פסקי דין על קופת חולים מכבי | פסקי דין על חכם אברהם | פסקי דין על חכם יעקב | פסקי דין על חכם רבקה |

1534/02 עא     27/04/2003




עא 1534/02 קופת חולים מכבי נ' חכם אברהם, חכם יעקב, חכם רבקה




1
בתי המשפט
עא 001534/02
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
27/04/03

כב' השופטת גרסטל הילה

בפני
:

קופת חולים מכבי

בעניין:
המערערת
נ ג ד
1 . חכם אברהם

2 . חכם יעקב

3 . חכם רבקה
המשיבים
החלטה

זהו ערעור על החלטת כב' הרשמת שרה ברוש (בש"א 11283/00) מיום 20.2.02 במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף.

1. רקע נדרש:

א. המשיבים הגישו נגד המערערת ביום 14.2.95 תביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית (להלן: "התביעה").
על-פי הנטען בכתב התביעה, כחמישה ימים לאחר לידתו של המשיב 1 וכ-24 שעות לאחר שחרורו של המשיב 1 מבית החולים (המשיב 1 נולד ב-8.6.69), חל שנוי משמעותי לרעה במצב בריאותו, והאם, משיבה 3, שהתקשרה לבית החולים, הופנתה לקופת החולים ולרופא המשפחה או הילדים. על-פי הנטען, האם פעלה על-פי ההנחיות ופנתה לרופא ילדים שיבדוק את המשיב 1. רופא הילדים בדק את הילד ושחרר אותו לביתו. לאחר כ-12 שעות, הבחינה האם שהילד צהוב, הביאה אותו לבית-חולים והוא אושפז. למשיב 1 נותרה נכות צמיתה גבוהה.
בתביעה זו טוענים המשיבים, שהמערערת או מי מטעמה אחראים לנכותו של המשיב 1, שעל-פי הנטען, שוחרר לאחר לידתו מבית החולים כשהינו סובל מ"צהבת קלה", ואילו בעקבות טיפול לקוי של רופא ילדים מחוץ לבית החולים, שאף לא הפנה את המשיב 1 בהקדם לבית החולים, הוחמר מצבו קשות.
תביעת המשיב 1 הינה בגין נזקיו, ותביעת המשיבים 2-3 היא מכח היותם מיטיבים לפי החוק לתיקון דיני הנזיקים האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד - 1964.

ב. התביעה הוגשה ביום 14.2.95, דהיינו, כעשרים וחמש שנים ושמונה חודשים לאחר האירוע נשוא התביעה. בסמוך לאחר הגשתה, הגישה המערערת, במסגרת המר' 3301/95, בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
הרשמת (כתוארה אז) מ. סוקולוב, קיבלה את הבקשה בהחלטתה מיום 27.3.96 והחליטה לדחות את התביעה מטעמי התיישנות. כב' הרשמת סוקולוב קבעה, שבניגוד לנטען על-פי ב"כ המשיבים, סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק"), אינו חל במקרה דנן, ובהיותו של הארוע הנזיקי המיוחס למערערת- ארוע חד פעמי ולא מתמשך, אין מקום להאריך את ההתיישנות לגבי משיב 1 מעבר לשבע שנים לאחר שמלאו לו שמונה עשרה שנים. הרשמת קבעה שאין תחולה לסעיף 11, שכן המשיב 1 אינו חולה נפש כאמור בסעיף. באשר להורים, קבעה, שהגם שתביעתם כמיטיבים, עצמאית היא, היא אינה זכות שיפוי עצמאית ואין צומחת עילת תביעה עבורם עם מתן כל הטבה והטבה. נקבע, שמירוץ ההתיישנות עבור ההורים חל ממועד הארוע הנזיקי ולא ממועד מתן ההטבה בפועל, ובהיות תביעתם נגזרת של תביעת המשיב 1, שכאמור התיישנה, בלאו הכי חלה התיישנות בעניינם.

ג. המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט העליון, על פסק-דינה של הרשמת סוקולוב (ע"א 3622/96), ובית המשפט העליון, לאחר דיון בשאלת הפרשנות שיש ליתן למינוח "חולה נפש" שבסעיף 11 לחוק קיבל את טענת המשיבים, לפיה יש להחיל גם על תובע לוקה בשכלו את הוראת סעיף 11 לחוק, ובלבד שהמדובר בתובע הלוקה בשכלו, שאינו מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי. בית המשפט העליון קבע, אם כן, שתביעת המשיב 1 לא התיישנה, ומשכך, גם תביעת המשיבים 2 ו-3, הוריו, כמיטיביו, לא התיישנה.
בית המשפט העליון בהחלטה תקדימית זו הסיט את מרכז הכובד מפירוש דווקני למינוח "חולה נפש", לפרשנות תכליתית, שבמרכזה השאלה אם עקב מצבו של התובע יש לראות בו כמי שאינו יכול לדאוג לענייניו בעצמו, ואם מצבו אכן כזה- עיכוב ההתיישנות על-פי סעיף 11 יחול גם עליו.
על

פסק דין
זה הגישה המערערת בקשה לדיון נוסף.

ד. בית המשפט העליון נעתר לבקשה לדיון נוסף (דנ"א 5033/98- להלן: "הדיון הנוסף") , תוך שהוא קובע שהדיון הנוסף יתמקד בשאלה משפטית אחת והיא: האם מירוץ ההתיישנות מושעה, בהתאם לאמור בסעיף 11 לחוק, גם כשהתובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי שאינו תולדה מהיותו חולה.

ה. במהלך הכנת העתירה, נתגלו למערערת עובדות שנעלמו מעיניה קודם לכן ולא הובאו בפני
בית המשפט בהליכים הקודמים הקשורים לתביעה. כך, למשל, התברר לה, שהמשיב 1 באמצעות הוריו הגישו עוד בשנת 1976 (!) תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א 1197/76)- (להלן: "התביעה הראשונה") (נספח "ה" לערעור) נגד מספר גורמים, ולגישתה של המערערת, הגם שזהות הנתבעים שם היתה שונה, מדובר באותה מסכת עובדתית, באותה עילה ובאותם סעדים הבאים בגדרה של התביעה דנן. התביעה הראשונה הסתיימה ב

פסק דין
של פשרה על-פי הסכם אליו הגיעו הצדדים (להלן: "הסכם הפשרה") (נספח "ו" לערעור). על פי הסכם הפשרה, שילמו הנתבעים שם למשיבים סך של 200,000 שקלים. עוד נתגלה למערערת, שבאותו יום בו הוגשה התביעה דנן, הוגשה על-ידי המשיבים 2 ו-3 תביעה נוספת (ת.א 275/95) מכוח היותם המיטיבים לכאורה של המשיב 1 (להלן: "התביעה המקבילה"), שגם היא בבסיסה פורסת את אותה מסכת עובדתית ממש כבתביעה דנן. בתביעה המקבילה הנתבעים הם שניים מהגורמים שנתבעו בתביעה הראשונה. התביעה המקבילה נדחתה על הסף, לבקשת הנתבעים באותה תביעה (המר' 4777/95), מחמת "מעשה בית דין" ומחמת התיישנות. ב"כ המערערת סברו שיש בעובדות החדשות שנתגלו כדי לשנות את הנחת המוצא של בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 3622/96, לפיה המשיב 1 אינו יכול לדאוג לענייניו, שכן העובדות מעידות על כך שבפועל היה למשיב 1 אפוטרופוס בדמות הוריו, שאף הגישו בשמו ולמענו תביעה משפטית עוד ב-1976, ומאז, לפחות, לא ניתן לומר שלא יכול היה לדאוג לענייניו, שכן הוריו פעלו למענו. המערערת העלתה טענותיה אלו בעתירה לקיום דיון נוסף, וכן בישיבה שהתקיימה ביום 21.1.00 בפני
בית המשפט העליון.

ו. בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף מיום 7.2.00 נקבע שאין מקום לשינוי הקביעה של בית המשפט העליון בע"א 3622/96, אך צויין, שנסיבות הגשת התביעה הראשונה והשלכותיה בהיבט סוגיות ההתיישנות ו"מעשה בית דין", בתביעה דנן, טעונות בירור לפני בית המשפט המחוזי.

ז. ביום 25.5.00 הגישה המערערת בקשה לדחייה ולחילופין למחיקת התביעה דנן על הסף (בש"א 11283/00)- (להלן: "הבקשה"), תוך שמובאות בבקשה העובדות החדשות והטענות שבגינן. הבקשה נידונה בפני
הרשמת ברוש, שהחליטה לדחותה. הרשמת הנכבדה הגיעה למסקנה, שאין לדחות את תביעתו של המשיב 1 מחמת התיישנות, שכן ההורים מונו כאפוטרופסיו על-ידי בית המשפט רק ב-20.1.94 וממועד זה מתחילה להמנות תקופת ההתיישנות, שעוכבה קודם לכן בהתאם לאמור בסעיף 11 לחוק. הרשמת הנכבדה קבעה שטענת ב"כ המערערת בדבר היותם של ההורים "אפוטרופוסים למעשה" של המשיב 1 לפחות משנת 1976, עת הוגשה התביעה הראשונה, אינה מעלה ואינה מורידה לענין עיכוב ההתיישנות לפי סעיף 11 האמור. עוד קבעה הרשמת הנכבדה, שתביעת ההורים כמיטיבים לא התיישנה בהיותה קשורה ושלובה בתביעת המשיב 1 שכאמור טרם התיישנה ושבנסיבות המקרה לא ניתן להכריע בדבר קיומו של "מעשה בית דין" במסגרת הליך סף, ודין הטענה בדבר השתק עילה, להידחות בשלב זה.

ח. החלטה האמורה, שניתנה בבש"א 11283/00, הנה נשוא הערעור דנן.
2. דיון והכרעה

2. (א) סע' 11 לחוק ההתיישנות
בפסק הדין של בית המשפט העליון, שאומץ גם במסגרת פסק-הדין בדיון הנוסף, נקבע שלנוכח תכליתה של הוראת סע' 11, היינו, הפסקת מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעת אדם שאינו מסוגל לדאוג לענייניו - יש להחיל את הסעיף, על דרך ההיקש, גם במקרהו של הלוקה בשכלו.
יחד עם זאת, נקבע שנסיבות הגשת התביעה הקודמת ושאלת השלכותיה האפשריות על זכות המשיבים להשמע בתביעה הנוכחית "טעונות בירור לפני בית המשפט המחוזי, וכל טענות הצדדים ביחס לנושאים אלה - שמורות להם".

וכך, חזרו הצדדים לבית המשפט המחוזי והשמיעו טענותיהם.
בראש וראשונה, נדונה שאלת תחולתו והשלכתו של סע' 11 לחוק ההתיישנות.

ב. אא. סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה-נפש ולא היה עליו אפוטרופוס. היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה" (המודגש בקו הינו הוספה שלי- ה.ג).

בב. המחלוקת בין הצדדים נטושה בהקשר לרישא המודגשת של סעיף 11 לחוק ובליבת המחלוקת עומדת על הפרק שאלת הפרשנות שיש ליתן למילה "אפוטרופוס", שהרי שאלת הפרשנות שיש ליתן למינוח "חולה נפש" הוכרעה כאמור בע"א 3622/96 ובדיון הנוסף, ואין היא מהווה עוד שאלה שיש ליתן עליה את הדעת בהליך דנן.
בספרו של זלמן יהודאי "דיני ההתיישנות בישראל", כרך א', עמוד 238 נאמר, בין היתר, בהקשר לסעיף 11 לחוק כדלקמן:

"מכאן שעובדת היותו של התובע חולה נפש מעכבת את מנין תקופת ההתיישנות, והעכוב הזה נמשך כל עוד לא היה עליו אפוטרופוס. הדיבור "היה עליו אפוטרופוס", שבסעיף 11 הנ"ל, משמעותו, כך נראה לנו, אפוטרופוס שנתמנה על-ידי בית-המשפט המחוזי, מכוח סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962".

המחבר זלמן יהודאי סבר בספרו שהמינוח "אפוטרופוס" בסעיף 11 אינו כולל אפוטרופוס שלא מונה על-ידי בית המשפט, אך לא נימק זאת. הרשמת הנכבדה, בהחלטתה הגיעה למסקנה זהה תוך שהיא מנמקת את מסקנתה זו כפי שיפורט בהמשך.

גג. דעתי, לעומת זאת, שונה. סבורה אני שמטעמים של איזונים ראויים, כמו גם על-סמך מילותיו של החוק, יש לבכר דווקא פרשנות, לפיה סעיף 11 לחוק, בהתייחסו למינוח "אפוטרופוס", יכול שיכיל גם מצב של אפוטרופוס שלא מונה על-ידי בית משפט, ויכול שיכיל גם אפוטרופוס טבעי, כהגדרתו בסע' 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962.
ואבהיר עמדתי זו:
הרשמת הנכבדה מסיקה מסעיף 10 לחוק ההתיישנות לענין מעמדם של אפוטרופסים טבעיים לפי סעיף 11. בעניין זה קובעת בעמוד 7 להחלטה:

"הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות ברורה ומדברת בעד עצמה ונובע הימנה, כי על אף קיומם של אפוטרופסים טבעיים לקטין, מוארכת תקופת ההתיישנות בקטין למשך שבע שנים לאחר שמלאו לו שמונה עשרה שנה. הווה אומר, קיומם של האפוטרופסיים הטבעיים אין בה כדי להשעות את מירוץ ההתיישנות. סבורה אני, כי גזירה שווה יש להקיש גם לעניין הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הן מפרשנות על דרך ההיקש והן מפרשנות על דרך התכלית החקיקתית, הזהה לגבי סעיף 10 ולגבי סעיף 11, כפי שניתן ליישמה מפסקי הדין שבערעור ובערעור הנוסף".

כאמור, איני מסכימה אני עם התוצאה אליה הגיעה בהקשר זה הרשמת הנכבדה, כמו גם עם דרך ההיקש כביכול מסעיף 10 לחוק. איני סבורה שיש לגזור גזירה שווה בין סעיף 10 וסעיף 11 ועל סמך גזירה זו להסיק לעניין סעיף 11. גזירה שווה בין סעיפים 10 ו-11 יכלה להוביל גם לפרשנות בלתי הגיונית, לפיה גם אפוטרופוס שמונה על-ידי בית משפט לא נכנס לגדרי המינוח אפוטרופוס בסעיף 11 לחוק, שכן סעיף 10 לחוק, הקובע שבחישוב תקופת ההתיישנות אין מונים את הזמן שבו התובע היה עדיין קטין, חל גם על מקרה בו מונה לתובע אפוטרופוס על-ידי בית משפט כשטרם מלאו לו שמונה עשרה שנה. ולכן, הסקה מסעיף 10 באשר למינוח "אפוטרופוס" ברישא של סעיף 11 לחוק, ככזה שאינו כולל דווקא אפוטרופוס שלא מונה על-ידי בית משפט, אינה מתבקשת.

דד. סעיף 11 לחוק מוסיף על סעיף 10 לחוק ולמעשה מקבל נפקות ממשית, כשהתביעה מוגשת לאחר שהתובע הגיע לגיל שמונה עשרה, שכן בטרם הגיעו לגיל זה בכל מקרה הארכת ההתיישנות מתקבלת משימוש בסעיף 10 לחוק. סעיף 11 נועד להסדיר את המצבים בהם התובע אינו קטין בעת הגשת התביעה, ואף על פי כן, בשל מצבו המיוחד, מוארכת עבורו תקופת ההתיישנות, או, במילים אחרות תקופה מסוימת אינה נמנית במניין תקופת ההתיישנות.
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות והאפוטרופסות), קובע: "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים".
בטרם מלאו לקטין שמונה עשרה שנים הוא מוגדר כקטין וחזקה שאינו יכול לדאוג לענייניו באופן עצמאי. לצורך כך, הוריו של הקטין מהווים את אפוטרופסיו הטבעיים, שבין היתר, מוסמכים להגיש בשמו תביעות משפטיות. לאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה אין הוא קטין עוד, וככזה מופעלת כלפיו החזקה ההפוכה, קרי, שיכול הוא לדאוג לענייניו, ובכלל זה גם להגיש תביעות משפטיות אם חפץ בכך, אלא אם כן יוכח אחרת. במקרה שמדובר באדם בגיר, שאינו יכול לדאוג לענייניו, בין מחמת ליקוי שכלי ובין מחמת מחלת נפש, קיימת ההנחה שאין לזקוף לחובתו אי הגשת תביעות משפטיות בפרק הזמן הרגיל עד להתיישנות, שכן, כאמור, אינו יכול לדאוג לענייניו, ולכן, כדי שלא תפגענה זכויותיו המהותיות, נקבע שלא תיספר התקופה בה היה שרוי במצב המגביל מבלי שיש עליו אפוטרופוס. יש להבחין, אם כן, בין תקופת קטינותו של אדם ותקופת בגרותו. בהיותו קטין, כאמור, לא נספרת תקופת ההתיישנות בשל ההנחה שאינו יכול לדאוג לענייניו, וזאת מבלי שיבחן הקטין הספציפי בכל מקרה לגופו. בתקופה זו, העובדה שיש לקטין אפוטרופוס אינה משנה לעניין מניין ההתיישנות, שכן החוק נותן למעשה לקטין הניזוק, ההופך לבגיר, תקופת התיישנות רגילה מרגע הגיעו לבגרות. הסדר זה מבטיח שהניזוק הקטין לא יצא נפסד ביחס לאדם, שניזוק בהיותו בגיר, בבחינת משך הזמן "האמיתי" העומד לרשותו להגשת התביעה, בו הינו מודע למצבו ולאפשרויות הפתוחות בפני
ו.

הה. ניתן היה לסבור, וגישת המשיבים כמו גם גישת בית משפט קמא משתלבת היטב בזאת, שעם הגיעו של הניזוק לבגרות, ובהינתן שאינו יכול לדאוג לענייניו בעצמו, יש להבטיח שרק בהתקיימות הגורם המוסמך והראוי לדאוג לאינטרסיו תיספר תקופת ההתיישנות כדי למנוע ממנו לאבד את זכותו לתבוע, מבלי שנשקלו השיקולים הראויים לכך. על-פי גישה זו, ההורות לכשעצמה אינה יוצרת חזקה שההורים ידאגו לבנם בצורה הטובה ביותר מבחינתו, וביטוי לכך גם נותן סעיף 10 לחוק המאריך את תקופת ההתיישנות של הניזוק הקטין ללא קשר לשאלה אם בתקופת היותו קטין היה נתון למרותם של הוריו המהווים אפוטרופסיו הטבעיים על-פי החוק.
על-פי אותה גישה, אין מניעה כמובן, שהוריו של הניזוק ימונו כאפוטרופסיו, אלא שאין לראות בכך ברירת מחדל המתגבשת ללא התערבותו המפורשת של בית המשפט לאחר שבחן את המקרה הקונקרטי שלפניו. קשיים שונים, בין כלכליים ובין אחרים, בהם יכולים להיות נתונים ההורים, כמו גם קיומן של סיטואציות שונות, יכולים להוביל לכך שהוריו של ניזוק, לאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה, לא ימונו כאפוטרופסיו.
הגישה, אם כן, לפיה, בטרם ניתן "חותם" רשמי של בית משפט, המצהיר מפורשות בדבר כשירותם של פלוני או פלונים לשמש כאפוטרופסיו של מוגבל, שאינו יכול לדאוג לענייניו, בהחלט יש לה על מה לסמוך ולא בנקל ניתן היה לדחותה. ולמרות זאת, דעתי היא שהליכה עם גישה זו, המייחדת את המינוח "אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק לאפוטרופוס, שמונה על-ידי בית משפט בלבד, עלולה להביא לתוצאות שאינן ראויות תוך כדי שלא נלקחים בחשבון האינטרסים של הנתבע הפוטנציאלי. אמנם, סעיף 11 לחוק ההתיישנות, כמו גם סעיפים נוספים בחוק, נועדו למען הניזוק הרלוונטי על-פיהם, אלא שבכך אין לבטל את תכליתו של מוסד ההתיישנות כולו, הנושא עימו תכליות שונות וחשובות, שנועדו ברובן למען הנתבע הפוטנציאלי דווקא- הוא אולי המזיק הלכה למעשה.

וו. ובמה הדברים אמורים? פעולת מינוי אפוטרופוס אינה פעולה כפויה ואינה פעולה אוטומטית, המתבצעת בזיקה ישירה למצב עובדתי מסוים. מסעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ניתן ללמוד שמינוי אפוטרופוס על-ידי בית המשפט דורש פנייה בנדון מצד אחד הגורמים המצוינים בסעיף. כיוון שמדובר בפני
יה יזומה, לא ניתן להבטיח שזו תבוצע בפועל ובוודאי לא עד למועד ספציפי כלשהו. מצב זה חושף את הנתבע הפוטנציאלי לאיום של תביעה שאינו מוגבל בזמן וכל כולו תלוי באותו גורם, יהא אשר יהא, שיפנה לבית המשפט. למעשה, כפי שגם טוענים ב"כ המערערת, יתכן שלעולם לא תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות במצב דברים זה. אכן, תהיה זו בבחינת תוצאה קשה לנתבע הפוטנציאלי והחמרה שאין בה מן המידתיות ומן הסבירות- אמות מידה שיש להתחשב בהן בבחירת הפרשנות הראויה למעשה חקיקתי.
יוצא איפוא, שהפרשנות שצריכה להינקט ביחס למינוח "אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק, שמחד גיסא, תגשים את התכלית החקיקתית, שנועדה להגן עם הניזוק שאינו יכול לדאוג לענייניו מחמת מוגבלותו, ומאידך גיסא, תהווה איזון ראוי תוך אי החמרת יתר עם הנתבע הפוטנציאלי, היא זו שלפיה, המינוח "אפוטרופוס" יכול שיכלול בחובו "אפוטרופוס למעשה". יש להוסיף, שלשונו של סעיף 11 משתלבת היטב עם דרך פרשנות זו ובכך יש גם כדי לחזקה, שכן סעיף 11 משתמש במילים "היה עליו אפוטרופוס" , ולא "מונה אפוטרופוס".
בע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, קובע השופט בך בעמוד 368:

"...אקדים ואומר, שמקובלת עלי הדעה, שהובעה לא פעם בבית-משפט זה וכן בבתי המשפט באנגליה ובארצות-הברית, לפיה יש לפרש את חוקי ההתיישנות ואת מצבם המשפטי של הצדדים באופן המונע את החלת ההתיישנות על המקרה העומד לדיון. עם זאת, אין לפרש את החוק בדרך מאולצת שתביא לעיוות הכתוב בו (ראה לענין זה ע"א 244/88 פתאל נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ל"ח(3) 673 בעמ' 678)."

הפרשנות המקובלת עליי למינוח "אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק ההתיישנות אמנם גוררת לכאורה החלת ההתיישנות על המקרה הנדון, אלא שמדובר על פרשנות עקרונית של סעיף חקיקה שצריכה לחול תמיד ולא על פרשנות ספציפית למצב נתון היכולה להשתנות במקרה אחר כדי שלא תוחל התיישנות, ובנוסף, קבלת הפרשנות האחרת, שמציעים המשיבים, תהא לטעמי בבחינת אותה דרך מאולצת המצוינת לעיל שלא לחיוב.

זז. למרות מסקנתי זו, איני מוצאת לנכון בשלב זה לדחות על הסף את תביעת המשיב 1 מחמת התיישנות. ב"כ המערערת טוענים, שבעצם הגשת התביעה הראשונה יש כדי להוכיח שההורים תיפקדו כאפוטרופסים למעשה של המשיב 1, אלא שהוכחה בדבר "אפוטרופסות למעשה" אינה עניין של מה בכך, ועל אחת כמה וכמה כששאלת דחיית התביעה כולה עומדת על הפרק, כפי שגם צוין על-ידי הרשמת הנכבדה בהחלטתה (ר' עמ' 9 להחלטה). בירור הסוגייה צריך להיעשות במסגרת המשפט עצמו, ואין זה המקום הראוי בהליך מקדמי, וללא שהובאו הוכחות חותכות וברורות, כדי לבסס את האפוטרופסות הנטענת. הנטל להוכחת "האפוטרופסות למעשה" לאחר הגיעו של התובע לבגרות, מוטל על מי שטוען לקיומה של התיישנות, ובמקרה דנן - זוהי המערערת. הזכות לתבוע בשם אחר הינה אמנם אחד הביטויים לקיומה של אפוטרופסות, אך אין משמעה, שיש בתביעה משפטית בשם אחר כדי להעיד על קיומה הלכה למעשה. הגשת התביעה הראשונה ב-1976 היתה בזמן היותו של המשיב 1 עדיין קטין, כשהוריו עדיין אפוטרופסיו הטבעיים על-פי חוק, ובכך אין כדי להעיד בהכרח על היותם אפוטרופסיו למעשה לאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה.

ג. מעשה בית דין

אא. ב"כ המערערת טוענים, שיש לדחות את התביעה על הסף גם מטעם של "מעשה בית דין", שכן לדידם, התביעה הראשונה שהוגשה על-ידי המשיבים, שנסתיימה בפשרה של הצדדים שקיבלה תוקף של

פסק דין
, יוצרת "מעשה בית דין" בתביעה דנן. לגישתם, דחייתה על הסף של ת.א 275/95 שהוגשה במקביל לתביעה דנן, בין השאר, מנימוק של קיומו של "מעשה בית דין" עקב הסכם הפשרה שהושג בתביעה הראשונה, מוכיח שאכן יש לפנינו "מעשה בית דין".
אקדים ואומר, שאין לשלול את האפשרות שחל מעשה בית-דין בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, אלא שכפי שיובהר, יש צורך בתשתית ראייתית הולמת.
העובדה שנקבע בפסיקה (ר' לדו' ע"א 2360/99 יצחק בכר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18), שכדי שיווצר "מעשה בית דין", מן ההכרח שהתביעה הקודמת נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, אינה נוגדת את העובדה, שהסכם פשרה, שקיבל תוקף של

פסק דין
, מקיים תנאי זה (ר' לדו' ע"א 236/76 "אלוניה" קואופרטיב לעבודות נגרות בע"מ נ' שלמה שלכט, ואח', פ"ד לא(2), 44). טענתו הנוספת של ב"כ המשיבים בהקשר זה היא שסכום הפיצוי שניתן בהסכם הפשרה אינו מלוא הנזק, מלוא הנזק טעון הוכחה, ולא הוכח מלוא הנזק הואיל ולא נתקיים משפט בדיון בתביעה הראשונה. טענה זו אינה יכולה להחזיק מים, שכן, שוב, בבסיסה מתעלמת היא מהיותו של הסכם פשרה, שקיבל תוקף של

פסק דין
,

פסק דין
מחייב.
הסכם פשרה טומן בחובו היבט חוזי, אך עם אישורו על-ידי בית המשפט ומתן תוקף של

פסק דין
, מהווה הוא, כאמור,

פסק דין
לכל דבר ועניין. העובדה שבמהותו נובע הוא מהסכמת הצדדים אינה מבטלת נפקותו כ

פסק דין
ואף תקשה על תקיפתו בדרך של ערעור. לענין זה יפים גם דבריה של פרופ' זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי", עמוד 330, שצוטטו גם בהחלטת הרשמת הנכבדה:

"לצורך החלתו של כלל השתק העילה אין הבדל בין

פסק דין
שניתן בהסכמתם של בעלי הדין לבין

פסק דין
סופי המבוסס על הכרעה עניינית בליטיגציה שהתקיימה בין הצדדים: ניתן פסק הדין לטובתו של התובע, כי אז נבלעה התביעה המקורית בפסק הדין. דחה פסק הדין את התביעה- הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת תביעה".

בב. לאחר עיון בכתבי התביעה השונים (התביעה דנן, התביעה הראשונה והתביעה המקבילה) אין ספק שכל התביעות עוסקות באירוע נזק אחד בעל תשתית עובדתית אחת. ניסיון המשיבים לשוות כסות שונה לכל אחת מהתביעות ועל סמך כסות זו לטעון שמדובר בתביעות שונות, אינו יכול להביא לכך, שההתייחסות לתביעות תהיה נפרדת כאילו אין ביניהן דבר, ולא מן הנמנע אף, שייוחס לניסיון חוזר זה גוון של שימוש לרעה בהליכי משפט.
בע"א 8/83 דן גורדון נ' כפר מונאש- מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801, נקבע:

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר- את התשתית הבסיסית של העילה".

לענייננו, יש להסיק מהאמור לעיל, שהמבחן שיש להחיל הינו מבחן רחב ומרכז הכובד הינו התשתית הבסיסית של העילה.

גג. בתביעה הראשונה, המשיבים דנן הם התובעים ואילו ארבעת הנתבעים הם ד"ר סבירסקי, שעל-פי האמור בכתב התביעה משנת 1976, שימשה כמנהלת מחלקת פגים וילודים בבית החולים ליולדות הקריה (שאינו קיים עוד כיום), בית חולים ליולדות הקריה, עירית תל אביב יפו וד"ר מ. חיימוב, רופא ילדים מטעם קופת חולים מכבי
. בתביעה המקבילה (ת.א 275/95), היו משיבים 2 ו-3 התובעים, ואילו הנתבעים היו ד"ר סבירסקי ועירית תל-אביב בלבד.
בתביעה דנן, התובעים הם משיבים 1-3, ואילו הנתבעת היא קופת חולים מכבי
. כשם שבתביעה הראשונה הוצגה המסכת העובדתית המלאה בגינה העלו המשיבים את טענותיהם בדבר קיומה של רשלנות מצד הגורמים השונים המעורבים, כך גם בת.א 275/95, מצוינת בכתב התביעה אותה תשתית עובדתית מלאה, אלא שמוקד הטענות מופנה כלפי הרופאים במחלקת הילודים וכלפי עירית תל אביב יפו בלבד, בהיותה המעבידה בפועל של ד"ר סבירסקי, הנתבעת 1 שם, והבעלים של בית החולים ליולדות הקריה תל-אביב. בתביעה המקבילה השמיטו ההורים את ד"ר מ. חיימוב ואת קופת חולים מכבי
כנתבעות, הגם שמעורבותו של רופא הילדים מוזכרת במפורש בתשתית העובדתית המוצגת בכתב התביעה.
השאלה הטעונה הכרעה היא, האם, למרות שהמערערת לא היתה צד בהליך הקודם, יש לכבול אותה בתוצאותיו. שאלה זו - אינה יכולה להיות מוכרעת, לטעמי, בשלב מקדמי זה.
נקבע כבר בפסיקה, שהכלל של "מעשה בית דין" יכול לחול גם כשאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין (ר' ע"א 2360/99 לעיל). נקבע למשל, שמקום שהמנהל ובעל שליטה בתאגיד היה בעל דין בהליך קודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה בית דין (ר' לדו' ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4), 29). יישום עקרון זה בענייננו מחייב תשתית ראייתית מתאימה.

3. לפני סיום, מוצאת אני לנכון להעיר, לענין עיקרי הטעון שהוגשו ע"י ב"כ המשיבים, שנפלו בהם מספר אי-דיוקים: כך, למשל, טען ב"כ המשיבים (סע' 4.3) שכלל מעשה בית דין חל רק על אותם בעלי דין, בעוד שההלכה הפסוקה קובעת שהכלל חל גם על צדדים בעלי קרבה משפטית (ראו לעניין זה זלצמן בספרה הנ"ל בעמו' 379-376; ע"א 2360/99 יצחק בחר ואח' נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ , פ"ד נה(4), 18 בסעיף 7 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי; ת.א. (ב"ש) 317/82 מגדלי פרחים לכיש נ' ישר , פס"מ תשמ"ז (ב) 43 , 410).
טענה נוספת (סע' 4.5 לעיקרי הטעון) היא שהתובעים בתובענה דנן הם המשיבה בעוד שבתביעה הקודמת לא היו ההורים צד להתדיינות.
עיון בכתב התביעה הקודמת (נספח "ה" לערעור) מעלה שהמשיבים 2-3, ההורים, היו צד לתביעה הן בשם המשיב 1 והן בשמם הם.
טענת אי תשלום פיצוי עבור מלוא הנזק - צריכה להדחות, ולו מהטעם שבהסכם הפשרה שאושר ע"י בית המשפט נאמר מפורשות "והתובע מוותר על יתרת תביעתו".

4. לסיכום - החלטתי לדחות את הערעור דנן.
טענות המערערת תבדקנה ותוכרענה ע"י הערכאה הדיונית, לאחר שתונח בפני
ה תשתית עובדתית וראייתית מתאימה.

בנסיבות הענין, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותק החלטה זו לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום ו' בניסן, תשס"ג (8 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.
גרסטל הילה
, שופטת








עא בית משפט מחוזי 1534/02 קופת חולים מכבי נ' חכם אברהם, חכם יעקב, חכם רבקה (פורסם ב-ֽ 27/04/2003)