פסקי דין על סיגל ארז | פסקי דין על אורית נצר | פסקי דין על הפניקס חברה לביטוח |

18850-09/16 עא     18/04/2017




עא 18850-09/16 סיגל ארז נ' אורית נצר, הפניקס חברה לביטוח בע"מ








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ע"א 18850-09-16 ארז ואח' נ' נצר ואח'






בפני

כבוד השופט, סגן נשיא
יעקב שינמן

ה
מערערת
סיגל ארז
ע"י ב"כ עוה"ד יאיר מורד


נגד

המשיבות
1.אורית נצר

2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מירי סגל




פסק דין



1.
לפניי ערעור על פסק דינה של הרשמת הבכירה רבקה ארד בתא"מ 4602-06-15 מיום 19.6.2016 לפיו נדחו תביעות הדדיות שהגישו הצדדים האחד כנגד רעהו, בגין נזקים שנגרמו לרכבי הצדדים בתאונה מיום 3.12.2015 (להלן: "פסק הדין").

רקע
2.
המערערת סיגל ארז
(להלן: "המערערת" או "התובעת") היא בעלת רכב מספר 8160766 (להלן: "רכב המערערת") ואילו אורית נצר
(להלן: "המשיבה") היא המחזיקה של רכב שמספרו 1235471 (להלן: "רכב המשיבה").
המשיבה 2 הינה חברת ביטוח (להלן: "המשיבה 2" או "חב' הביטוח") אשר ביטחה בכל הזמנים הרלוונטיים את רכב המשיבה בביטוח צד שלישי (המשיבה והמשיבה 2 ביחד, להלן: "המשיבים").

3.
בתאריך 3.2.2015 נסע רכב המערערת ברחוב פנקס בתל אביב ונפגע מאחור על ידי רכב המשיבה, הדף אותה קדימה וימינה לעבר רכבים שחונים בצד ימין (להלן: "התאונה").


אין מחלוקת בין הצדדים לקשר לתאונה עצמה, אך יש ביניהם מחלוקת, לגבי האירועים עובר לתאונה ומי אחראי לה.

המערערת טענה שהיא נסעה בנתיב הימני, מתוך שני נתיבים הקיימים במקום ברחוב פנקס בתל אביב, כאשר לפתע חשה בפגיעה חזקה ברכבה מאחור.


המשיבים טענו בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד שהגישו, כי המשיבה נסעה בנתיב הימני והמערערת אשר נהגה ברכבה בנתיב השמאלי, הגיחה בחוסר זהירות לנתיב הימני, חסמה את דרכה של רכב המשיבה וגרמה לתאונה הבלתי נמנעת.

4.
בית משפט קמא שמע את גרסאות המערערת והמשיבה, עיין בתמונות שצילם שמאי המערערת (ת/1) ותמונות אשר צולמו מיד לאחר התאונה (ת/2 ו-נ/1), בהודעת התובעת במשטרה (נ/2) ודו"ח פעולה של שוטר יהודה ברינקר (נ/3), ומצא לדחות את שתי התביעות.

5.
בית המשפט הגיע למסקנה חד משמעית כי:
"לא עלה בידי מי מהצדדים להוכיח את גרסתו במאזן ההסתברויות" (סעיף 5 לפסק הדין).

בית המשפט הגיע למסקנה האמורה, שכן מדובר בשתי עדויות "יחידות" של בעלות דין על כל המשתמע מכך וקבע עוד כי: "מוקדי הנזק ברכבים ומיקומי הרכבים לאחר התאונה מתיישבים עם גרסאות שתי הנהגות" (סעיף 6 לפסק הדין).


באשר לעדות של המערערת לגבי נסיבות התאונה, קבע בית המשפט, כי מחד, מיקום רכב התובעת באופן מלא בנתיב הימני, אך מאידך מנח רכב התובעת בהטיה מסוימת ימינה, הותיר את בית המשפט בהתלבטות, לגבי איזו גרסה יש להעדיף, וכאמור הגיע למסקנה, כי לא ניתן להעדיף אף אחת מן הגרסאות.


הן בסעיף 7 והן בסעיף 8 לפסק הדין, מונה בית המשפט את הקשיים שמעלות כל אחת מהגרסאות בינן לבין עצמן וגם אלו שנמסרו במשטרה או לחברת הביטוח. עוד בוחן בית המשפט באריכות את תמונות הנזק ואת דו"ח השמאי לגבי החלקים שנפגעו בכל אחד מהרכבים ומנסה לבחון האם בכך ניתן למצוא סיוע לאחת מהגרסאות, אך גם לכך לא מוצא בית המשפט סיוע וקובע כי ניתוח של מקומות הפגיעה:

"עשוי לתמוך בגרסת התובעת לפגיעת חזית-אחור שכתוצאה ממנה נהדף רכב התובעת לעבר הרכב החונה, אם כי לא שולל את טענת הנתבעת לסטיית רכב התובעת ימינה, מקום שעיקר הפגיעה ברכב הנתבעות במוקד ימני קדמי" (סעיף 10 לפסק הדין).

6.
בסופו של יום, לאחר ניתוח כל הראיות והעדויות שהיו בפני
ו, בית משפט קמא - לאחר שהביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים כמו גם את הנזקים ברכבים – אשר עשויים להתיישב לפי קביעתו עם כל אחת מגרסאות הצדדים, וכן לאחר שאיתר את הקשיים בכל אחת מגרסאות הצדדים, בא לכלל מסקנה כי:

"לא עלה בידי מי מהצדדים להוכיח את גרסתו במאזן ההסתברויות" ולכן דחה בית משפט קמא את התביעה והתביעה שכנגד.

7.
שני הצדדים לא היו מרוצים מתוצאת פסק הדין וערערו עליו, אך, בהמלצתי, הסכימו המשיבים לחזור בהם מן הערעור וטוב עשו, שכן מהטעמים שיפורטו להלן, בגינם יש לטעמי לדחות גם את ערעור המערערת, היה גם מקום לדחות את ערעור המשיבות.

טענות המערערת
8.
המערערת חוזרת בהודעת הערעור על גרסתה, כי נסעה ברחוב פנקס בתל אביב בנתיב הימני כשרכב המשיבה פגע בה מאחור, בדיוק במרכז הפגוש האחורי והדף אותה ימינה וקדימה לעבר רכב חונה מימין (רכב בזק), וגרם לה לנזקים בחלק האחורי והחלק הקדמי של רכבה.


המערערת סבורה כי פסק הדין של בית משפט קמא הינו מוטעה, בייחוד לאור עדותה של המערערת שהעידה בבית המשפט, כי נסעה בנתיב הימני והרגישה לפתע חבטה חזקה מאחור וכי לפני התאונה היא נסעה ישר בנתיב הימני.

לטענת המערערת גם בעדותה בבית המשפט,
היא לא נסוגה מגרסתה, כי היא לא סטתה לפני התאונה ממסלול נסיעתה, והעידה: "אני נסעתי רק בנתיב הימני, כל הזמן נסעתי בנתיב הימני".

גם בחקירתה הנגדית לב"כ המשיבות השיבה, כי נסעה בנתיב הימני ובצד הימני של הכביש והיא שללה כי רכבה היה בהטיה ימינה בעת התאונה. המערערת העידה כך, גם כשהוצגו לה התמונות שצולמו לאחר התאונה, שמעוצמת הפגיעה רכבה נהדף בזווית ימינה ולכן הפגיעה גם בצדו הקדמי הימני של רכבה.


מטעמים אלו והראיות שצורפו מטעם המערערת, סבורה המערערת כי מדובר על "פגיעה קלאסית" מאחור במרכז האחורי של רכבה, שמלמדות כי רכבה לא היה בזווית ימינה בעת הפגיעה מאחור, אלא נסע ישר במרכז הנתיב במקביל לנתיב עת נפגע מאחור.

9.
לטענת המערערת, לעומת עדותה, המשיבה הייתה מבולבלת, לא אמינה וסתרה עדות קודמת שלה במשטרה ודי בכך לדחות גרסתה.

10.
לטענת המערערת, המשיבה העידה בבית משפט קמא, כי נסעה בנתיב הימני כאשר במקביל אליה נסעה המערערת בנתיב השמאלי, ולפתע פיתחה איזה שהיא מהירות, חתכה אותה בצורה פתאומית ב-45 מעלות ונכנסה לתוך ניידת "בזק" שחנתה בצד הימני. עוד העידה כי ביום האירוע היה הכביש פנוי יחסית וכי לא היה רכב שנסע לפני הרכבים בעת התאונה.
מאידך, בהודעתה לחברת הביטוח, העידה המשיבה כי "הג'יפ נתן זינוק וחתך אותי בזווית 45 מעלות, הגבתי מיד ובלמתי, אבל לצערי ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. ממהירות ועוצמת המכה, הג'יפ עף ופגע בניידת "בזק"".
מהאמור, מסיק ב"כ המערערת כי קיימת סתירה בין גרסאות המשיבה, שכן בניגוד לעדותה בבית המשפט, בגרסתה הקודמת לעדות - טענה המשיבה שפגיעתה בג'יפ המערערת מאחור גרמה להדיפתו לעבר הרכב מימין, בעוד שבבית המשפט סיפרה כי ראשית המערערת פגעה ברכב החונה מימין, ורק אז רכבה פגע ברכב המערערת מאחור.
גם במשטרה סיפרה המשיבה כי, רכב המערערת פגע ברכב החונה ורק אז נפגע על ידי רכב המשיבה מאחור. ושוב, זו גרסה הסותרת את הגרסה שנמסרה לחברת הביטוח.

11.
המערערת טוענת כי בית המשפט קיבל את שתי הגרסאות של שתי הנהגות ומצא כי מחד, העובדה שרכב המערערת נפגע מאחור והיה כולו בנתיב הימני לפני התאונה, מחזק את גרסת המערערת. אך מאידך, העובדה כי נפגע הרכב העומד מימין מחזק את גרסת המשיבה, לפיהן רכב המערערת סטה ימינה עובר לתאונה. בצד קביעות אלה קבע בית המשפט, כי לא ניתן לשלול את ההסבר שמסרה המערערת לשוטר מיד לאחר התאונה, כי כתוצאה מהפגיעה ברכבה מאחור איבדה שליטה ופגעה ברכב החונה.
מדברים אלה למד ב"כ המערערת, כי בית משפט עצמו מקבל את ההסבר בגרסת המערערת לעובדה כי רכבה הוטה ימינה וסופה של הפגיעה מאחור. ולכן לא ברור כיצד עובדה זו תמכה דווקא במסקנה אליה הגיע בית המשפט כשדחה את שתי הגרסאות.

12.
בית המשפט מתייחס לתמונת הרכבים לאחר התאונה ואופי הנזקים וקובע כי מהתמונות שצורפו על ידי המשיבות לא ניתן ללמוד על סטייה מוקדמת של רכב המערערת ימינה. ועוד קובע בית המשפט, כי רכב המערערת נפגע במרכז חלקו האחורי ואף בשני פנסי הערפל משני צידי הרכב בעניין זה, מחזק את גרסת המערערת שרכבה היה במרכז הנתיב בו אירעה התאונה ולא היה בנטייה.
עוד מצא בית המשפט תימוכין בעמדת המערערת מתוך דוח השמאי שצורף, ממנו עולה כי נפגע סורק חזית, פנס שמאלי קדמי וכי הדבר עשוי לתמוך בגרסת המערערת לפגיעת חזית אחור אשר כתוצאה ממנה נהדפה לעבר הרכב החונה. למרות קביעות אלה, דחה בית המשפט את שתי התביעות, ובכך טעה בית המשפט.

13.
בית המשפט טעה משלא הפעיל את החזקה הנהוגה בפגיעות חזית אחור קלאסיות, לפיה נטל ההוכחה להוכיח סטייה מוקדמת מוטל על הטוען לאותה סטייה, וזאת כאשר בית המשפט עצמו מקבל כי מדובר בפגיעת חזית אחור קלאסית, אך מאידך אינו מטיל על המשיבה להוכיח את טענת הסטייה המוקדמת.

14.
עוד מעלה המערערת את הטענה כי גרסת המשיבה אינה סבירה בעליל, שכן גם לגרסתה הכביש היה פנוי, ואם כך לא הייתה למערערת כל סיבה לסטות עם רכבה מהנתיב השמאלי הפנוי לנתיב הימני בו נסעה המשיבה ולחסום את נתיב נסיעתה בסטייה חדה ומפתיעה.

15.
לאור כל האמור לעיל, סבורה המערערת כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המשיבות אחראיות לנזקיה המלאים של המערערת ולחייב אותה בתשלום נזקיה והוצאותיה.

דיון והכרעה
16.
לאחר שעיינתי בהודעות הערעור, בכתבי הטענות ובעיקרי הטיעון ותיקי המוצגים ופסק הדין של בית משפט קמא ובראיות שהיו לפניו, הגעתי למסקנה, כי אין שום סיבה ומקום להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא, המושתת על קביעות שבעובדה ובמהימנות, וכידוע בית משפט של ערעור, בדרך כלל, אינו מתערב בכאלה.

17.
אני סבור כי המערערת טועה כאשר היא מניחה הנחות ומקימה חזקות שאינן קיימות בדין לגבי נטלי הראיה וחובת ההוכחה המוטלים על צד המתדיין בבית המשפט.

כאמור, הערעור הנגדי של המשיבה, על פסק הדין שדחה את תביעתה היא - נמחק, ומשכך מתייתר הצורך לדון בפסק הדין המתייחס לדחיית תביעתה של המשיבה, ונותר איפה לדון בטענות המערערת בקשר לפסק הדין הדוחה את תביעתה היא.

פסק הדין של בית משפט קמא ניתן בקשר לתביעה שתבעה המערערת את המשיבות (שהגישו תביעה שכנגד) בבית משפט השלום, והמערערת ידעה, עוד בטרם הוגשה התביעה ובטרם החל שלב שמיעת הראיות, כי גרסת המשיבות הינה הפוכה ואינה מתיישבת כלל ועיקר עם גרסתה היא, לגבי דרך התרחשות התאונה.

18.

הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין; והשני – "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות.
כלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא – כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו (כגון טענת "הודאה והדחה"). כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו – בין טענה חיובית ובין שלילית – עליו הראיה (ראה: י. קדמי, על הראיות, עמ' 1508).
כידוע, על התובעת מוטל הנטל הבסיס והראשוני, להוכיח את תביעתה. הלכה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע".
"..נטל השכנוע מוטל על המערער..היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי – נטייה של מאזן הסבירות לטובתו – כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו...". על העקרון והכלל האמור חזר כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשר אשל נ' פיליפ גאררלסט, פ"ד מב (1) 89, בעמוד 94 (ראה פסיקות נוספת בעניין: ע"א 438/69 ביינון ואח' נ' זינגר ואח', פ"ד כד(2) 125, ע"א 6369/98 רות גרינברג נ' אל (אברהם שמעון), פ"ד נד (4) 409, ע"א 1096/97 עטיה אבו גו'בה נ' פימו, פ"ד נג (14) 481, ע"א 1880/94 רחל קטן נ' אלי קטן, פ"ד מט (1) 215, ע"א 1212/91 קרן לכי נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) 705, ע"א 345/87



hugnks aircraft company
נ' מדינת ישראל ואח
', פ"ד מד (4) 45, ע"א 623/85 משה סלהוב נ' גליה חברה קבלנית, פ"ד מג (2) 214, ע"א 617/84 לילי וולקוביצקי נ' החברה לפיתוח קיסריה, פ"ד מ' (3) 778 , ע"א 244/84 דב רביב נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מ (3) 753).
מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, באשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו (ראה בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם).
עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

ההכרעה במחלוקת שבפני
בית משפט קמא נעשתה, על בסיס העקרונות האמורים, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו בפני
ו, וכן מידת האמון והמשקל שמצא שיש ליתן לעדים ולכן אין כל סיבה להתערב במסקנותיו והכרעותיו.

19.
מהמקובץ לעיל עולה, כי על המערערת היה להוכיח תביעתה ולהוכיח את גרסתה לפיה: "בתאריך ה- 3/2/2015 נסע הרכב ברח' פנקס בתל אביב בנתיב הימני מבין שניים. לפתע חשה התובעת פגיעה חזקה ברכבה מאחור מהמכונית הפוגעת שלא שמרה מרחק, ועקפה אותה קדימה בימינה לעבר רכבים שחונים בצד ימין..." (סעיף 3 לכתב התביעה).
התובעת (המערערת) ידעה היטב כי גרסת המשיבה, הן בכתב ההגנה והן בכתב התביעה שכנגד שהוגשה, הייתה הפוכה מזו של התובעת, שכן המשיבה טענה: "כי התאונה אירעה עת נסע רכב הנתבעת ישר בנתיב נסיעתו הימני בכביש כדין, כאשר הגיח לפתע רכב התובעת מהנתיב השמאלי, סטה בחוסר זהירות אל נתיב נסיעת רכב הנתבעת, חסם דרכו, כך שברשלנותו המלאה הבלעדית של התובעת נגרמה התאונה..." (סעיף 5 לכתב ההגנה).

המערערת, כאמור, הסתפקה בהבאת "עדותה היחידה", שלה עצמה, כדי לתמוך בגרסתה. משנהגה כך, לקחה המערערת סיכון מודע, כי עדותה היחידה לא תתקבל, וכי בלאו הכי היא עשויה שלא לעמוד, בנטל המוטל עליה להוכיח את גרסתה ובלאו הכי את תביעתה.

ככל שהמערערת סמכה בניהול תביעתה על כך שהיא תצליח להזים את גרסת המשיבה – הגב' אורית מלצר, תקוותה זו נגוזה, עת בית המשפט קבע, כי אף אחת מהגרסאות אינה מספקת ואין בה די, כדי להרים את הנטל להוכחת הגרסה של כל אחד מהצדדים.

המערערת, שכאמור ידעה כי בידה עדות יחידה, וכי קיים סיכון שהיא לא תצליח לקבל הודאה של נהגת המשיבה, יכלה לכל הפחות להגיש חוות דעת מומחה (שתתמוך בגרסתה), כי לפי סוג הפגיעות ברכבים ומזוויות עמידתם לאחר התאונה, יש כדי לתמוך בגרסת המערערת ולהזים את גרסת המשיבה.

המערערת בחרה שלא לעשות כן וסמכה על המחשבה כי בית המשפט הוא זה שאמור להסיק מסקנות שבמומחיות, הנובעות מתמונות הנזק וממקומות הפגיעה ברכבים ומהיקף הנזקים בכל אחד מחלקי הרכבים.

בשיטת המשפט הנהוגה בישראל (האדברסרית), זה אינו תפקידו של בית המשפט.

אמנם, ישנם מקרים בהם בית המשפט יכול למצוא במסקנות הנובעות מעיון בתמונות הנזק או ממקומות הפגיעה ברכב, כחיזוק ותמיכה ל"עדות יחידה" של עד שהעיד לגבי נסיבות התאונה, אך הוא בהחלט אינו יכול ואינו רשאי להשתמש באלו, כתחליף לעדות היחידה, אותה מצא כבלתי מספקת.

20.

כאמור, גרסתה של המערערת שהייתה בפני
בית משפט קמא, הינה גרסה יחידה של בעל-דין אשר לא נתמכה בראיות עצמאיות או בעדים נוספים, וככזו - לא תוכל לעמוד במבחן סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעל-פיו נדרש בית-המשפט לנימוקים מיוחדים אם משית הוא פסק-דין על יסוד עדות כזו לבדה בלא כל סיוע של עדות נוספת.
להלן לשון הסעיף:
"
פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(1) ...;
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
(4)....;
(5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור
".

הפסיקה המנחה אשר הבהירה באופן חד משמעי מתי בית המשפט יכול להסתפק בחריג של "עדות יחידה", רבה ועניפה:

ראה למשל: בע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, בעמ' 55 נפסק:
"והנה בא סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וקובע, שאין לפסוק על-פי עדות יחידה של בעל הדין עצמו או בן-זוגו, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שבית המשפט יפרטם בהחלטתו... אך חוששני, שעצם מהימנותה בלבד של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי".

כן ראה: ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, בעמ' 771:
"פירושה של אותה 'אזהרה עצמית' אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או בטעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק".

וכן ראה, בספרו של י' קדמי על הראיות (כרך ב, תשנ"א), בעמ' 700:
"ככלל, יש להתייחס בזהירות מרובה לעדותו של אדם שיש לו עניין בתוצאות הדיון, אם אזרחי ואם פלילי; ובעקרון - אין זה משנה מה מקורו של אותו עניין".

וכן ראה: ע"א (ת"א) 147/84 ברגר נ' זכאי פ"מ תשמ"ה(1) 207, בעמ' 210:
"...אם אין בידי השופט להצביע על נימוק נוסף, אחר, לקבל העדות, כי אז עליו לדחות את התביעה אפילו מאמין הוא למשיב. ועוד מורה סעיף זה שנימוק, כזה יהיה אמיתי, נימוק קיים, ואין די בכך שיאמר השופט כי הזהיר את עצמו שסומך הוא על עדות יחידה ונותן בה את אמונו".

בענייננו, כפי שפורט לעיל ויפורט להלן, בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי בנסיבות העניין ועל בסיס מכלול הראיות שהיו לפניו, הוא אינו יכול לסמוך ולהשתית, על עדותה היחידה של המערערת (שהיתה גם "בעל דין" וגם "אדם המעוניין בתוצאות המשפט") את גרסתה.

אם בית המשפט היה מסתפק בעדות יחידה, הוא היה חייב לנמק מה הניע אותו להסתפק באותו עדות, אך מקום בו לא מצא את גרסת העד היחיד כלא מספקת, לא היה מקום מצידו לנמק ולפרט מדוע מתקיים החריג בסעיף 54 לפקודת הראיות כאמור לעיל, בו ניתן לסמוך על עדות יחידה מטעמים מיוחדים שנרשמים.


21.
בית המשפט קבע באופן חד משמעי וכממצא של עובדה ומהימנות, כי:
"לא עלה בידי מי מהצדדים להוכיח גרסתו במאזן ההסתברות" (סעיף 5 לפסק הדין).
ועוד קבע כי בהביאו בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטי:
"כמו גם את הנזקים ברכבים אשר עשויים להתיישב עם כל אחת מהגרסאות וכן את הקשיים בגרסאות הצדדים כמפורט מעלה, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי מי מהצדדים להוכיח את גרסתו במאזן ההסתברויות" (סעיף 11 לפסק הדין).

22.
קביעת בית משפט קמא, כאשר הגיע למסקנה כי אינו מקבל את עדות המערערת ואינו יכול להשתית על עדותה את גרסתה, די היה בה כאמור, כדי להביא אותו למסקנה הנכונה אליה הגיע, כי דין התביעה של המערערת להידחות משלא הורם הנטל המוטל עליה.

תקוותה של המערערת, המבוססת על אמירות כי מדובר בפגיעת "אחור קלאסית", אין בה די כדי להעביר את הנטל למשיבה. הנטל רובץ ומוטל על כתפי התובעת, או לפחות הנטל הראשוני, כדי להוכיח את דרך התרחשות התאונה כגרסתה. ככל שהמערערת, שהינה התובעת, אינה עומדת בנטל זה ומאזן ההסתברות, לדעת בית המשפט, אינו עולה על 50% בכל אחת מהגרסאות, לא היה מקום ולא הייתה אפשרות לקבל תובענה כזו, ובדין דחה בית המשפט את תביעת המערערת.

23.
מכל הטעמים האמורים לעיל, לאחר שעיינתי שוב בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בעדויות הצדדים בבית משפט קמא, בתמונות הנזק ולאחר שהקשבתי לטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפני
ביום 3/4/2017, נחה דעתי כי יש לדחות את הערעור, גם בהתאם לתקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 לפיה אין צורך ליתן הנמקה במקרה של דחיית ערעור, מקום בו:
א.
אין מקום לדחות את הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית;
ב.
הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנותיה המשפטיות;
ג.
פסק הדין אינו מגלה טעות שבדין.

בית משפט קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים ומצא כי בעדות עדה זו אין די כדי להרים את הנטל המוטל על המערערת.

בית המשפט השתית את קביעותיו ואת מסקנתו, כי אינו יכול להסתפק בעדות המערערת, על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית ממנה, כמו גם על תמונות הנזק ועל נסיבות אירוע התאונה.

24.
מכל הטעמים האמורים, דין הערעור להידחות.

25.
בשולי הדברים, איני מביע דעתי כאן, משלא נדרשתי לכך לצורך ההכרעה, ביחס לשאלה – האם יש בפסק הדין של בית המשפט קמא (שלא קבע כי אף אחת מגרסאות המערערת או המשיבה, מקובלת עליו) משום מעשה דין או השתק פלוגתא, בקשר לתביעה שהוגשה על ידי "בזק" נגד המערערת בגין התאונה הנדונה, ולא מן הנמנע כי שם, להבדיל מכאן, תתקן המערערת ותעבה את מסד ראיותיה על מנת להוכיח גרסתה, ככל שבית המשפט שם יקבע שאין בפסק הדין של בית משפט קמא מעשה בית דין או השתק פלוגתא.

26.
משנדחה הערעור וגם הערעור שכנגד, לא מצאתי להשית על מי מהצדדים הוצאות, ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

27.
ככל שהופקד עירבון על ידי המערערת או המערערת שכנגד, הוא יושב למי שהפקידו.


ניתן היום,
כ"ב ניסן תשע"ז, 18 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.




חתימה








עא בית משפט מחוזי 18850-09/16 סיגל ארז נ' אורית נצר, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/04/2017)