה דנן נמנה, לטעמי, על המקרים בהם אי העדת עד רלוונטי מחזקת את גרסת הנתבעת, משקלה ומהימנותה, וזאת במיוחד שעה שהתובעים הם קרובי משפחה.

13.
אשר לעדותו של העד מטעם התובעים: לא מצאתי מקום לתת משקל לעדותו של עותמאן, וזאת מהטעם שמחקירתו הראשית עולה שאינו בקיא באופן ההתקשרות בין התובעים לבין הנתבעת, וכך העיד: "אמרו לי שהתובעים עבדו בתור יומית או קבלנות, את זה אני לא זוכר" (פ: 5, ש: 15). הדברים מדברים בעד עצמם. יתרה מזו, עותמאן הגיש תביעה כנגד הנתבעת בבית דין זה (סע"ש 36047-07-16), במסגרתה נכרכו תביעותיהם של שלושה תובעים. בניגוד לגרסת הנתבעת בהליכים שלפני, בעניינו של עותמאן הנתבעת לא הכחישה יחסי עבודה למשך 10 ימים, וזאת החל מיום 24/4/16. ההליך בו עותמאן ושני תובעים נוספים תבעו את הנתבעת הסתיים בהסכם פשרה לתשלום הוצאות משפט בסך 1,200 ש"ח, והסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
ביום 7/2/17, היינו כשבועיים לפני שנשמעה עדותו של עותמאן בהליכים דנן. על יסוד האמור, אין בעדותו של עותמאן כדי לסייע או לתמוך בגרסתם של התובעים, שכן בניגוד לנסיבותיהם של התובעים, בעניינו של עותמאן הנתבעת הודתה בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

המסגרת המשפטית
14.
בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי לעבודה הותוו אמות מידה לקביעת מעמדו של מועסק כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" או כ"משתתף חופשי". המבחן המקובל בפסיקה הוא המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות, ולו שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי.
במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של המעסיק, והיה חלק מהמערך הארגוני של המעסיק. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו.

15.
"מבחני משנה" נוספים במבחן המעורב הם:
מי מפקח על עבודתו של העובד ולמי נתונה מרותו; מיהו הגוף המממן את השכר ומשלם אותו בפועל; מיהו הגורם שקיבל את העובד לעבודה והסדיר את תנאי עבודתו; בידי מי הכוח לפטר את העובד; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד; זהותו של הגורם הנושא בתשלומים לרשויות המס; כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; שאלת רציפות הקשר ועקביותו; מי מאשר את חופשותיו של העובד; מי מחזיק בבעלות על הכלים המשמשים את העובד בעבודתו; האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד, נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המעסיק.

16.
עוד נקבע בפסיקה, כי אין המדובר ברשימת מבחנים "סגורה", וכי בית הדין לעבודה נדרש להכריע בכל עניין ועניין על פי נסיבותיו, תוך בחינת כלל הזיקות שנוצרו במהלך ההעסקה.

מן הכלל אל הפרט
17.
לאחר בחינת מדוקדקת של טיעוני הצדדים וכלל חומר הראיות שהונח בפני
, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה בעניין קיומם של יחסי עבודה בינם לבין הנתבעת. להלן אפרט את הנימוקים העומדים בבסיס הכרעתי.

אספקת הציוד וכלי העבודה:
18.
הן התובעים והן הנתבעת אישרו בעדותם, כי הבעלות על המשאיות באתר העבודה היתה של קבלני משנה אחרים. עוד עולה מהעדויות שנשמעו, כי הבעלות על הטלסקופ היתה של הנתבעת (פ: 24, ש: 23). כעולה מעדויות התובעים, לא נשמעה טענה לפיה הנתבעת סיפקה את כלי העבודה, כי אם שהבעלות על הציוד היתה של אבו אלחוף. האב מוסא נשאל בחקירתו הראשית למי שייכים כלי העבודה, והשיב באופן כללי ופשטני "הכל לנעים" (פ: 7, ש: 5). בחקירה נגדית חזר על אותה גרסה דלה והעיד "הכל של נעים" (פ: 8, ש: 9), מבלי לפרט באילו כלי עבודה מדובר. הבן עלאא העיד, כי הכלים לום, פטישון ודיסק נמסרו על ידי אבו אלחוף (פ: 10, ש: 21), והבן עמראן העיד, כי עשה שימוש גם במסור חשמלי, פלס, מפרק ומקצץ (פ: 14, ש: 13). הנתבעת הכחישה את גרסת התובעים לעניין בעלות על הציוד וכלי העבודה. לגרסת עדי הנתבעת, הבעלות על הציוד היתה של התובעים עצמם או של חברת עלמאוי (עדות מנסור: פ: 4, ש: 19- 20, 22; עדות אבו אלחוף: פ: 27, ש: 8- 9).

19.
סבורני, כי משעה שמדובר בשתי גרסאות עובדתיות סותרות העומדות האחת כנגד השנייה, על פי הכלל לפיו "המוציא מחברו על הראיה", נטל ההוכחה, נטל הראיה וחובת השכנוע רובץ לפתחם של התובעים, לעניין הבעלות על כלי העבודה - ונטל זה לא הורם. גרסת התובעים לפיה כלי העבודה היו בבעלות הנתבעת לא נתמכה בכל ראיה חיצונית, ובהעדר ראיות של ממש שיש בהן כדי לתמוך בגרסת התובעים, לא שוכנעתי כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם. משקבעתי כי גרסתם של עדי הנתבעת אמינה עלי ומצאתי אותה סבירה ומהימנה יותר מגרסתם של התובעים, אני קובעת כי הבעלות על כלי העבודה, כגון ציוד חשמלי, כבלים, פטיש לא היתה של הנתבעת. אף מקובלת עלי גרסת הנתבעת לפיה לא היתה הבעלים של התבניות (פ: 24, ש: 29).

כפיפות, קביעת סידור העבודה ומתן הוראות עבודה:
20.
בעוד שבכתבי התביעה נטען כי אבו אלחוף נתן לתובעים הוראות עבודה, הרי שמעדותם של התובעים בבית הדין עלתה גרסה שונה באופן מהותי, ולפיה הם בקיאים בעבודת טפסנות, יודעים לקרוא תכניות עבודה, אינם זקוקים להוראות עבודה, וכל שנאמר להם הוא איזה קטע קיר בטון להכין (מעמוד עד עמוד).

21.
הבן עלאא העיד בחקירה נגדית, כי הוא עוסק בעבודות טפסנות מזה עשר שנים (פ: 12, ש: 25), יודע ומכיר את עבודת הטפסנות (פ: 12, ש: 29), כולל קריאת תכניות עבודה (פ: 13, ש: 9), ולכן אינו זקוק להוראות עבודה, למעט "הוראה מאיפה עד איפה לעשות טפסנות" (פ: 13, ש: 3). עוד עלה מעדותו של הבן עלאא, כי אבו אלחוף נתן הוראה מאיזה עמוד עד איזה עמוד לבצע עבודה, ובאיזה גובה (פ: 13, ש: 5) – הא ותו לא. הבן עמראן העיד, כי ההוראה היחידה שנתן אבו אלחוף היא ביחס ל"גובה הקיר, מידת הקיר" (פ: 14, ש: 6), וכן העיד "מידות וגבהים צריך להגיד לי וזהו, ואת העבודה אני יודע לעשות לבד" (פ: 16, ש: 30). יתרה מזו: בחקירתו הנגדית נשאל הבן עמראן האם אבו אלחוף נכח באתר העבודה בפיקוח צמוד על התובעים במהלך כל יום העבודה, והשיב "לא. הוא היה הולך וחוזר" (פ: 14, ש: 9). הבן פארס העיד "אני לא צריך לקבל הוראות איך עושים" (פ: 19, ש: 22).

עינינו הרואות, כי מעדותם של התובעים עצמם עולה, שאבו אלחוף לא היה הממונה הישיר שלהם. התרשמותי מעדויות התובעים לעניין זה היא שלכל היותר אבו אלחוף פיקח על עבודתם לצורך בדיקת ביצוע העבודה ואיכותה. גרסה זו אכן אומתה בעדותו של אבו אלחוף, אשר העיד, כי לא פיקח על ימי העבודה, אלא בדק "שהעבודה הולכת בקצב, לפי לוח זמנים" (פ: 27, ש: 1), ביחד עם מפקח מטעם מזמין השירות י. לרר (פ: 29, ש: 25- 29). כך הוסיף אבו אלחוף והעיד:

"נתתי להם תכניות. הסברתי להם שהעבודה שלהם מנקודה עד לנקודה, ועזבתי אותם. הוראות לא הייתי נותן. אם משהו לא היה מובן הם היו מתקשרים אלי"
(פ: 26, ש: 24- 25).

22.
מקובלת עלי גרסת עדי הנתבעת לפיה אין למנהל העבודה סמכות לקבל עובדים ולקבוע איתם תעריף שכר יומי, והסמכות הבלעדית היא של בעלי הנתבעת, אשר כלל לא פגש את התובעים (עדות מנסור: פ: 23, ש: 7; עדות אבו אלחוף: פ: 26, ש: 27). אף אמינה בעיני עדות הבעלים מנסור, אשר העיד שכל עובד המתקבל לעבודה בנתבעת ממלא טופס 101 וחותם על חוזה העסקה (פ: 21, ש: 26- 29). מנסור הוסיף והדגיש, כי הנתבעת היא קבלן רשום לביצוע עבודות בנייה, וככזו מחויבת לפעול בהתאם להנחיות ונהלים מוגדרים וברורים. לאמור: עובדים שהנתבעת קולטת לעבודה בשירותיה מקבלים את שכרם בהעברה בנקאית ב- 9 לחודש, בעוד שבהתקשרות חוזית עם קבלני משנה, התמורה משולמת ב- 15 לחודש או ב- 20 לחודש שוטף (פ: 25, ש: 24- 26).

23.
חרף האמור, טענת התובעים כי הועסקו בנתבעת כעובדים שכירים לא נתמכה בראיה אובייקטיבית כלשהי. במסגרת חומר הראיות שהונח בפני
בית הדין, לא הוצגו חוזי עבודה של התובעים, הודעה על תנאי העסקה, טופס העסקת עובד או תלושי שכר, אשר יכולים לשפוך אור על זהות מעסיקתם של התובעים. מכאן, שהתובעים לא הציגו ולו ראשית ראיה הקושרת את הנתבעת להעסקתם כעובדים שכירים בשירותיה.

רציפות הקשר ועקביותו
:
24.
סממן מהותי אשר מטה, לטעמי, את הכף לשלילת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים הוא, שהתובעים התייצבו לאתר העבודה לפי בחירתם ורצונם החופשי. התובעים נשאלו בחקירתם הנגדית מדוע עבדו ימים ספורים בחודש מרץ 2016, והעידו בזה אחר זה, כי לא הגיעו באופן סדיר ורציף לעבודה, וכאשר היו להם סידורים או היו עייפים, לא הגיעו לאתר העבודה. כך, למשל, הבן פארס העיד "לא הייתי הולך כל יום לעבודה ... כי יש לי סידורים לעשות" (פ: 19, ש: 28, 30). הבן עלאא העיד כי בחודש מרץ 2016, מיום 1/3/16 ועד 31/3/16 עבד 18 ימי עבודה (פ: 12, ש: 10- 14). כשנשאל מדוע לא עבד חודש עבודה מלא, ענה "היה גשם, רוב החודש היה גשם ובוץ ואי אפשר היה לעבוד שם" (פ: 12, ש: 17). לשאלת ב"כ הנתבעת כיצד ייתכן שאם היה גשם ובוץ סופקה עבודה לאביו ולאחיו, אולם דווקא לו לא סופקה עבודה, שיפץ הבן עלאא את גרסתו והעיד "יש ימים שכולם לא יכלו ללכת. יש ימים שאני הייתי עייף ולא רציתי ללכת" (פ: 12, ש: 19) (ההדגשה הוספה). כשנשאל הבן עמראן מדוע עבד בחודש מרץ 2016 רק 14 ימי עבודה, השיב "הייתי בחופשים, לפעמים עייף ... היו לי סידורים גם" (פ: 15, ש: 10, 14). לאחר שאומת מול הסתירה שנמצאה בגרסתו לעניין ימי היעדרות בהם לא התייצב לאתר, מסר הבן עלאא גרסה חדשה לפיה לא נדרשה התייצבותו לעבודה מדי יום. מפאת חשיבות הדברים, תובא העדות כלשונה:

"ש.
כל פעם שלא רצית לבוא לעבודה, אז נעים אמר בסדר?
ת.
כן.
ש.
למה הוא לא צריך שתבוא כל יום לעבודה אם אתה עובד שלו?
ת.
מבחינתו לא. אם אני באתי לעבודה הוא משלם לי את היומית, ואם לא באתי הוא לא משלם.
ש.
הוא לא צריך שתעשו את העבודה? לא חשוב לו שתעבדו?
ת.
אם אני נשארתי בבית, אבא שלי והאחים שלי היו עובדים.
ש.
לא הייתם צריכים ארבעה איש לעבוד?
ת.
לא. לפעמים כן, ולפעמים לא.
ש.
מתי כן ומתי לא? מי מחליט?
ת.
נעים.
ש.
איך הוא מחליט?
ת.
לדוגמה הוא היה אומר 'מחר תבואו שלוש', 'מחר תבואו ארבע'.
ש.
אבל קודם אמרת שאתה לא באת כל הימים כי היית עייף או שהיו לכך סידורים. לא אמרת שלא באת כי אמרו לך לא לבוא.
ת.
יש ימים שנעים היה אומר לי 'אתה מחר אל תבוא'"
(פ: 15, ש: 16- 30) (ההדגשה הוספה).

לא זו בלבד שלא מצאתי כל סבירות או היגיון בגרסה זו, אלא שמדובר בגרסה מאוחרת שהשתכללה במהלך החקירה הנגדית.

הבן פארס נשאל בחקירה נגדית מהם לוחות הזמנים שסוכמו עם אבו אלחוף, והשיב: "לעבוד, לעשות את הקיר ולסיים. אנחנו היינו הולכים לעבודה כל יום, שני פועלים, שלושה פועלים, ארבעה פועלים ..." (פ: 20, ש: 18- 19). מעדותו של הבן פארס עולה עוד, כי התובעים נדרשו לבצע "קטע קיר מפה עד פה, ולא משנה כמה עובדים הגענו" (פ: 20, ש: 20).

25.
הרושם המתקבל מעדותם של הבן עמראן והבן פארס הוא שהתובעים עבדו בקבלנות. הם נדרשו לבצע עבודת טפסנות בכמות מסוימת וביחידת זמן מסוימת, ללא קשר לשאלה כמה פועלים מתייצבים באתר העבודה. האמור מוביל למסקנה כי לא התקיימו קשרי עבודה בין התובעים לבין הנתבעת.

26.
בידוע, אדן מרכזי עליו נשען חוזה העבודה הינו אספקת כוח העבודה בתמורה לתשלום שכר עבודה. עובד מעמיד את עצמו לרשות המעסיק, הוא זמין ומוכן לבצע את העבודה בהתאם להוראות המעסיק. גרסת התובעים לפיה הם בחרו על דעת עצמם מתי להתייצב באתר העבודה, וכשלא רצו להתייצב באתר העבודה – לא התייצבו, מלמדת כאלף עדים כי לא היו עובדים שכירים בנתבעת.

27.
מחומר הראיות שהונח בפני
בית הדין הוכח, שהנתבעת הפנתה את התובעים לקורס בטיחות לעבודה בגובה. במסמך של הנתבעת נושא תאריך 28/2/16 אל הגורם המבצע קורס בטיחות "מ.ח. שולי שירותי הנדסה ובטיחות" (מוצג נ/3), צוין בזו הלשון:

"קורס עבודה בגובה, אנו מבקשים להעביר 4 פועלים של קבלן משנה עלמאוי סחר והשקעות בע"מ ח.פ. 515048957 שלנו והם"
.

תחת שמותיהם של ארבעת התובעים עם פרטי זהותם, צוין "ועוד פועל נוסף מחברתנו סה"כ 5 פועלים, את הקורס וחברתנו תשלם עבור הקורס". אין בעובדה שהנתבעת הפנתה את התובעים לקורס בטיחות כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, שעה שבמסמך נ/3 צוין במפורש שהתובעים הם עובדי חברת עלמאוי, ומלבדם הופנה לקורס עובד אחד של הנתבעת. כלומר: נעשתה אבחנה בין התובעים לבין עובד הנתבעת.

זאת ועוד: הנתבעת הציגה ראיה לפיה שילמה 1,200 ש"ח עבור קורס הבטיחות, והסכום הופחת מהתמורה הכוללת ששילמה הנתבעת לחברת עלמאוי (מסמך מיום 20/3/16 – מוצג נ/4, בחתימתו של מנסור; עדות מנסור: פ: 23, ש: 22- 24; עדות אבו אלחוף: פ: 28, ש: 9). מכאן, שחברת עלמאוי שילמה עבור קורס הבטיחות של התובעים, ולא הנתבעת.

אופן תשלום התמורה:
28.
לפי גרסת התובעים, האב מוסא הוא ששוחח עם אבו אלחוף בטרם התחילו לעבוד; האב מוסא ואבו אלחוף סיכמו ביניהם את יום תחילת העבודה של כל התובעים, וכן סיכמו כי התמורה תשולם על בסיס יומי. האב מוסא אף העיד, כי סוכם עמו על שכר יומי בסך 400 ש"ח בתוספת 100 ש"ח עבור "תוספת נהג" (סעיף 11ג' לתביעה; פ: 7, ש: 1), ומכאן שהוא הסיע את שלושת בניו ברכבו. התובעים העידו באופן אחיד, כי האב מוסא היחיד שניהל יומן עם רישומי הנוכחות בעבודה. הבן עלאא העיד "אבא שלי היה רושם ביומן שלו כל יום בסוף היום" (פ: 11, ש: 29), והוא לא ערך רישום משלו (פ: 12, ש: 1).

29.
מן האמור מתקבל לכאורה הרושם שהאב מוסא, אשר העיד שהוא בעל ניסיון של 30 שנה בעבודות בניין וטפסנות (פ: 7, ש: 13), תפקד כראש צוות. כך אישר הבן פארס בחקירתו הנגדית, כשהעיד "אבא שלי סוגר על העבודה" (פ: 19, ש: 7). הבן עמראן סיכם בחקירתו הנגדית את הדברים כאשר העיד:

"ש. איך התקבלת לעבודה אצל הנתבעת?
ת. אבא שלי דיבר עם נעים
[אבו אלחוף] ואמר לי שלמחרת יש לנו עבודה בכרמיאל. הלכתי עם אבא שלי. אני כל הזמן עובד עם אבא שלי.
ש. אבא שלך סוגר באיזה עבודות אתם הולכים לעבוד?
ת. כן, כמו אחראי, אחראי צוות"
(פ: 14, ש: 20- 24) (ההדגשה הוספה).

30.
למרות האמור, התובעים העידו בחקירה ראשית, כי השכר היומי בסך 400 ש"ח הוסכם באופן פרטני בין כל אחד מהם לבין אבו אלחוף. הבן עלאא העיד, כי האב מוסא אינו יכול להחליט בשבילו על השכר היומי (פ: 12, ש: 3). הבן עמראן העיד, כי הוא אישית סיכם עם אבו אלחוף את גובה שכרו היומי (פ: 14, ש: 2). הבן פארס העיד "אני סגרתי עם נעים [אבו אלחוף] על היומית" (פ: 18, ש: 16). לכאורה מדובר בגרסה אחידה, אלא שגם בה נפלו סתירות, שכן בחקירה נגדית מסר כל אחד מהתובעים גרסה שונה. בעוד שהבן פארס העיד, שסיכמו על השכר היומי "לפני שהתחלנו לעבוד" (פ: 19, ש: 12), הבן עלאא העיד "התחלנו לעבוד ובמשך היום סגר איתנו על היומיות" (פ: 11, ש: 2- 3), ואילו הבן עמראן העיד "בסוף היום ישבנו וסיכמנו על היומית" (פ: 14, ש: 28) (ההדגשות הוספו).

31.
על יסוד עדויות התובעים, אשר ייחסו לאב מוסא תפקיד מכריע ומשמעותי בכל הנוגע לתנאי העבודה, תמוהה בעיני הטענה שהשכר היומי סוכם עם כל אחד מהם בנפרד. מדובר בגרסה מגמתית ולא אמינה, שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, ונועדה לקשור בין התובעים לבין אבו אלחוף כמי שקיבל אותם לעבודה.

32.
לגרסת התובעים, סוכם עמם שיקבלו את השכר ב-20 לחודש. האב מוסא העיד "צריך לשלם את זה ב- 20 לחודש הבא" (פ: 8, ש: 14). הבן עלאא (פ: 12, ש: 6, 8), הבן עמראן (פ: 17, ש: 11) והבן פארס (פ: 19, ש: 1) – מסרו גרסה דומה לפיה הוסכם שהתשלום יבוצע ב- 20 לחודש. גם בעניין זה נפלו סתירות בגרסאות התובעים, כאשר נשאלו בחקירה נגדית מדוע המשיכו לעבוד לאחר יום 20/3/16, על אף שלא שולם להם שכר חודש פברואר 2016. הבן פארס העיד שמלכתחילה סוכם שכל השכר ישולם יחד ביום 20/4/16
(פ: 19, ש: 1). הבן עמראן העיד שהמשיך לעבוד מאחר שאבו אלחוף "היה אומר שמחר מחרתיים הוא יביא לנו כסף" (פ: 17, ש: 14). לא זו בלבד שמדובר בגרסאות סותרות, אלא שתמוהה הסכמה של עובד ומעסיק לתשלום שכר עבודה ב-20 לחודש, כאשר המועד לתשלום שכר עבודה הוא עד ה- 9 בחודש (הגדרת "היום הקובע" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958). על כן, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי הסכמה על תשלום תמורה עד ל-20 לחודש העוקב מלמדת על היותם של התובעים קבלני משנה ולא עובדים שכירים.

33.
לא נעלמה מעיני טענת התובעים, כי התמורה ששילמה הנתבעת לעלמאוי אינה מתאימה לגרסתה לפיה הוקמו חמש יחידות של קירות. לפי הטענה, בהינתן שהתמורה עבור כל יחידה היתה 9,000 ש"ח ללא מע"מ, הסכום שאמורה היתה הנתבעת לשלם לעלמאוי הוא 45,000 ש"ח. על פי החשבוניות שהוצגו לבית הדין (מוצג נ/2), הסכומים מעט שונים (21,000 ש"ח + 14,700 ש"ח), אולם בהקשר זה הסביר עד הנתבעת אבו אלחוף, שהופחת סכום של 1,200 ש"ח עבור קורס בטיחות; סכום כסף נוסף הופחת בגין נזק לתבניות (פ: 27, ש: 27), וחלק מהעבודה לא הושלמה עד תום ונדרשו תיקונים שבוצעו על ידי גורם אחר (פ: 29, ש: 4- 6, 8- 9). גם חוזה הקבלנות קבע, כי המחיר 9,000 ש"ח הוא מחיר ליחידה מלאה, לפי מדידה. משלא נטען כי בוצעו חמש יחידות מלאות, לא מצאתי פגם בהצגת חשבוניות על סכום שונה ממכפלת 5 יחידות במחיר של 9,000 ש"ח ליחידה. יוצא, אפוא, שגם לטענה זו של התובעים נמצא הסבר סביר בעדות הנתבעת.

34.
כללם של דברים: בחינת מכלול הראיות שהונחו לפני בית הדין בהליכים אלה מעלה, כי התובעים לא הוכיחו קיומם של יחסי עובד ומעסיק בינם לבין הנתבעת. מסקנה זו מבוססת, בין היתר, על כך שהתובעים לא הניחו בדל ראיה אובייקטיבית לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים; עדויותיהם של מנסור ואבו אלחוף ביססו את המסקנה, כי התובעים התקשרו עם חברת עלמאוי כקבלני ביצוע לעבודות טפסנות. בכל מקרה, בסממנים עליהם הצביעו התובעים בעדותם אין די כדי לצורך קביעת יחסי עבודה בינם לבין הנתבעת.

סוף דבר
35.
לאור כל האמור, התביעות נדחות.

36.
התובעים ישלמו לנתבעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח. ההוצאות ושכר הטרחה ישלמו בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לידי ב"כ התובעים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים מוקנית, בתוך 15 ימים מיום שיומצא להם

פסק דין
זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ז, (13 אפריל 2017
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.







דמ בית דין אזורי לעבודה 24267-07/16 עמראן מריסאת, עלאא מריסאת, מוסא מריסאת ואח' נ' מ.ר.א. חברה לעבודות הנדסיות ופקוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/04/2017)