פסקי דין על בנק לאומי לישראל בע"מ | פסקי דין על אמיל אלימלך

38937-11/15 א     07/05/2017




א 38937-11/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אמיל אלימלך








בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 38937-11-15 בנק לאומי לישראל בע"מ
נ' אלימלך






בפני

כבוד השופט
אמיר ויצנבליט


התובע

בנק לאומי לישראל בע"מ


נגד


הנתבע

אמיל אלימלך




החלטה

1.
לפניי בקשה שהגיש הנתבע למתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה. בקצרה ייאמר, כי התובע מתנגד לבקשה שכן לטענתו בנוסח ההסכם נפלה טעות, באופן המפחית משמעותית את חובו של הנתבע לתובע.

2.
ביום 17.11.2015 הגיש התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן – הבנק), תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע, מר אמיל אלימלך
, לתשלום יתרת החוב של הנתבע לבנק בסך 192,007 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה). ביום 18.1.2016 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן. ביום חמישי, ה-26.5.2016, הגיש הנתבע בעצמו (ולא באמצעות בא-כוחו) בקשה למתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שהושג בינו לבין הבנק (להלן – הסכם הפשרה). בנוסף ביקש הנתבע להפסיק את ייצוגו על-ידי בא-כוחו באותה עת, עו"ד מיכאל מלכה. בהתאם לאמור בהסכם שצורף לבקשה, יתרת החוב של הנתבע לבנק עמדה על סך של 206,311 ש"ח (ולסכום זה מתווספים רכיבים נוספים כגון שכר-טרחת עורך-דין, אגרת בית משפט ועוד). בסעיפים 4-2 להסכם הפשרה נכתב:

"2. לצורך סילוק מלוא גובה החוב החייב מתחייב לשלם לבנק כדלקמן:
3. החייב יפקיד תשלום ראשון בסך 3000 ש"ח עד ליום 25.06.16.
4. לאחר מכן יפקיד החייב תשלומים חודשיים בסך של כ- 3000 ₪ ישירות לחשבון מספר
xxxxxxx
בסניף חולון
xxx
החל מיום 25.07.16 ובכל 25 לחודש שלאחר מכן במשך שנה סה"כ 12 תשלומים". [ההדגשה הוספה ופרטי החשבון הושמטו, א.ו.]

כלומר, לכאורה, על בסיס לשון הסכם הפשרה ניתן לטעון כי הוסכם בין הצדדים שהנתבע ישלם לבנק שנים-עשר תשלומים חודשיים בלבד על סך כ-3,000 ש"ח כל אחד, היינו, בסך-הכל כ-36,000 ש"ח (יוער, כי גם ניתן לקרוא את ההסכם כמורה על שלושה-עשר תשלומים בני כ-3,000 ש"ח, אולם אין מדובר בהבדל מהותי לענייננו). זאת, למרות שחובו של הנתבע לבנק עולה על 200,000 ש"ח.

3.
ביום ראשון שלאחר מכן, ה-29.5.2016, הגיש הבנק לבית המשפט "בקשה בהולה לדחיית בקשת החייב ובקשה להמשך הליכים בתיק בשל הטעיית בימ"ש מעשה תרמית ורמיה". בבקשה התנגד הבנק למתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה שהגיש הנתבע, וטען כי הנתבע הגישוׂ בידיעה כי הוא שגוי ואינו משקף את כוונת הצדדים. לטענת הבנק, בנוסח הסכם הפשרה נפלה טעות, ונרשם בו בשגגה כי מספר התשלומים מוגבל לשנים-עשר בלבד, בעוד שכוונתם הברורה של הצדדים בעת כריתת ההסכם הייתה כי הנתבע ישלם את התשלומים החודשיים ללא הגבלה של מספרם עד לפירעון מלוא חובו כלפי הבנק.

4.
לאחר דברים אלו התנהלו מהלכים דיוניים שונים, וניתן להסתפק בתיאורם בקצרה. הבנק הגיש בקשות לסעדים זמניים – לתפוס את המכשיר הסלולארי של הנתבע וכן להטיל עליו עיקולים זמניים – ואלו נדחו (שתי החלטות מיום 28.6.2016, כב' הרשמת ע' דבי וכב' השופט א' סלע). ביום 3.7.2016 הגיש הנתבע (באמצעות בא-כוחו החדש) בקשת רשות להתגונן מתוקנת, המקיפה גם את טענותיו בקשר לאישור הסכם הפשרה, וביום 25.7.2016 ניתנה לנתבע רשות להתגונן. בית המשפט (כב' השופט א' סלע) הורה לצדדים להגיש תצהירים בקשר לסוגיה שבמחלוקת.

5.
עוד יצוין כי הנתבע העלה טענה שלפיה בא-כוח הבנק, עו"ד
שינדלר (להלן – בא-כוח הבנק), אינו רשאי עוד להמשיך לייצג את הבנק, שכן מדבר במקרה שבו עורך-הדין טוען נגד כשרות מסמך שהשתתף בעריכתו, וכן עשוי לשמש עד בהליך (כללים 15 ו-36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). בקצרה ייאמר כי ביום 15.8.2016 הורה בית המשפט (כב' השופט א' סלע) כי תערך פנייה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בשאילתא בסוגיה זו, וכי עד שתחווה ועדת האתיקה את עמדתה בנושא לא יגיש הבנק את תצהיריו בסוגיה שבמחלוקת ובירור ההליך יעוכב. בשלהי חודש ספטמבר 2016 הועבר התיק לטיפולי. בהחלטתי מיום 19.11.2016 קבעתי שאם עד יום 15.12.2016 לא תודיע ועדת האתיקה מהי עמדתה בסוגיה, יוכל כל בעל דין להתייחס לשאלה האם יש בחלוף הזמן כדי להוות נסיבה המצדיקה עיון מחדש בהחלטה שלא להמשיך בבירור ההליך. עוד ביקשתי בהחלטתי זו מוועדת האתיקה להחיש את מתן תשובתה לפנייה שנעשתה אליה, לאור העובדה שבירורו של ההליך מתעכב עד לקבלת עמדתה. משחלף זמן ומשלא הודיעה ועדת האתיקה את עמדתה, הודיע הבנק כי הוא מבקש לעיין מחדש בהחלטה שלא להמשיך בבירור ההליך, ומנגד, הנתבע לא הגיש כל עמדה שהיא בנושא (חרף החלטותיי שהורו לו לעשות כן). בהחלטתי מיום 27.12.2016 הוריתי כי יש בחלוף הזמן כדי להביא לעיון מחדש בהחלטה שלא להמשיך בבירור ההליך עד לקבלת עמדת ועדת האתיקה, וכי עדויות הצדדים יישמעו ביום 30.1.2017.

6.
מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע, של עו"ד מיכאל מלכה (בא-כוחו באותה עת שנכח בפגישה שבה נחתם הסכם הפשרה) ושל מר ורשווסקי (בן-דודו של הנתבע שנכח בפגישה). בהתאם לאמור בתצהירי הנתבע ועל-פי עדות המצהירים בדיון, ביום 25.5.2016 בשעה 10:00 בבוקר נערכה פגישה במשרד בא-כוח הבנק עם נציגי הבנק ובאי-כוחו. מצד הנתבע נכחו בפגישה הנתבע עצמו, עו"ד מלכה ומר ורשווסקי. לגרסת הנתבע ועדיו, לאחר משא-ומתן ממושך הועלו כל ההסכמות על הכתב. אולם, לגרסתם, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת האם ייכלל בהסכם סעיף המונע מן הנתבע לתבוע באופן אישי את מנהל סניף הבנק (או סגן מנהל הסניף) בשל נזקים שלפי הטענה נגרמו לנתבע. נוכח מחלוקת זו, הסתיימה הפגישה בטונים צורמים והנתבע עזב את המקום. עו"ד מלכה ניגש אל הנתבע מחוץ למשרד בא-כוח הבנק, שוחח עימו ושכנע אותו לשוב למשרדי בא-כוח הבנק ולחתום על ההסכם שכן הוא מיטיב עימו. לאחר מספר דקות שב הנתבע חזרה למשרדו של בא-כוח הבנק יחד עם עו"ד מלכה, והצדדים התפייסו. אז פנו הצדדים למשרדה של עו"ד טלי איתן העובדת במשרדי בא-כוח הבנק, לשם עדכון הסכמות הצדדים בכתב. בא-כוח הבנק בדק את תוכן ההסכם וחתם עליו. גם הנתבע חתם על ההסכם. לאחר שיצאו הנתבע ועו"ד מלכה ממשרדו של בא-כוח הבנק, התעורר בניהם ויכוח לגבי שכר-טרחתו של עו"ד מלכה. עו"ד מלכה דרש כי ישולמו לו 10% מ-170,000 ₪
(
גובה ההפחתה בחוב לבנק), והנתבע סרב לכך.

עו"ד מלכה הצהיר, כי בהמשכו של אותו יום בא-כוח הבנק פנה אליו במייל וטען שיש טעות בהסכם, אולם נמנע מלפרט בפני
ו מהי אותה טעות. עו"ד מלכה השיב לבא-כוח הבנק כי לא ידוע לו על טעות בהסכם, וכי אינו מייצג עוד את הנתבע. עוד הוסיף עו"ד מלכה בתצהירו, כי הוסכם בינו לבין הנתבע כי הוא יזכה בשכר-טרחתו בשיעור הנזכר לעיל לאחר שיינתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה.

7.
מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של עו"ד קרן גנור (עורכת-דין במשרד בא-כוח הבנק, אשר נכחה בפגישה), גב' ציונה בר כוכבא (אשר עבדה בבנק בעת הרלוונטית ונכחה בפגישה) ועו"ד טלי איתן (עורכת-דין במשרד בא-כוח הבנק, אשר לקחה חלק בניסוח ההסכם). גרסת הבנק היא כי הנתבע ניסה לעשות מעשה הונאה כלפיו. על-פי האמור בתצהירי התובע ועדות המצהירים בדיון, בפגישה בין הצדדים מיום 25.5.2016 הוסכם כי הנתבע ישלם את מלוא חובו לבנק (על סך 206,311 ש"ח, בתוספת של רכיבים נוספים) בתשלומים חודשיים בני 3,000 ש"ח, וזאת עד לפירעון מלוא החוב. לגרסת הבנק, במהלך הפגישה הנתבע עמד במפורש על כך שאין הוא מעוניין במחילה על חלק מחובו, על מנת להימנע
מ"הכְתמת" שמו במערכת הבנקאית. אלא שלדברי עדי הבנק, בהסכם הפשרה שנחתם נפלה טעות סופר בדבר מספר התשלומים שישולמו, כך שזה אינו משקף את אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם.

אחת המצהירות מטעם הבנק היא עו"ד טלי איתן, אשר עבדה במשרד בא-כוח הבנק בעת הרלוונטית. עו"ד איתן לא נכחה בפגישה בין הצדדים, אולם היא זו שניסחה את ההסכם. לגרסתה, כשנסתיימה הפגישה בין הצדדים, בא-כוח הבנק הנחה אותה להכין הסכם המשקף את ההסכמות שגובשו, שלפיהן הנתבע יפרע את מלוא חובו כלפי הבנק בתשלומים חודשיים בני 3,000 ש"ח. אלא שתוך כדי עריכת ההסכם, טען עו"ד מלכה כי תניית הוויתור שנכללה בו אינה מקובלת על הנתבע. השיחה בין הצדדים עלתה לטונים גבוהים, והפגישה הסתיימה ללא חתימה על ההסכם. לדברי עו"ד איתן, לפני שעזב את משרדי בא-כוח התובע, נטל עימו עו"ד מלכה טיוטה של ההסכם, תוך שהוא מציין כי ינסה לשכנע את הנתבע לחתום עליו. לאחר מספר דקות שבו הנתבע ועו"ד מלכה למשרד בא-כוח הבנק והסכימו לחתום על ההסכם כפי שהוא, כשהוא כולל את התנייה בדבר הוויתור על טענות. לגרסת עו"ד איתן, בעת שהדפיסה את ההסכם לצורך חתימת הצדדים עליו, לפתע המטיר עליה הנתבע שאלות רבות בענייני חולין, על מקום מגוריה, עברה כעורכת-דין, מה גילה ומה לדעתה גילו שלו וכדומה. זאת, בעוד שקודם לכן הנתבע עצמו לא הרבה לדבר. עו"ד מלכה נכח בחדר באותה עת ולא התערב במתרחש. עו"ד איתן הוסיפה כי סברה שהתנהגות זו מחשידה, אולם לא הצליחה בזמן אמת להבין מדוע הנתבע מתנהג כפי שמתנהג.

עו"ד איתן הצהירה, כי סמוך לאחר חתימות הצדדים הבחינה בטעות הסופר בסעיף 4 להסכם, בדבר העמדת מספר התשלומים על שנים-עשר. משכך, כחצי שעה לאחר חתימת ההסכם נעשו ניסיונות ליצור קשר עם עו"ד מלכה. לגרסתה נעשו ניסיונות רבים ליצור עם עו"ד מלכה קשר טלפוני, נמסרו לו הודעות במשרדו, וכן נשלחו אליו מכתב, הודעת דוא"ל ומסרונים (נספחים ד'-ז' שצורפו לתצהירי הבנק בתמיכה לבקשה מס' 7). מכתב שנשלח למשרד עו"ד מלכה זמן קצר לאחר שהסתיימה הפגישה אושר על-ידי מזכירתו (בשעה 14:09). למכתב צורף נוסח מתוקן של הסכם הפשרה שבו אין הגבלה של מספר התשלומים. חרף הניסיונות הרבים ליצור קשר עם עו"ד מלכה, רק בלילה של אותו יום, בשעה 23:03, השיב עו"ד מלכה, בהודעת דוא"ל, כי אינו מייצג עוד את הנתבע וכי על הבנק לפנות אליו ישירות. למחרת התקשרה עו"ד איתן לנתבע בשעה 8:30
בבוקר
. הנתבע ענה לשיחה, ואמר שאינו יכול לשוחח כי הוא ישן ונמצא בצפון הארץ. בשיחה טלפונית מאוחרת יותר טען הנתבע כי מדובר בטעות במספר וניתק. כאמור, ביום זה הגיש הנתבע לבית המשפט את הבקשה למתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה.


כן יצוין כי ביום 20.6.2016 שלח הבנק לנתבע הודעה על ביטול הסכם הפשרה, בין היתר, בשל הטעיה וטעות שנפלו בהסכם.

הכרעה

8.
דעתי היא
כי במחלוקת בין הצדדים יש לאמץ את גרסת הבנק.

9.
נפתח
בלשון הסכם הפשרה. למקרא הסכם הפשרה, גרסת הנתבע מעלה תהיות. ראשית, לגרסת הנתבע, הבנק מחל לו על למעלה מ-80% מהחוב. אולם עיון בהסכם הפשרה מלמד כי אין בו אזכור של הסכמת הצדדים לבצע הפחתה כה משמעותית בחוב הנתבע לבנק, למעט מספר התשלומים המופיע בהסכם. דומה בעיני שאילו
הוסכם על הצדדים למחול על שיעור כה משמעותי מהחוב של הנתבע כלפי הבנק, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש יותר בהסכם ולא אך "מסתתר" במספר
התשלומים שעל הנתבע לשלם. שנית, בסעיף 1 להסכם, לאחר פירוט רכיבי החוב השונים, נרשם בסוגריים: "ככל שיוחזר הסכום יקטן החוב בהתאמה". פשיטא, שאילו כוונת הצדדים הייתה למחול על חלק משמעותי מן החוב, לא היה צורך באמירה זו בהסכם. אמירה זו מיותרת אם את מלוא החוב מחליף הסדר של שנים-עשר תשלומים בני 3,000 ש"ח. ההפחתה "בהתאמה" מן החוב הכולל ככל שהנתבע פורע את החוב בהדרגה, תומכת בגרסת הבנק.

שלישית
, במקומות שונים בהסכם הפשרה נרשם כי על הנתבע לפרוע את "מלוא החוב" או ניסוח דומה לכך (ראו, למשל, סעיפים 2 ו-7 סיפה להסכם הפשרה). אף ניסוח זה מעורר תהיות, במיוחד כשהוא מצטרף להעדר כל אזכור בהסכם בדבר הסכמה על הפחתת החוב. רביעית, בסעיף 10 להסכם הפשרה נרשם כי אם הנתבע לא יעמוד בתשלומים, תעמוד כל יתרת החוב לפירעון מידי. "יתרת החוב" מוגדרת בסעיף 2 להסכם כסכום החוב כולו. מובן, שככל שמאמצים את גרסת הנתבע, הרי שהתוצאה היא שסעיף 10 להסכם קובע סנקציה קשה ביותר, שנראה שאינה סבירה ומידתית, שכן באיחור של תשלום בהסכם שתכליתו לכאורה פירעון של 36,000 ש"ח, יעמוד לפירעון מידי סכום גדול פי כמה וכמה. הוראה זו סבירה יותר אם מאמצים אנו את גרסת הבנק.

10.
מעבר לניסוחו של הסכם הפשרה באופן כזה או אחר, מובן שיש להתייחס לכוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם, כפי שזו עולה מן הראיות שהוצגו. בפתח ההתייחסות לעניין זה יש ליתן את הדעת לכך שעיון בתצהירו של הנתבע מלמד כי למעשה אין בו גרסה לגבי כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם. הנתבע הצהיר, כי "לאחר מו"מ ממושך הועלו כל ההסכמות על כתב" (סעיף 17 לתצהירו), אולם אין בתצהירו גרסה מה היו אותן הסכמות, ומה סבר שמכיל ההסכם. בתצהירו של הנתבע אף לא כלולה גרסה שלפיה הוסכם, או כי הוא סבר שהוסכם, שימחלו לו על חלק מחובו (ראו, סעיף 14 לתצהירו ואילך).

למעלה מן הנדרש יוער שגם בתצהירו של עו"ד מלכה אין הצהרה ברורה שלפיה הוסכם בין הצדדים על מחילה של חלק מהחוב, לא כל שכן על למעלה מ-80% ממנו. עו"ד מלכה הצהיר כי בין הצדדים היו "הסכמות" (סעיף 10 לתצהירו), ולא פירט מהן. המקום היחיד בתצהירו של עו"ד מלכה שבו מציין הוא את גובה ההפחתה המוסכם לשיטתו, הוא בקשר לדרישתו מן הנתבע לקבל את שכר-טרחתו (סעיף 20 לתצהיר), אולם אין הדבר מהווה תחליף להצהרה ברורה ופשוטה לגבי כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם. נוסחים דומים מופיעים גם בתצהירו של מר ורשווסקי.

מנגד, בכל אחד ואחד מהתצהירים שהגיש הבנק ישנה הצהרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים בדבר כוונת הצדדים להסכם בעת כריתתו, ולפיה, ההסכמה הייתה לפירעון מלוא החוב בתשלומים ללא הפחתה של גובה החוב. בתצהירי הבנק נאמר במפורש כי נוסח ההסכם כפי שנרשם אינו משקף את הסכמת הצדדים (ראו, סעיפים 7-5 ו-9 לתצהירה של עו"ד גנור; סעיפים 7-5 לתצהירה של גב' בר כוכבא; סעיפים 8, 11-10, 14-13 ו-23-22 לתצהירה של עו"ד איתן).

נוכח העובדה שלמעשה, אין בתצהירי הנתבע הצהרה ברורה בדבר כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם, ניתן אף היה לסבור שדי בכך על מנת לאמץ את עמדת הבנק בהעדרה של גרסה נגדית.

11.
זה המקום להוסיף ולהתייחס אל העדויות שנשמעו במשפט. העדות העיקרית מצד הבנק השופכת אור על התנהלות הצדדים ביום כריתת ההסכם היא זו של עו"ד איתן. אומר כבר עתה שעדותה של עו"ד איתן הותירה בי רושם חיובי ומצאתי אותה מהימנה ביותר. עו"ד איתן העידה באופן סדור ועקבי לגבי מה שהתרחש באותו יום והנסיבות שהובילו לטעות שנגרמה. עו"ד איתן העידה כי היא עבדה במחלקה אחרת במשרדו של בא-כוח הבנק וכי נתבקשה ליתן עזרה לערוך את ההסכם. היה זה ההסכם הראשון והאחרון שערכה בנושא הסדרים של חייבים מול הבנק (עמ' 39 שורה 30, עמ' 40 שורות 33-32 לפרוטוקול). עו"ד איתן העידה לגבי הנסיבות שהובילו לטעות בהסכם. טעות זו נבעה מכך שנעשה שימוש בתבנית קבועה של הסכמים, והמילים המתייחסות למספר התשלומים לא נמחקו (עמ' 39 שורות 19-17 לפרוטוקול). עוד הוסיפה עו"ד איתן בעדותה לגבי ניסיונותיו המכוונים של הנתבע להסיח את דעתה בעת הדפסת טיוטת ההסכם (עמ' 40 שורות 15-7 לפרוטוקול). עו"ד איתן העידה לגבי הניסיונות הרבים שלה ליצור קשר עם הנתבע ועם בא-כוחו לאחר גילוי הטעות, ללא הצלחה (עמ' 38 שורות 19-13 לפרוטוקול). את עדותה של עו"ד איתן יש לטעמי לאמץ במלואה.


12.
מנגד, עדות הנתבע מעוררת תהיות, ואלו מובילות למסקנה שיש ליתן לעדותו משקל נמוך ולייחס לה מהימנות פחותה. ראשית, הנתבע העיד כי בישיבה שנערכה במשרדי בא-כוח הבנק לא נאמר מהו הסכום שיופחת מן החוב, אלא לגרסתו רק כמות התשלומים שישולמו (עמ' 19 שורות 25-24 לפרוטוקול). ניתן לתהות אם כשמדובר בהפחתה משמעותית כל-כך בשיעור החוב לבנק, סביר שלא ייאמר בפגישת המשא-ומתן דבר על שיעור החוב המופחת, אלא רק מהו מספר התשלומים. יצוין, כי לאחר מכן שינה הנתבע את גרסתו, והעיד כי נאמר לו בישיבה שתהיה הפחתה של "פחות או יותר 120 אלף ש"ח" (עמ' 25 שורות 30-20 לפרוטוקול). מעבר לשינוי זה בגרסה, מובן שגם אין התאמה בין אמירה נטענת זו לבין ההפחתה שהנתבע טוען שנעשתה (בסכום של כ-170 אלף ש"ח).

13.
שנית, כאמור, הפגישה שהתקיימה במשרדי בא-כוח הבנק נגדעה בעיצומה, ואז הנתבע, עו"ד מלכה ובן דודו עזבו את המקום, ולאחר מכן הנתבע ועו"ד מלכה שבו למשרד והסכימו לחתום על ההסכם. לגרסת הנתבע, ההסכמה על תשלום של שנים-עשר תשלומים בלבד הושגה לפני התפוצצות הפגישה (עמ' 19 שורות 25-19, עמ' 23 שורות 32-31 לפרוטוקול). הסיבה לאותה הפחתה בשיעור החוב היא, לטענת הנתבע, נזקים שהסב לו מנהל או סגן מנהל הסניף (ראו, למשל, עמ' 23 שורות 10-3 לפרוטוקול). אולם, הנתבע העיד גם, שהסיבה לכישלון הפגישה באותם רגעים הייתה העובדה שראה שבהסכם נכללה תניית ויתור שלפיה הוא יהיה מנוע מלתבוע את הבנק ועובדיו על הנזקים שנגרמו לו. (עמ' 24 שורות 10-1, עמ' 26 שורות 5-3 לפרוטוקול).

מובן שדברים אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אין הגיון באימוץ הסדר שלפיו הן מפחיתים לנתבע סכום ניכר מחובו, הן מתירים לו לתבוע את הבנק ואת עובדיו בגין נזקים שנגרמו לו. ככל שהוסכם על הפחתת החוב בגין נזקים שנגרמו לנתבע על-ידי עובדי הבנק, פשיטא שהנתבע אינו יכול להתרעם על כך שבהסכם גם נקבעה תנייה שלפיה הוא יהיה מנוע מלתבוע את הנזקים הללו, שהרי אחרת יזכה בכפל פיצוי. ומנקודת מבט אחרת, העובדה שהנתבע התרעם עד כדי פיצוץ הפגישה על כך שנכללה תניית ויתור בהסכם שלפיה לא יוכל לתבוע את הבנק ועובדיו, מלמדת כי לא הוסכם בין הצדדים על הפחתת גובה החוב, וכי במועד שבו עזב הנתבע את המשרד בסערה היה הוא תחת הרושם שעל-פי ההסכם עליו לפרוע את חובו לבנק במלואו. הנתבע מסר בחקירתו תשובות לא ברורות כשעומת עם קושי זה (עמ' 26 לפרוטוקול).

14.
שלישית, עדות הנתבע מעוררת תמיהות בכל הנוגע לטעם שבגינו לשיטתו הופחת החוב. פשיטא, שאם הושגה הסכמה על הפחתה כה משמעותית בגובה החוב מצופה כי יוצג טעם מספק לכך. עו"ד מלכה העיד
מפורשות שהנתבע מעולם לא טען בפני
ו כי יש לו קושי כלכלי בפירעון חובו, וכי הפחתת החוב התבססה רק על טענת הנתבע בדבר נזקים שנגרמו לו על-ידי מנהל או סגן מנהל הסניף (עמ' 13 שורה 19 עד עמ' 14 שורה 6 לפרוטוקול). טענת הנתבע כלפי הבנק היא, ששיקים שלו חזרו אף שהובטח לו שהם יכובדו. בדיון פירט הנתבע את טענתו זו
כלפי הבנק, וטען כי בשל אותם שיקים שחזרו, נרשמה לחובתו הערה ב-
bdi
, שבעטיה לא אושרה לו משכנתא על דירה שרכש. כתוצאה מכך, לטענת הנתבע הוא לא עמד בתשלום שהיה עליו לשלם לפי החוזה לרכישת הדירה, ובעקבות כך שילם למוכר הדירה פיצוי מוסכם בסך כמעט 110 אלף ש"ח (עמ' 21 שורות 33-29 לפרוטוקול). אולם, בהמשך עדותו אישר הנתבע כי מעולם לא העלה בעבר בפני
הבנק את הטענה בדבר הפיצוי המוסכם שנשא בו, ושפירוט זה מובא על-ידו פעם ראשונה במהלך העדות במשפט (עמ' 23 שורות 19-16 לפרוטוקול). כלומר, לגרסת הנתבע עצמו, בעת שנכרת הסכם הפשרה כל שעמדה בפני
הבנק היא טענה עמומה בדבר נזקים שנגרמו לנתבע על-ידי הבנק, ללא פירוט. מובן שקיים קושי בטענה שהבנק הסכים על מחילה של סכום גדול כל כך, בטרם הושמעה באוזניו הטענה הקונקרטית שהועלתה על-ידי הנתבע רק במועד הדיון. זאת ועוד, אף אין התאמה בין הסכומים השונים: בעוד שהנתבע טען לנזק בשיעור של פחות מ-110 אלף ש"ח (ולעתים טען לנזק בשיעור של 120,000 ש"ח), לשיטתו הוסכם על הפחתה בשיעור של 170 אלף ש"ח. לשיטת הנתבע, אפוא, הבנק "התנדב" למחול לו על חוב בשיעור של כ-60-50 אלף ש"ח ללא סיבה. לסיכום עניין זה, הנתבע לא הציג הגיון מסחרי סביר להסכמה שהוא טוען לה, וגם בכך יש כדי לעורר תמיהות בגרסתו וכדי לחזק את גרסת הבנק.

15.
רביעית, וחמור מכך, הנתבע עומת בחקירתו עם השאלה, מדוע מיהר כל-כך להגיש את הסכם הפשרה לאישור בית המשפט. תחילה השיב הנתבע כי עשה כן כי פחד שהבנק יתחרט על כריתת ההסכם (עמ' 24 שורות 20-18 לפרוטוקול). אולם לאחר מכן העלה הנתבע בחקירתו הנגדית גרסה חדשה, ולפיה חשש שהבנק יחזור בו מכריתת ההסכם מטעם אחר, והוא שהבנק יגלה שבבעלות הנתבע נכס מקרקעין שאותו הסתיר מהבנק. בלשונו: "חשבתי שהם ביררו וראו שבאמת יש לי נכס, והם הבינו שהם יכולים להיפרע ממנו. באותו יום שחלף ממועד הפגישה ועד הגשת ההסכם חשבתי שהבנק מעוניין לבטל את ההסכם בשל הגילוי על הנכס שיש לי ושלא דיווחתי עליו" (עמ' 25 שורות 17-11 לפרוטוקול).


לשון אחר, הנתבע הודה כי בעת שהגיש את הסכם הפשרה לבית המשפט הוא סבר שהבנק מעוניין בביטול ההסכם בשל מעשה הטעיה ואף תרמית מצידו. עם זאת, מדובר בהטעיה ובתרמית בעניין אחר, והוא הסתרת נכס שבבעלותו מן הבנק. הנתבע, אפוא, הודה בכך שהטעה את הבנק, הודה בכך שסבר שהבנק מעוניין בביטול ההסכם, ועל אף פי כן, הלך והגיש את ההסכם לאישור בית המשפט. הדברים חמורים, ודי בהם כדי ללמד על מידת האמון שיש לייחס לגרסת הנתבע. די בדברים אלו כדי לאמץ את גרסת הבנק, ואף די בדברים אלו על מנת שלא לקבל את בקשת הנתבע ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה שהגיש. הנתבע, למעשה, מבקש מבית המשפט ליתן יד לניסיונו להטעות במכוון את הבנק, גם לשיטתו שלו עצמו.

16.
בשולי הדברים יוער, שגם בקשר לנסיבות הטכניות של הגשת ההסכם לבית המשפט הותיר הנתבע רושם שאינו אמין, תוך שהוא משנה את גרסאותיו: תחילה העיד שהגיש את ההסכם בעצמו ("נסעתי בבוקר לביהמ"ש והגשתי את החוזה", עמ' 24 שורה 23 לפרוטוקול), ומיד לאחר מכן שינה גרסתו ואמר ששליח מטעמו הגיש את ההסכם (שם, שורות 25-24 לפרוטוקול), לאחר מכן העיד שהיה בעבודה באותה עת (שם, שורה 29), וכשעומת עם העובדה שהיה בצפון הארץ (כאמור, כך הוא השיב כשענה לאחת משיחות הטלפון שנעשו אליו), ענה "יכול להיות שהייתי בצפת... העבודה שלי היא בכל הארץ" (שם, שורה 31).

17.
לבסוף, התנהגות באי-כוח הבנק
בזמן אמת מלמדת על כך שיש להעדיף את גרסת הבנק. באי-כוח הבנק ניסו ליצור קשר עם עו"ד מלכה מיד לאחר כריתת ההסכם והיוודע הטעות, וכשזה הודיע להם בשעות הלילה כי אינו מייצג עוד את הנתבע, ניסו הם ליצור קשר עם הנתבע ישירות. גרסת עדי הבנק בעניין זה לא נסתרה. לפי גרסתם ובהתאם למסמכים שהוצגו, הבנק שלח לעו"ד מלכה מכתב בו ביום, וזה אושר על-ידי מזכירתו בשעה 14:09. עו"ד איתן העידה כי מזכירתו של עו"ד מלכה מסרה כי היא שלחה לעו"ד מלכה תמונה של המכתב באמצעות מסרון (סעיף 27 לתצהירה של עו"ד איתן). עו"ד מלכה אומנם הכחיש את קבלת המסרון, אולם לבסוף אישר בחקירתו כי אם המזכירה אמרה שכך פעלה, הרי שכך אכן קרה (עמ' 10 שורות 19-18 לפרוטוקול). מכל מקום, הנתבע לא הביא את מזכירתו של עו"ד מלכה למסור עדות. כן נשלחו לעו"ד מלכה מסרונים, הודעת דוא"ל ואף הסכם מתוקן ללא הגבלת מספר התשלומים. זאת לצד ניסיונות ליצור קשר טלפוני עם עו"ד מלכה ולאחר-מכן עם הנתבע ישירות. מקובלת עלי גרסת הבנק שלפיה באי-כוחו זכו להתעלמות ולהתחמקות מצד הנתבע. התנהגות הבנק בזמן אמת מחזקת את המסקנה שיש לאמץ את גרסתו.

18.
המסקנה מן האמור לעיל היא שיש שלאמץ את גרסת הבנק במלואה, ולקבוע כי לא היה בכוונת הצדדים למחול לנתבע על חלק מחובו ולהגביל את מספר התשלומים לשנים-עשר. מסכת הראיות מלמדת על טעות שנפלה בניסוח ההסכם. באימוץ גרסת עו"ד איתן שפירטה כיצד ניסה והצליח הנתבע להסיח את דעתה ולהטעותה, התנהלות הנתבע עולה לכדי חוסר תום-לב קיצוני במשא ומתן. הגשת ההסכם לאישור בית המשפט כפי שנעשה והתעקשותו של הנתבע לקיים הסכם על-פי טעות שנפלה בניסוחו גם עולה לכדי חוסר תום-לב בקיום ההסכם באופן העולה לכדי הפרתו. יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 5892/06 דואק נ' המועצה המקומית גדרה, פיסקאות 16-15 (19.05.2009):

"נראה כי עמידתו הדווקנית של המערער על ביצוע ההסכם השני כלשונו וסירובו להכיר בכך שנפלה בו טעות שיש לתקנה (כעמדתו לאורך כל ניהול ההליך אותו הגיש הוא לבית משפט קמא), מהווים הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליו בקיום החוזה, לפי סעיף 39 לחוק החוזים... חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים משמעותה, בין היתר, כי על הצדדים לחוזה לפעול בהגינות לשם הגשמת כוונתם המשותפת, על פי רוח העסקה ובשיתוף פעולה תוך התחשבות באינטרסים של הצד האחר. עמידה דווקנית על לשון החוזה אף שהיא נוגדת בבירור את כוונתם המשותפת של הצדדים ואת רוח החיובים הכלולים בו וכן סירוב לשתף פעולה עם הצד השני על מנת להעמיד דברים על דיוקם ולאפשר את הוצאת העסקה אל הפועל, יש בה משום הפרת חובת תום הלב והפרה של חובה זו מהווה הפרה של החוזה".


וראו גם, ע"א (מחוזי מרכז) 10498-12-08 מרדכי נ' מינהל מקרקעי ישראל (21.5.2009).

אוסיף, כי הראיות אף מלמדת על ניסיון מצד הנתבע להונות את הבנק. בנסיבות אלו, זכאי הבנק להתנגד לאישור ההסכם ולבטלו. את התנגדותו המידית של הבנק לאישור ההסכם ניתן לראות כהודעת ביטול מצידו, אף בלא הודעת הביטול הפורמאלית שנשלחה ביום 20.6.2016. כך או אחרת, נזכור שהמסגרת הדיונית שבה אנו מצויים היא בקשה ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה, ובנסיבות הקיימות ודאי שאין מקום להיעתר לבקשה זו.

יוער, כי לא נעלמה מעיני הוראתו של סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שלפיו "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". עם זאת, הנתבע, אשר הגיש את החוזה לאישור בית המשפט, ביקש ליתן לו תוקף של פסק-דין במשמעותו השגויה, ואינני רואה מקום לאשרו תוך תיקונו במשמעות אשר הנתבע עצמו לא ביקש לאמץ. מתן תוקף של פסק-דין להסכם לאחר תיקונו יחרוג מחזית המחלוקת כפי שזו הותוותה על-ידי הצדדים (השוו, עניין דואק, פיסקה 13).

19.
נוכח תוצאה זו אין צורך לדון בשאלה נוספת שהעלו הצדדים, והיא האם הסכם הפשרה נכנס לתוקפו אף בהעדר אישור הבנק עליו. סעיף 26 להסכם הפשרה מתנה את ההסכם בתנאי מתלה, שלפיו "הסדר זה לא ייכנס לתוקף עד לחתימת הבנק עליו". נציג של הבנק עצמו לא חתם על ההסכם, אלא בא-כוח הבנק בלבד. אולם גב' בר כוכבא (מטעם הבנק), העידה כי ההסכם מחייב מבחינתה גם ללא התקיימותו של תנאי מתלה זה (עמ' 31-30 לפרוטוקול). אין צורך להכריע בסוגיה זו לאור הקביעה שבהסכם הפשרה נפלה טעות שדי בה כדי שלא ליתן לו תוקף של פסק-דין.

20.
אשר על כן, הבקשה למתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה נדחית.

21.
אשר לפסיקת הוצאות המשפט בקשר להחלטה זו, נוכח העובדה שהצדדים לא טענו בפני
י בעניין זה, ולאור העובדה שיתכן שאלו יפסקו שלא על הצד הנמוך, יתקיים דיון בו תינתן לבעלי הדין הזדמנות לטעון בעל-פה בסוגיית ההוצאות. הדיון יתקיים ביום 12.6.2017, שעה 13:30, בנוכחות נציג הבנק והנתבע.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"ז, 07 מאי 2017, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 38937-11/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אמיל אלימלך (פורסם ב-ֽ 07/05/2017)