פסקי דין על אברהם הני | פסקי דין על אברהם חנן | פסקי דין על שחאדה ג'רייס

29228-02/17 סעש     24/04/2017




סעש 29228-02/17 אברהם הני, אברהם חנן נ' שחאדה ג'רייס








בית דין אזורי לעבודה בחיפה

סע"ש 29228-02-17

24 אפריל 2017

לפני: כב' הרשם טארק חסנין


התובע
ים
:
המשיבים
1

. אברהם הני
2

.
אברהם חנן
ע"י ב"כ: עו"ד אלחאן חלדי

על פי מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב- 1972



-

הנתבע
:
המבקש
שחאדה ג'רייס
ע"י ב"כ: עו"ד רהיג ח'טיב

החלטה

1.
החלטה זו עניינה בקשה לחיוב המשיבים, הם התובעים בתיק (להלן: התובעים), בהפקדת ערובה, לשם הבטחת הוצאות המבקש הוא הנתבע בהליך זה (להלן: הנתבע), ובכלל זה שכ"ט עו"ד.

2.
התובעים מתנגדים לבקשה.

3.
הרקע לבקשה-
התובעים (בעל ואישה) היו הבעלים של עסק בשם ח.א. שיווק (עוסק מורשה) לעיצוב, ייצור ושיווק בגדי תינוקות ( להלן: העסק). הנתבע נמנה על לקוחות העסק.

4.
במרוצת השנים נקלע עסקם של התובעים לקשיים כלכליים אשר הובילו לקריסת העסק וסגירתו.
5.
בין לבין התנהל בין הנתבע לבין חברת המשקם לתעסוקת קשישים בעלי כושר עבודה מוגבל בע"מ (להלן: המשקם) אשר הובילו לכריתת הסכם בין הנתבע למשקם להעברת קו היייצור של הנתבע למתפרה חדשה של המשקם בכפר יאנוח- ג'ת.

6.
בעקבות המו"מ שניהל הנתבע עם המשקם וחתימת ההסכם בין הצדדים, נכרת בין התובעים לבין הנתבע הסכם העסקה ושיתוף פעולה,בעל פה, שעיקרו התובעים יועסקו כעובדים שכירים אצל הנתבע כאשר התובעת 1 תשמש מנהלת ויועצת מקצועית מטעם הנתבע במתפרת המשקם והתובע 2 יעבוד כמנהל שיווק ומכירות. עוד סוכם בין הצדדים כי לצורך ביצוע העבודה, כל המיטלטלין לרבות ציוד ומכונות התפירה אשר בבעלות התובעים מהעסק הקודם יושאלו
(כך לדידי התובעים) לנתבע ויועברו למתפרת המשקם.

וכן אכן היה. המכונות והציוד הועברו למתפרה של המשקם בהתאם להסכם שנחתם בינה לבין הנתבע והתובעים החלו לעבוד כעובדים שכירים אצל הנתבע.

7.
במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 2016 פוטרו התובעים מעבודתם אצל הנתבע ונאסר עליהם להיכנס לחצרי המפעל במשקם ובכך נמנעה מהם האפשרות לקבל בחזרה את הציוד והמכונות אשר הושאלו למפעל. כל הציוד והמכונות נותרו ברשות הנתבע.

8.
ביום 14.02.17 הגישו התובעים נגד הנתבע תביעה למתן סעד הצהרתי בה נדרש בית הדין ליתן צו הצהרתי לפיו התובעים הינם הבעלים של המיטלטלין והמכונות שבמפעל (מתפרת המשקם) וכי אין לנתבע כל זכות בדין להשתמש בהם. בנוסף, ביקשו התובעים לחייב את הנתבע בדמי שימוש בסך של 44,928 ₪.

תמצית טענות הצדדים בבקשה
9.
בבקשה, טוען הנתבע כי התובעים הגישו בקשה להכריז עליהם כחייבים מוגבלים באמצעים ונגד התובע 2 הוגשה בקשה לפשיטת רגל. בנוסף, טוען הנתבע כי במסגרת התצהירים שהגישו התובעים בתמיכה בבקשותיהם להכריז עליהם כחייבים מוגבלים באמצעים הצהירו התובעים שאין להם רכוש כלשהו.

10.
לאור האמור, וכן בשים לב לכך כי התובעים מיוצגים באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, בהיותם חסרי יכולת, על בית הדין לחייבם להפקיד ערובה בקופת בית הדין עד לסיום ההליכים בתיק. הנתבע מוסיף וטוען כי הבקשה מוגשת נוכח סיכויי התביעה הנמוכים לאור הצהרת התובעים שאין להם רכוש וכן בשים לב להתכתבויות שהציג נציג חברת המשקם בדיון שהתקיים בפני
כב' השופט נוהאד חסן ביום 23.02.17 ומהם עולה כי אכן כל הציוד והמכונות שייכים כולם לנתבע.

11.
התובעים מתנגדים לבקשה.
התובעים סבורים כי דין הבקשה להידחות בהיותה בקשת סרק, טורדנית וקנטרנית וכן לאור מצבם הכלכלי הקשה שאינו מאפשר הפקדת ערובה כלשהי והן נוכח סיכויי התביעה. התובעים מוסיפים כי אין במצבם הכלכלי הקשה והיותם מיוצגים באמצעות הלשכה לסיוע משפטי עילה לחיובם בהפקדת ערובה. התובעים סבורים כי חיובם בהפקדת ערובה כבר בשלב זה, תוביל לחסימת דרכם בפני
בית הדין.

12.
לגופם של דברים,
טוענים התובעים כי הם הבעלים של הציוד והמכונות וכי אין לנתבע זכות להמשיך ולהחזיק בהם. במועד החתימה על השאלונים אשר הוגשו ללשכת ההוצאה לפועל בתמיכה בבקשותיהם להכריז עליהם כחייבים מוגבלים באמצעים, התייחסו התובעים למיטלטלין שנמצאים ברשותם בפועל נכון ליום החתימה על השאלונים, שכן באותו מועד, הנתבע החזיק וממשיך להחזיק בציוד והמכונות.

13.
התובעים מפנים לנספחים שצורפו לכתב התביעה לרבות חשבוניות רכישה התומכים בטענה כי התובעים הם הבעלים של הציוד והמכונות וכי הנתבע מחזיק בהם שלא כחוק.

14.
עוד מוסיפים התובעים וטוענים כי אין לקבוע בשלב מוקדם זה של הדיון כי מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים וכי יש לאזן בין זכות הגישה של התובעים לערכאות אל מול האינטרס של הנתבע להבטחת הוצאותיו.

15.
ביום 23.02.17 התקיים דיון בפני
כב' השופט נוהאד חסן אליו התייצבו התובעים, הנתבע, נציגי חברת המשקם ובאי כוחם.

16.
במסגרת הדיון טען ב"כ המשקם כי המחלוקת בדבר הבעלות במטלטלין נעוצה בין התובעים לבין הנתבע כשחברת המשקם איננה צד לסכסוך הנ"ל וכי היא תכבד כל החלטה שתתקבל על ידי בית הדין. עוד הוסיף ב"כ המשקם כי בין הנתבע לבין המשקם נערך ונחתם הסכם שבו נקבע כי הבעלות במכונות הינה אך ורק של הנתבע. ב"כ המשקם הוסיף כי התובעים הצהירו בפני
נציגי המשקם, בעל פה, כי המכונות שייכות לנתבע. משכך, נמנעה חברת המשקם להעביר את המכונות לידי צדדי ג', הם התובעים, הואיל ולדידה, המכונות שייכות לנתבע. עוד נטען כי בטרם חתמו הצדדים (חברת המשקם והנתבע) על ההסכם ביניהם, הועבר ההסכם לעיון ואישור התובעים טרם החתימה עליו. ורק לאחר קבלת אישור התובעים וקבלת הערותיהם לאמור בו, חתמו הנתבע וחברת המשקם על ההסכם.

17.
ב"כ התובעים לא הכחיש את העובדה כי התובעים היו מודעים להסכם שנחתם בין הנתבע לבין המשקם וכי בשלב מסוים אך נתנו הערותיהם לאמור בו. יחד עם זאת, טען ב"כ המבקשים, כי שאלת הבעלות במכונות לא היתה מוטלת בספק מבחינתם.

המסגרת הנורמטיבית
18.
עד לאחרונה לא היתה ב
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)
, תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") תקנה ספציפית אשר דנה בסוגיית הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. אי לכך, הוראות
תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984,
אומצו על ידי בתי הדין לעבודה וזאת מכוח
סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969
.
19.
ביום 2/9/16, נכנסה לתוקפה הוראת
תקנה 116א
לתקנות, שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", הקובעת:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת

ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".


20.
בפסק הדין המנחה בסוגיית הפקדת ערובה –
ע"ע 1424/02
פתחי אבו נסאר –

saint peter in gallicantu
(מיום 6.7.03 [פורסם בנבו]), ואשר כמובן התייחס להוראות
תקנה 519א לתקנות סדר הדין האזרחי
הנ"ל (אשר לשונה זהה להוראות
תקנה 116א
לתקנות) נקבע על ידי כב' השופטת (כתוארה דאז) נילי ארד, כי :

"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני
כל, ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו, והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.
.. הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקלות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע "... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים"; השיקול המִשְנִי במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט..."

ובהמשך –
"בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם
אביון ודל הוא, בהפקדת ערובה."



ובנוסף –

"כשהעובד הוא תושב ישראל - ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות הוצאותיו."

21.

יפים דבריו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) סטיב אדלר בעניין אבו נסאר הנ"ל, אשר קבע: "...מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין."

22.
מהמפורט לעיל, אנו למדים כי בבוא בית הדין לתת החלטה בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל דין שכנגד לגבות את הוצאותיו, ככל והתביעה כנגדו תידחה, כשחיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע הינו בבחינת הליך המתקיים במקרים "מעטים ונדירים".

23.
מן הכלל אל הפרט –
בענייננו, לא מצאתי שיש בנימוקי הבקשה כדי להצדיק חיוב בהפקדת ערובה. בהתאם להלכות הקיימות וכפי שאלה נסקרו לעיל, ולאחר קריאת כתבי הטענות והמסמכים השונים שבתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בפני
נו מקרה נדיר שבו יש לפסוק לטובת הנתבע ערובה להוצאותיו.

24.
לעניין טענת הנתבע הנוגעת לסיכויי התביעה – מעיון בכתבי הטענות, ועל פני הדברים וברמה הלכאורית, לא עולה כי התובענה הינה חסרת בסיס. המדובר בתביעה למתן צו הצהרתי בדבר הבעלות על הציוד והמכונות שהועברו מהתובעים לידי הנתבע ואשר מוחזקים במתפרה שבבעלות חברת המשקם. במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה, וכזאת אכן נמצאת בתביעה.

25.
אמנם נכון הדבר כי בין הנתבע לבין המשקם נחתם הסכם התקשרות ובו צוין כי הנתבע הינו הבעלים של הציוד והמכונות שהועברו למתפרת המשקם. יחד עם זאת, אין להתעלם מהטענה בדבר קיום הסכם בין התובעים לבין הנתבע בדבר הבעלות על הציוד והמכונות, ואין, לטעמי, בעובדה כי התובעים אינם צד להסכם ההתקשרות שנחתם בין הנתבע לבין חברת המשקם כדי לסתום את הגולל בדבר שאלת הבעלות. שאלה זו צריכה להתברר ביחסים שבין התובעים לבין הנתבע כשאין המשקם צד לסכסוך זה. המשקם לא היה צד בניהול המו"מ שבין התובעים לבין הנתבע ואשר הביא בסופו של יום להעברת או השאלת הציוד והמכונות לנתבע והעברתם למתפרה של המשקם.

26.
מכאן גם, לא ניתן לקבוע, על פניו, כי סיכויי ההצלחה של התובעים בתביעה הינו קלוש עד כדי שיצדיק את חיובם בהפקדת ערובה, ובוודאי שבשלב הנוכחי, אין בידי לקבוע כי התביעה מופרכת. זאת ועוד, אף איני יכול לקבוע בשלב זה כי המדובר בתביעה הבאה להטריד את הצד שכנגד, או בתביעה בעלת סיכויי הצלחה נמוכים ביותר, או שהמדובר בתביעה שמטרתה להזיק לצד שכנגד.

27.
בנוסף, הנתבע אף לא פירט או הביא אסמכתאות לתמיכה בטענתו באשר לעלויות הכרוכות בניהול התביעה, או באשר לנזק הממשי שייגרם לו כתוצאה מהגשת התביעה.

28.
ואשר לטענת היכולת הכלכלית – העובדה לפיה מצבם הכלכלי של התובעים הינו רעוע, אין בה כשלעצמה טעם כדי לחייבם בהפקדת ערובה, וכפי שצוין כאמור לעיל בפסיקת בית הדין הארצי. בהקשר זה כבר נקבע, כי ככלל, זכות הגישה לערכאות עומדת לכל אדם וללא קשר ליכולתו הכלכלית, ונתונה גם למעוטי היכולת אשר אין ברשותם אמצעים כלכליים למימון הוצאות ההתדיינות המשפטית (ראו
רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד
(2) 845).

29.
כאמור, לאחר שבחנתי את סיכויי התביעה, אני סבור כי בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשה. לפיכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום בענייננו לחייב את התובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אשר על כן – אני דוחה את הבקשה.

30.
אין צו להוצאות.



ניתנה היום, כ"ח ניסן תשע"ז,
(
24 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.








סעש בית דין אזורי לעבודה 29228-02/17 אברהם הני, אברהם חנן נ' שחאדה ג'רייס (פורסם ב-ֽ 24/04/2017)