פסקי דין על שמעון שי ביטון | פסקי דין על משה בר-קידוחי ניסיון בע"מ

43443-10/14 סעש     25/04/2017




סעש 43443-10/14 שמעון שי ביטון נ' משה בר-קידוחי ניסיון בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 43443-10-14



לפני:
כב' השופטת הדס יהלום
, סגנית נשיאה

נציגת ציבור (עובדים)
גב' שושנה שורק

ה
תובע:
שמעון שי ביטון
ע"י ב"כ: עוה"ד שטיין

-

ה
נתבעת:

משה בר-קידוחי ניסיון בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד ראובן פארן



פסק דין


1.
התובע הועסק על ידי הנתבעת. התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות וזכויות נוספות.

2.
בפני
נו העידו התובע ואימו גב' ציפורה ביטון.

מטעם הנתבעת העיד הסמנכ"ל מר דורון באבו, סוכן הביטוח מר גבי לב ועובד החברה מר אלעד עבדיאן.

בתום שמיעת העדויות הוגשו סיכומים בכתב.

3.
אלה העובדות העולות מחומר הראיות:
א.
הנתבעת הינה חברה בע"מ, העוסקת בקידוחים ניסיוניים והבאת דגימות קרקע.

ב.
התובע הועסק על ידי הנתבעת מיום 1.8.08 ועד חודש יוני 2013.
ג.
במהלך תקופת העבודה עבר התובע להתגורר במחסן שנמצא בחצרי הנתבעת. התובע גר במקום ללא תשלום.

4.
נדון להלן בסוגיות שבמחלוקת.

5.
נסיבות סיום יחסי עובד ומעביד
מהראיות עולה כי קודם לסיום יחסי עובד ומעביד, ביקש התובע ממעסיקיו הלוואה בסך 30,000 ₪.
במהלך חודש יוני 2013 נסעו התובע וחבריו לעבודה לחתונה של עובד החברה.

הנסיעה היתה במיניבוס ששכרה החברה במיוחד לשם כך.
לפני החתונה וכן במהלך הנסיעה לחתונה ובחזרה, חזר וביקש התובע ממנהלי הנתבעת הלוואה על סך 30,000 ₪ ונענה בשלילה. התובע כעס על הסירוב. לאחר מכן, במהלך הנסיעה בחזרה מהחתונה,
התנהלה מריבה בין התובע לבין עובד אחר בחברה, אלעד עבדיאן.

למחרת התובע לא עבד יותר בחברה.

6.
התובע התייחס לדברים באופן לקוני. כל שאמר בתצהירו, כי התנהל ויכוח בינו לבין מנהל הנתבעת בעת שחזרו מחתונה של עובד אחר, וכי למחרת לא התקשרו אליו להעירו לעבודה.

כך טען בתצהירו:
"... ביום 10.06.13 התעורר ויכוח ביני לבין מנהל הנתבעת דורון (להלן: "מנהל הנתבעת"), בזמן שחזרנו ביחד מחתונה של עובד נוסף בנתבעת אליו נסענו יחד. למחרת, יום 11.06.13 מנהל הנתבעת, שנהג באופן שיגרתי לערוך סבב טלפונים לעובדי הנתבעת, ביניהם אני, לצורך השכמתנו לפנות בוקר לעבודה מדי יום, לא התקשר אלי באותו בוקר על מנת להעיר אותי לעבודה. הבנתי שהמריבה שלנו ערב קודם הרגיזה אותו, אבל לא האמנתי שכך יפטר אותי, ומהסיבה הזאת. הניסיונות שלי ליצור קשר עם מנהל הנתבעת על מנת להבין את הענין לא הצליחו.
ביום שלמחרת שוב חזר העניין על עצמו. כשהשגתי סוף סוף את מנהל הנתבעת, הוא אמר לי שאני לא עובד אצלו יותר והורה לי להשיב לו את המפתח שהיה ברשותי וכך עשיתי. בהמשך, הגיע אלי מנהל הנתבעת ואסף ממני את המפתח בלי לומר מילה. כך, עבודתי הופסקה לגמרי תוך פיטוריי המיידים, באופן מעליב וללא סיבה מוצדקת".

(סעיפים 7-8 לתצהיר התובע)

7.
מנגד טענה הנתבעת כי לאחר שבקשתו של התובע להלוואה סורבה ולאחר שהתעמת והעליב את העובד אלעד, התובע הודיע שאינו ממשיך לעבוד בחברה ולמעשה התפטר.

כך נטען בתצהיר מר באבו:
"כעבור מספר ימים התקיימה בחיפה חתונה של עובד החברה בשם מיכאל. הנתבעת שכרה מיניבוס לצורך הסעת העובדים לחתונה. מיד עם תחילת הנסיעה חזרה ניגש אלי התובע ואמר לי בנימה מקנטרת כי למרות סרובי להלוואה הרי שהוא פנה במהלך האירוע למשה אחי וזה לא התנגד. פניתי מיד למשה, שהיה אף הוא במיניבוס והוא השיב לי שלהד"מ. שאלתי את התובע מדוע הוא מסר לי מידע לא נכון ובתגובה הוא התרחק ממני, חזר למקומו בסוף המיניבוס אך בתור זמן קצר החלה השתוללות רבתי מצידו, הוא החל לריב עם העובדים האחרים, ממש עבר מאחד לשני וניסה לעורר מולו קטטה – כולל העלבות אישיות שפלות כמו פנייה לאחד העובדים בטענה שאישתו אינה נאמנה לו פניה לעובד אחר ברמיזות מיניות שנוגעות לאחותו של עובד זה ועוד כהנה וכהנה דברי הבל ורעות רוח.

משלב לשלב הלכה ההתפרעות וגברה והתובע החל לצעוק באוזניי כל הנוכחים: "אני אתכם גמרתי, אני יותר לא חוזר לעבודה", "לכו להזדיין, אני לא מאמין לכם מבטיחים ולא מקיימים, אני עוזב החל ממחר ולא אחזור אפילו תתחננו".
נוכח זאת, ולאחר שהוא החל לריב גם עם הנהג וניסה לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה בכביש המהיר, בשלב זה, נאלצנו לעצור את האוטובוס ואני ומשה בקשנו אותו לרדת עמנו, הרגענו אותו וחזרנו לאוטובוס אך התובע המשיך בשלו וצעק לפני כולם – "לא יעזור לכם אני לא חוזר יותר לעבודה".

8.
העד אלעד עבדיאן הצהיר באשר להתנהלותו של התובע במיניבוס בדרך חזרה מהחתונה. לדבריו, התובע פנה אליו בביטויים מעליבים בהתייחס לקרובת משפחה, והדברים הגיעו אף לכדי אלימות פיזית, עת התובע "תפס אותו בצוואר והחל לחנוק אותו".

עוד העיד כי לאחר דברים אלה התובע צעק בקול רם שלאור סירוב מנהלי הנתבעת לתת לו את ההלוואה שביקש, הוא "עוזב את החברה מחר בבקר".

9.
במהלך החקירה הנגדית של התובע, התברר שבאופן מכוון, ניסה להמעיט בתצהירו מנסיבות הוויכוח שהביא לסיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.
התובע הודה שהויכוח החל על רקע סירוב מנהלי הנתבעת לתת לו את ההלוואה שביקש.
תחילה טען, לגבי ההלוואה:

"ביקשתי, לא נתנו לי ובזה זה הסתיים".

בהמשך העיד:
"ביקשתי, אמרו לי לא. הלכתי למשה אמר לי לא התעצבנתי קצת וזהו. התעצבנתי לעצמי".

בנוסף, התובע אישר בעדותו את הדברים החמורים שאמר לאלעד במהלך הנסיעה במיניבוס. אמנם טען שאמר זאת בצחוק, במהלך הוויכוח, אך מדובר בדברים חמורים ביותר שאין לקבלם, גם לא "בצחוק".

10.
סיכום חומר הראיות, עדותו של התובע וההרחבה שלה במהלך החקירה הנגדית, אל מול עדות עד הנתבעת שקיבלה חיזוק בעדות העובד אלעד, מביאים למסקנה שבמהלך הנסיעה ברכב, ביחד עם כל עובדי החברה, התובע כעס ורגז על כך שלא אושרה לו הלוואה על סך 30,000 ₪. באותה נסיעה התובע נקט בביטויים מכוערים כלפי עובד החברה אלעד והדברים הגיעו אף לכדי אלימות פיזית. לאחר מכן יצא התובע מהרכב בכעס והודיע לכל הנוכחים, כי הוא מתפטר.

11.
התובע טוען כי למחרת בוקר לא התקשרו להעירו לעבודה כפי שארע בכל בוקר.
מהעדויות עולה שלחלק מהעובדים אכן נהגו להתקשר בבוקר, על מנת ליידע אותם על שעת ההגעה לאיסוף.
אלא, שבהמשך עדותו התובע הודה כי בחודשים האחרונים לעבודה, שבהם גר במחסן של הנתבעת, לא התקשרו אליו בכלל אלא הגיעו למחסן לקחת את כלי העבודה ואז העירו אותו.
כשנשאל על סתירה זו בעדותו, לא היתה לו תשובה (פרוטוקול עמ' 16 ש' 9-13).

12.
מסקנתנו אם כך היא, כי התובע התפטר לאחר שלא אושרה לו הלוואה על ידי מנהליו. התובע לא הוכיח שפוטר. על פי עדות סמנכ"ל הנתבעת, לנתבעת חסרים עובדים ואין לה אינטרס לפטר עובדים. בנוסף, כאמור, התובע העלית בתצהירו את נסיבות "הוויכוח" ברכב ומכאן שגירסתו אינה אמינה.

13.
מהראיות עולה כי לאחר התקרית באוטובוס היו שיחות בין התובע למנהלי הנתבעת.
התובע טען שבידיו הקלטה של אחת השיחות. כך טען בכתב התביעה וכן בתצהיר גילוי המסמכים.
הקלטת והתמליל לא הוגשו לתיק. כשהתובע נשאל על כך בחקירה נגדית, נטען לראשונה שהקלטת לא היתה ברורה ולא ניתן היה לבצע תמלול. טענה זו תמוהה משהוצהר, הן בכתב התביעה והן בתצהיר, כי בקלטת יש ראיות מפורשות לכך שהתובע פוטר.
אי המצאת הקלטת והתמלול, שעה שהתובע טען כי יש בהם ראיה לכך שפוטר, אף הם מעידים על כך שאין לקבל את גירסת התובע באשר לנסיבות הפסקת יחסי עובד ומעביד.

14.
מכל מקום, עולה מהראיות שהתובע לא ביקש לחזור לעבודה לאחר אותו אירוע.

אף לטענתו, התקשר כדי לקבל את זכויותיו ולא מעבר לכך.
לכן, אף אם מדובר בהתפטרות "בעידנא דריתחא" הרי שהתובע לא חזר בו מעולם מההתפטרות.

15.
לאור האמור, אנו קובעים שהתובע התפטר מהעבודה.
משהתובע התפטר, אינו זכאי לפיצויי פיטורים (בכפוף להערה להלן לעניין שחרור הכספים המופקדים בקופ"ג) וכן אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת. כמו כן אינו זכאי לפיצוי בגין העדר שימוע.

16.
שעות נוספות

התובע טוען שעבד בשעות נוספות. כך נטען בסעיף 21 לתצהירו:
"אני עבדתי שעות נוספות רבות במהלך ימי החול (60 שעות נוספות לחודש בימי חול) וכן עבדתי בנוסף גם שעות נוספות בימי שישי (34.4 שעות נוספות בחודש ביום שישי) במתכונת קבועה כפי שהוגדרה על ידי הנתבעת... אציין כי בשנה האחרונה אפילו נאלצתי, לדרישת הנתבעת, להתגורר במחסן העסק כדי לשמור על ציוד העבודה ואף בגין כך אני זכאי לתשלום שעות נוספות".


התובע תבע ברכיב זה סך 489,097 ₪.

17.
הנתבעת טענה שאינה מעסיקה עובדים בשעות נוספות. מעדות סמנכ"ל החברה עולה שיום עבודה הוא בן 8 שעות. העד הבהיר שאינו מחשיב במסגרת זמן זה את שעות הנסיעה לאתר ובחזרה, אף שלעיתים מדובר בנסיעה של שעתיים לכל כיוון.


אין חולק כי הנתבעת לא ערכה רישום נוכחות ודו"ח שעות עבודה, על אף הדרישה הקבועה בחוק הגנת השכר ובמיוחד לאחר תיקון 24 לחוק.

18.
מגורים במחסן הנתבעת

בחודשים האחרונים לעבודה, התובע עבר להתגורר במחסן של הנתבעת.

הנתבעת טוענת שעשתה זאת לבקשתו, מאחר ולא היה לו היכן לגור.
התובע טוען, מנגד, שעבר למחסן לבקשת הנתבעת, שכן חשש שיפוטר אם לא יסכים לעשות זאת. כן טען שהוא ואמו שיפצו את המקום וכי יש להתחשב בנוכחותו במחסן כחלק
מהשעות הנוספות שבגינן הוא תובע.

19.
מהראיות עולה שלתובע לא היה היכן לגור קודם שעבר למחסן.
מעדותו עלה שהחליף מספר דירות. הדירה האחרונה לפני המעבר למחסן, היתה במושב תנובות, שם שילם 2,000 ₪ לחודש דמי שכירות. לעומת זאת על המחסן לא שילם דמי שכירות כלל.
התובע אישר שבמחסן הנתבעת היו גדרות ושער חשמלי. מנכ"ל הנתבעת העיד כי היתה במקום אזעקה מטעם חברת מוקד.
התובע אישר שהמחסן שופץ על ידי הנתבעת. אמנם טען שהדבר נעשה ללא קשר לכך שהוא נכנס לגור במקום, אך כאמור, אישר שנעשו שיפוצים במקום.

20.
לאור כל האמור, טענת התובע כי אולץ לעבור למחסן ופחד שאם לא יעשה כן, יפוטר, נדחית.
מסקנתנו, לאחר ששמענו את העדויות בהליך, כי הנתבעת עשתה חסד עם התובע ואיפשרה לו לגור במחסן שלה, ללא תשלום. התרשמנו שמצבו הכלכלי של התובע היה קשה, התובע נזקק להלוואה בסכום גבוה, התובע לא יכול היה לשלם דמי שכירות ולכן עבר לגור במחסן שהועמד לרשותו ללא תשלום. משזו קביעתנו, השעות שבהן שהה התובע בביתו, שבמחסן הנתבעת, אינם חלק משעות העבודה ואינן מזכות בתשלום שעות נוספות.

21.
שעות נסיעה לאתר

מהראיות עולה שהעבודות שביצעה הנתבעת נעשו בכל רחבי הארץ.
לטענת התובע, יש לשלם שעות נוספות גם על שעות הנסיעה לאתרים, לפחות ארבע שעות ליום.
התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי, הסכם עבודה, הסכם קיבוצי וכיו"ב, המקנים לו זכות לתשלום שכר עבור שעות נסיעה לעבודה.
נקבע בשורה של פסקי דין כי בהעדר מקור נורמטיבי, אין העובד זכאי לתשלום עבור שעות הנסיעה לעבודה ובחזרה. ראו ע"ע (ארצי) 09/93 נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל (מיום 25/7/10) וכן ע"ע (ארצי) 18424-02-12 ניו ליין קוסמטיקס בע"מ נ' שרון מור עלימה (מיום 29/11/15).

22.
האם מדובר במתכונת העסקה קבועה
מהראיות עולה שאין מדובר במתכונת העסקה קבועה, כפי שטען התובע בתצהירו.
מעדויות הנתבעת עולה שהעבודה התבצעה בשעות לא קבועות, בהתאם לסוג העבודה שנדרש ולמדיניות האתר.

כך, כאשר נטען לעבודה באילת, העיד אלעד שעבדו שלוש שעות בלבד בכל יום. לעיתים נסעו לצפון, לקרית שמונה, לחיפה ועוד.

עוד עולה מהראיות שלא תמיד יצאו לעבודה בשעה קבועה, כפי שטען התובע.

25.
מעדות התובע עולה שבתקופה האחרונה עבד על מחפרון, וכי לעיתים עבר במהלך יום עבודה באתר לאתר.

התובע נשאל מה עשה כשסיים לעבוד על המחפרון בשעות הצהרים והשיב:


"הייתי הולך לאתר אחר והייתי עוזב במשאית. מדובר על מקום קרוב שנמצא על הדרך. אם לא היה מקום קרוב, הייתי הולך לסדר במחסן" .


בכך חיזוק לטענת הנתבעת לפיה אין מדובר בסדר יום קבוע ובשעות עבודה קבועות, אלא בשעות משתנות מידי יום.

26.
העד אלעד עבדיאן העיד אף הוא שאין שעות עבודה קבועות.
כשנשאל כמה שעות בממוצע ליום הוא עובד, השיב:
"כשהגעתי לעבודה אמרו שאני עובד שמונה שעות ושאין שעות נוספות".


עוד העיד:
"
ש.
תאשר לי שהיו לא מעט מקרים שסיימת את יום העבודה בשש, שבע, שמונה, עשר בלילה.
ת.
היו אבל השאלה מתי התחלתי את העבודה.
ש.
לפני שתי דקות אמרת שהתחלת שש, שבע, שמונה.
ת.
אנחנו בעבודה מתנהגים כמו משפחה, יכולים לשבת במסעדה באמצע היום עם בעל הבית. חזרתי בשש, בשבע, אולי התחלתי לעבוד בשתים עשרה. זה תלוי איפה אני עובד בארץ. אם אני עובד במקום רחוק אני יוצא מהבית בשש, שבע, נוסע מגיע אחרי שעתיים למקום, עובדים שמונה שעות, מכבים את המכונה וחוזרים הביתה. אני מגיע הביתה בחמש, שש.

לשאלת בית הדין – יוצאים מהבית בשש, מגיעים לאתר בשמונה, עובדים שמונה שעות, מגיעים לשעה ארבע ומשם עוד שעתיים הביתה.
ת. נכון".


סמנכ"ל הנתבעת העיד כי מדובר בעבודה מורכת, קשה, ומסוכנת ולכן:
"אנחנו מגיעים לשטח ומניעים את המכונה לשמונה שעות ולא יותר ..."
.

העד חזר בעדותו מספר פעמים על כך שמכונה פועלת במשך שמונה שעות ליום ולא יותר.

24.
קבענו לעיל כי שעות הנסיעה לעבודה ובחזרה, אינן מהוות שעות עבודה ואינן מזכות בתשלום.

מקובלת עלינו עדות הנתבעת לפיה המכונה פועלת שמונה שעות ליום ולא יותר ולכן לא עובדים באתר מעל שמונה שעות.

26.
עבודה ביום שישי


לטענת הנתבעת, לא עובדים בכל יום ו' וגם כאשר עובדים, העבודה נמשכת 3-4 שעות ולא יותר.

לתמיכה בעניין זה העיד העובד אלעד, כי הוא כמעט לא עובד בימי שישי וכאשר עבד, זה היה "משבע עד שתיים עשרה או שש עד אחת עשרה".

לעומת זאת, התובע העיד שעבד בכל יום שישי.

27.
שעות נוספות – סיכום


מסקנת האמור, כי אין לקבל את גרסת התובע באשר למתכונת העסקה קבועה, כפי שנטען בתצהירו.

התובע אינו זכאי לתשלום בגין שעות נוספות עבור שעות ששהה במחסן הנתבעת, אשר שימש לו בית בחודשים האחרונים לעבודה.

לעניין העבודה באתרים, מהראיות עולה שמדובר בעבודה באתרים שונים, ברחבי הארץ, ובשעות שונות. לעיתים, כאשר נסעו למקומות מרוחקים כגון אילת, נשארו ללון במקום. במקומות אחרים סיימו לעבוד לפני חלוף 8 שעות. בין עבודות, לעיתים לא הייתה עבודה כלל ובכל זאת קיבלו שכר.

התרשמותנו מחומר הראיות כי לא הוכח שעבד בשעות נוספות ולא הוכח שעבר מעל שמונה שעות עבודה ליום.
יתר על כן, הוכח שלעיתים עבד פחות משמונה שעות עבודה ליום, והיה רשאי לסור למקום מגוריו – במחסן הנתבעת.

28.
הנתבעת מחוייבת הייתה לערוך רישום של שעות העבודה, שעת התחלה ושעת הסיום. לא מצאנו שהייתה בעיה או מגבלה כלשהי מלערוך רישום כזה. מדובר בחוליות עבודה שנסעו ביחד לאתר. לא היתה כל מניעה לרשום את שעות היציאה מהמחסן או את שעות ההגעה לאתר ואת שעות העזיבה.

29.
בפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ סקר בית הדין הארצי לעבודה את סוגיית תיקון 24 לחוק הגנת השכר ונטל הראיה המוטל על הצדדים בתביעת שעות נוספות, לאור התיקון.

בית הדין מונה ארבע אפשרויות שבהן יהיה נטל ראיה שונה, בהתאם למסכת העובדתית.
כך נאמר:


"... יש להבהיר כי "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו".

{ע"ע (ארצי) 14-09-24946 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (פורסם בנבו 4.8.2016).


לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין – בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות בנוספות, שמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה.
תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א-(ב) - כפי שהרחבנו לעיל – הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע..." (ההדגשות במקור)



מתוך ארבעת המצבים האפשריים שהובאו בפסק הדין, נביא את השניים האחרונים, הרלבנטיים לענייננו:

"המצב השלישי
, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

המצב הרביעי
, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות.
במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי – לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

30.
יישום האמור לעיל על ענייננו מעלה כי הוכח שהתובע עבד בימים א' עד ה' לא יותר משמונה שעות עבודה ליום ולעיתים פחות. התובע לא הוכיח שעבד בשעות נוספות בימות השבוע. משלא הוכיח זאת, לא עובר נטל הראיה אל הנתבעת כקבוע בתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

באשר לימי ו' הוכח שעבד לסרוגין, פעם בשבועיים לפחות, כחמש שעות ליום (כפי שהעיד העובד אלעד מטעם הנתבעת, ולא כפי שהעיד התובע).

31.
משמעות האמור לעיל, כי במהלך חודש עבודה, במשך שבועיים לפחות, התובע עבד 45 שעות (8 שעות בימים א' עד ה' ועוד 5 שעות ביום ו') ולכן זכאי לתשלום עבור שעתיים נוספות לשבוע, לפי תעריף 125%.
32.
בהתאם לתלושי השכר, השכר השעתי עמד על 52.43 ₪ ( 9,752 ₪ לחלק ל- 186).

התובע זכאי ל- 4 שעות נוספות לחודש, לפי תעריף 125%, עבור 58 חודשים, סה"כ 12,583 ₪.

30.
דמי הבראה

הנתבעת הוכיחה כי שילמה לתובע דמי הבראה כדלקמן: בשנת 2011 – 2,016 ₪, בשנת 2012 – 2,500 ₪, בשנת 2013 – 2,381 ₪.
בדיון ההוכחות הודיע ב"כ התובע שיפחית את הסכומים ששולמו, מסכום דמי הבראה.

31.
במסגרת הסיכומים, ערך התובע חישוב של 18 ימי הבראה, לפי תעריף 420 ₪ ליום.

לעומת זאת, בכתב התביעה נתבע תשלום עבור 9 ימי הבראה.

32.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים, אנו קובעים שהתובע זכאי להפרשים בגין דמי הבראה לשנה האחרונה לעבודתו (שבגינה תבע בכתב התביעה) עבור שנה זו קיבל, בחודש 6/13 סך 2,381 ₪.

לפי תעריף 420 ₪ ליום הבראה, זכאי ל- 9 ימי הבראה, סה"כ 3,780 ש"ח פחות הסכום ששולם כמפורט לעיל, סה"כ זכאי ל 1,399
₪ ברכיב זה.

33.
פדיון חופש

התובע דורש פדיון 42 ימי חופש.

עיון בתלושי השכר מעלה שלא נערך חישוב של ניצול חופשה.

התובע הודה שניצל מספר ימי חופש בתקופת העבודה, לדבריו:

"הייתי ימים בודדים בשנה בחופש".

בחודש 6/13 שולם פדיון חופש בסך 4,878 ₪ (בקיזוז החזר הלוואה, כמפורט בתלוש).

34.
נטל ההוכחה להוכיח ניצול חופש, מוטל על כתפי הנתבעת.

מעיון בתצהירי הנתבעת לא מצאנו כי נוהל רישום של ימי החופש או כי שולם לתובע תשלום כלשהו עבור ימי חופש, למעט הסכום ששולם לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד. נטל ההוכחה בענין זה מוטל על כתפי הנתבעת.

35.
לאור האמור, התובע זכאי לפדיון 42 ימי חופש, לפי תעריף 390 ₪ ליום (9752/25) סה"כ 16,380 ₪ ובניכוי הסכום ששולם (4,876 ₪) סה"כ 11,504 ₪.

36.
כלכלה

התובע דורש תשלום עבור דמי כלכלה לפי צו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות, בשווי 139 ₪ לחודש.

מעדות התובע עולה שהנתבעת סיפקה לתובע וליתר העובדים, כלכלה בפועל:

"ש. קיבלתם אוכל לאחר העבודה?


ת.
כן. לעיתים קרובות. יותר כן מאשר לא".

לפיכך, התביעה לדמי כלכלה נדחית.


37.
הפרשות לפנסיה

הנתבעת הוכיחה שבוצעו הפרשות לפנסיה לחברת הביטוח כלל וכי הפרישה מידי חודש כמתחייב.

לתצהיר הנתבעת צורף טופס 161 חתום על ידי מנכ"ל הנתבעת מיום 7/7/15.

כן צורף תצהיר סוכן הביטוח של הנתבעת, מר גבי לב. העד אישר שהתובע חתום על טופס לגבי סעיף 14, משמע, פיצויי הפיטורים שהפקידו לקרן – שייכים לתובע.

עוד צירף לתצהירו מסמכי שחרור של הכספים המופקדים, פיצוים ותגמולים.

העד אישר שהשחרור נעשה רק לאור שהייתה פניה מאת ב"כ התובע.

38.
על אף המסמכים שצורפו לתצהירו, טען התובע בסיכומים שלא הופרשו בגינו כספים לקרן פנסיה ותבע ברכיב זה 84,400 ₪.

39.
משהובהר שהנתבעת הפרישה בגין התובע כספים לפנסיה ולפיצויים אין עוד בסיס לתביעה ברכיב זה.

40.
פיצוי לפי חוק הגנת השכר

התובע טוען שלא קיבל תלושי שכר מידי חודש. לפיכך עותר לפיצוי בסך 5,000 ₪ לחודש ומעמיד את תביעתו על סך 20,000 ₪.

בניגוד לאמור בתצהיר, בעדות התובע הודה:

"התלושים לא הגיעו באופן סדיר לעובדים. כשביקשתי קיבלתי".

41.
בנסיבות אלה, משהתברר שמרבית התלושים היו בידי התובע עוד לפני הגשת התביעה וכן כי קיבל את התלושים אימתי שביקש, אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה.

42.
סוף דבר

התובע זכאי לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות בסך 12,583 ש"ח ₪.

כן זכאי להפרשים בגין דמי הבראה בסך 1,399 ש"ח ולפדיון חופש בסך ­­­­­­­­­­­­­­­­­11,504 ש"ח.
כל יתר רכיבי התביעה נדחים.

43.
טענות קיזוז

הנתבעת טענה כי על התובע לשלם לה 1,500 ₪ לחודש עבור 8 החודשים שבהם גר במחסן.

קבענו לעיל שהנתבעת העמידה לרשות התובע מקום מגורים, במחסן החברה.

הנתבעת לא דרשה מהתובע תשלום עבור מקום המגורים.
כן לא החתימה את התובע על הסכם שכירות.

בנסיבות אלה, אנו קובעים שלא הוסכם עם הצדדים על תשלום דמי שכירות ואלה לא נדרשו מהתובע מעולם. הנתבעת אינה רשאית כיום, לקזז סכום כלשהו מהסכומים המגיעים לתובע, בגין דמי שכירות.

טענת הקיזוז בעניין זה נדחית.

44.
טענת קיזוז בעניין דמי כלכלה נדחית אף היא, הן מהטעם שלא הוכח הסכום הנתבע, והן מן הטעם שהנתבעת מחויבת הייתה בכלכלת העובדים מכח הוראת צו ההרחבה בענף הבניה.

45.
טענת קיזוז שעניינה נזקים לרכב צד ג', נדחית בהעדר הוכחה.


46.
סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע שעות נוספות בסך 12,583 ₪, דמי הבראה בסך 1,399 ₪ ופדיון חופש בסך 11,504 ₪.
הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

47.
לאור תוצאות פסק הדין ודחיית חלק הארי של התביעה, אנו קובעות שכל צד ישא בהוצאותיו.


ניתן היום, 25/4/17 , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





נציגת ציבור עובדים,
הגב' שושנה שורק

הדס יהלום
, סגנית נשיאה



קלדנית:
/א.כ.









סעש בית דין אזורי לעבודה 43443-10/14 שמעון שי ביטון נ' משה בר-קידוחי ניסיון בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/04/2017)