פסקי דין על חברת דואר ישראל בע"מ | פסקי דין על עופר שמעונוב | פסקי דין על זילפה שמעונוב | פסקי דין על עמנואל שמעונוב |

31487-07/13 א     17/04/2017




א 31487-07/13 חברת דואר ישראל בע"מ נ' עופר שמעונוב, זילפה שמעונוב, עמנואל שמעונוב








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 31487-07-13 חב' דואר ישראל בע"מ נ' שמעונוב ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
מוטי פירר


תובעת ונתבעת שכנגד

חברת דואר ישראל בע"מ


נגד


נתבע 1 ותובע שכנגד

נתבעים 2-3

1.עופר שמעונוב

2.זילפה שמעונוב

3.עמנואל שמעונוב



בשם התובעת והנתבעת שכנגד: עו"ד עמוס חריף
בשם נתבע 1 והתובע שכנגד: עו"ד סם וטורי
בשם נתבעים 2-3: עו"ד עמל מרדכי


פסק דין


1.
תביעה ותביעה שכנגד, אשר עניינן ביחסים שבין התובעת והנתבעת שכנגד - חברת דואר ישראל בע"מ
, אשר תיקרא להלן ולשם הקיצור: "התובעת" או "חב' הדואר", לבין הנתבע והתובע שכנגד - סוכן הדואר מר עופר שמעונוב
, אשר הפעיל במועדים הרלוונטיים לתביעה סוכנות דואר ביישוב מודיעין עילית, ואשר ייקרא להלן ולשם הקיצור: "הנתבע" או "שמעונוב".
2.
עיקרה של תביעת חב' הדואר בעילת עשיית עושר ולא במשפט, בגין כספים ששלמה לנתבע לטענתה, עקב טעות במשך כשלוש וחצי שנים ביתר. מאידך, עיקרה של התביעה שכנגד בכספים אשר טוען הנתבע כי התובעת נותרה חייבת לו לאחר סיום יחסיהם.
3.
במסגרת חוזה סוכנות דואר, אשר נחתם בין התובעת לנתבע, חתמו לכאורה הנתבעים 2 ו-3 אמו ואחיו של הנתבע כערבים להתחייבויותיו ולפיכך הוגשה התביעה אף כנגדם. עם זאת, לאחר דיון ההוכחות ובהמלצת בית המשפט, הוסכם בין הצדדים כי התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 תידחה. בין התובעת לבין הנתבעים 2-3 הוסכם כי בית המשפט יפסוק בשאלת ההוצאות בהתאם לשיקול דעתו.
רקע עובדתי
4.
בראשית שנת 2006 בעקבות הרפורמה ברשות הדואר והפיכתה מרשות ממשלתית לחברה ממשלתית, פרצה שביתה מטעם סוכני הדואר הוותיקים. בעקבות כך, בוטל בין היתר הסכם סוכנות הדואר שבין התובעת לבין הסוכן הקודם אשר הפעיל עד אותה העת את סוכנות הדואר במרכז העסקים בשכונת ברכפלד ביישוב מודיעין עילית (להלן: "הישוב").
5.
ביום 9.3.06 נחתם בין התובעת לבין הנתבע הסכם להפעלת סוכנות הדואר הנ"ל, אשר כלל בין היתר את פעילות חלוקת הדואר במרכזי החלוקה בשכונת ברכפלד. מרכזי החלוקה כללו כ-16 מבנים אשר כל אחד מהם הכיל כ-450 תאי דואר (להלן: "סוכנות הדואר" ו"מרכז החלוקה").
6.
לאמיתו של דבר, הנתבע החל בעבודות מיון וחלוקת הדואר בביתו במקביל לתקופת השביתה עוד בחודש פברואר 2006, בטרם חתימת ההסכם ובטרם נמסר לידו מבנה סוכנות הדואר. (ראה עמ' 10 לפרו' הדיון מיום 16.1.17 שו' 2-8).
7.
מאוחר יותר, ביום 1.4.07 נחתם הסכם נוסף להפעלת הסוכנות ומרכז החלוקה, אשר נועד להחליף את ההסכם הקודם, ואשר ייקרא להלן: "הסכם הפעלת הסוכנות".
8.
מטעם התובעת פעל ברוב התקופה הרלוונטית לתובענה זו הממונה על הדואר ביהודה ושומרון, מר אורי עופר (להלן: "מר עופר" או "הממונה"). מר עופר שימש בתפקידו זה בין השנים 1985 ו-2011 והוא זה אשר עמד בקשר ישיר עם הנתבע ושימש כממונה על פעילותו מטעם התובעת. החל משנת 2012 מילא את מקומו מר דרור בכר (להלן: "מר בכר").
9.
במהלך התקופה שבין שנת 2006 ועד שנת 2009 נחתמו בין הצדדים עוד 3 חוזים נוספים, שניים מהם עם הנתבע ואחד נוסף עם רעייתו, גב' הניה שמעונוב, אשר עניינם חוזי קבלנות בגין חלוקה רגלית של דברי דואר לבתי התושבים ביישוב, באיזורים מסויימים אשר הוקצו להם, (להלן: "חוזה חלוקה בבתים"). בניגוד להסכם הפעלת הסוכנות ומרכז החלוקה אשר מבוסס על זכיית הסוכן במכרז, הרי שחוזה חלוקה בבתים עניינו במתן שירותי דוורות על ידי קבלן חלוקה ואינו דורש הליכי מכרז. לתצהירו של מר עופר צורף חוזה חלוקה לבתים נושא תאריך 2.7.09 אשר על פי תוכנו תוקפו המקורי הוא בין התאריכים 2.7.06 ו-31.12.06 והוא נועד להתחדש מפעם לפעם. יוקדם ויוער כי לעמדת התובעת התאריך המופיע בראש החוזה הינו שגוי וכי החוזה נחתם עוד ב-2006. עוד יצוין כי אף אחד מבין חוזי החלוקה לא צורך לכתב התביעה.
10.
שיטת התשלום בגין כלל מערכת היחסים שבין הצדדים היתה באופן הבא: בסוף כל חודש הוצאה הודעת זיכוי אשר כוללת את כלל התשלומים המגיעים לסוכן בגין החודש שלפניו, (להלן: "הודעת זיכוי"). הודעת הזיכוי כוללת 4 עמודים המפרטים את סוגי התשלומים המגיעים לסוכן בגין כלל פעולותיו בגין החודש, כגון: שירותים דואריים, שירותים בנקאיים, מחלקי דואר, חלוקה-סוכנים, התחשבנות עם הסוכן וכיו"ב. תחת כל קטגוריה מופיע פירוט של תאריך מתן השירות, קוד הפריט, תיאור סוג הפעולה, תעריף, כמות/שעות וסכום לתשלום. בהתאם להודעת הזיכוי היה הסוכן מנפיק חשבונית ובהתאם לכך בוצע התשלום. כפי שניתן לראות, הודעת הזיכוי מאגדת בתוכה הן תשלומים המגיעים לסוכן מכוח הסכם הפעלת הסוכנות, והן תשלומים המגיעים לסוכן מכוח חוזה החלוקה בבתים. עוד יש להוסיף ולהבהיר, כי חלק מסעיפי הזיכוי עניינם בסכומים משתנים הנמדדים ונמנים באופן אוטומטי באמצעות כלים טכנולוגיים (יכונו להלן: "ממשקים") כגון, תשלומי שוברים לרשויות השונות, מכירת בולים וכדו' (להלן: "הסכומים המשתנים"), ואילו חלק מסעיפי הזיכוי עניינם בסכומים קבועים מראש המגיעים לסוכן על פי ההסכם, כגון חלוקה דואר במרכז החלוקה או החלוקה בבתים (להלן: "הסכומים הקבועים") (ראה עדות עופר עמ' 13 שו' 15-26).

11.
הבקרה על הסכומים המשתנים נעשית באמצעים הטכנולוגיים המבוקרים על ידי הגוף המופקד על כך באגף הכספים, ואילו הביקורת על הסכומים הקבועים אמורה להיעשות על ידי הממונה המרחבי – ובענייננו מר עופר. ככל שקיימת טעות במסגרת הסכומים הקבועים, היחידים שעשויים לדעת על כך הם סוכן הדואר מחד – הנתבע, והממונה מאידך – מר עופר.
12.
לא הוצגו בפני
י ראיות באשר לסכומים בהם זוכה הנתבע בתקופה הראשונה להתקשרות בין הצדדים אשר אינה בגדרי המחלוקת שבתיק זה, אולם הסכומים אשר התקבלו אצל הנתבע מדי חודש כפי שפורטו בהודעות הזיכוי בגין החודשים החל מאפריל 2009 ואילך נעו ברוב החודשים בטווח שבין 19,000 ל-23,000 ₪. מתוך סכומים חודשיים אלו, בגין מרכיב החלוקה בבתים שולם בכל התקופה סכום קבוע של 3,252.52 ₪ לחודש. סכום זה המפורט תחת הכותרת "מחלקי דואר" בהודעת הזיכוי, מורכב משלושה תתי סעיפים: "מיון בוקר קבוע מחלק" – 915.50 ₪, "חלוקה לבתים לפי זמן קצוב" – 2,093.02 ₪ ו- "חופשי חודשי (חיפה, ירושלים)" – 244 ₪. סעיף זה אשר עומד במוקד המחלוקת בתיק זה ואשר סכומו החודשי הינו
3,252.52 ₪ ייקרא להלן: "סעיף מחלקי דואר".
13.
בראשית שנת 2009, בעקבות שינויים שונים בחב' הדואר ולאחר הפעלת לחץ מאת תושבי האזור, החליטה התובעת על שינוי שיטת חלוקת הדואר ביישוב מחלוקה במרכזי חלוקה לחלוקה בבתים באמצעות יחידת דוורים עובדי דואר ישראל, אשר יקבלו את שקי הדואר, ימיינו אותו ויחלקו את דברי הדואר לבתי התושבים. משמעות הדברים הינה כי הנתבע יפסיק את חלוקת הדואר במרכזי החלוקה וכן את החלוקה בבתים באזורים שהוקצו לו. ברי כי משמעות השינוי היא הקטנה מיידית בהכנסותיו של הנתבע. ואכן בהתאם לכך נשלח לנתבע מכתב ביום 5.2.09 לפיו החל מיום 1.4.09 יסתיים החוזה בכל הקשור לחלוקת הדואר במרכז החלוקה ביישוב. בהתאם למפורט במכתב, החל ממועד זה ימשיך הנתבע בהפעלת סוכנות הדואר, למעט חלוקת הדואר במרכז החלוקה. מכתב זה נחתם על ידי מנהל מרחב ירושלים ויו"ש בתובעת, מר חיים מזעקי, והעתקים נשלחו לסמנכ"ל הכספים, סמנכ"ל תפעול, הממונה מר עופר ועוזר מנהל המרחב. יצוין, כי המכתב אינו מפרט דבר באשר להפסקת חוזה החלוקה בבתים.
14.
בעקבות שינוי זה אשר עתיד היה להביא לפגיעה משמעותית בהכנסתו של הנתבע, סוכם בין מר עופר לבין הנתבע, כי על אף שככלל פעילות חלוקת הדואר לבתים הועברה ליחידת הדוורים, עם זאת אזור אחד של חלוקה לבתים יישאר בידי הנתבע. כך העיד מר עופר (עמ' 11 שו' 5-6):

"באותה תקופה החלטתי שמשום שלקחתי מעופר
(שמעונוב – מ.פ.) את כל מרכזי החלוקה והיתה לו ירידה משמעותית בתשלום, החלטתי להשאיר לו את אזור החלוקה בברכפלד, שיהיה לו בכל זאת משהו".
15.
בפרוטוקול הדיון בקדם המשפט מיום 13.5.14 נאמר על ידי ב"כ התובעת כי הוצע לנתבע להמשיך בחלוקה לבתים וניתן לו איזור גיאוגרפי מסויים "ועבור כך ירוויח אותו סכום נקוב, גם שלא היה צורך בכך".
16.
וכך בעוד יחידת הדוורים אשר גוייסה לחלוקת הדואר במודיעין עלית הייתה מורכבת מדוורים שכירים עובדי חב' הדואר, הנתבע הוסיף לפעול כקבלן חלוקה עצמאי באזור חלוקה מוגדר.
17.
הסדר זה נמשך חודשיים בלבד. בעקבות חיכוכים שבין מנהל יחידת הדוורים מר מוטי בוטבול לבין הנתבע, הפסיק הנתבע בחודש יוני 2009 או בסמוך לכך את ביצוע החלוקה לבתים ומר עופר גייס תחתיו עובד שכיר אשר יבצע את החלוקה באזור חלוקה זה תמורת שכר חודשי (עמ' 11 שו' 9, עמ' 12 שו' 12).
18.
לימים התברר, כי על אף שהנתבע פסק מלבצע חלוקת דברי דואר לבתי התושבים, הוסיפה הנתבעת לשלם לנתבע מדי חודש את סך התשלום בגין החלוקה בבתים תחת סעיף "מחלקי דואר" במסגרת הודעת הזיכוי זאת למשך כשלוש חצי שנים נוספות..
19.
תביעה זו עניינה דרישת התובעת להשבת תשלום סכום זה אשר שלמה לנתבע בסך 3,252.52 ₪ בגין סעיף מחלקי דואר, במסגרת הודעות הזיכוי החודשיות, זאת במשך תקופה של 44 חודשים, החל מחודש אפריל 2009 (ולמצער יוני 2009) ועד לינואר 2013, (להלן: "התקופה שבמחלוקת") ובסה"כ 143,110 ₪ ("הסכום שבמחלוקת"). במסגרת סיכומי התובעת הופחת סכום זה לסך 114,243 ₪ לאחר שהובאו בחשבון כספים המגיעים לנתבע ועוכבו על ידי התובעת.
20.
נחזור ונציין, כי הסכם החלוקה לבתים נשוא הסכום שבמחלוקת (שכאמור, לא צורף לכתב התביעה אלא רק לתצהיר מר עופר – נספח 2) מתייחס לתקופה שבין 2.7.06 ועד 31.12.06, אולם בכותרתו באופן מוזר מופיע תאריך חתימתו לכאורה – 2.7.2009. עמדת התובעת הינה כי הסכם זה נחתם אכן בשנת 2006, וטעות קולמוס היא זו שהביאה לכך שבכותרתו נרשם התאריך 2.7.2009. ב"כ התובעת אף ניסה לחלץ מספר פעמים מאת הנתבע הסכמה לכך כי הסכם זה נחתם בשנת 2006 אולם הנתבע נמנע מלהשיב על כך באופן ברור. עוד מוצא אני לנכון להעיר ולציין, כי לא הובאה כל אסמכתא לביטול הסכם החלוקה בבתים ונדמה שחוזה זה מעולם לא בוטל באופן רשמי, זאת בניגוד למשל לאסמכתא שהובאה לביטול חוזה מרכז החלוקה (נספח 4 לתצהיר מר עופר).
21.
הצדדים חלוקים בפרשנות כוונותיהם שלהם סביב ביטול החלוקה לבתים החל מחודש יוני 2009. נשוב לכך בהמשך.
22.
בשנת 2012 החליף מר בכר את מר עופר בתפקידו כממונה על שירותי הדואר ביהודה ושומרון. עם כניסתו לתפקיד, סקר מר בכר את
התשלומים לסוכנים וגילה להפתעתו כי התובעת משלמת לנתבע מזה מספר שנים, תשלום חודשי קבוע תחת סעיף מחלקי דואר, בעוד שפעילות זו כלל לא מבוצעת על ידו. בין השניים התקיימו מספר פגישות בהן הבהיר מר בכר לנתבע כי עליו להשיב סכומים אלו, אולם הנתבע סרב לכך. לטענתו, התשלומים שולמו בהתאם לסיכום בינו לבין מר עופר. בין הצדדים התנהל מו"מ במסגרתו הוצעו לנתבע הצעות שונות בין היתר לקבל סיוע או מענק לצורך החזר החוב אשר תיפרס על פני תקופה ממושכת לרבות באמצעות וועדת חריגים אצל התובעת. לדברי הנתבע, הוצע לו לקבל מענק אשר באמצעותו יכוסה הסכום שבמחלוקת לשעבר, אולם הובהר לו כי מכאן ואילך התשלום בגין סעיף מחלקי דואר יופסק לאלתר החל מחודש דצמבר 2012. לטענת הנתבע, הבהיר הוא למר בכר כי ככל שתשלומים אלו יופסקו, לא תהיה לו כדאיות כלכלית להוסיף ולהפעיל את הסוכנות. המו"מ בין הצדדים לא עלה יפה ובמכתב מאת בכר לנתבע מיום 9.1.13 הובהר לנתבע כי עליו להשיב לתובעת את הסכום שבמחלוקת בתוך 14 יום. במכתביו מיום 15.1.2013 ומיום 24.1.17 הודיע הנתבע לתובעת על סיום ההתקשרות בין הצדדים עקב הפרת החוזה על ידה. בהתאם לכך, בתוך 60 יום סיים הנתבע את עבודתו, זאת על פי מועד ההודעה המוקדמת הנדרש במסגרת ההסכם.
23.
לאחר מכתב התראה נוסף מטעם התובעת ונוכח סירובו של הנתבע להשיב את הסכום שבמחלוקת – הוגשה תביעה זו. הנתבע מצדו הגיש תביעה שכנגד, בגדרה דרש תשלום בגין סכומים שונים אותם חבה לו לטענתו התובעת בסך כולל של 82,236 ₪.
24.
הנה כי כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי בגין התקופה שבמחלוקת שלמה התובעת סכום חודשי קבוע תחת סעיף "מחלקי דואר". אין גם חולק כי בתקופה זו הנתבע לא עסק בחלוקת דואר לבתי התושבים. במה אפוא חלוקים הצדדים?
עמדת התובעת:
25.
לגרסת התובעת, הסכום שמחלוקת שולם לנתבע במהלך התקופה שבמחלוקת – עקב טעות. מר עופר אכן ידע כי הנתבע אינו עוסק עוד בחלוקת דואר, זאת לאחר החיכוך שנוצר בין הנתבע לבין מנהל יחידת הדוורים מר בוטבול, אולם בטעות לא דיווח על כך לאגף התשלומים. היות שכך, הוסיף אגף התשלומים לשלם לנתבע מדי חודש בחודשו סכומים להם כלל לא היה זכאי.
26.
הנתבע התעשר ולא במשפט על חשבונה של התובעת, ולפיכך משנתגלה דבר הטעות עליו להשיב סכומים אלו.
27.
על הנתבע היה ליידע את התובעת באשר לסכומים המשולמים לו מדי חודש ביתר, ומשלא עשה זאת פעל בחוסר תום לב.
28.
אף אם מקור הטעות הוא ברשלנות התובעת אשר לא שמה לבה לכך שסכומים אלו משולמים לריק, הרי שהדבר אינו מהווה הגנה מפני התעשרות ולא במשפט.
29.
טענת הנתבע לפיה סוכם בין הצדדים כי הסכומים הנ"ל יוסיפו להיות משולמים על אף ביטול הסכם החלוקה בבתים, הינה משוללת יסוד, מהווה אמירה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ובכל מקרה הנטל להוכיחה מוטל על כתפי הנתבע.
30.
הסכמה לפיה התובעת תשלם לנתבע סכומים בגין פעילות שלא בוצעה על ידו אינה מתקבלת על הדעת, וממילא מחייבת היתה מסמך בכתב וחתימת בעלי התפקידים המוסמכים לכך בתובעת. משאלו לא נעשו הרי אין בסיס לטענה בדבר הסכמה שכזו.
31.
פטור מהשבת התעשרות שלא במשפט, יינתן במקרים חריגים בלבד המצדיקים זאת, נסיבות אלו אינן מתקיימות בענייננו, ובכל מקרה הנטל להוכיח התקיימות יסודות אלו – על הנתבע.
עמדת הנתבע:
32.
הנתבע עומד על כך שמעולם לא היתה התאמה מדוייקת בין סעיפי הודעות הזיכוי לבין הפעילות שבוצעה על ידו בפועל. היו פעולות שבוצעו על ידי הנתבע ואשר לא תוגמל עליהן, ומאידך היו פעולות עליהן תוגמל אך לא בוצעו על ידו. לדבריו, היו מספר סעיפים בהודעות הזיכוי אשר שמשו כ"סעיפי סל" במסגרתן תוגמל הנתבע על כלל עבודתו. כך באשר לסעיף "מחלקי הדואר".
33.
אין מדובר בהתעשרות שלא במשפט, שכן כנגד התשלום הכולל שניתן לתובע, ביצע התובע את מלאכתו נאמנה. אין לבחון כל סעיף בפני
עצמו אלא את הדברים בכללותם ובאופן גלובאלי.
34.
הדברים סוכמו מפורשות בין הנתבע לבין הממונה עליו מר עופר. לדבריו, לא ניתן היה לתת ביטוי בדרך של תגמול ישיר, להתפתחותו המהירה של היישוב ועליית היקף הפעילות, זאת עקב קושי בירוקרטי והעדר פעילותה של הוועדה הרלוונטית לכך בהנהלת התובעת. על כן הדרך לתגמל את הנתבע על היקף עבודתו היה באמצעות סעיף מחלקי הדואר. לאחר ביטול מרכז החלוקה, הוסכם בין הצדדים שהנתבע יוסיף להפעיל את הסוכנות ובנוסף ימשיך לקבל שכר בגין סעיף מחלקי הדואר, שאם לא כן לא תהיה לו כדאיות כלכלית להמשיך בפעילות והוא ייאלץ לסגור את סוכנות הדואר, צעד בו לא היתה מעוניינת התובעת.
35.
באופן דומה, תוגמל התובע בגין תוספת עבודה שנדרשה במסגרת ריקון תיבות הדואר בשעות אחר הצהריים, שירות שלא נדרש בתחילה והוסף לאחר מכן. בגין פעילות זו לא קיים סעיף בהודעת הזיכוי, ולפיכך הדרך לתגמל את הנתבע בגין פעילות זו היה באמצעות סעיף מחלקי דואר, והדבר נעשה בעצה אחת עם התובעת באמצעות מר עופר.
36.
לאור האמור אין מדובר בהתעשרות שלא במשפט, שכן הדברים היו מוסכמים כל העת עם מר עופר מטעם התובעת, וסך התשלומים שקיבל מדי חודש היוו תגמול כולל באשר לכלל פעילותו.
37.
לחלופין, גם אם נכללים הדברים בגדרי עשיית עושר, יש להחיל בנסיבות העניין את הפטור מהשבה בנסיבות אלו בהן ההשבה בלתי צודקת.
במסגרת התביעה שכנגד טוען הנתבע (התובע שכנגד):
38.
יחסי העבודה בין הצדדים החלו עוד בחודש פברואר 2006 בעת שביתת סוכן הדואר הקודם. באותם ימים הפך הנתבע את ביתו למרכז מיון, חלף סוכנות הדואר המקומית השובתת, אולם התשלום ששולם לתובע בסך 7,000 ₪ בגין תקופה זו, הוכר בסופו של יום כמפרעה על חשבון חודש מרץ, כך שבהתאם לזאת הוקטן חשבון חודש מרץ 2006. במילים אחרות, תשלום בגין חודש פברואר 2006 מעולם לא שולם לתובע. התובע מבהיר כי במשך השנים לא דרש תשלום בגין ימים אלו, אולם כעת שיחסי הצדדים עלו על שרטון והם נידונים בבית המשפט – גם טענה זו צריכה להילקח בחשבון. (בגין רכיב זה תובע סך של 7,000 ₪)
39.
עד היום מעכבת התובעת תשלום חודש פברואר ומחצית חודש מרץ 2013 – התקופה האחרונה בה עבד הנתבע בטרם נכנסה לתוקף הודעת סיום העבודה (32,250 ₪). לחודשים ינואר ופברואר 2013 יש להוסיף את סעיף מחלקי הדואר כפי ששולם בחודשים שקדמו לכך (4,186 ₪)
40.
עוד טוען הנתבע לאי ביצוע הפרשות עבורו על ידי התובעת לקופת גמל החל מחודש דצמבר 2012 ועד סיום התקופה מרץ 2013 (2,800 ₪).
41.
בנוסף טוען התובע להחזר המגיע לו בגין חשבונות טלפון בסך 250 ₪ לחודש, זאת למשך 7 שנים (21,000 ₪). לדבריו כספים אלו להם היה זכאי במסגרת ההסכם לא שולמו לו מעולם, וכעת ככל שמבוקש להיצמד לסעיפי ההסכם, יש להביאם בחשבון.
42.
עוד טוען הנתבע לעוגמת נפש וביטול זמן (15,000 ₪).
43.
סך התביעה שכנגד הינה בסך 82,236 ₪.

תמצית תשובת התובעת לתביעה שכנגד.
44.
באשר לסכום הנטען בגין חודש פברואר 2006 מדובר על תביעה שהתיישנה לא מכבר. לגוף העניין אין מדובר על שכר בגין חודש פברואר אשר קדם ליחסים החוזיים שבין הצדדים, אלא מדובר במפרעה ששולמה לנתבע מראש על חשבון התשלומים אשר יגיעו לו עבור חודש מרץ 2006, וזו הסיבה שסכום זה קוזז מאוחר יותר מתשלום חודש מרץ.
45.
התובעת מודה כי תשלום המגיע לתובע בגין חודשים ינואר ופברואר 2013 אכן מעוכבים על ידה, וזאת לטענתה כדין ומכוח זכות הקיזוז כנגד חובו של הנתבע כלפיה, בהתאם להוראות חוזה הפעלת הסוכנות - סעיף 25(ב).
46.
באשר לסעיף מחלקי דואר לחודשים ינואר ופברואר 2013– הנתבע כלל לא זכאי לתשלום בגין סעיף זה, לא בגין חודשים אלו ולא בגין החודשים הקודמים וזוהי הרי עיקרה של תובענה זו.
47.
לחודשים נובמבר 2012 עד ינואר 2013 הופרשו עבור הנתבע כספים לקופת גמל (לא לקרן השתלמות) בסך של 5,163 ₪, בהתאם להוראות ההסכם.
48.
באשר להחזרי הטלפון הנתבעים, החוזה אינו קובע 250 ₪ לחודש אלא 250 יחידות מנייה שמהווים 4,032 ₪ לכל התקופה במצטבר, בתוספת סך של 3,640 ₪ אחזקת טלפון ובסך הכול אכן מגיע לנתבע עבור כל התקופה זיכוי של 7,672 ₪ בגין רכיב הטלפון.
49.
בסך הכל מודה התובעת כי לנתבע עומדת זכות בגין הפעלת הסוכנות במהלך חודש פברואר ומחצית מרץ 2013 בסך 13,943 ₪ ובנוסף זכאי הנתבע לתשלום בגין "פעולות אחזקה והתחשבנות סוכן" (כולל אי השתתפות בהוצ' טלפון כאמור לעיל) בסך 10,728 ₪. לפיכך, סך הסכומים המגיעים לנתבע בהם מודה התובעת הינם 24,671 ₪. סכומים אלו עוכבו על ידי התובעת לטענתה כדין, בהתאם להוראות ההסכם, וקוזזו מיתרת חובו של הנתבע כלפיה.
עדים וראיות
50.
מטעם התובעת העידו הממונים על הדואר ביו"ש במועדים הרלבנטיים מר עופר ומר בכר וכן מנהל תחום התשלומים מר אבי פנקסוביץ'.
51.
מטעם ההגנה והתביעה שכנגד העיד הנתבע.
העידו גם הנתבעים 2 ו-3 וכן מומחית לכתב יד מטעמם, אולם כאמור לעיל, התביעה כנגדם נדחתה בהסכמה.
52.
בימים 16.1.17 ו- 19.3.17 התקיימו דיוני ההוכחות ולאחר מכן הוגשו מטעם הצדדים סיכומים בכתב.
דיון והכרעה
53.
עיקרה של התביעה הראשית נעוצה בעילת עשיית עושר ולא במשפט. לעמדת התובעת, הנתבע קיבל במשך השנים סכומי כסף מדי חודש אשר הצטברו יחד לסכום התביעה, זאת בגין עבודה שכלל לא בוצעה על ידו ובעקבות טעות מטעמה. לפיכך התקיימו כל יסודות דין עשיית עושר ולא במשפט המקימים לנתבע חובת השבה. בכתב תביעתה טוענת התובעת כי היא זכאית לסעדים הנתבעים על ידה גם מכוח דיני החוזים, אולם לא הובהר איזו הוראה חוזית שבין הצדדים הופרה על ידי הנתבע, מה גם שחוזה החלוקה בבתים אשר בגינו הוסיפה התובעת לשלם לנתבע בתקופת המחלוקת,
כלל לא צורף לכתב התביעה. הנתבע מטעמו טוען כאמור, כי סכומים אלו שולמו לו כדין ובהסכמה, זאת במסגרת התמורה הכוללת להפעלת סוכנות הדואר על ידו.
54.
נחל את מסענו בבחינת התקיימותן של יסודות חובת ההשבה האמורה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, (להלן: "החוק"). ככל שנגיע לכלל מסקנה כי יסודות אלו נתקיימו, נמשיך לבחינת התקיימות יסודות הפטור מהשבה, האמור בסעיף 2 לחוק. (הש'
ע"א 1761/02
רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ
, [פורסם בנבו] פסקה 49 לפסק דינו של השופט חשין).
55.
במסגרת הדיון ניתן דעתנו בין היתר לשאלות הבאות:
א.
האם סוכם בין הצדדים כי הנתבע יוסיף לקבל תשלום בגין סעיף "מחלקי הדואר" על אף שפסק מלחלק דברי דואר כפי שטוען הנתבע, או שמא מדובר בטעות

כפי שסבורה התובעת;
ב.
ככל שהדברים אכן סוכמו בין הנתבע לבין הממונה מר עופר, האם סיכום דברים זה מחייב את התובעת;
ג.
ככל שתתקבל עמדת התובעת כי מדובר בטעות, ואולי אף ברשלנות מצדה, מה משקלן של אלו, והאם יש בכך כדי לפטור הנתבע מחובת ההשבה;
ד.
האם מתקיימת בעניינו של הנתבע עילת "שינוי מצב לרעה" או נסיבות אחרות העושות את ההשבה "בלתי צודקת" בהתאם לסעיף 2 לחוק;
56.
סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט,
קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
57.
בדנ"א 10901/08

בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ''ד סה(1) 350
, הטעימה כב' השופטת מ' נאור (כתוארה דאז) כי סעיף זה מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט, ואלו הם: התעשרות; שבאה לזוכה מן המזכה; שלא על פי זכות שבדין (פסקה 34 לפסה"ד):

"
סעיף 1 לחוק עשיית עושר
מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו... היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה "קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". היסוד השני עניינו בשאלה האם ההתעשרות האמורה באה לזוכה על חשבונו של המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין"...
58.
נבחן להלן האם שלושת יסודות אלה אכן מתקיימים בענייננו. כאמור לעיל, אין חולק כי הנתבע קיבל מאת התובעת תשלום חודשי קבוע תחת סעיף "מחלקי דואר" בהודעת הזיכוי, זאת במשך כל התקופה שבמחלוקת. עוד אין חולק כי במהלך כל תקופה זו לא בוצעה חלוקה רגלית של דברי דואר על ידי הנתבע לבתי התושבים ביישוב. לפיכך אין חולק כי הנתבע התעשר, והתעשרות זו באה לו מידי התובעת. אך האם התקיים היסוד השלישי המתנה את ההתעשרות בכך שתהא "שלא על פי זכות שבדין", או שמא בענייננו מדובר בתשלום ששולם לנתבע כדין, בתמורה להפעלת סוכנות הדואר לרבות כלל הפעולות הכרוכות בכך ובהסכמת התובעת באמצעות נציגה מר עופר.
מעמדו של מר אורי עופר כשלוח התובעת
59.
בטרם נתחקה אחר כוונת הצדדים במועדים הרלבנטיים, נייחד מילים מספר למעמדו של מר עופר כממונה מטעם התובעת על פעילותו של הנתבע. מתוך העדויות שנשמעו בפני
י, אין חולק כי מר עופר היה הסמכות הבלעדית מטעם התובעת כלפי הנתבע. עופר שימש בכל התקופה הרלבנטית הממונה על הדואר ביהודה ושומרון ובמסגרת זאת היה הממונה הישיר על הנתבע. הקשר הראשוני בין התובעת לנתבע בתקופת השביתה של עובדי רשות הדואר בשנת 2006 נעשה באמצעות מר עופר. מר עופר הוא זה שסיכם בשם התובעת עם הנתבע את תנאי העסקתו ואת היקף עבודתו, והנתבע חתם על ההסכמים בפני
מר עופר. בשנת 2009 כאשר פחתה הכנסתו של הנתבע בעקבות ביטול מרכז החלוקה, היה זה מר עופר שהחליט להותיר לנתבע אזור חלוקה רגלית, כך העיד מר עופר (עמ' 11 שו' 5):

"באותה תקופה החלטתי שמשום שלקחתי מעופר
(עופר שמעונוב
=הנתבע, מ.פ.) את כל מרכזי החלוקה והייתה לו ירידה משמעותית בתשלום, החלטתי להשאיר לו את איזור החלוקה בברכפלד, שיהיה בכל זאת משהו".
60.
הבקרה על התשלומים הקבועים ששולמו לנתבע היתה אף היא באחריותו הבלעדית של מר עופר (ר' למשל עמ' 15 שו' 17, עמ' 18 שו' 26, עמ' 30 שו' 24-32), ועל כך ניתן דעתנו בהמשך. לדברי הנתבע, כאשר נדרש בירור באשר לפעולות המפורטות בהודעות הזיכוי, ישב הנתבע עם מר עופר והשניים בררו את העניין. הנתבע העיד באשר לנוהל בדיקת החשבונות שנעשתה בינו לבין מר עופר (עמ' 38 שו' 16):

"הוא היה יושב מולי והיינו עוברים שורה שורה. אמרתי לו מה עשינו יותר ומה פחות ומה נראה לי או לא נראה לי... החשבוניות היו מולו כל הזמן. יותר מזה, כשהיה רואה דברים חריגים, היה מתקשר לשאול איך הצלחנו להגיע ליעד ואיך עשינו כל דבר. הוא ידע הכל וניהל הכל".
61.
גם מנקודת מבטה של התובעת כמערכת, היה זה מר עופר שהיווה את חוליית הקישור הבלעדית בינה לבין הנתבע. מר פנקסוביץ מנהל תחום התשלומים בתובעת נשאל באשר לטיב הקשר שבין מחלקת התשלומים שבניהולו לבין הנתבע-הסוכן והשיב: "אין בינינו קשר ישירות, יש גוף מתווך - המרחב"...בהמשך נשאל מי היה מדווח למחלקת התשלומים באשר לסכומים הקבועים אשר יש לשלם לסוכנים, והשיב: "אורי" (=אורי עופר, מ.פ.), (עמ' 24 שו' 4-17).
הנתבע מצדו העיד אף הוא כי: "הכל עבר דרך אורי עופר. פנקסוביץ תמיד היה אומר שהקשר הוא דרך אורי עופר. רק דרך המרחב" (עמ' 36 שו' 5).
62.
כללו של דבר, הן מנקודת מבטו של הנתבע והן מנקודת מבטה של התובעת, היה זה מר עופר ששימש כנציגה הבלעדי של התובעת כלפי הנתבע לכל דבר ועניין. למעשה, הפעם הראשונה בה בדק מאן דהו מטעם התובעת את מערכת התשלומים הקבועים שבין הצדדים זולת מר עופר, היתה כאשר מר בכר החליף את מר עופר בתפקידו.
63.
לאור האמור, אני מסיק כי דעתו ועמדתו של עופר במסגרת יחסיו עם הנתבע הן הן דעתה ועמדתה של התובעת. מר עופר היווה שלוח ונציג של התובעת כלפי הנתבע, והאחרון ראה זאת באופן זה והסתמך על כך. אף התובעת עצמה ראתה כך את פני הדברים וזהו המצג אשר הציגה בפני
הנתבע לאורך כל תקופת כהונתו של מר עופר. לנתבע לא היה כל יסוד להניח שיתכן כי מר עופר חורג מסמכותו או כי נדרשת הרשאה מיוחדת על מנת להסמיך את מר עופר לצורך הגעה לסיכום כלשהו. לפיכך, בהתאם לתורת "השליחות הנחזית" עמדתו של מר עופר מהווה כלפי הנתבע את עמדת התובעת, זאת אף אם יוכח להלן כי מר עופר חרג מהרשאתו, "עיגל פינות", העלים עין, או פעל על דעת עצמו.
64.
בע"א 1286/90
‎

‎
בנק הפועלים בע"מ
‎

‎
נ' ורד הלבשה
, פ''ד מח(5) 799 נקבע בסעיף 13 לפסק דינו של כב' הנשיא שמגר:

"מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר חריגה מהרשאה ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה. עמדת משפטנו גורסת, כאמור, כי השליחות היא קטגוריה אובייקטיבית, לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת".
65.
לפיכך, נוכח מעמדו של מר עופר כממונה הישיר וכנציג הבלעדי מטעם התובעת כלפי הנתבע, הרי שככל שנסיק כי בין עופר לבין הנתבע סוכם על המשך תשלום סעיף מחלקי הדואר – הרי שסיכום זה מחייב את התובעת, וזאת אף אם לימים יתברר כי מר עופר חרג מהרשאתו. (עוד לעניין זה נא ר' ע"א 3526/11 כראדי אברהם נ' צנציפר - חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ [פורסם בנבו]). לפיכך, עלינו למקד מבטנו כעת לאשר התרחש בין מר עופר לבין הנתבע בתקופה הרלבנטית לנסיבות התביעה דהיינו החל מחודש יוני 2009 ואילך.
שיטת תגמול "גלובאלית" או "סוכמת"
66.
נפרוש תחילה את האפשרויות שבפני
נו. ניתן להבין את מערכת התגמול שבין התובעת לנתבע באחת משתי דרכים. הדרך האחת תראה בתשלום הכולל המשולם לנתבע על ידי התובעת מדי חודש, כתשלום העומד בפני
עצמו ללא תלות בסכום החלקים המרכיבים אותו. דרך זו תיקרא להלן: "שיטת תגמול גלובאלית". בהתאם לשיטה זו, יכול וסעיפים מסוימים ישמשו כסעיפי סל אך בפועל לא תתקיים פעילות בגינם, מנגד עשויות להימצא פעולות אשר מבוצעות באופן שוטף ואשר בגינן לא מצוין סעיף תשלום בהודעת הזיכוי, בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו". הדבר יכול לנבוע מקושי בירוקרטי לתת ביטוי מדויק לכל פעולה, ולחלופין מחוסר הקפדה או חוסר תשומת לב. לדברי התובע באופן זה התנהלו הדברים במהלך השנים, כאשר מחד קיבל תשלום בגין סעיף "מחלקי הדואר" על אף שפעילות חלוקת דואר רגלית לבתי התושבים לא בוצעה על ידו בפועל כלל, אך מאידך בצע פעולות מסוימות כדוגמת ריקון תיבות הדואר מדי יום בשעות אחר הצהריים, הגדלת היקף שעות פעילות הסוכנות וכיו"ב, על אף שלפעילויות אלו אין כל זכר בהודעת הזיכוי. נדייק, כי התשלום החודשי מורכב כזכור מתשלומים קבועים ומתשלומים משתנים, כהגדרתם לעיל. בהתאם לכך, היבט התמורה הגלובאלית מתייחס אך ורק למרכיב התשלומים הקבועים אלו שנקבעו בהסכם בין הצדדים, בעוד סכומי התשלומים המשתנים הינם תוצאה ישירה של המדדים האוטומטיים המונים ומודדים את הפעילות המשתנה באמצעות ממשקים ממוחשבים (לעניין האבחנה בין התשלומים הקבועים לבין התשלומים המשתנים ראה עדותו של פנקסוביץ, עמ' 24 שו' 5 עד 21).

67.
הדרך השנייה תגרוס, כי התשלום המשולם לנתבע בסופו של כל חודש אינו אלא סיכום של סעיפי הפעילות השונים המרכיבים אותו, הן התשלומים הקבועים והן המשתנים. שיטה זו, אשר תיקרא להלן "שיטת תגמול סוכמת", הינה בבחינת "אין בכלל אלא מה שבפרט".
יוער ויודגש כי במסגרת זו אינני בוחן את שיטת העבודה של התובעת כמערכת במשרדי המטה וההנהלה, אלא את האופן בה ראו הצדדים הקונקרטיים להליך זה את טיב ההתקשרות ביניהם – דהיינו הנתבע ומר עופר.
68.
בהתאם לכך, ככל שנגיע לכלל מסקנה כי הבסיס ליחסי הצדדים כפי שהצדדים עצמם ראו זאת בזמן אמת והסכימו לכך, היתה שיטת תגמול גלובאלית, ללא תלות בפרטי מרכיבי הודעת הזיכוי, הרי שהיסוד השלישי "שלא על פי זכות שבדין" לא מתקיים בענייננו, שהרי כלל התשלום היווה תמורה כוללת עבור כלל הפעולות. ממילא לא התקיימו תנאי סעיף 1 לחוק המקימים חובת השבה. מאידך, ככל שנסיק כי שיטת התגמול שנהגה בין הצדדים היתה שיטת תגמול סוכמת, הרי ששני הצדדים הבינו, או שהיה עליהם להבין, כי ככל שמשולם מדי חודש בחודשו תשלום קבוע אשר אין מאחוריו דבר – תשלום זה מהווה התעשרות שלא כדין, עליה חלה חובת השבה, וככל שהנתבע ניצל את טעותה של התובעת ולא גילה זאת, יתכן שיהיה בכך קיום החוזה שלא בתום לב.
69.
אפשרות שלישית עשויה להפוך את הדברים למורכבת יותר: יתכן שכל אחד מן הצדדים ראה את הדברים בצורה שונה. הנתבע מצדו קיבל את התמורה לעבודתו מדי חודש וסבר כי מדובר בתמורה כוללת גלובאלית ולא ייחס חשיבות לסעיפי הזיכוי השונים המרכיבים את הסכום הכולל. יתכן אף שהנתבע סבר כי כך רואה את הדברים התובעת עצמה באמצעות מר עופר. מנגד, יתכן שהתובעת מצדה באמצעות מר עופר סבורה היתה כל העת כי הודעת הזיכוי סוכמת את הפעילויות המבוצעות על ידי הנתבע, הא ותו לא, ולא העלתה על דעתה את האפשרות כי הודעת הזיכוי כוללת סעיף שגוי אשר אין לו גיבוי במציאות. בהינתן שאלו הם פני הדברים, יהיה עלינו ליתן דעתנו לשאלה האם התעשרות באופן זה המבוססת על טעות ואולי על התרשלות מצד התובעת - הינה התעשרות "שלא כדין" המקימה חובת השבה.
טעות, רשלנות, העלמת עין ואי אכפתיות
70.
כבר עתה יובהר, הסתמכותו של זוכה על טעותו של מזכה, אף אם מדובר בטעות המכילה מידה של רשלנות, אין בה כשלעצמה כדי להפוך את התעשרותו של הזוכה לכדי התעשרות "על פי זכות שבדין" ואיננה פוטרת כשלעצמה את הזוכה מחובת ההשבה. בע"א 292/68 יפת נ' הרולד איסטווד, פ"ד כג(1), 604 (להלן: "עניין יפת") נאמר:

"הלכה פסוקה היא, שרשלנות ואפילו רשלנות ניכרת אינה מכשילה את זכות ההשבה... אמת, נכון הדבר, כאשר שולם הכסף לחתמי לוידס
(הנתבע), היו בידי הבנק (התובע) הנתונים מהם ניתן היה להסיק את המסקנה הנכונה בדבר שער החליפין שחל על תשלום זה. אילו התעלם הבנק מנתונים אלה מתוך לא-אכפתיות ומתוך רצון לשלם לחתמי לוידס את הסכום הגדול יתר על המידה, יהא אשר יהיה הסכום המגיע להם כדין – שאני. אז היה התשלום בחינת תשלום רצוני..."
71.
גם טעותו ותום לבו של הזוכה, אינם מהווים כשלעצמם טענת הגנה ואינם מהווים עילה לפטרו מחובת השבת כספים שהגיעו אליו מאת המזכה שלא על פי זכות שבדין. בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ''ד ס(4) 545, נקבע:

"שאלת תום לבו של מקבל התשלום אינה כלל לעניין, מכל מקום בשלב בירור השאלה אם קמה ונהייתה עילת השבה. עיקר הוא בשאלה אם, ואם לאו, עשה מקבל התשלום בפועל עושר ולא במשפט. טעות מצדו של מקבל התשלום – גם טעות שבתום לב – אין בה כדי לשלול חובת השבה..."
72.
עם זאת, וכפי שכבר נרמז בעניין יפת לעיל, ככל שמדובר בטעות וברשלנות המלמדים על "לא-אכפתיות" מצד המזכה, הרי שבמקרים המתאימים לכך, ניתן יהיה להסיק כי המזכה נתן הסכמתו ולו בדרך של הסכמה מכללא, להתעשרותו של הזוכה. במקרים כגון אלו, ניתן יהיה לקבוע כי הלכה למעשה מדובר ב"תשלום רצוני". עצימת עיניו של המזכה, ואי האכפתיות שנוקט כלפי התעשרותו של הזוכה, עשויים להוביל לקביעה לפיה אין מדובר עוד בהתעשרות שלא על פי זכות שבדין, אלא להפך בהתעשרות כדין, המבוססת על הסכמה, ולמצער – על הסכמה מכללא. במקרים כגון אלו, פניה בדיעבד לזוכה ודרישה להשבה רטרואקטיבית עשויה דווקא היא להוות - דרישה שלא על פי זכות שבדין. כך כותב
ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', מהדורה שניה, 1998, עמ' 823:

"...עם זאת, עשויה רשלנות ובעיקר הימנעות מבירור עובדות (או, כאשר מדובר בטעות שבדין, מבירור שאלה משפטית) ומשימוש במקורות אינפורמציה, לשמש ראיה (אף שאין זו ראיה מכרעת כלל) שהתשלום נעשה מתוך אי-איכפתיות לגבי העובדות, וכי המשלם בחר לשלם – יהא המצב העובדתי (או המשפטי) אשר יהיה. במקרה כזה תישלל האפשרות להשבה.
73.
הלכה היא כי עצימת עיניים עשויה להיחשב לעיתים כמודעות. הדברים אמורים אף בהליך הפלילי בו נדרשת מחשבה פלילית (ר' סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין,
כמו כן ר' למשל
ע"פ 5046/93 מ"י נ' הוכמן, פ"ד נ
(1) 2, (1996) בעמ' 9). הדברים אמורים על דרך קל וחומר גם בהליך האזרחי, כאשר בנסיבות המתאימות תיחשב עצימת העיניים אף לחוסר תום לב. "העוצם את עיניו במתכוון מלראות את האמת, מתוך הלך נפש של 'לא איכפתיות' רואים אותו כאילו פעל בחוסר תום לב" (ר' ע"א 109/87
חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ''ד מז(5), 1 וכמו כן
ע"א 7785/99 ארוך נ' פאריינטי, פ''ד נה(3) 85). ראה לעניין זה גם השקפתה של השופטת בן-פורת (בחוות-דעת המיעוט שלה) בע"א 628/77
חסיד נ' קנופף, בעמ' 232.
74.
לפיכך, ככל שנסיק כי הנתבע הבין כי שיטת התגמול הנוהגת בין הצדדים הינה גלובאלית, אולם מר עופר מצידו כשלוח של התובעת עצם עיניו או אף נקט מידה של העלמת עין מכוונת עד כדי אי אכפתיות ואיפשר לנתבע להסתמך על כך – יהווה הדבר הסכמה מכללא לסכומים החודשיים אשר שולמו לנתבע. יתירה מזו, יהיה זה חוסר תום לב לחזור כיום שנים לאחר מעשה לנתבע ולדרוש ממנו להשיב את הסכומים אשר קיבל ועליהם הסתמך.
75.
לאחר עיון בתצהירי הצדדים, בעדויותיהם ובכלל החומר שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה, כי בכל הקשור לנקודת מבטו של הנתבע – הרי שזה סבר כל העת כי התשלום ששולם לו על ידי התובעת מהווה תשלום גלובאלי עבור כלל הפעולות הכרוכות בהפעלת סוכנות הדואר על ידו. לדידו, הודעת הזיכוי יכול שתכלול סעיף זה או אחר אשר בפועל לא בוצע על ידו – כגון סעיף "מחלקי דואר", אך מאידך לא תכלול סעיפים אשר בפועל בוצעו על ידו, כגון סעיף ריקון יומי של תיבות הדואר. הנתבע לא חש לכך ולא מצא לנכון לפעול לתיקון הודעות הזיכוי, כל עוד הסכום הכולל תאם את ציפיותיו. לא זו בלבד שהנתבע עצמו לא ייחס כל חשיבות לחלוקת הסעיפים הפנימית בתוך הודעת הזיכוי, אלא הנתבע אף סבר כי התובעת עצמה אינה מייחסת חשיבות לחלוקת סעיפים הנ"ל, זאת בין היתר נוכח התנהגותו של מר עופר. מסקנתי זו מבוססת בין היתר על הממצאים הבאים:
76.
הנתבע העיד כי מספר פעולות נעשו על ידו באופן קבוע במשך השנים, אשר כנגדן לא הופיע כל סעיף זיכוי בהודעת הזיכוי. כך למשך העיד הנתבע כי במשך השנים הלכה וגדלה אוכלוסיית תושבי היישוב, אולם הוועדה האמונה על ביצוע ההתאמה בין התגמול הניתן לסוכן הדואר לבין היקף הפעילות הנדרש בגין זמן החלוקה – לא דווחה על כך. בהתאם לכך לא שונה התגמול בגין זמני החלוקה. מר עופר בעדותו אישר זאת (ראה עמ' 13 שו' 27 – עמ' 14 שו' 4).
לטעמו של הנתבע, הדרך לתגמלו היתה בעקיפין,
בדרך של חתימה על הסכמי החלוקה בבתים.
77.
עוד העיד הנתבע כי במהלך התקופה הראשונה, ריקון תיבות הדואר (כ-16 עד 18 תיבות הפזורות ברחבי היישוב) נעשה במהלך היום ללא שעה קבועה. אולם בשלב מסוים התעוררה דרישה לבצע איסוף וריקון של תיבות הדואר לא לפני השעה 17:00 אחר הצהריים, צעד שחייב נסיעת איסוף מיוחדת. מטעמים בירוקרטיים לא ניתן היה לתגמל את הנתבע בגין נסיעה קבועה זו, ולפיכך סוכם בינו לבין מר עופר כי ייחתם חוזה חלוקה רגלית נוסף, הפעם בין התובעת לבין הניה, אשתו של הנתבע, וכך העיד הנתבע (עמ' 36 שו' 23):

"...חוק הדואר החדש חייב את הדואר לאסוף דואר יוצא מהעיר כשב-17:00 נלקח הדואר האחרון. עד אז לא היתה שעה קבועה, בדרך כלל בצהריים מביא חבילות ולוקח את הדואר. הייתה על זה צרמוניה בציבור וקבעו על זה היסע מיוחד שאוסף את הדואר בחמש. היינו צריכים בארבע להתחיל איסוף של כל התיבות בעיר, להביא למרכז בעזרת מערכת "נתיב". זה היה פיילוט. שאלתי אותו (את אורי עופר – מ.פ.) איך ישלמו על זה, הוא אמר לי בוא נשב...עוד לא סדרו איך לשלם את זה. זה לא חלוקת דואר. הוא אמר לי כמה שווה לך ללכת לעשות עם האוטו שלך שעה מארבע עד חמש, והוא החתים את החוזה של החלוקה על שם אשתי לפי הסכומים. אשתי מעולם לא חלקה דואר, היא ישבה בסוכנות ועבדה...
78.
בעקבות הפסקת חוזה מרכזי החלוקה והמעבר לחלוקה רגלית על ידי יחידת הדוורים, נשלח לנתבע על ידי מנהל המרחב מר חיים מזעקי מכתב ביום 5.2.2009 (נספח 4 לתצהיר עופר). בהתאם למכתב זה, החל מיום 1.4.09 יסתיים החוזה בין הצדדים בכל הקשור למרכז החלוקה. מכתב זה לא ביטל את הסכם החלוקה בבתים. מכתב זה נשלח בהעתקים למספר גורמים בתובעת, וביניהם סמנכ"ל הכספים, סמנכ"ל התפעול והממונה מר אורי עופר. לאחר משלוח מכתב זה המבהיר באשר לסיום חוזה ההתקשרות לחלוקת הדואר במרכזי החלוקה, וידיעת כל הגורמים הרלבנטיים בתובעת, סבר הנתבע כי הסכומים המשולמים לו מכאן ואילך מוסכמים ומבוקרים, ולפיכך לא היתה לו כל סיבה לחשוב כי הסכומים המשולמים מכאן ואילך מקורם בטעות. יודגש כי במכתב זה, כמו גם בכל מכתב אחר מאוחר יותר, לא נכתב כלל כי מכאן ואילך יבוטל גם חוזה החלוקה בבתים, למעשה עד היום טרם בוטל חוזה החלוקה בבתים באופן רשמי. בהעדר ביטול חוזה החלוקה בבתים, סבר הנתבע כי קיימת הסכמה מטעם התובעת להמשך התשלום על פי חוזה זה.
79.
הנתבע העיד כי במהלך התקופה נחתמו עמו מספר חוזי חלוקה בבתים. למען הדיוק שני חוזים נחתמו עמו, וחוזה אחד נוסף כאמור עם אשתו הניה. לדבריו, המטרה המשותפת הייתה להביא לכך שהפעלת סוכנות הדואר תהיה כדאית כלכלית עבורו על מנת שיוסיף להפעילה. בהתאם לכך, שולמו לו במסגרת הודעות הזיכוי החודשיות תשלומים בגין שעות החלוקה לבתים, בגין שעות מיון הבוקר ובגין נסיעות חופשי חודשי מחיפה לירושלים, זאת על אף שהנתבע התגורר כל העת במודיעין עילית בה היתה ממוקמת גם סוכנות הדואר. כך העיד הנתבע בעמ' 35 שו' 11:

ש. למעשה אתה מאשר שלא בצעת חלוקת דברי דואר
ת. אני מאשר שלא עשיתי מיון בוקר וקיבלת על זה 50 שעות.
ש. בסעיף 3 אתה מאשר שלא נסעת ולא השתמשת בחופשי חודשי.
ת. זה לא נכון, זו הטבה בלי קשר לנסיעות בפועל כדי לעשות את זה כדאי. החופשי חודשי הוא הגדול ביותר שאפשר לתת בלי קשר למקום המגורים שלי שהיה במודיעין עילית. זו היתה הטבה. זה היה כדי לסדר את השכר, שבלתי אפשרי לקבל 16 ₪ לשעה על חלוקה רגלית, אז הוסיפו סכום של מיון בוקר.
80.
גם מעדותו של מר עופר ניתן ללמוד כי למשך תקופת החוזה, נתן האחרון דעתו על כך שהפעלת סוכנות הדואר צריכה להישאר כלכלית עבור הנתבע, שאם לא כן, לא ימשיך הלה את פעילותו. כך למשל, כפי שפורט לעיל, לאחר הפסקת מרכזי החלוקה, נחתם חוזה החלוקה בבתים על מנת לשמר את כדאיות עבודתו של הנתבע. כך העיד מר עופר (עמ' 11 שו' 5):

"באותה תקופה החלטתי שמשום שלקחתי מעופר
(עופר שמעונוב
=הנתבע, מ.פ.) את כל מרכזי החלוקה והייתה לו ירידה משמעותית בתשלום, החלטתי להשאיר לו את איזור החלוקה בברכפלד, שיהיה בכל זאת משהו"
81.
בדיון קדם המשפט מיום 13.5.14 הבהירה ב"כ התובעת את אשר ארע בשנת 2009 עם ביטול מרכזי החלוקה (עמ' 2 שו' 12):

"חלוקה רגלית הופסקה והועברה לדוורים עובדי הדואר. בשלב זה אני סבורה כי הנתבע 1 פנה לאורי ואמר לו כי זה לא כלכלי לו להמשיך ולתפעל את הסוכנות, הוצע לו להמשיך בחלוקה רגלית, נתנו לו איזור גיאוגרפי מסויים ועבור כך ירוויח אותו סכום נקוב, גם שלא היה צורך בכך..."
82.
מן האמור לעיל אני מסיק, כי מבחינתו של הנתבע ומנקודת ראותו, התשלום אשר שולם לו מדי חודש נתפס כתשלום גלובאלי אשר נועד בין היתר לשמר את הפעלת סוכנות הדואר כדאית וכלכלית עבורו. מבחינתו, לא הייתה חשיבות רבה לשאלה האם התשלום ישולם לו בעבור תוספת ריקון תיבות הדואר בשעה 17:00 מדי יום או שמא אותה תוספת תשולם בעבור חלוקה רגלית בבתים. לדידו, די בכך שהסכום המשולם לו תואם את הסיכום שסוכם עמו ואת ציפיותיו. הנתבע לא ציפה שתהיה התאמה מוחלטת בין סעיפי הודעות הזיכוי לבין פעולותיו המבוצעות בפועל, כשם שלא חש להבהיר בכתובים כי איננו נוסע מדי יום מחיפה לירושלים ואיננו נזקק לכרטיס חופשי חודשי היות והוא מתגורר במודיעין עילית.
83.
לא זו בלבד, שכך הנתבע ראה את מערכת היחסים, שוכנעתי במידה מספקת של וודאות, כי הנתבע האמין בכל לבו כי כך בדיוק רואה גם מר עופר את הדברים וכי התשלומים המשולמים לו חודש בחודשו בגין סעיף "מחלקי הדואר" אינם נובעים מטעות אלא משיטת תשלום גלובאלית, אשר נועדה לכלול את כלל פעילותיו ולשמר את רווחיות הפעלת הסוכנות. בעדותו תיאר הנתבע כיצד מר עופר והוא ישבו ועברו על הודעות הזיכוי "שורה שורה" על מנת לזהות חריגות (עמ' 38 שו' 16). כך למשל, כאשר שולם בטעות תשלום ביתר בגין חוזה החלוקה שבין התובעת לבין אשת התובע, הצדדים ישבו וערכו התחשבנות, באופן שבחודש שלאחר מכן קוזז התשלום העודף (ר' עדות פנקסוביץ עמ' 27 שו' 13).
84.
חוזה החלוקה בבתים שצורף כנספח 2 לתצהיר מר עופר מתייחס לתקופה שבין החודשים פברואר לדצמבר שנת 2006, בעוד תאריך החתימה שמופיע בכותרתו הינו 2.7.2009. התובעת טוענת אמנם כי מדובר בטעות קולמוס וכי לאמיתו של דבר החוזה נחתם בשנת 2006 ובדרך כלשהי נרשם בטעות בכותרתו שנת 2009. הנתבע מצדו אף הוא אינו מספק הסבר הגיוני לכך. מכל מקום הרושם המתקבל מחוזה זה הינו כי מדובר במסמך אשר נועד ליצור גיבוי חוזי לתשלום אשר משולם בפועל כדבר שבשגרה. גם עניין זה תומך במסקנה כי התשלום החודשי אינו מורכב מסך חלקיו, אלא מדובר בתשלום גלובאלי עליו הסכימו הצדדים ואשר מגובה במקביל ואולי אף רטרואקטיבית במערכת חוזית.
85.
מר עופר נשאל בעדותו האם יתכן שבמסגרת הודעת הזיכוי תהיה הסטה מסעיף לסעיף, והשיב (עמ' 16 שו' 18): "יכול להיות שיש טעויות בהגדרות, אבל זה בשוליים". עוד נשאל מר עופר, כיצד הוא מסביר שהנתבע קיבל מדי חודש בחודשו במשך כ-4 שנים תשלום בגין סעיף שלא בוצע על ידו והאם לדעתו ומתוך היכרותו עם הנתבע, מדובר למעשה ברמאות מצד הנתבע. בתשובתו השיב מר עופר ואף חזר ושנה כי הוא יכול להסביר את הדברים רק מנקודת המבט שלו (עמ' 16 שו' 9-12). למעשה מר עופר נמנע מלייחס לנתבע רמאות והתמקד בטעותו שלו.
86.
מכל האמור לעיל אני למד, שלא זו בלבד שהנתבע סבר כי התשלום המשולם לו הינו תשלום גלובאלי, אלא לאור התנהגות התובעת באמצעות מר עופר, אף סביר ומתבקש היה מצדו לסבור כי זו גם הדרך בה רואה התובעת את מערכת היחסים. לפיכך, אף לא היה מקום לצפות מהנתבע באותה העת להתעקש על עריכת התאמה מדוייקת בין סעיפי הזיכוי כפי שהופיעו בהודעת הזיכוי לבין פרטי פעולותיו המבוצעות בפועל בסוכנות.
87.
ומה באשר לתובעת? כיצד היא ראתה את שיטת התגמול של הנתבע? אפשרות אחת הינה, כי גם התובעת באמצעות נציגה מר עופר ראתה לנגד עיניה שיטת תגמול גלובאלית ללא ייחוס חשיבות למרכיבי התשלום. בהתאם לאפשרות זו, רק כאשר נכנס מר בכר לתפקידו והחליף את מר עופר, החליטה התובעת לשנות את עמדתה וקבעה כי שיטת התשלום תהיה סוכמת, ובכך שינתה התובעת רטרואקטיבית ושלא כדין את עמדתה. מסקנה זו תוביל לדחיית טענתה התובעת. אפשרות שניה הינה כי גם בתקופתו של מר עופר שיטת התגמול היתה סוכמת, אולם כפי שהעיד מר עופר מדובר בטעות בדיווח, אשר בגינה לא נגרע סעיף מחלקי הדואר מהודעות הזיכוי השוטפות של הנתבע. מסקנה זו יכול ותביא לתוצאה לפיה גם אם הנתבע טעה בפרשנות המציאות, אין בכך כדי לפטרו מחובת השבת כספים אשר הגיעו לידיו שלא כדין ועקב טעות. האפשרות שלישית הינה, כי מר עופר לא נתן דעתו כלל לעניין. תיפקודה, פעילותה וביצועיה של סוכנות הדואר ביישוב היו אמנם בראש מעייניו כממונה המרחבי, אך הוא לא טרח לבדוק האם יש התאמה בין סעיפי הזיכוי לבין הפעולות המבוצעות על ידי הנתבע ואולי אף עצם והעלים עיניו מכך. אפשרות זו תוביל למסקנה כי מדובר בעצימת עיניים ובאי אכפתיות המהווה הלכה למעשה הסכמה מכללא לשיטת התגמול הגלובאלית.
88.
לאחר ששמעתי בקשב רב את עדויות עדי התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי האפשרות השלישית היא ההולמת ביותר את עמדתה של התובעת, כפי שבאה לידי ביטוי באמצעות מר עופר. דהיינו, מדובר בהעלמת עין ובאי אכפתיות ולמעשה בהסכמה מכללא לשיטת התגמול הגלובאלית, או בלשון בית המשפט העליון בפרשת יפת: "לא אכפתיות" המהווה למעשה "תשלום רצוני". אנמק את הכרעתי:
89.
בעוד הנתבע הקפיד בעדותו לפרט כל פרט במסגרת יחסיו עם מר עופר, מר עופר עצמו לא זכר פרטים רבים. הביטוי "לא זוכר" חזר פעמים רבות בעדותו בכל הקשור לנושאים הבירוקרטיים שבין הצדדים, להבדיל מן הנושאים התפעוליים. לא ניתן כמובן להאשים את מר עופר בכך, שכן בניגוד לנתבע אשר ניהל את ענייניו מול ממונה אחד, מר עופר ניהל את ענייניו שלו מול סוכנים הרבה. עם זאת, כאשר אנו נדרשים להשוות בין משקל עדותו של הנתבע לבין משקל עדותו של מר עופר, להעדר זיכרון זה יש ליתן משמעות.
90.
מתוך עדותו של מר עופר, ניכר שמדובר באיש ביצוע ושטח, אשר העדפתו העיקרית הינה שהעבודה תבוצע בצורה טובה ויעילה, זאת גם על פני הצורך בעמידה בתנאים בירוקרטיים אלו ואחרים. כך למשל, כאשר נשאל לגבי חתימתה של אשת הנתבע על חוזה חלוקה לבתים בעוד בפועל דברי הדואר לא חולקו על ידה מעולם, אלא ככל הנראה על ידי אחר מטעמה, השיב (עמ' 9 שו' 6): "... העיקר שהעבודה מבוצעת כמו שצריך..". באשר לתשלום לאשת הנתבע, אישר מר עופר שזה נעשה במסגרת הודעת הזיכוי של הנתבע עצמו ולא היה כל סיבה להנפיק הודעת זיכוי על שמה שהרי ממילא הכספים מופקדים לאותו חשבון בנק (עמ' 13 שו' 6).
91.
מר עופר העיד בתחילה, כי החתימה על החוזים נעשתה בפני
ו (עמ' 9 שו' 11): "מי שחותם על חוזה, חותם בפני
י". אולם בחקירתו מאוחר יותר (עמ' 18, שו' 4) הודה כי: "בדרך כלל הייתי מזהה את הערבים וחותם" ובהמשך נסוג עוד:
ש. אמרת שיכול להיות שמישהו מטעמך מגיע ומחתים.
ת. היו מקרים כאלה.
ש. בסוף מי שחתום על אימותי החתימה זה אתה?
ת. כן.
92.
הנה כי כן, העדפתו העיקרית של מר עופר היתה שה"מכונה" תעבוד, גם במחיר של "עיגולי פינה" בירוקרטיים כאלו ואחרים. הביקורת האפקטיבית לפעילות הנתבע היתה העובדה שציבור הלקוחות לא התלונן (עמ' 16 שו' 15), מעבר לכך לא נדרשה כל ביקורת נוספת והוא לא טרח כלל לעבור ולבקר את הודעות הזיכוי החודשיות.
93.
באשר לדיווח לאגף הכספים בשנת 2009, על כך שהנתבע הפסיק מלבצע את חלוקת הדואר בבתים, העיד עופר כי (עמ' 12 שו' 21): "באופן כללי מדווחים, באופן ספציפי כנראה שלא דיווחתי במקרה הזה כי המשיכו לשלם".
94.
באשר לביקורת על התשלומים הקבועים המשולמים לנתבע, אין חולק כי האחד והיחיד אשר יכול היה לפקח ולבקר על כך שתשלומים אלו משולמים באופן נכון, היה מר עופר. כך העידו עופר עצמו, פנקסוביץ ובכר. הדרך לגלות טעות בתשלומים הקבועים היתה לעבור על הודעות הזיכוי ולזהות ככל שישנה חריגה. אולם מר עופר נמנע במשך שלוש וחצי שנים מלעשות זאת. כך העיד מר עופר (עמ' 15 שו' 17):

"...אני חושב ב-2009, כשהחליפו מערכת ועברו ל-
sap
, לא היתה לי הרשאה ולפעמים ביקשתי לקבל את כל הדו"ח של הסוכנים על מנת לעבור וזה תמיד היה כך אז לא עברתי על הדפים כך שלא ידעתי. בא המחליף שלי וכנראה הסתכל על הדו"ח הזה ועלה על הטעות. אני לא. כשאני מדבר על בדיקה של דואר, זה 140-150 הודעות זיכוי. לא היה לי איך לפנות מהזמן שלי לדבר הזה. רק שם יכולתי לעלות על הטעות.... הממונה על הדואר באיו"ש הוא תפקיד תובעני, 140 טלפונים ביום, 200 מיילים, לרבות נסיעות ביחידות. פה נסגרת סוכנות, שם נפתחת, זה תפקיד עם המון משימות קשות שמעסיקות אותך"

ובהמשך בעמ' 16 שו' 12: "פה נעשתה טעות של חוסר הפקת דיווח מצדי. אולי אני אפילו לא זוכר ואולי
העברתי ולא הגיע. גם יכול להיות."
95.
אולם כשאנו משווים זאת לפעילות הביקורת שערך מר בכר, בשעה שהחליף את מר עופר בתפקידו, אנו מגלים תמונה שונה לחלוטין. מר בכר העיד (עמ' 46 שו' 1):
"הודעת זיכוי מורכבת מקסימום מ-3-4 דפים, יש 25 סוכנים ביהודה ושומרון, סה"כ 100 דפים ואני עובר על זה במחשב ומסתכל על זה עובר דף דף.
ש. כמה זמן לוקח לך לעשות בדיקה כזו?
ת. דקות...".
מר בכר נשאל, כיצד אם כן, מר עופר לא בצע פעולה כה פשוטה במשך שלוש וחצי שנים, והשיב (עמ' 46 שו' 23):
"זה לא התפקיד שלי, זה לא קשור אלי".
ובהמשך (עמ' 49 שו' 22): "אני אחראי על עצמי. תשאלו את אורי עופר".
96.
במילים אחרות, על אף שהדבר לא היה כרוך במאמץ יוצא דופן, ועל אף שהדבר היה כלול במסגרת אחריותו הבלעדית, מר עופר לא ערך כל בקרה על התשלומים הקבועים המשולמים לנתבע. בעמ' 16 שו' 15:

"לשאלה לעניין הפעולות הקבועות, אנחנו צריכים לבדוק. בד"כ אם אין תלונות על השירות שהתושבים מקבלים זה בסדר. יש את הביקורות הרגילות". ובעמ' 18 שו' 28: "הבדיקה נעשית בעקבות תלונות מעקב אחרי הודעות ראשונות ושניות. לא יכול להיות שמחלק יחלק ולא נדע, אנחנו ישר מקבלים תלונות. אם הוא לא ממיין אנחנו רואים שקים לא מחולקים".
97.
דהיינו, בעוד מר עופר דאג מקרוב לפעילות היעילה והסדירה של סוכנות הדואר ושירותי החלוקה לשביעות רצון קהל הלקוחות, הרי שלא ערך כל ביקורת על התשלומים המשולמים לסוכן, הדבר לא עמד בראש מעייניו ודומה כי הוא אף העלים עיניו מכך. באופן זה שולמו לנתבע במשך כשלוש וחצי שנים תשלומים בגין סעיף מחלקי דואר, כאשר אין כל ויכוח שחלוקת דואר רגלית לבתי התושבים לא בוצעה כלל על ידו מאז מחצית שנת 2009. התוצאה היתה שסוכנות הדואר תפקדה באופן מיטבי ורווחי, תוך מצב של "שקט תעשייתי", באופן שסוכן הדואר מרוצה והלקוחות אינם מתלוננים.
98.
אין ספק כי הנהלת התובעת לרבות הנהלת התשלומים בראשות מר פנקסוביץ לא היו מודעים לכך שסעיף מחלקי הדואר לאמיתו של דבר אינו מגובה בפעילות של ממש בדמות חלוקה רגלית של דברי דואר. זו גם הסיבה לכך שכאשר נכנס מר בכר לתפקיד ועבר על הודעות הזיכוי, כה הופתע לגלות כי סכום קבוע משולם לנתבע בגין סעיף זה, אשר במשך שלוש וחצי שנים אינו מבוצע כלל על ידו. אולם, האמת צריכה להאמר, מחלקת התשלומים לא התעניינה מעולם בתוכן הודעת הזיכוי. מבחינתה, ככל שהחשבון מאושר על ידי הממונה – מר עופר – כל שנותר למחלקת התשלומים הוא לבצע את העברת התשלום. מר פנקסוביץ העיד כי הביקורת הנעשית על ידי מחלקתו מבקרת אך ורק את הפעולות המשתנות הנמדדות באמצעות הממשקים האוטומטיים ולא את הפעולות הקבועות שמקורן בהסכם שבין התובעת לסוכן. עם זאת בכל הקשור למר עופר התמונה שונה בתכלית. מתוך העדויות עולה כי מר עופר כלל לא נתן דעתו לסעיפי הודעות הזיכוי ואף בחר שלא לבדוק אותן. כל עוד הסוכנות תפקדה באופן יעיל, לא התקבלו תלונות מאת הלקוחות והנתבע אינו מאיים בהפסקת הפעילות, דהיינו הפעילות כלכלית וכדאית עבורו – לדידו די בכך. מר עופר לא טרח לעיין בהודעות הזיכוי ובמרכיבים השונים המרכיבים אותן. אף אם עיין, לא מצא לנכון לפנות למחלקת התשלומים ולדרוש הקטנת התשלום המגיע לנתבע. התנהגות זו תואמת התייחסות גלובלית לתגמול הנתבע יותר מאשר התייחסות סוכמת.
בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי לבחון את האפשרות לפיה הנתבע ומר עופר חברו יחדיו ושלא כדין תוך העלמת עין מכוונת על חשבונה של התובעת, זאת בין היתר משום שטענה זו לא הועלתה בשום שלב על ידי התובעת.
99.
כללו של דבר, לאחר סקירת העדויות שוכנעתי כי באשר לעמדתו של הנתבע, ראה זה את מערכת היחסים כמושתתת על שיטת תגמול גלובלית אשר בגדרה "השורה התחתונה" היא החשובה ולאו דווקא מרכיביה. במובן זה, אחת היא לו אם סכום כלשהו במסגרת הודעת הזיכוי ניתן לו בגין חלוקת רגלית של דברי דואר לבתים, כרטיס חופשי חודשי מחיפה לירושלים או ריקון תיבות דואר בשעות אחר הצהריים. מאידך, באשר לעמדת התובעת באמצעות מר עופר, הרי שבין השנים 2009 עד 2012 לא נערכה ולו בדיקה אחת באשר למרכיבי השכר. מר עופר היה מרוצה מכך שסוכנות הדואר מתנהלת כדבעי, הלקוחות לא מתלוננים והנתבע מספק את הנדרש ממנו ללא טענות. במובן זה, גם אם מדובר בטעות מצדה של התובעת, הרי שהעדר הבדיקה והביקורת על ידי מר עופר במשך תקופה כה ארוכה מהווים רשלנות חריגה, אי אכפתיות והעלמת עין ולמעשה מהווים הסכמה מכללא להמשך פעילותו של הנתבע במתווה זה, דהיינו על בסיס הסכום הגלובאלי.
100.
יתירה מזו, בנסיבות המתוארות לעיל, הציפייה כי הנתבע יתריע מיוזמתו כי התשלום המשולם לו גבוה מדי, וכי משולם לו תשלום בגין סעיף שלא מבוצע על ידו – סעיף מחלקי הדואר – דרישה זו אינה סבירה. הדבר לא הטריד את מר עופר ומדוע שיטריד את הנתבע? הנתבע לא יכול היה ולא צריך היה להסיק כי התשלום אינו תואם את הסיכום בין הצדדים. כפי שהעיד מר עופר, התוספת שקיבל הנתבע בגין החלוקה לבתים, לא נבעה מצורך של התובעת אשר ממילא החלה להעסיק יחידת דוורים שכירים, אלא מרצון לדאוג לכך שלא תיפגע פרנסתו של התובע בגין ביטול מרכזי החלוקה. אכן, כאשר הכנסתו של הנתבע נפגעה, או כאשר נדרשו מהנתבע פעולות נוספות שאינן כלולות בהודעת הזיכוי כגון ריקון תיבות הדואר הקבועות, הקים הנתבע קול זעקה ואף קיבל מענה בדמות חתימת חוזה החלוקה לבתים, בבחינת "דכאיב ליה כאיבא – אזיל לבי אסיא" (תלמוד בבלי, בבא קמא, מ"ו ע"ב), לפיכך, אין לצפות כי הנתבע יפנה מיוזמתו ויבקש להקטין את השכר המשולם לו. באשר לתובעת,
כאמור, אין מדובר רק בטעות, ואף לא רק בהתרשלות. מדובר בטעות והתרשלות העולות כדי עצימת עיניים ואי אכפתיות, השקולות בנסיבות העניין למודעות ולהסכמה.
101.
כיון דאתינן להכי, עלינו לשוב ולבחון האם התקיים היסוד השלישי הדרוש לצורך ביסוס התעשרות שלא במשפט. כזכור, היסוד השלישי הוא כי ההתעשרות באה לזוכה "שלא על פי זכות שבדין". בענייננו, אני סבור כי נוכח ההסכמה מכללא להמשך ההתקשרות בין הצדדים על בסיס הסכומים הקבועים ביניהם – התשלום הגלובאלי – הרי שמדובר בתשלום המהווה זכות שבדין.
102.
באשר לשאלת התמורה – דהיינו האם כנגד התשלום ששולם לידי הנתבע תחת סעיף "מחלקי הדואר" סיפק הנתבע תמורה באופן של מתן שירות או עבודה עבור התובעת, הרי שיש לדייק: ככל שאנו בוחנים את שאלת התמורה במובנה הצר, הרי שאין ספק שהנתבע לא בצע חלוקה רגלית של דברי דואר לבתי התושבים ולפיכך לכאורה מדובר בתשלום ששולם לחינם. אולם ככל שבוחנים זאת במובן הרחב ומקבלים את פרשנות הנתבע להסכם – שיטת התשלום הגלובאלית ומנגד את אי האכפתיות והעלמת העין של התובעת – הרי שבסופו של יום כלל התמורה שניתנה לנתבע מהווה תמורה לכלל הפעילות שביצע הנתבע, (ר' לעניין זה
ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', מהדורה שניה, 1998, עמ' 840). כללו של דבר, היות שמדובר בתמורה ששולמה בהסכמה, גם אם הסכמה מכללא – הרי שלא התקיים היסוד השלישי "שלא על פי זכות שבדין".
103.
יתירה מזו, על מנת להוכיח כי התקיים היסוד השלישי, לא די בכך שהתובעת תצביע על סעיף פרטני כלשהו בהודעת הזיכוי אשר שולם בגינו תשלום חודשי אך לא בוצע. מוטל היה על התובעת בנסיבות ענייננו, לפרוש את התמונה הכוללת ולהוכיח כי כלל התשלומים ששולמו לנתבע, חורגים באופן מהותי מכלל הפעולות שבצע הנתבע במסגרת עבודתו. התובעת לא עמדה בנטל זה.
104.
לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימת בענייננו, חובת ההשבה האמורה בסעיף 1 לחוק.
שינוי נסיבות
105.
אולם אף אם סבור הייתי כי מדובר בשגגה מטעם התובעת, כזו המקימה חובת השבה בהתאם לסעיף 1 לחוק, עדיין שומה עלינו לבחון את תנאי סעיף 2 לחוק, הקבוע פטור מהשבה בנסיבות בהן ההשבה אינה צודקת.
106.
סעיף 2 לחוק קובע כך:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
107.
הבסיס לפטור מחובת ההשבה מבוסס על עקרונות הצדק והיושר. בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ''ד ס(4) 545, נאמר:
"כשם שעילת תביעה בעשיית עושר מייסדת עצמה, בתשתיתה, על עקרונות של צדק ויושר, כן היא הגנה מפני תביעה שבעשיית עושר, שאף היא מייסדת עצמה על עקרונות של צדק ויושר

".
ובהמשך: "עילת ההגנה העיקרית שההלכה הכירה בה בתביעות שבעשיית עושר בין יחידים היא העילה של שינוי מצב לרעה".
108.
עם זאת, לא בכל מקום בו חל שינוי במצבו של הנתבע ישמש לו הדבר עילה לפטור מהשבה, אלא רק מקום בו מדובר בשינוי אשר בעקבותיו, לפי היושר, לא יהיה זה צודק לאכוף עליו את חובת ההשבה, (ר' לעניין זה
ע"א 827/76 ישראל
נ' בנק הפועלים, פ"ד לב
(1) 153, כמו כן ר'
מ. מזוז "נסיבות העושות את ההשבה
בלתי צודקת – סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979" משפטים י (תש"ם) 487 (להלן: "מ. מזוז").
109.
שינוי הנסיבות נובע בקשר סיבתי מהסתמכות הזוכה בתום לב על ההתעשרות שנתנה לו מאת המזכה. עם זאת, ככלל הנטייה תהיה שלא לפטור את הזוכה מהשבה, השימוש בפטור מחובת ההשבה מעצם טבעו נדיר ושמור למקרים חריגים (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, וכן ע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י [פורסם בנבו]).
כאמור לעיל, אף רשלנות ניכרת מצד המזכה, אין בה כשלעצמה כדי להביא לפטור מהשבה.
110.
כב' השופט מזוז במאמרו הנ"ל (עמ' 512), מציין כי ההגנה בגין שינוי נסיבות מושתתת על מספר תנאים מרכזיים: (1) מאזן האשם נוטה לטובת הנתבע; (2) שינוי הנסיבות גרם להרעה ממשית במצב הנתבע; (3) שינוי הנסיבות הוא בלתי הדיר; (4) קיים קשר סיבתי בין הזכייה לשינוי.
111.
דומה כי בענייננו, מתקיימים התנאים להחלת הפטור מהשבה בהתאם לסעיף 2 לחוק. וראיה לכך הינה הארועים שארעו בין הצדדים בשלהי התקופה ולאחר ה"התעשרות". נבאר את הדברים:
112.
כזכור, מר בכר פנה לנתבע בשלהי שנת 2012 והודיע לו כי התשלום ששולם לו בגין סעיף מחלקי הדואר במהלך שלוש וחצי השנים שקדמו לכך היה שגוי, ולפיכך עליו להשיב סכומים אלו. הנתבע סרב להשיב את הסכומים. במהלך המו"מ שהתנהל בין הצדדים, הציעה התובעת לנתבע מענק מאת וועדת החריגים בגובה של כ-2,000 ₪ לחודש, אשר באמצעותו ישיב הנתבע את הסכומים אותם חייב בגין השנים שבין 2009 ל-2012. לכאורה בנקודת זמן זו, היה על הנתבע להסכים להצעה, שכן הסכומים ששולמו לו ביתר עד לנקודת זמן זו ישולמו במסגרת המענק וכך יהיה פטור בפועל מלהשיבם. אך למרבה ההפתעה הנתבע סרב לכך והודיע על סיום עבודתו. הנתבע נשאל בעדותו מדוע סרב להצעה זו והשיב (עמ' 40 שו' 10) כי המענק נועד להשיב רק את החוב שנוצר עד לאותה נקודה, אך הובהר לו שהחל ממועד זה ואילך, הסכום שבמחלוקת לא ישולם לו עוד (סעיף "מחלקי דואר"). כאשר הבין זאת הנתבע הודיע על סיום עבודתו. נזכיר כי מדובר בסכום של 3,252 ₪ מתוך שכר חודשי ממוצע של כ-21,000 ₪ דהיינו מדובר בהפחתה מכאן ואילך של כ-15% מהשכר החודשי.
113.
עינינו הרואות, כי ההצעה להפחתה של סכום המחלוקת בשנת 2013 מסך שכרו החודשי של הנתבע – מכאן ואילך בלבד, אף ללא דרישה להשבה רטרואקטיבית
- הפכה את ההתקשרות בין הצדדים ללא כדאית מבחינת הנתבע והביאה לכך שסיים באופן מיידי את עבודתו.
אנו רשאים להסיק מכאן, ולטעמי זוהי ראיה ניצחת לכך, כי לו היתה התובעת מודיעה לנתבע עוד בשנת 2009 כי שכרו יוקטן בשיעור זה, היה האחרון מסיים את עבודתו בו במקום ופונה לחפש מקור פרנסה אחר.
114.
יש לזכור כי אין מדובר בענייננו, בסכום כסף שהתקבל באופן חד פעמי ללא תמורה. מדובר באדם אשר הקדיש מספר שנים נכבד מחייו לעבודתו כסוכן דואר וזאת בהסתמך על השכר אשר ראה לנגד עיניו כמובטח לו בתמורה לעבודתו. יש להניח שאפשרויות תעסוקה נוספות עמדו בפני
ו באותה העת בה בחר במקור פרנסה זה. עוד יש להניח במידה רבה של וודאות, כי כשם שבשנת 2013 כאשר נודע לנתבע כי עליו לוותר כ-15% משכרו – סיים בו במקום את יחסי עבודתו עם התובעת, כך בדיוק היה נוהג לו היה הדבר נאמר לו בשנת 2009. יש להניח גם שהיה מוצא לעצמו מקור פרנסה אחר המותאם לצפיותיו. בנסיבות העניין, האפשרות לפיה, יידרש הנתבע להשיב כיום כספים המגלמים 15% משכרו, בגין חודש בחודש במשך שלוש וחצי השנים שקדמו לסיום עבודתו – אינה מתקבלת על הדעת. הדברים אמורים בקל וחומר לאחר שהסקנו כי הנתבע סבר בתום לב כי הסיכום בינו לבין התובעת מבוסס על שיטת תגמול גלובאלית, כי האמין בתום לב שכך גם רואה התובעת פני הדברים, וכי מקור הטעות היא התרשלותה הקיצונית של התובעת באמצעות נציגה העולה כדי עצימת עיניים ואף כדי הסכמה.
115.
בנסיבות אלו ניתן לומר לטעמי בוודאות כי: (1) מאזן האשם נוטה לחובת התובעת אשר הניחה לנתבע לסבור כי הסיכום ביניהם מבוסס על שיטת תגמול גלובאלית

, וכאשר היא מצדה לא טרחה לבדוק את הודעות הזיכוי החודשיות ולו פעם אחת במהלך תקופת המחלוקת; (2) שינוי הנסיבות גרם להרעה ממשית במצבו של הנתבע, שכן הנתבע כלכל את פרנסתו ואת הוצאות משפחתו במהלך תקופה זו בהסתמך על שכרו החודשי האמור; (3) שינוי הנסיבות הוא בלתי הדיר, שכן מדובר על תקופה שעברה חלפה לה, וכיום לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, לסיים את העבודה בשנת 2009 ולמצוא מקור פרנסה חלופי; (4) קיים קשר סיבתי הדוק בין הזכייה לשינוי, שכן פרנסת משפחתו של הנתבע התבססה כולה על השכר ששולם לו על ידי התובעת. מתוך נסיבות התרחשות הארועים בשנת 2013 למדנו כי כאשר הובהר לנתבע כי עליו לוותר מכאן ואילך על הסכום שבמחלוקת – בו במקום סיים את עבודתו.
116.
בע"א 780/70 עיריית תל אביב נ' ספיר פ"ד כה(2) 486, דובר בעירייה אשר שלמה קצבה לנתבעת, אך עקב טעות לא ניכתה מהקצבה סכומים שהנתבעת השתכרה בעבודתה במקום הנחשב ל"קופה ציבורית". התביעה להשבה נדחתה שכן הנתבעת שינתה מצבה לרעה, היא הוציאה למחייתה את הכספים שקיבלה ואילו ידעה אודות הניכוי היתה יכולה למצוא לעצמה מקום עבודה אחר. הדברים עולים בקנה אחד עם מסקנתנו דלעיל. דגש חשוב נוסף העולה מפרשת ספיר הינו כי מעמדו של מקבל התשלום ששינה מצבו יהיה עדיף, אם האחריות לטעות רבצה בעיקר על המשלם, או לפחות רשלנותו של המשלם היתה גדולה מרשלנותו של המקבל (לדיון בשאלת האשם ר' ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, כמו כן ר' ד. פרידמן, שם, עמ' 1187 ועמ' 1191).
117.
בנסיבות ענייננו, השבת הסכום שבמחלוקת כיום, לאחר תום התקופה שבמחלוקת ולאחר שהנתבע החמיץ כל יכולת השתכרות חלופית במשך אותן שנים - תהיה בלתי צודקת.
118.
בסיכומו של דבר, כאמור לעיל הסקתי כי לא התקיים היסוד השלישי המתנה את חובת ההשבה בכך שההתעשרות הגיעה לידי הנתבע "שלא על פי זכות שבדין" ולפיכך אין מדובר בהתעשרות שלא במשפט. לחלופין, גם לו סברתי כי התקיים היסוד הנ"ל וכי קמה חובת ההשבה האמורה בסעיף 1 לחוק, הרי שבנסיבות העניין יש להחיל את הוראות סעיף 2 הקובע פטור מהשבה בנסיבות המתוארות לעיל, העושות את ההשבה בלתי צודקת.
119.
לאור כל האמור, התביעה העיקרית נדחית.
התביעה שכנגד
120.
במסגרת סיכומיה מודה התובעת-הנתבעת שכנגד כי סך הסכומים המגיעים לנתבע- התובע שכנגד, הינם 24,671 ₪. סכומים אלו עוכבו על ידי התובעת וקוזזו מיתרת חובו של הנתבע כלפיה. הסכום הנ"ל מורכב ממספר רכיבים ובין היתר מסעיף חשבון הטלפון אשר לא שולם לנתבע בכל שנות הפעלת הסוכנות. בשולי הדברים יוער כי גם בכך יש כדי לתרום לראיית מערכת התגמול שבין הצדדים כשיטת תגמול גלובאלית, ללא מתן תשומת לב לסעיפי התשלום השונים המרכיבים את הסכום החודשי הכולל.
121.
היות שקבעתי לעיל כי שיטת התגמול הגלובאלי היא זו ששררה בפועל בין הצדדים, הרי שיש להפחית מסכום זה את סעיף חשבון הטלפון, המהווה סעיף אחד פרטני מתוך כלל ההסכם. בהתאם לסעיף 17 לתצהירו של מר פנקסוביץ סעיף זה, הכולל הן תשלום קבוע בגין אחזקת טלפון והן יחידות מניה חודשיות, עולה לסך של 7,672 ₪ בגין כל התקופה. לפיכך יתרת חובה של התובעת כלפי הנתבע נכון לסיום היחסים בין הצדדים ניכוי סעיף הטלפון (ולאחר עיגול של 1 ₪), הינה 17,000 ₪.
122.
אין בידי לקבל את טענות הנתבע באשר לסכומים אשר התובעת חבה לו בגין חודש עבודתו הראשון – פברואר 2006, זאת נוכח העובדה כי טענה זו התיישנה זה מכבר ואף לוקה בשיהוי מופלג. יתר טענות התביעה שכנגד, החורגות מהסכומים בהם מודה התובעת, נזנחו על ידי הנתבע בסיכומיו.
123.
משקבעתי כי התביעה העיקרית נדחתה, הרי ממילא זכות הקיזוז לה טענה התובעת אף היא בטלה.
124.
לאור האמור, תשלם התובעת לנתבע סך של 17,000 ₪.
125.
בנסיבות כלל העניין לא מצאתי לחייב את התובעת בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש לנתבע.
סוף דבר
126.
התביעה הראשית נדחית.
127.
במסגרת התביעה שכנגד, תשלם התובעת-הנתבעת שכנגד לנתבע-התובע שכנגד סך של 17,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
128.
התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.
129.
במישור היחסים שבין התובעת לבין נתבעים 2-3 הוסכם בין הצדדים כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 תידחה, כאשר שאלת ההוצאות תוכרע על ידי בית המשפט בהתאם לשיקול דעתו. שקלתי מחד, את הסכמת הנתבעים 2-3 בעת הדיון האחרון, לפיה התביעה כנגדם תידחה ללא צו להוצאות. מאידך, הבאתי בחשבון כי הסכמתם זו ניתנה בכפוף להצעת פשרה כוללת אשר הועלה בעת הדיון, אשר כללה גם את הנתבע 1. משלא הסכימה התובעת להצעת הפשרה באשר לנתבע 1, הרי שגם הנתבעים 2 ו-3 – אימו ואחיו של הנתבע 1 – אינם רואים את עצמם כבולים להסכמתם באשר לוויתור על ההוצאות.
130.
לאחר שקילת כל השיקולים הצריכים לעניין אני קובע כי התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט הנתבעים 2-3 בסך של 4,000 ₪.

ניתן היום,
כ"א ניסן תשע"ז, 17 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 31487-07/13 חברת דואר ישראל בע"מ נ' עופר שמעונוב, זילפה שמעונוב, עמנואל שמעונוב (פורסם ב-ֽ 17/04/2017)