פסקי דין על אלברט אלמליח |

6386/01 עפ     06/03/2002




עפ 6386/01 אלברט אלמליח נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎6386/01

בפני
: כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט א' א' לוי
המערער: אלברט אלמליח
נגד
המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע בתיק פלילי ‎941/99
מיום ‎9.7.01 בפני
כבוד השופט י' פלפל,
נ' הנדל, ר' יפה-כ"ץ

תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשס"ב (‎04.02.02)

בשם המערער: עו"ד הילה נאוי

בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש
שירות המבחן: גב' ברכה וייס


פסק-דין

השופט א' א' לוי
:

האישום
‎1. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסה למערער עבירה של אינוס לפי סעיף ‎345(א)(‎1) לחוק העונשין, התשל"ז‎1977-. על פי הנטען, עבדו המערער והמתלוננת במקום עבודה משותף, וביניהם נרקמה מערכת יחסים שבמהלכה אף קיימו יחסי-מין. באחד הימים של חודש אוגוסט ‎1999, הגיע המערער לדירת הוריה של המתלוננת, על מנת לסייע לה בהעברתם של פריטים שונים לדירה ששכרה. המערער ביקש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין, ומשהמתלוננת התנגדה, כפה המערער את עצמו עליה תוך שהוא משתמש בכוח וגורם לה לכאבים.

במהלך חקירתו ובמשפטו התגונן המערער בטענה, כי ביום האירוע הוא אמנם קיים יחסי-מין עם המתלוננת, אך הוא עשה זאת בהסכמתה, כפי שנהג במקרים דומים בעבר. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, ובעקבות כך הרשיע את המערער בעבירת אינוס, ונגזרו עליו ‎4 שנות מאסר, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי.

הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
‎2. בית משפט קמא התרשם שהמתלוננת חיפשה אצל המערער חום ותשומת לב, אך לאחר זמן גילתה שכוונתו שונה, הואיל והוא ראה בה כלי על מנת לשרת את צרכיו בלבד. על רקע זה האמין בית המשפט לגרסת המתלוננת כי סירבה לקיום יחסי מין עם המערער ביום הרלוונטי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התנהגותה של המתלוננת בימים שלאחר האירוע מחזקת את עדותה, הואיל ונמצאו מספר עדים אשר פגשו אותה והתרשמו כי מצבה הנפשי היה קשה.

בית המשפט היה ער לכך שגרסתה של המתלוננת מעוררת תהיות, ודוגמה לכך העובדה שהיא הסתירה מהחוקר המשטרתי כי קיימה בעבר יחסים, בהסכמה, עם המערער, אך בית המשפט מצא שהסברה של המתלוננת לעניין זה הינו סביר, לאמור, שקשה היה לה לחשוף בפני
אחרים פרטים מחייה האינטימיים.

עניין אחר עליו נתן בית המשפט את דעתו היה, שבדיקה רפואית אשר נערכה למתלוננת העלתה שלא אובחנה רגישות באיבר המין, חרף הטענה כי יחסי המין אשר כפה עליה המערער היו מלווים בכאבים. לעניין זה לא ראה בית משפט קמא מקום לייחס משקל מכריע, ראשית, משום שהמערער לא הכחיש את קיומם של יחסי המין ביום האירוע, ושנית, משום שתחושת כאב אינה חייבת להיות מלווה בנזק לקורבן.

באשר לטענת ההגנה לפיה התנהגות המתלוננת לאחר האירוע הנטען, אינה אופיינית להתנהגותו של קורבן אונס, קבע בית המשפט, כי לעניין זה אין מאפיינים קבועים, וכל קורבן פועל ומגיב בדרך המיוחדת לו. המתלוננת אמנם לא צעקה כדי להזעיק עזרה, והיא גם לא רצה לתחנת משטרה סמוכה כדי להתלונן, אך אפשר שנהגה כך עקב חששה לשתף אחרים, ביניהם שכנים של אמה, במצבה המביך, ובאשר לשיהוי בהגשת התלונה, גם עניין זה אינו חריג בדרך התנהגותם של קורבנות עבירות מין, אשר מהססים להתלונן ולעתים חולף זמן ניכר עד אשר הם אוזרים את כוחות הנפש הדרושים לכך.


נימוקי הערעור
‎3. את השקפתה לפיה שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להרשיע את שולחה, פרטה באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד נאוי, בנימוקי ערעור בכתב, והוסיפה עליהם בטיעון על-פה, ולהלן אביא את עיקר הדברים:

א) חרף קביעתו של בית המשפט, כי התנהגותה של המתלוננת, תמוהה, מוזרה, ואינה הגיונית, נתן בה בית המשפט את אמונו.

ב) אף לאחר האינוס הנטען, ביקשה המתלוננת מהמערער כי יסייע לה הן ברכישת מגהץ, יומיים לאחר האירוע, והן בהחזרת הלוואה בסך ‎1,000 ש"ח. בקשות אלו שזכו לאישור מפיה של המתלוננת, לא זכו להתייחסותו של בית המשפט.

ג) המתלוננת פיתחה ציפיות כלכליות כלפי המערער, ומשתקוותה נכזבה, היא גמרה אומר לפגוע בו אף על-ידי הפללתו במעשה שלא עשה.

ד) באת-כוח המערער טענה, כי החלטתו של בית המשפט לקבל את הסברה של המתלוננת לפיו "קשה לה להיות פתוחה בענייני מין", היא החלטה שגויה, הואיל והתבטאויותיה בהודעות אשר נרשמו מפיה, ובעדותה בבית המשפט, מלמדות אחרת.

ה) אף שמתלוננת חטאה בכך שהכחישה בתחילת הדרך את יחסיה האינטימיים עם המערער, לא הסיק מכך בית המשפט את המסקנה המתבקשת בסוגיית אי-אמינותה.

ו) באת-כוח המערער סבורה, כי בית המשפט שגה כאשר התעלם מעדותו של נהג מונית שהסיע את המתלוננת מיד לאחר שנפרדה ממנו, ולפיה התנהגותה היתה שגרתית. זאת ועוד, בטרם עזבה את המקום, נפרדה המתלוננת משכנה, וגם באוזניה לא טענה כי היתה קורבנו של מעשה אינוס.

ז) עוד טענה באת-כוח המערער כי מעולם לא אמר מרשה בהודעותיו שיחסי המין לא קוימו בהסכמה, וכל שאמר היה כי תחילה הביעה המתלוננת את חששה שבן זוגה של אמה יגיע ויפתיע אותם, אך משהחלו בהתעלסות, הסתייגותה של המתלוננת חלפה והיא שיתפה עמו פעולה.

דיון
‎4. המתלוננת, אשה צעירה, שהכירה את המערער במסגרת מקום עבודתם המשותף בחברת החשמל. במהלך שנת ‎1999 נתהדקו יחסיהם, עד שקיימו יחסי מין בהסכמה ובמספר הזדמנויות, אף שלגרסתה: "... אני לא רציתי את המין אלא נמשכתי לחום לתשומת הלב. סיפרתי לו על הריב של האחים שלי ואיך קיללו אותי ואיך רצו את הדירה ואיך השפילו אותי" (עמ' ‎10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). עם זאת, הקשר ביניהם לא היה קבוע, עד שבאחד הימים ביקשה המתלוננת לעבור דירה ונזקקה להלוואה, אך המערער אליו פנתה ואשר הבטיח לערוב לאותה הלוואה, לא עמד בדיבורו. מאידך, עזר לה המערער, באחד מימיו של חודש אוגוסט ‎1998, להעביר מזרן לדירה ששכרה, וביום המחרת היא ביקשה ממנו להעביר מנורה כלשהי מבית אמה לדירתה. לטענת המתלוננת, כאשר הגיע המערער לדירת אמה התרחש האירוע נשוא ערעור זה. לגרסתה, המערער נשק לה, והיא הגיבה באומרה: "שעכשיו אין לי הזמן ואני לא מעונינת" (עמ' ‎11), הואיל ולטענתה: "לא רציתי להיות איתו בכל מגע". אך המערער לא שעה לה וכפה את עצמו עליה, על אף שהיא הבהירה לו בזו הלשון: "הבעל של אמי צריך לבוא... ואני לחוצה בזמן ורוצה להוציא מהר את המנורה ולהתרחק ולא באתי להתמזמז". אך למרות התנגדותה של המתלוננת, ועל אף שחזרה והבהירה שהיא לא רוצה לקיים עמו מגע מיני, הפיל אותה המערער על המיטה ואנס אותה.

עדותה של המתלוננת היתה הנדבך המרכזי עליו השתית בית המשפט המחוזי את הרשעת המערער. הערכאה הדיונית התייחסה לתהיות הלכאוריות שעוררה עדות המתלוננת, ואף טרחה ובדקה את העדות מזוויות שונות, על מנת לוודא שמתחת ידה לא תצא תוצאה שגויה. אותן תהיות מקורן בכך שתלונתה של המתלוננת לא היתה מיידית, והיא כבשה את גרסתה במשך מספר ימים (על "כבישת עדות" ראה ע"פ ‎5612/92 מדינת ישראל
נ' בארי, פד"י מח(‎1), 302, 365; לוי נ' מדינת ישראל
, פד"י מג(‎3), 221, 261; ע"פ ‎70/87, דהן נ' מדינת ישראל
, פד"י מא(‎3), 113, 119; ע"פ ‎185/88 יהלום נ' מדינת ישראל
, פד"י מג(‎1), 541, 550). מקורן של אותן תהיות נבע גם מהעובדה שהמערער לא היה זר למתלוננת, אדרבא, הוא העניק לה, על פי גרסתה, חום ואוזן קשבת, ולבסוף הם אף החלו לקיים יחסי מין, בהסכמה מלאה ושיתוף פעולה הדדי. במצב זה רק טבעי לתהות מה גרם לתפנית הקיצונית ביחסה של המתלוננת למערער, עד שקמה והגישה נגדו תלונה, אשר עלולה להוביל אותו אל מאחורי סורג ובריח. המערער ובאת-כוחו הצביעו על האפשרות שמקור התלונה באכזבתה של המתלוננת מכך שהמערער לא הציע לה תמיכה כספית, או לפחות לשמש ערב להלוואה שנטלה. טענה זו נשמעת קיצונית ובלתי סבירה, אף כי ניסיון החיים מלמד שאת יחסיהם של בני זוג לא ניתן להבין רק בכלים של היגיון וסבירות, וכך סבר גם החכם באדם ממנו נבצר להבין את אלה: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב-ים ודרך גבר בעלמה (משלי ל', יח'-יט').


‎5. אך בסופו של דבר, ההכרעה בתיק זה היא הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה, בעיקר משום שלא עומד לרשותה אותו כלי חשוב של התרשמות בלתי אמצעית וישירה מהעדים (ע"פ ‎4977/92, 5371 ג'ברין נ' מדינת ישראל
, וערעור שכנגד, פד"י מז(‎2), 690, 695). אך לא מחמת זאת בלבד אציע לחברי לדחות את הערעור, אלא בראש ובראשונה לנוכח מסקנתי כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היתה בלתי נמנעת, לנוכח הראיות שהיו בפני
ו.

א) כמיהתה של המתלוננת לקשר קרוב ואינטימי, היא המשוכה הראשונה העומדת בדרכו של המערער להוכיח כי היה קורבנה של עלילת שווא אשר נרקמה נגדו. ההיגיון מחייב, כי משנמצא לה, למתלוננת, קשר מסוג זה, היא לא תמהר לוותר עליו, ובוודאי שלא תעשה זאת כשהדבר כרוך בחשיפה מביכה של חייה האינטימיים בפני
חוקרי המשטרה, בית המשפט, ובעיקר בני משפחתה והחברה בה היא חיה. ומאחר ולא כך נהגה, מותר וצריך היה לתהות אם אין בעובדה שהמתלוננת לא נצרה את סודה בלבה כדי ללמד, כי אין מדובר עוד ביחסים המתקיימים מתוך הסכמה, אלא כאלה שבוצעו בכפיה ולוו בעבירה, ובלשונה של המתלוננת (בעמ' ‎32): "... פה החלטתי לעמוד על דעתי שאני לא רוצה והוא לא ישכנע אותי ולא יסובב אותי ואף פעם לא נאבקתי לפני זה ולא העזתי אבל הפעם לא רציתי".

ב) טענתה של המתלוננת לפיה התנגדה לניסיונו של המערער לכפות את עצמו עליה בדירת אמה, נתמכת באופן חלקי בדברים שנאמרו על ידי המערער עצמו. כבר בעת שנחקר לראשונה, הוא השיב (ראה ת‎4/): "היא אמרה לי לא היום נקיים יחסי מין. אני מפחדת מהאבא החורג שגם גר בדירה שיבוא, ומחר יותר טוב נהיה לבד בדירה החדשה שלי...". דברים דומים נרשמו מפיו של המערער בהודעה ת‎5/: "אני אומר לך שזה נכון שהיא אמרה שלא רוצה לקיים יחסי מין איתי באותו היום בגלל הפחד שאבא שלה החורג יגיע, והבנתי שהיא רוצה לקיים איתי יחסי מין למחרת", וגם בבית המשפט חזר המערער על גרסה זו (ראה עמ' ‎59).

תשובות מסוג זה, אף שאין בהן כדי לשלול את האפשרות כי לאחר סירובה של המתלוננת היא שינתה את דעתה והסכימה לקיים יחסי-מין, יש בהן כדי להצביע על האפשרות האחרת, היינו, שחרף התהיות וההיסוסים המלווים בדרך כלל הכרעה בשאלות של עובדה בתחום זה של עבריינות, יש ממש בגרסתה של המתלוננת כי יחסי המין קוימו שלא מרצונה. אפשרות זו זכתה לחיזוק מכמה מקורות, מאחר והמתלוננת לא נצרה את סוד האירועים בלבה לאורך זמן, כפי שיובהר להלן.

ג) בימים שלאחר האירוע, ולפני שהגישה את תלונתה במשטרת ישראל, שרבטה המתלוננת את הגיגיה על שני דפי נייר (אחד מהם, ת‎2/, נכתב ביום שלאחר האירוע). עיון במוצגים אלה מלמד, שהמתלוננת היתה נתונה באותם ימים במצוקה נפשית קשה, ותחושתה היתה כי המערער לא מייחס חשיבות כלשהי ליחסים ביניהם, זולת הצורך שלו לספק את צרכיו המיניים.

ד) למחרת האירוע פגש את המתלוננת, במקום עבודתה, העד סרויה. הוא התרשם שמצב רוחה עכור, ולשאלתו השיבה כי המערער ניסה לנשקה והיא הדפה אותו וסטרה לו. אכן, המתלוננת לא טענה בפני
העד כי נאנסה, אך נראה שלענין זה לא היה צריך ליחס חשיבות רבה, הואיל ואין מחלוקת כי יחסי מין קוימו באותו יום, ועל כן אפשר שהמתלוננת היססה באותו שלב לחשוף את סודה, במלואו, בפני
זרים.

ה) עדה נוספת שפגשה את המתלוננת היתה חברתה, תמי שיטרית. זו סיפרה שהיא באה לבקר את המתלוננת בדירה ששכרה, ובמהלך שיחתן (כתיאור העדה בהתייחסה למתלוננת): "פתאום העיניים שלה התמלאו דמעות והיתה נרגשת ונסערת ושאלתי אותה מה קרה והיא לא רצתה לספר לי ושאלתי שוב ולחצתי עליה שתספר והיא בכתה ואמרה שכאשר בא אליה לבית אמה לקחת את המזרן ולהוציא המנורה דחף אותה על המיטה בחדר והצמיד לה את הראש לעבר הקיר ופשוט אנס אותה, שכב איתה בכוח... היא אמרה לי שהיא אמרה לו להניח לה ולעזוב אותה אבל הוא לא התייחס אליה אלא עשה את זה בכוח" (עמ' ‎50, 51).

גרסתה של תמי שיטרית אומתה בעדותה של מי שהתארחה גם היא באותו לילה בבית של המתלוננת, שולמית אלישקו. זו מסרה (ראה עמ' ‎53): "אני זוכרת שהמתלוננת בכתה והיתה נרגשת ואמרה שהיא נאנסה ושאלתי אם הופעל עליה כח והיא אמרה שכן... היא התלבטה אם להתלונן או לא... היא אמרה שהיא פוחדת שיציק לה". עניין נוסף שהצטבר לחובת המערער, היא טענתה של העדה אלישקו (אותה לא הכחיש המערער - ראה עמ' ‎67), כי בשיחת-ברור שהתקיימה בפני
יו"ר ועד העובדים, הכחיש המערער לא רק את הטענה בדבר אונס, אלא גם את קיומם של יחסי-מין בהסכמה בינו למתלוננת. וגם ענין זה כמו הראיות האחרות שמניתי, אף שאין בו די על מנת לבסס הרשעה, הוא משתלב היטב בתמונה המפלילה שהלכה והצטיירה מהראיות שהציגה המשיבה בפני
בית המשפט המחוזי.

ו) העדה לילי כנפי, המשמשת כיועצת נישואין, הכירה את המתלוננת במשך שנים רבות בעת שטיפלה במשפחתה. עדה זו תארה שיחת טלפון שהיתה לה עם המתלוננת ומה שהתרחש בעקבותיה (ראה עמ' ‎46):

"באחד הערבים התקשרה אלי בבכי ואמרה שנאנסה והבנתי שהיא רוצה עזרה ממני, אמרתי שאני לא יכולה לעזור אלא שהיא חייבת ללכת למשטרה להתלונן... היא אמרה שהיא נורא חוששת... אני נכנסתי איתה לעדות ובעדות [במשטרה] שמעתי את הדברים... היא מאוד בכתה והיתה נרגשת ורעדה כולה והלכתי להביא לה שתיה וניסיתי להרגיעה ושאלתי מתי זה קרה ואמרה שלפני שבוע ושאלתי מדוע חיכתה ואמרה שהיא מאוד חששה והיתה מבולבלת... היא היתה מבית דתי וחששה איך שזה יראה, לא היתה לה תמיכה בבית".

ז) עדות חשובה אחרת היתה זו של קצין המשטרה, רוני אטון, שבינו למתלוננת לא היתה הכרות קודמת. הוא מסר, כי בעת שעמד לעלות לרכבו, ניגשה אליו אשה, שבדיעבד התברר כי היתה המתלוננת, וכאשר הוא שאלה למבוקשה היא סיפרה לו כי נאנסה, ובעקבות כך הפנה אותה העד להתלונן בתחנת המשטרה באשדוד.

‎6. נדמה כי לא היתה סיבה לפקפק במהימנות עדותם של העדים אותם מניתי, ועם זאת, אין מדובר בעדי-ראיה לאירועים, ומכאן שלא זו בלבד שבאף אחת מאותן עדויות לא היה די בה לבדה על מנת לבסס הרשעה, אלא שלמטרה זו, ובנסיבותיו של התיק הנוכחי, לא היה די גם בכולן יחד. מאידך, מחזקות עדויות אלו את הגרסה אשר הובאה מפיה של המתלוננת, ועל פי השקפתי, לנוכח ראיות אלו רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה המרשיעה. ובמלים אחרות, אף אם היה בית המשפט נוטה לראות במתלוננת אשה מתוחכמת, שבשעת זעם היא עלולה להפליל גם את מי שלא חטא, עדיין אתה מתקשה להאמין שהיא היתה מצליחה להתמיד בגרסה זו לאורך זמן, ובודאי שלא לטעת בלבם של עדים כה רבים את הרושם כי מצוקתה היא מצוקת-אמת, ושגרסתה מתבססת של עובדות אותן חוותה על בשרה ולא כאלו שהגתה מלבה.

המסקנה המתבקשת היא כי הוכח שהמתלוננת לא הסכימה לקיום יחסי המין עם המערער במועד הרלוונטי לאישום. זאת ועוד; מעדותה של המתלוננת, שנתקבלה כמהימנה על בית-המשפט קמא ונמצאו לה ראיות מאמתות, עולה כי המערער היה מודע להעדר הסכמתה לקיום יחסי המין. וכך העידה המתלוננת בחקירתה הראשית בפני
בית-המשפט קמא:

"...
התחלנו לחפש את הטסטר כאשר קרא לי לחדר, זה היה על המיטה. הוא התחיל לחבק אותי ושאל למה אני מתחמקת ממנו ואם לא בא לי עליו. אמרתי לו שאני ממהרת ולא רוצה. פשוט לא רציתי והחלטתי לעמוד על שלי.
הוא התחיל להיצמד אליי ונשענתי על המיטה ואמרתי לו שאני לא רוצה. נפלתי על המיטה והתחלנו להיאבק...
הנאשם אמר לי להפסיק ומה אני מתנגדת לו פתאום...אמרתי שאני לא רוצה והוא אמר מה פתאום את נסגרת...ואמר לי זה רק חמש דקות ומה אני עושה עניין...
הוא שכב עלי כמו סוס ולא עניין אותו שום דבר. אמרתי לו שכואב לי תוך כדי עימות פיזי ומילולי. הוא אמר לי להפסיק לשחק אותה כאילו לא זיין אותי עד היום, הוא אמר לי 'אל תשחקי אותה בתולה'. אמרתי שאני לא רוצה שישכב איתי. הוא שוב אמר שאני נסגרת לו.
כאשר לא יכולתי לסבול את הכאבים חיכיתי שרק יסיים. שכבתי מוטלת שם..."

(עמ' ‎13-12 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור)
מתיאור זה של הדברים עולה כי המתלוננת הבהירה למערער מספר פעמים בלשון ברורה ומפורשת כי אינה רוצה בקיום יחסי מין עימו. כך עולה אף מדבריו של המערער בהודעה המשטרתית ת/ ‎5: "בזמן שדפקתי אותה היא נדחפה עם הראש לברזל והיא אמרה לי תזוז אחורה כואב לה הראש (מילים לא ברורות) אמרה לי שהיא לא רוצה לקיים איתי יחסי מין..." (ההדגשה אינה במקור). בהתחשב בכך שהמתלוננת הביעה חוסר רצונה במילים מפורשות, מתבקשת המסקנה כי המערער היה מודע לאי הסכמתה לקיום יחסי המין, אף אם פעמים קודמות בעבר הסכימה למגע המיני ביניהם. נוכח מודעותו של המערער להעדר ההסכמה מצד המתלוננת, הרי התעקשותו להמשיך בקיום יחסי המין, כאילו היתה המתלוננת חפץ נטול רצון עצמי שנועד אך לסיפוק צרכיו, עולה כדי אינוס.


‎7. מכאן הצעתי לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה, וכך אני מציע לעשות בסוגיית העונש. מאסרו של אדם בכלל, ושל מי אשר עתיד להתנסות בכך לראשונה, כרוך בתוצאות לוואי לא פשוטות. אך מנגד ניצב הצורך להגן על גופן של נשים וכבודן, ולהבהיר בדרך הענישה כי בתי המשפט יכבידו את ידם על מי שיימצא חוטא בתחום זה של עבריינות. מנקודת השקפה זו, העונש אשר נגזר למערער הינו מתון ביותר, ועל כן לא סברתי כי יש מקום להתערבותנו.

ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי
.

ניתן היום, כ"ב באדר תשס"ב (‎6.3.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור ‎01063860.o03 /אז
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' ‎02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: ‎[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: ‎www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 6386/01 אלברט אלמליח נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/03/2002)