פסקי דין על סרגיי מרקוביץ' | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על עיזבון המנוח אנוואר סטל | פסקי דין על עיזבון המנוח זאהי אבו חמד |

55511-02/17 עפג     27/04/2017




עפג 55511-02/17 סרגיי מרקוביץ' נ' מדינת ישראל, עיזבון המנוח אנוואר סטל, עיזבון המנוח זאהי אבו חמד








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

עפ"ג 55511-02-17 מרקוביץ' נ' מדינת ישראל
ואח'
27 אפריל 2017

בפני
הרכב כבוד השופטים:
י. גריל, שופט בכיר [אב"ד]
כ. סעב, שופט
א. לוי, שופט


המערער:

סרגיי מרקוביץ'
ע"י ב"כ עוה"ד בוריס שרמן
מטעם הסניגוריה הציבורית

נגד

המשיבים:

.1

מדינת ישראל

.2

עיזבון
המנוח אנוואר סטל

.3

עיזבון המנוח זאהי אבו חמד
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (פלילי)
ע"י ב"כ עו"ד הגב' שלי זאבי-ברזילי



פסק דין

א.
בפני
נו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד"ר זאיד פלאח) מיום 29.1.17 ב- ת"פ 2971-12-15, לפיו נדון המערער יליד 18.11.1985 ל-18 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים אם יעבור את אחת העבירות עליהן הורשע, פסילת רישיון הנהיגה בפועל לתקופה של 10 שנים, וכן 6 חודשי פסילה על-תנאי למשך 24 חודשים מיום שחרורו מן המאסר. כמו כן חויב המערער לפצות כל אחת ממשפחות המנוחים בסכום של 10,000 ₪.

ב.
הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

בכתב האישום המתוקן (לפי הסדר הטיעון) שהגישה המשיבה נגד המערער נטען, באישום הראשון, שבתאריך 6.7.14 סמוך לשעה 17:00 נהג המערער במשאית בכביש מס' 70 לכיוון דרום.

בשוליים הימניים, כיוון נסיעת המערער חנה רכב מסחרי, ושני המנוחים: אנוואר סטל (יליד 1958) וזאהי אבו חמד (יליד 1970) עמדו מאחורי הרכב וטיפלו בחלקו האחורי של הרכב עקב תקלה בו. המערער שנסע בנתיב הימני, לא הבחין ברכב ובמנוחים, למרות שלפי הנטען בכתב האישום הוא יכול היה וחייב היה להבחין בהם. המערער סטה מנתיב נסיעתו ימינה ללא כל סיבה הקשורה ברכב או בכביש אל שולי הדרך ופגע במנוחים. כתוצאה מן הפגיעה נמחצו המנוחים בין המשאית לבין הרכב ונגררו על ידי המשאית, יחד עם הרכב, למרחק רב עד שנעצרו בנתיב השמאלי של הכביש. עקב התאונה נגרם מותם המיידי של המנוחים.

ג.
נטען בכתב האישום המתוקן, שמותם של המנוחים, כמו גם נזק הרכוש, נגרמו עקב נהיגתו הרשלנית של המערער, אשר לא היה ער למתרחש בדרך בכיוון נסיעתו, לא הבחין ברכב ובמנוחים למרות שדה הראייה הרחב שעמד לרשותו, ולמרות שיכול וחייב היה להבחין בהם. נטען עוד, שהמערער סטה ימינה מנתיב נסיעתו ללא כל סיבה הקשורה בדרך או ברכבו, וללא סיבה מוצדקת וכי נהג בקלות ראש, ברשלנות ובחוסר זהירות.

המשיבה ייחסה למערער, לפי כתב האישום המתוקן, באישום הראשון, עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 של חוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן סעיפים 40 + 64 של פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

ד.
באישום השני נטען, שלאחר אירוע התאונה התבקש המערער על ידי חובש מד"א למסור את מספר תעודת הזהות שלו, וטען כי אינו זוכר את מספרה. לכן, העתיק החובש את הפרטים מהודעת ברירת הקנס שמצא במשאית ואשר נערכה על שם יבגני קלפיקוב (מכר של המערער), וזאת כשהחובש סבר שהפרטים בהודעה הינם של המערער.

בהמשך, בחקירותיו במשטרה בתאריכים 7.7.14 + 9.7.14 פנו השוטרים למערער בשם "יבגני" וציינו על גבי הודעותיו במשטרה את פרטיו של יבגני, מבלי שהמערער תיקן את טעותם, וזאת בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין.

לפיכך ייחסה המשיבה למערער באישום השני עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (שני אישומים).

ה.
בישיבת בית המשפט קמא מיום 8.1.17 הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, והורשע לפי הודאתו, וביום 29.1.17 נשמעו הטיעונים לעונש.

ב"כ המדינה הגיש לבית משפט קמא את הרשעותיו הקודמות של המערער בפלילים: הרשעה מיום 19.5.03 של בית המשפט לנוער בעבירות של איומים, תקיפה סתם, החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית, הרשעה מיום 21.5.06 בבית משפט השלום בעבירה של החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית, והרשעה מיום 7.9.08 בבית משפט השלום בעבירות של הסגת גבול פלילית, כניסה למגורים/מקום תפילה, לביצוע עבירה, החזקת מכשירי פריצה, וגניבה, בגינה הוטל על המערער עונש מאסר בפועל של שלושה חודשים ויום.

בנוסף הוגש גיליון הרשעות קודמות של עבירות תעבורה ובהן 4 עבירות קנס.
יצוין, כי המערער מחזיק ברישיון נהיגה מאז שנת 2004.

ו.
ב"כ המדינה הגיש את טיעוניו בכתב בפני
בית משפט קמא (ת/3) ובנוסף עמד ב"כ המדינה בטיעוניו בעל-פה בפני
בית משפט קמא על חומרת המקרה שבו קופדו חיי אדם וטען, כי מדובר ברשלנות ברמה בינונית וסבר, כי מתחם הענישה הראוי נע בין 24 חודש מאסר ל-48 חודש מאסר בפועל, לרבות מאסר מותנה, פסילת רישיון הנהיגה בפועל, ופיצוי לקורבנות.

ז.
הסנגור הפנה את בית משפט קמא לפסיקה רלוונטית והדגיש, שלאירוע לא נתלוו עבירות נוספות: המערער לא נהג במהירות מופרזת, או במצב של שכרות, או בצורה פרועה ומסוכנת. כמו כן הוסיף הסנגור, שהאירוע התרחש בכביש מהיר, כשהעצירה בשוליים אסורה גם במקרה של תקלה, ולשם כך יש מפרץ בטחון, ולכן יש לטעמו לייחס למנוחים אשם תורם.

הסנגור הפנה למקרים בהם למרות שהתאונות הסתיימו בתוצאה הקשה של גרימת מוות הוטל על הנאשמים עונש של של"צ או 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

ח.
עוד ציין הסנגור, כי במקרים בהם מדובר ברשלנות רגעית, וכאשר אין מצטרפות נסיבות נוספות כגון, למשל, נהיגה פרועה, ראוי לקבוע כלל שהעונש לא יהא מאסר בפועל.

בענייננו, כך הדגיש הסנגור, מדובר בנהג מקצועי, נהג משאית, עם וותק של 10 שנים עד לתאונה, נהג זהיר ואחראי, שנקלע לסיטואציה קשה מחמת רשלנות רגעית, ואף הוא עצמו נפצע בתאונה, ומאז האירוע הוא מצוי בטראומה, לא חזר לנהוג, ושינה לחלוטין את אורחות חייו. הסנגור הדגיש שלדעתו רשלנותו של המערער הייתה נמוכה.

ט.
באשר לאישום השני (שיבוש מהלכי משפט) טען הסנגור, שהמערער היה מעולף לאחר התאונה. השם "יבגני" נלקח מן המסמך שנמצא במשאית של המערער. שוטר הגיע לבית החולים שם שהה המערער ונקב בשם "יבגני" והמערער לא תיקן את הטעות, אך לדעת הסנגור המתחם המתאים בענייננו לעבירה שבאישום השני מתחיל ומסתיים במאסר מותנה, ולמעשה אין הצדקה לקבוע מתחם נפרד בגין האישום הראשון, ומתחם אחר בגין האישום השני. הסנגור ביקש להפנות את המערער לממונה על עבודות שירות לקבלת חוות דעתו.

י.
בסיכום הדברים טען הסנגור בפני
בית משפט קמא, שמתחם הענישה הראוי נע בין שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועד שנת מאסר בפועל ובנסיבות העניין יש לאמץ את הרף התחתון שבענישה, ולכן ביקש כאמור להפנות את המערער לממונה על עבודות שירות.

המערער עצמו פנה לבית משפט קמא ואמר: "מה זה משנה? קרה מקרה מאוד גרוע ושניים נהרגו. זה גם הרס את החיים שלי".

יא.
בגזר דינו קבע בית משפט קמא שהמערער פגע בקדושת החיים ומידת הפגיעה בערכים המוגנים היא חמורה. בית משפט קמא התייחס לאירועים המתוארים בכתב האישום כאל אירוע אחד וקבע בגינם מתחם ענישה אחד.

בית משפט קמא הביא בחשבון את חלקו המלא של המערער בביצוע העבירות, הנזק שנגרם ואשר היה צפוי להיגרם מביצוען, ואת הבנתו המלאה של המערער למעשיו.
בית משפט קמא קיבל את טענת ב"כ המדינה כי רשלנותו של המערער היא ברמה בינונית שכן מדובר בנהג רכב כבד שהיה עליו לנהוג במשנה זהירות ולשים לב לתנאי הדרך. התאונה ארעה בחודשי הקיץ, ובאור יום, בכיוון נסיעת המערער היו שני נתיבים ושוליים מאספלט בהם נעצר הרכב של שני המנוחים. המערער לא היה ער למתרחש בכיוון נסיעתו, לא הבחין ברכב המנוחים למרות שדה הראיה הרחב שעמד לרשותו, הגם שחייב היה להבחין בהם, וסטה מנתיב נסיעתו ימינה ללא כל סיבה הקשורה בדרך או ברכבו, ללא סיבה מוצדקת, ונהג בקלות ראש, ברשלנות ובחוסר זהירות, ובניגוד לטענת הסנגור אין מדובר ברשלנות ברף הנמוך.

את מתחם הענישה העמיד בית משפט קמא על מאסר בפועל בין 12 חודשים ועד 24 חודשים.

יב.
באשר לענישה שבמסגרת המתחם אותו קבע לקח בית משפט קמא בחשבון את נטילת האחריות המלאה של המערער על מעשיו מיד שלאחר שתוקן כתב האישום, ואת משמעותו של העונש מבחינת המערער (יליד 1985) בשים לב לגילו, היותו נהג רכב כבד מזה כעשר שנים. כן הביא בית משפט קמא בחשבון את השפעת הענישה על משפחתו של המערער, הנזקים שנגרמו למערער, התנהגותו החיובית, ונסיבות חייו כפי שתוארו על ידי הסנגור.
עוד הביא בית משפט קמא בחשבון את חלוף הזמן מאז האירוע ועד מתן גזר הדין (כשנתיים ומחצה), את עברו הפלילי של המערער (שלוש הרשעות קודמות) וכן את עברו התעבורתי, שאיננו מכביד.

יג.
בית משפט קמא ציין את הקטל בכבישים שהפך מכת מדינה ולכן על בית המשפט לנקוט בדרך של ענישה מכאיבה כדי לסייע במיגור תופעה זו. בית משפט קמא הביא בחשבון גם את הפסיקה המקלה עליה הצביע הסנגור, אך קבע, כי בענייננו אין לקבל את רמת הענישה המקלה שכן ראוי להטיל עונש מאסר בפועל לפי מחצית מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא, וזאת לצד ענישה נוספת. לפיכך הטיל בית משפט קמא על המערער עונש מאסר בפועל למשך 18 חודשים לצד רכיבי ענישה נוספים שאותם כבר פירטנו בפתח דברינו.

יד.
המערער ממאן להשלים עם גזר דינו של בית משפט קמא וערעורו מונח בפני
נו. המערער מתמקד בתקופת המאסר בפועל, בעונש הפסילה בפועל, וכן בחיובו בתשלום פיצויים למשפחות המנוחים. נטען בערעור, שבית משפט קמא לא נתן דעתו לפסיקה הנוהגת לפיה, ככלל, אין מקום להרשיע ולהעניש ב"מכפלות" במקרים של תאונות דרכים מרובות נפגעים.

ב"כ המערער ציין, שב"כ המדינה טען בפני
בית משפט קמא, כי למרות שיוחסה למערער עבירה אחת של גרימת מוות ברשלנות, אין מניעה שהענישה תעבור את תקופת שלוש השנים ולכן עתרה המדינה בפני
בית משפט קמא למתחם ענישה שבין 24 חודשי מאסר ל-48 חודשי מאסר בפועל. ואולם, לדעת הסנגור, גישה זו של המדינה שגויה היא. לעניין זה הפנה ב"כ המערער לע"פ (מחוזי-מרכז) 8250-02-08 סובינסקי נ' מדינת ישראל
(מיום 29.12.08), שם נקבע, שאין להרשיע את הנאשם ב"מכפלות" בשלוש עבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים בה נספו שלושה בני אדם, ועוד נקבע, שככלל אדם שהורשע בגרימת מותם של מספר אנשים בתאונת דרכים יורשע בעבירה אחת של גרימת מוות ויידון לעונש מאסר אחד, אם כי ניתן לראות את מספר הקורבנות כשיקול מחמיר בענישה.
לדעת הסנגור, טיעונו השגוי של ב"כ המדינה בפני
בית משפט קמא השפיע גם על גזר הדין.

טו.
עוד יש להביא בחשבון, לטענת הסנגור, את דרגת הרשלנות, ובענייננו
אין
המדובר, לטעמו, ברשלנות גבוהה. בעבירות רשלנות, כך טוען הסנגור, אין מקום, בדרך כלל, לענישה הכוללת רכיב מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, וניתן להבטיח את הרתעתו האישית של המערער ומניעת ביצוע העבירה באמצעות עונשים אחרים.

הסנגור הפנה לשורה של גזרי דין בהם הוטלו במקרים דומים עונשים
ללא
רכיב של מאסר בפועל אלא מאסר מותנה, קנס, פסילת רישיון הנהיגה וביצוע של"צ. במסגרת טיעוני ההגנה לעונש הוגשו לבית משפט קמא מספר פסקי דין בהם הוטלו על נאשמים, אף בערכאת הערעור, עונשים קלים בעבירות דומות, ובין היתר, הפנה גם לרע"פ 4732/02
ענת סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל

(מיום 25.11.02), וכן רע"פ 4261/04
פארין נ' מדינת ישראל

, פ"ד נ"ט(3) 440.

טז.
לטענת הסנגור, אין בענייננו נסיבות מחמירות ואף לטענת המשיבה בפני
בית משפט קמא רשלנות המערער הייתה בינונית. מכאן שהענישה שהוטלה על המערער חמורה יתר על המידה וחורגת מזו שהוטלה במקרים דומים, ואף במקרים חמורים יותר.
ב"כ המערער טען, שסטיית המערער מנתיב נסיעתו לא הייתה מכוונת או ממושכת ואיננה נובעת מנהיגה פרועה או מסוכנת או ממהירות מופרזת, או עקב עקיפה מסוכנת או במצב שכרות. מדובר ב"התרשלות רגעית" שהסתיימה באסון כבד, ולכן יש מקום להקל
ולא
להטיל עונש מאסר לריצוי בפועל.

יז.
לטענת ב"כ המערער, מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא (24-12 חודשים) שמור למקרים של רשלנות חמורה וגבוהה, דהיינו, מקרים החמורים בהרבה מזה של המערער. למעשה, הענישה שהוטלה על המערער (18 חודשי מאסר בפועל + 6 חודשי מאסר על תנאי) מתקרבת לענישה המירבית שקבע המחוקק בגין גרימת מוות ברשלנות (36 חודשים). בית משפט קמא, כך נטען בערעור, לא נתן משקל ראוי לשיקולים לקולא. כך, למשל, אין להתעלם, לדעת הסנגור, מן האשם התורם של המנוחים. התאונה ארעה בכביש מהיר והעצירה בשולי הכביש אסורה, אף במקרה של תקלה. רכבם של המנוחים היה רכב מסחרי גדול שעצם עמידתו על השוליים מהווה סכנה לרכבים החולפים והיה מקום להביא בחשבון עובדה זו.

יח.
עוד היה מקום, לטענת ב"כ המערער, שבית משפט קמא יביא בחשבון שהמערער עצמו נפגע בתאונה. לטענת ב"כ המערער, יש נוכח כל האמור לעיל, להעדיף את מתחם הענישה כפי שהוצע על ידו: בין 3 חודשי מאסר בעבודות שירות עד 12 חודשי מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

באשר לאישום השני, טוען ב"כ המערער, שאין בעובדותיו להחמיר מהותית את מתחם הענישה ולכל היותר יש להוסיף רכיב של מאסר על תנאי גם בגין עבירת שיבוש מהלכי משפט.

יט.
לדעת הסנגור, ראוי בנסיבות העניין לקבוע את עונשו של המערער ברף התחתון של המתחם.
המערער נהג משאית מקצועי שהוכיח עצמו תקופה ארוכה כנהג זהיר ואחראי בעל גיליון רישום תעבורתי נקי (נעיר כאן, שיש לחובת המערער מספר עבירות קנס אם כי נכון הוא שעברו התעבורתי
איננו
מכביד).

עוד ציין ב"כ המערער, כי לאחר התאונה החל המערער להסתגר והתקשה מאוד להתמודד עם התוצאות הקשות של האירוע.
הסנגור גם הצביע על נסיבותיו האישיות של המערער ומסר, שהלה עלה ארצה עם אביו בהיותו בן 12. אמו עלתה ארצה, עקב הליך הגירושין, שנים מספר לאחר מכן, המשפחה נקלעה למשבר כלכלי חריף ולכן נאלץ המערער כבר מגיל צעיר לעבוד עבודת כפיים קשה בתחומי בניין ושיפוצים.

כ.
ב"כ המערער הוסיף, שאף יש להביא בחשבון את הודייתו המידית של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, בהזדמנות הראשונה, ויש בכך משום נטילת אחריות וחרטה. גם משום כך ראוי להקל בדינו של המערער, מה גם שההליך הפלילי עצמו מטיל מורא עליו, דבר שבא לידי ביטוי בהידרדרות מצבו הנפשי.

עוד הפנה הסנגור לדבריו של כבוד השופט מ' אלון (ז"ל) בע"פ 433/89
אטיאס נ' מדינת ישראל

, פ"ד מ"ג(4) 170 (מיום 3.10.89) בכל הנוגע לתורת הגישה האינדיווידואלית.

עוד ציין ב"כ המערער, כי ניכר היה בהתנהלותו של המערער בפני
בית משפט קמא שרגשי אשם מכרסמים בו עד בלי די, והמערער "קרס" עד כדי כך שהתקשה לפרוש את דבריו באופן נהיר בפני
הטריבונל והשיפוטי.
ב"כ המערער עתר אפוא לכך שבית משפט זה יקל בדינו של המערער באופן משמעותי.

כא.
לעניין פסילת רישיון הנהיגה בפועל, נטען בערעור, שבית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעברו התעבורתי הנקי של המערער. אמנם המערער לא חזר לנהוג אחרי התאונה, אך בבוא היום לא מן הנמנע שירצה להוציא רישיון נהיגה חדש כך שפסילה למשך 10 שנים ארוכה מדי ואינה מביאה בחשבון את הסכנה המוגבלת מצד המערער לציבור המשתמשים בדרך.

כב.
לעניין עונש הפיצויים מציין ב"כ המערער, שדיני הפלת"ד מסדירים פיצוי מלא לקורבנות תאונות הדרכים, כך שפסיקת פיצוי לקורבנות מהווה כפל פיצוי ואינה משרתת את התכלית של אמצעי ענישה.

יתר על כן, חיובו של המערער בתשלום הפיצויים יקשה עליו בהמשך דרכו בהיותו נעדר מקור הכנסה וסמוך לשולחן הוריו, והדבר אף עלול להקשות עליו לזכות בבוא היום בשחרור על תנאי.

כג.
בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפני
ניו ביום 6.4.17 שמענו את תמצית טיעוניהם בעל-פה של באי כוח שני הצדדים. הסנגור חזר על טיעוניו כפי שפורטו בערעור, וכן הפנה לפסיקה רלוונטית. לעניין האישום השני, הציג בפני
נו הסנגור את סרטון החקירה של המערער על מנת להמחיש מה היה מצבו הכללי הירוד של המערער אשר לא תיקן את החוקרים באשר לטעות בנוגע לזהותו ופרטיו, (דהיינו, "יבגני" במקום סרגיי) כשלטענת הסנגור אין באישום זה כדי להצדיק את חומרת הענישה.

כד.
ב"כ המשיבה טענה בפני
נו, שיש לדחות את הערעור וסברה שיש לאמץ את גזר דינו של בית משפט קמא על נימוקיו. ב"כ המשיבה הדגישה, שמדובר בנהג משאית שסטה לעבר השוליים הימניים של הכביש שם עמדו שני המנוחים שתיקנו את רכבם, ועקב כך נגרם מותם.
בנוסף, הסתיר המערער את זהותו הן מפני הפרמדיק של מד"א, כך גם בשלוש חקירות מאוחרות, והתנהלות זו איננה נורמטיבית.

ב"כ המשיבה חולקת על טענת הסנגור כאילו רשלנות המערער רגעית ואיננה גבוהה. לעניין זה הפנתה ב"כ המשיבה לעובדות כתב האישום, והדגישה, שהראות הייתה טובה, בכביש יש שני נתיבים, ולא ניתן כל הסבר לסטייה לשוליים הימניים. כן יש ליתן את הדעת כמובן לתוצאות הפגיעה.

כה.
לטענת ב"כ המשיבה, מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא תואם את הערכים שנפגעו ואת קדושת החיים ועולה בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת, וכן עם חלקו המלא של המערער בביצוע העבירות והנזק החמור שנגרם, ומה גם שהרשלנות
איננה
רגעית ואיננה ברף הנמוך.

ב"כ המשיבה הפנתה אף היא לקובץ פסיקה רלוונטית לתמיכה בעמדתה לפיה אין הצדקה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. עוד טענה ב"כ המשיבה, שיש לדחות את ניסיונו של המערער לייחס תרומת רשלנות למנוחים. כמו כן ציינה ב"כ המשיבה, כי לפי מדיניות הענישה הנוהגת יש צורך בענישה מחמירה במקרים מעין אלה שכן התופעה הפכה למכת המדינה.

לדעת ב"כ המשיבה, אין מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצריכות הקלה, וכן טענה, שאין הצדקה להתערב, לא בפסילת רישיון הנהיגה בפועל ולא בפיצוי שעל המערער לשלם למשפחות המנוחים.

כו.
לאחר שעיינו בכתב האישום המתוקן, בגזר דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור על נימוקיה, בטיעוניהם של באי כוח הצדדים בבית משפט קמא, ובטיעוניהם של באי כוח הצדדים בפני
ניו, כמו גם בגיליון ההרשעות של המערער בפלילים ובתעבורה, וכן בפסיקה הרלוונטית, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל חלקית.

כז.
אין צריך לומר, שנוכח ריבוי תאונות הדרכים קיימת פסיקה רבה ומגוונת בהתייחס לגזרי דין בתאונות דרכים קטלניות. אכן קיימת פסיקה מחמירה שעליה הצביעה ב"כ המשיבה, כשם שקיימת פסיקה מקלה עליה הצביע הסנגור.

ראוי בהקשר זה לזכור ולהזכיר, כי שיטת הענישה בארץ מבוססת על תורת הענישה האינדיווידואלית (ע"פ 433/89
אטיאס נ' מדינת ישראל

, פ"ד מ"ג(4) 170, פסקה 8), תוך התחשבות הן בנסיבות ביצוע העבירה והן בנסיבותיו של מבצע העבירה.

כח.
באשר לענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות נקבעו בע"פ 6753/09
אלמוג נ' מדינת ישראל

(מיום 16.11.09) בפסקה 6, הכללים המנחים לענישה הראויה:

"6.
נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות"

טרם אתייחס לנסיבות המקרה, ראוי להרחיב בשיקולי הענישה בעבירה הנדונה.

7.



אין זה נכון מבחינת תורת הענישה לדון בעניינו של נאשם במנותק ממאורעות הזמן והתקופה. נהיגה אלימה בכבישים הפכה לרעה החולה של תקופתנו. שבוע ימים בו נהרגים בכבישים "רק" 7 אנשים נחשב לשבוע "מוצלח" מבחינת הסטטיסטיקה השנתית. בתי-המשפט מצווים להחמיר עם עברייני תנועה. יש להירתם למניעת התופעה ולהגן על בטחון הציבור ושלומו, בין היתר באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש לתקופה ראויה. כפי שפסק בית-משפט זה
:

"כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בעבירות אלה - מן הסתם - הם אנשים מן הישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי משפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקורבנות, ותחושת האין אונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קורבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים" (ראו רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 9.1.06), מפי כב' השופט א' רובינשטיין ; ראו גם ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל
, לא פורסם, 23.9.07).

הצורך להחמיר בעונש בגין עבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות כמובן איננו פוטר את בית-המשפט מלבחון את המקרה הקונקרטי בצורה מידתית. נהפוך הוא. בדיקה כזו תביא להקלה מסוימת בענישה בתיק אחד ולהחמרה מסוימת בתיק אחר"

(ההדגשה שלנו).

כט.
במקרה נשוא הדיון בפני
נו טען ב"כ המערער, כי רשלנותו של המערער הייתה "רגעית", וכן ניסה לייחס תרומת רשלנות למנוחים. אין לקבל טענות אלה. העובדות הרלוונטיות הן העובדות כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן בהן הודה המערער, ולפיהן הורשע. טענת "הרשלנות הרגעית" הועלתה גם בעפ"ג (מחוזי-תל-אביב) 26904-04-14
מדינת ישראל
נ' זוהר
(2.7.14) ונדחתה:

"8.
כיוון שהסנגוריה ייחסה משקל רב להגדרת הרשלנות כרשלנות רגעית נאמר את הדברים הבאים:

בתיקי התאונות ככלל וגרימת מוות ברשלנות ביניהם מדובר תמיד ברשלנות רגעית, שהרי אין מדובר במעשים מתוכננים. תאונות דרכים טיבן וטבען שהן נגרמות במשך שניות ספורות ולא מעבר לכך. כיוון שכך הביטוי רשלנות רגעית גם אם הוא נכון לעניין מימד הזמן שמדובר בו, איננו תוחם את גבולותיה של היקף הרשלנות ואיננו מצביע על כך שמדבור ברשלנות קלה".

ל.
עובדות כתב האישום המתוקן, בהן כאמור הודה המערער, ולפיהן הורשע, אין בהן כדי להצביע על תרומת רשלנות של המנוחים. יתר על כן, רשלנותו של המערער איננה קלה. המערער נהג בכביש דו מסלולי, דו נתיבי. רכבם של המנוחים חנה בשוליים הימניים מחמת תקלה בו. התאונה התרחשה בקיץ, באור יום, והמערער לא הבחין ברכב ובמנוחים הגם שיכול היה וחייב היה להבחין בהם, וסטה מנתיב נסיעתו ימינה, ללא כל סיבה הקשורה ברכב או בכביש וכתוצאה מכך נמחצו המנוחים בין המשאית לרכב ונגררו יחד עם הרכב למרחק רב, ונגרם מותם המיידי.

לא.
יצוין, כי עובדת היותו של המערער נהג משאית מקצועי מחייבת אותו לנהוג ברמת זהירות גבוהה. עיינו בדברי כבוד השופט ס' ג'ובראן, ברע"פ 698/14
אלג'בור נ' מדינת ישראל

(25.3.14) פסקה 13:

"
קביעה זו התבססה על כך שהמבקש הוא נהג מקצועי, ממנו נדרשת רמת זהירות גבוהה במיוחד. בנוסף, ניתן דגש מיוחד לעובדה שהמבקש נהג במשאית, שהיא רכב כבד ומסוכן, מעצם טיבו וטבעו. כבר נפסק על-ידי בית משפט זה, ועמד על כך גם בית המשפט לתעבורה, כי:

כל רשלנות בנהיגה ברכב כבד, כשלעצמה, היא חמורה. שכן, זהו כלי קטלני, שפגיעתו עלולה לגרום לתוצאות קשות ביותר, והוא מחייב את הנוהגים בו לנהוג ברמה מקצועית גבוהה ובזהירות מיוחדת. עם זאת, יש להתחשב, כמובן, בנסיבותיו של כל מקרה באופן אינדיבידואלי" (ע"פ 160/00 מדינת ישראל
נ' טייב [פורסם בנבו] (15.2.2000); וראו גם רע"פ 3761/11 חלף נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (18.5.2011)".

לא.
בנסיבות העניין שבתיק זה, ומשהצבענו על כך שרשלנותו של המערער איננה קלה, איננו סבורים שניתן להסתפק בהטלת עונש מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות.

יחד עם זאת, סבורים אנו שיש מקום להפחית מתקופת המאסר בפועל שהטיל בית משפט קמא על המערער. אנו מפנים לע"פ (מחוזי-תל-אביב) 71933/06
קלגסבלד נ' מדינת ישראל

(מיום 8.2.07) כשבאותו מקרה סטתה מכוניתו של הנאשם בפתאומיות לנתיב השמאלי, כשהיא נוסעת במהירות של 80 קמ"ש, התקרבה לצומת מרומזרת ונכנסה אל תוך טור של מכוניות שעמדו לפני הצומת, פגעה במספר מכוניות, וכתוצאה מכך נהרגו אם צעירה ובנה בן ה-6. הנאשם נדון שם בבית משפט השלום ל-15 חודשי מאסר בפועל וערער על גזר דינו. גם באותו מקרה הועלתה הטענה של "אובדן אוריינטציה רגעי", אך בית המשפט המחוזי ציין (בדעת רוב) כי:

"
את ההסבר לנהיגתו של המערער צריך היה לספק המערער עצמו. הוא אמור היה לדעת מה קרה לו ואיתו באותן שניות גורליות. הסבר זה היה מצופה ומתבקש אליו"
(שם, בפסקה 12), וכשם שבעניין
קלגסבלד
הנ"ל הסבר כזה לא ניתן, כך גם בענייננו
אין
כל הסבר לסטיית משאיתו של המערער לשוליים הימניים.

בעניין
קלגסבלד
הוסיף וציין בית המשפט המחוזי (בדעת הרוב), כי בהעדר הסבר המסקנה שהנאשם סבל מ"אובדן אוריינטציה רגעי" אינה היחידה המתבקשת. משלא הרים הנאשם את הנטל להוכיח את אובדן הזיכרון והיקפו קיימים תרחישים אפשריים נוספים, כגון הסטת מבט ממושכת מן הכביש, או התעסקות בתוך הרכב בטלפון או ברדיו, או בניירת ועוד (שם, בפסקה 14).

לב.
מפסיקת בית המשפט העליון עולה, כי התכלית של מדיניות ענישה מחמירה היא ניסיון להשפיע על שינוי הרגלי הנהיגה וצמצום עבריינות התנועה. עיינו בדברי כבוד הנשיא שמגר ברע"פ 4484/92
סיריה רפאל נ' מדינת ישראל

, פ"ד מ"ו(5) 176:

"
הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים, היא חלק מרכזי ואף דומיננטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות התנועה. אין בכך כדי להצביע על היעדר החשיבות בפיקוח על תקינות הרכב, בהתוויית כבישים בטוחים, בבניית גדרות בטחון, בחינוך ובהסברה ועוד. אולם, לכל אלה יהיה משקל אך ורק אם הנהגים ידעו אל נכון כי מי שחוטא ברשלנות ובאי אכפתיות, נענש כדבעי כדי להגן על חייהם ובריאותם של אלה אשר בהם הוא עלול לפגוע. אך מובן, שאיש אינו מוכן לקבל על עצמו סיכון של גרימת מותו הוא, ואינו נוהג בדרך על מנת להתאבד. איש גם איננו רוצה לפגוע באחרים. דא עקא, חוסר הרצון של המשתמש בדרך לפגוע במודע, בעצמו או באחרים, אינו מספיק כדי למנוע תאונות. את אלה יש למנוע מראש על ידי כפיית התנהגות יציבה, מרוסנת ומנומסת בעת כל שימוש בכביש, שיש בה כשלעצמה כדי להפחית סיכונים חמורים, שהנהג אינו ער להם ברגע הקריטי, אינו מורגל בהם או מאמין בטעות שאם יעלו מולו, ידע להתגבר עליהם".


נוסיף, כי עצם התוצאה, דהיינו, מותם של שני המנוחים שקיפחו את חייהם בתאונה מהווה נסיבה מחמירה לכשעצמה (ע"פ 8382/03
איאד חילף נ' מדינת ישראל

, פ"ד נ"ח(2) 139.

לג.
יחד עם זאת, ראו שופטי הרוב בעניין
קלגסבלד
הנ"ל להפחית מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו בבית משפט קמא, ולהעמידו על 13 חודשי מאסר בפועל, מן הנימוק הבא (שם, בפסקה 26):

"
הדבר נובע ממשקל נוסף שיש לייחס להודייתו של המערער (אף שבמקרים מסויימים הודיה מתבקשת מאליה וקשה לראות הטעם בכפירה ובניהול הוכחות).

מכל מקום, הודיה היא הצעד הראשון המתבקש כאשר אדם טוען לקבלת אחריות. לא הרי מי שמודה בתחילת ההליך, כהרי זה המנסה להרחיק מעצמו אחריות, מנהל הוכחות ומעלה כל טיעון אפשרי כדי לא לשאת באחריות, ומורשע בסופו של הליך מייגע ולעיתים ממושך.

המערער לא ניסה לדחות את הקץ, ואף התייצב למאסר וויתר על האפשרות לבקש עיכוב ביצוע. הוא הודה ותרם לניהול מהיר ויעיל של משפטו. על בתי המשפט לעודד התנהלות כזאת של נאשמים, ובסופו של יום, עליה לקבל ביטוי גם בתוצאה העונשית".

למען השלמות נציין, שדעת המיעוט בעניין
קלגסבלד
(כבוד השופטת י' שבח), הייתה שיש להסתפק בענישה של 10 חודשי מאסר בפועל.

לד.
במקרה שבפני
נו נראה לנו, נוכח כל המפורט לעיל, כי היה מקום לייחס משקל מסויים גבוה יותר להודייתו של המערער שחסכה את הצורך בניהול משפט הוכחות והביאה לסיום מהיר של ההליך המשפטי. אף מדבריו של המערער בפני
יתו לבית משפט קמא עולה, שהוא מודע היטב לחומרת התוצאה האומללה ("
קרה מקרה מאוד גרוע ושניים נהרגו. זה גם הרס את החיים שלי
" – עמ' 16 לפרו').

המערער נוהג במשאית מאז שנת 2004 ועברו התעבורתי עד לאירוע התאונה, דהיינו, כעשר שנים, איננו מכביד כלל. לחובתו אמנם שלוש הרשעות בפלילים, אך העבירה האחרונה שבהן נעברה בשנת 2008, ובכל מקרה אין לה קשר לעניין הנהיגה.

בשים לב לכל האמור לעיל, סבורים אנו, כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על 13 חודשים.

לה.
לא ראינו מקום להתערב בתקופת פסילת רישיון הנהיגה בפועל שהטיל בית משפט קמא על המערער (10 שנים). אומנם ענישה זו משמעותית מבחינת המערער בהיותו נהג משאית במקצועו, אך בנסיבות המקרה נראה, כי ענישה זו היא אפקטיבית, ראויה, ומשרתת את תכלית הענישה בעבירות של תאונות דרכים קטלניות.

לו.
המערער הלין גם על חיובו בתשלום פיצוי של 10,000 ₪ לכל אחת ממשפחות המנוחים.

נתנו דעתנו לטענותיו של ב"כ המערער, אך לא ראינו מקום להתערב בענישה זו.
אכן, ב"כ המערער ציין, שמשפחות המנוחים זכאיות לפיצוי לפי חוק הפלת"ד, ואילו על המערער מטיל פיצוי זה נטל שלא יוכל לעמוד בו. גם את טענתו זו של המערער אין בידינו לקבל. אמנם, הפיצוי לפי סעיף 77 של חוק העונשין הוא בעל יסוד אזרחי דומיננטי (עיינו בדעת הרוב אשר ברע"פ 2976/01
אסף נ' מדינת ישראל

, פ"ד נ"ו(3) 418 בעמ' 465) אך בנוסף לכך דבקות בפיצוי אשר לפי סעיף 77 הנ"ל, כדברי כבוד השופט מ' חשין (ז"ל): "
נורמות ותכליות מן התחום הפלילי. נסכים, למשל, כי חיובו של עבריין בתשלום פיצוי לקורבן העבירה יש בו יסוד של היטהרות לעבריין, וכי עשוי הוא אותו חיוב לתרום לשיקומו
" (ההדגשה שלנו).

לכן, ראוי להותיר בעינו את החיוב בפיצוי.

לז.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים חלקית את ערעורו של המערער ומעמידים את תקופת המאסר בפועל על 13 חודשים.

כל שאר רכיבי גזר דינו של בית משפט קמא יוסיפו לעמוד בעינם ללא כל שינוי.

לח.
המערער יתייצב למאסרו בבית המעצר קישון
ביום ראשון 14.5.17 עד השעה 10:00 בבוקר
או על-פי החלטת שב"ס כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים:
08-9787377, 08-9787336.

ניתן היום,
א' אייר תשע"ז, 27 אפריל 2017, במעמד הנוכחים.




י' גריל, שופט בכיר
[אב"ד]

כ' סעב, שופט

א' לוי, שופט











עפג בית משפט מחוזי 55511-02/17 סרגיי מרקוביץ' נ' מדינת ישראל, עיזבון המנוח אנוואר סטל, עיזבון המנוח זאהי אבו חמד (פורסם ב-ֽ 27/04/2017)