פסקי דין על מאיה אזרחי | פסקי דין על אלבינה פלזוט | פסקי דין על אלכסנדר פלזוט |

55471-06/15 א     20/05/2017




א 55471-06/15 מאיה אזרחי נ' אלבינה פלזוט, אלכסנדר פלזוט








בית משפט השלום בקריות



ת"א 55471-06-15 אזרחי נ' פלזוט ואח'

תובעת


מאיה אזרחי


נגד

הנתבעים

.1

אלבינה פלזוט

.2

אלכסנדר פלזוט


פסק דין

מה היקף חיובי הנתבעים כלפי התובעת, לאחר שהסתיימה תקופת שכירות של דירה שבבעלות התובעת, זאת מקום בו הנתבעים עזבו את הדירה קודם לתום תקופת השכירות המוסכמת?

ביום 9.6.16 ניתן

פסק דין
חלקי הנוגע לחוב דמי שכירות שלא היה שנוי במחלוקת.

רקע עובדתי וטענות הצדדים
1.
ביום 2.9.14 נחתם הסכם שכירות אשר על פי כותרתו הינו
בין התובעת לבין הנתבעים וזאת להשכרת דירה בת 4 חדרים הנמצאת ברחוב המגנים 133, בקרית אליעזר חיפה ומצויה בבעלות התובעת
(להלן: "הדירה").

המדובר
בהסכם שכירות אשר נחתם לאחר שהנתבעים כבר התגוררו מזה 5 שנים בדירה עם ילדיהם. ההסכם נערך לתקופה של 22 חודש, דהיינו עד לסוף חודש 6/16 וזאת כנגד תשלום שכר דירה בסך של 2,700 ₪.

2. בהסכם, המודפס ברובו, הוספו בכתב יד מספר הוראות.
אחת, נוגעת להתחייבות השוכר לשלם את דמי השכירות בכל 20 לכל חודש, אחרת יחויב בהפרשי הצמדה, בנוסף הוספו בסוף ההסכם מספר הערות בכתב יד ביניהן התחייבות השוכר להתקין מזגן חדש בדירה אשר יישאר בה בתום תקופת השכירות. כמו כן צוין כי הדירה נמסרה צבועה וכן צוין קיומה של פינת אוכל.

על אף שבכותרת ההסכם מצוינים שני הנתבעים שהם בעל ואשה, הרי שההסכם נחתם מצד השוכרים רק על ידי הנתבע 2 (להלן: "הנתבע").

3. אין מחלוקת בין הצדדים (רק לאחר שמיעת עדות הנתבע) כי דמי השכירות הופחתו מסך שנדרש על ידי התובעת של 2,800 ₪ לסך של 2,700 ₪ כנגד התחייבות הנתבע להתקין מזגן בדירה אשר יוותר בבעלות התובעת בתום תקופת השכירות. (עמ' 11 שורות 6-9)

4.
בתחילת חודש 3/15 הודיע הנתבע
לתובעת כי הדירה פונתה על ידי הנתבעים במהלך חודש 2/15 וכי הוא מחזיר את החזקה בדירה לידיה. על אף הודעה זו, מפתחות הדירה לא נמסרו מיידית לתובעת, כאשר כל אחד מהצדדים תולה את העיכוב במסירתם, בצד האחר. התובעת, שהמפתחות שהיו ברשותה, כבר לא פתחו את הדירה שכן הנתבעים החליפו בה מנעול, נאלצה להזמין מנעולן ושילמה לו סך של 400 ₪ עבור פריצת הדלת לדירה.

5.
בתחילת ניהול ההליך התברר כי הנתבעים אינם חולקים על העובדה שלא שילמו דמי שכירות מאז חודש 12/14 ובהסכמת הנתבע, שהיה נוכח בישיבת קדם משפט ביום 29.3.16,
ניתן

פסק דין
חלקי בגין דמי שכירות שאינם שנויים במחלוקת לתקופה של 3 חודשים, על סך 8,100 ₪.

6.
מלבד דמי השכירות שאינם שנויים במחלוקת, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בסכומים הבאים:


דמי שכירות בסך 2,800 ₪ עד תום תקופת החוזה דהיינו, לעוד 18 חודשים בסך של 50,400 ₪;

הפרש דמי שכירות בסך 400 ₪
(100 ₪ עבור כל חודש שעבר ובגינו ניתנה ההפחתה בהסכם);

דרישות אלו מבוססות על העובדה כי בניגוד להתחייבותם בהסכם, הנתבעים לא התקינו מזגן בדירה ולפיכך אינם זכאים להפחתת דמי השכירות המוסכמת.


פיצוי בגין פריצת הדלת וכן נטילת חפצי ריהוט מהדירה בסך של 8,000 ₪;

פיצוי בגין נזקים שהותירו הנתבעים במושכר בהתאם לחוות דעת שמאי בסך של 44,500 ₪.

תשלום וועד בית שלא שולם מאז חודש מרץ 2015 ועד לתום תקופת החוזה.

תשלום בסך של 7,570 ₪ לערך, בגין תשלום חובות ארנונה, גז, מים וחשמל
שהתובעת נאלצה לשאת בהם במקום הנתבעים או שתאלץ לשלם אותם בעתיד.

7.
התובעת הגישה עם
תביעתה את חוות דעתו של המהנדס מר מרדכי שטיינר, אשר פרט את הנזקים שמצא בעת שביקר בדירה בחודש יוני
2015, לרבות הערכת שווי מטלטלין שהתובעת טענה כי הנתבעים נטלו מהדירה, וכן הערכת שווי העבודות הנדרשות לצורך שיפוץ הדירה.

מלבד חוות הדעת, גם הגישה התובעת הצעת מחיר לביצוע עבודות שיפוץ בדירה שנערכה על ידי הקבלן חנא טארק ביום 16.8.15 וקבלה וחשבונית מס, המעידות על תשלום סך של 12,390 ₪ לקבלן, עבור ביצוע אותן עבודות.

8.
הנתבעים כופרים בחבותם כלפי התובעת מעבר לאמור בפסק הדין החלקי, וזאת ממספר טעמים:
ראשית נטען כי אין לחייב את הנתבעת 1
(להלן: "הנתבעת") בחיוב כלשהו כלפי התובעת מאחר ואינה חתומה על הסכם השכירות ומשכך, לא התחייבה כלפי התובעת בתנאי ההסכם.

מעבר לכך, נטען כי עזיבת הנתבעים את הדירה קודם לסיום תקופת השכירות נבעה אך ורק מן העובדה שבמשך תקופת השכירות הארוכה, החל משנת 2009 היה קיים ליקוי במערכת המים שהתבטא בהיעדר לחץ מים, דבר שהלך והחמיר בתקופה שלאחר חתימת הסכם השכירות מחודש 9/14, עד אשר הגיע למצב שלא ניתן היה להתקלח בדירה והנתבעים ובני משפחתם, נאלצו להתקלח בקאנטרי קלאב או אצל בני משפחה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי במהלך כל התקופה הביאו לידיעת התובעת את הליקוי הקיים במערכת המים אולם זו סירבה לבצע את התיקון הנדרש. משכך, ולאחר שמצב מערכת המים החמיר עד כדי חוסר יכולת לעשות מקלחת בדירה, גמלו בדעתם לעזוב את הדירה והודיעו על כוונתם זו לתובעת, כבר בחודש 10/14.

הנתבעים מכחישים את טענת התובעת שהודעתם בדבר עזיבת הדירה, שניתנה לאחר מעשה
בחודש 3/15, באה לה כהפתעה ובכל מקרה, מאחר והתובעת לא תיקנה את מערכת המים, היו זכאים לבטל את הסכם השכירות
ולעזוב את הדירה במועד שהצליחו למצוא דירה אחרת מתאימה למגוריהם.

משכך,
לטענם אינם חייבים בתשלום דמי שכירות מעבר לחודש 2/15 בו עשו שימוש בדירה, ובוודאי שלא לאורך כל תקופת השכירות.

9.
באשר לנזקים הנטענים, הנתבעים
טוענים כי התובעת מבקשת לחייבם בעלות שיפוץ הדירה אשר נדרשה לששפצה לא בשל נזקים שהם גרמו אלא בשל בלאי טבעי הנובע מהשימוש בה וזאת לאחר שבמשך כל שנות מגוריהם בדירה, לא ביצעה התובעת תיקון כלשהו בדירה, וכל שנדרש לתקן במהלך תקופה זו, דווקא הנתבע שהינו נגר במקצועו, תיקן כמיטב יכולתו.

מעבר לכך, טוענים הנתבעים כי על אף שלא הגישו חוות דעת נגדית, אין בחוות הדעת מטעם התובעת להוכיח כי מדובר בנזקים שהם גרמו לדירה, וגם אין במסמכים שצרפה התובעת, הוכחה מספקת בכדי לחייבם בסכום ששולם לקבלן, שכן, כאמור אין מסמכים אלו כוללים פירוט מספק באשר לטיב העבודות שבוצעו ובאיזו מידה מקורם בנזק שגרמו הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי את הדירה קיבלו בשנת 2009 כשהיא מוזנחת ולא מסוידת והם אלו שסיידו וניקו אותה והפכו אותה לראויה למגורים. כמו כן בתום התקופה קודם לעזיבת הדירה, סיידו אותה וניקו אותה והם כופרים בטענת התובעת בדבר מצב הדירה בעת עזיבתם.

לטעמם, העובדה שהמומחה מטעם התובעת ביקר בדירה רק בחודש 6/15 ותיעד לכאורה את מצבה, אין בה להעיד כי מדובר במצב הדירה במועד עזיבתם אותה שכן, חלפו יותר משלושה חודשים בין מועד העזיבה לבין מועד צילום התמונות שצרף המומחה מטעם התובעת.

האם עזיבת הדירה על ידי הנתבעים מהווה הפרה של הסכם השכירות?
10.
מחלוקת עיקרית בין הצדדים סבה סביב השאלה האם הנתבעים זכאים היו לבטל את הסכם השכירות ולעזוב את הדירה לפני תום תקופת השכירות והאם נתנו הודעת ביטול לתובעת.

לא יכולה להיות מחלוקת כי הודעה בכתב לא ניתנה וטענת הנתבעים למעשה היא, שהתובעת ידעה על כוונתם לעזוב את הדירה בשל הבעיה במערכת המים, מזה מספר חודשים, ודי בידיעה זו, כדי
לקיים את חובת הנתבעים לתת הודעת ביטול.

התובעת מודה כי אכן ידעה על כוונת הנתבעים לעזוב את הדירה לכשימצאו דירה אחרת אולם, מכחישה בתוקף כי הנתבעים טענו בפני
ה ביחס לבעיה במערכת המים וציינו זאת כעילה לעזיבת הדירה וטוענת כי טענה זו הועלתה אך ורק לצורך ההליך המשפטי, ואף מכחישה בתוקף ידיעתה אודות מועד ספציפי לעזיבת הדירה על ידם.

11.
לאחר שמיעת עדויות הצדדים ובהיעדר ראיה בכתב למתן הודעה כלשהי, אני מעדיפה את עדות התובעת כי מלבד ידיעתה על כוונה כללית של
הנתבעים לעזוב את הדירה, כאשר ימצאו דירה חלופית, לא היתה לה כל ידיעה אודות המועד הספציפי שבכוונתם לעזוב, אלא בדיעבד ולאחר עזיבת הדירה על ידם.


בשוקלי את עדויות הצדדים אני מוצאת שעדותה של התובעת, על אף היותה עדות יחידה של בעל דין, מהימנה יותר מאשר עדויות הנתבעים אשר הותירו בי רושם של מי שמנסים להתחמק מחובותיהם כלפי התובעת, בטענות שונות, אשר בעיקרן נסמכות על העדר יכולת כלכלית לשאת בעלויות שהיו כרוכות במגורים בדירת התובעת.


עדותו של הנתבע, אשר היה ה"רוח החיה" בדין ודברים מול התובעת, עמדה בסתירה הן לאמור בתצהירו הוא, הן בסתירה לעדות אשתו, ובעיקר, שתי העדויות שלו ושאל אשתו עמדו בסתירה חזיתית לעדות אביה של הנתבעת, אשר הובא לעדות ביחס לסיוד הדירה, הכל כפי שיפורט להלן.

12. הנתבע בעדותו אישר את טענת התובעת בדבר הפחתת דמי השכירות כנגד התקנת מזגן (שלא הותקן) וזאת בניגוד לנטען בסעיף 9 לתצהירו (נ/1) בו נטען כי ההפחתה בדמי השכירות היתה בכלל כנגד הבטחת התובעת לתקן את מערכת המים בדירה.


בנוסף, בעוד שבסעיף 8 לנ/1 טען הנתבע כי כבר בחודש 8/14 גמלה בליבו ההחלטה לעזוב את הדירה, הרי שבעדותו טען כי החלטה זו גמלה בליבו רק בחודש 10/14, לאחר שמצב מערכת המים החמיר (עמ' 14 שורות
1-8).


באשר לסתירות בין עדויות הנתבעים, יש לומר כי בעוד שהנתבעת בסעיף 7 לתצהירה טענה כי הדירה סבלה מתולעים בעץ הארונות, הרי שטענה זו לא באה מפי בעלה, דבר תמוה לכשעצמו.

13.
הסתירה המהותית ביותר בין העדויות מטעם הנתבעים נגעה לשאלה כמה פעמים סייע להם, אולג, אביה של התובעת, בסיוד הדירה מאז החלו להתגורר בה. בעוד שהנתבעים טענו, שניהם, כי מדובר ב-3-4 הזדמנויות שונות, שהראשונה בהן היתה בעת כניסתם לדירה והאחרונה בהן היתה בסמוך לפני עזיבת הדירה (עמ' 15 שורות 1-2, עמ' 16 שורות 15-21), הרי שאולג, אביה של התובעת התיחס בתצהירו אך ורק לסיוד בו סייע בעת כניסת הנתבעים לדירה (נ/3) ואילו בעדותו ציין כי סייד פעם אחת בלבד, וזאת בעת עזיבת הדירה על ידם (עמ' 19 שורות 19-20). אמנם בחקירה החוזרת, משהופנה לאמור בתצהירו נזכר כי סייע להם בסיוד גם בעת כניסתם לדירה, אולם, מעדותו עלה מפורשות כי לכל היותר (וגם זה בספק) סייע להם בסיוד פעמיים, דבר העומד בסתירה ברורה לעדויות הנתבעים עצמם.

14. למעשה הנתבעים עצמם אינם טוענים כי מסרו לתובעת אודות מועד עזיבתם הצפוי את הדירה, ואף לא נתנו כל הסבר מדוע נמנעו ממתן הודעה כזו.


עדותה של התובעת ואישורה לכך כי הנתבע אמר לה כי בכוונתו לעזוב את הדירה "והוא ימצא אנשים יותר טובים ממני" (עמ' 4 שורה 1-2), מצביעה על כך שהתובעת הייתה מודעת לכך שלנתבעים טענות ביחס לטיב הדירה וטיפולה בבעיות שצצו במהלך התקופה. במובן זה, אינני מקבלת את
טענת התובעת כי עזיבתם היתה בלתי צפויה שכן, כאמור לעיל, היא כבר צפתה וידעה כי בכוונתם לעזוב, אולם עדיין אני קובעת כי הודעת הנתבעים שלא כללה נקיבה במועד ספציפי בו בכוונתם לעזוב, איננה בבחינת הודעת ביטול מספקת.

הודעת ביטול צריכה הייתה להינתן באופן מפורש תוך נקיבה של תאריך העזיבה, וזאת לאור העובדה, שאינה שנויה במחלוקת כי הנתבעים המתינו ודחו את עזיבתם, עד אשר ימצאו דירה אחרת. משכך היה להם זמן מספיק להודיע לתובעת על מועד ספציפי בו יעזבו את הדירה ודבר זה לא נעשה על ידם.

15. מעבר לכך, אני סבורה שהנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי עזיבת הדירה היתה בגין כשל של מערכת המים, אשר החמיר לדרגה אשר מהווה עילה מוצדקת לביטול ההסכם, וגם לא שוכנעתי כי ניתנה על ידם לתובעת הזדמנות נאותה לתקן את מערכת המים.


מעדות הנתבעים עלה לכאורה כי בעיית זרם המים היתה קיימת מאז תחילת מגוריהם בדירה, ולמרות זאת אין ברשותם ראיה כלשהי כי נעשתה על ידם פנייה לתובעת לתקן ליקוי זה, או כי נעשה על ידם דבר לתקנו. חרף טענת הנתבע כי ידיד שלו, העוסק בתחום האינסטלציה, ביקר בדירה עוד בשנת 2009 ונתן הצעת מחיר לתיקון מערכת המים (עמ' 11 שורות 12-15), לא טרחו הנתבעים להביא לעדות את אותו עד (על אף שלא צויין כי קיים קושי לעשות כן – עמ' 11 שורות 21-22(, משכך אין אלא להניח כי עדות ידיד זה לא היתה מסייעת לנתבעים.


מעבר לכך, על אף טענת הנתבע כי קודם לעריכת ההסכם נשוא התביעה סוכם כי "כל עוד לחץ המים בברז יהא סביר אנחנו נשארים בדירה" (עמ' 11 שורות 15-16), וכי סיכום זה נעשה בנוכחות מנהל העבודה של התובעת, הרי שההסכם שנערך ואשר הוספו לו תוספות בכתב יד, לא כלל כל התייחסות לבעיית לחץ המים, והנתבעים גם לא בקשו לזמן את אותו מנהל עבודה שהיה נוכח בעת סיכום הדברים, על מנת להוכיח טענותיהם.


כפי שנאמר בפסיקה פעמים רבות, הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה,ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (28.12.94); י' קדמי "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649).

16. הנתבע בעדותו לא יכול היה לתת הסבר משכנע הכיצד נושא כל כך מהותי לנתבעים, הסובלים לטענתם כבר 5 שנים מחוסר לחץ בברזים, לא צויין בהסכם ולא נרשם כתנאי מהותי להמשך הסכם השכירות, במיוחד לנוכח העובדה שהצדדים הוסיפו הוראות בכתב יד, כגון התנאי הנוגע להפחתת דמי השכירות כנגד התקנת מזגן בדירה על ידי הנתבעים.


הצדדים גם לא ערכו נספח של ליקויים שנמצאו בדירה, על אף שבסעיף 12 להסכם השכירות צויין כי תערך רשימה כזו, וטענת הנתבע כי לא עשה כן מאחר וסמך על התובעת, נשמעת מעט מגוחכת לנוכח טענתו כי בשלב עריכת ההסכם בחודש 9/14 כבר היה מצב מערכת המים "בכי רע".

17. הנתבעים לא הציגו הודעות או מסרונים ששלחו לתובעת אודות הבעיה בלחץ המים בדירה, וזאת למרות שהתובעת התכתבה עימם באמצעות מסרונים ואף הציגה מסרונים מחודש 11/14 ואילך שבהם היא פונה אליהם בדרישה לתשלום דמי השכירות והתראות בדבר פניה להליכים משפטיים בשל אי תשלום דמי השכירות.


אין זאת אלא שבלב הנתבעים כבר גמלה ההחלטה, בחודש 10/14 או בסמוך לכך, לעזוב את הדירה ברגע שימצאו מקום מגורים אחר, ובשל כך לא ענו לפניות התובעת, לא הודיעו על מועד מיועד לעזיבת הדירה, ולא העלו כל טענה ביחס לליקויים כלשהם בדירה, שכן לא קיום הליקויים היתה סיבת עזיבת הדירה, אלא הקושי הכלכלי אליו נקלעו הנתבעים אשר לא אפשר להם לעמוד בהוצאות הכרוכות בשכירת דירת התובעת.

18. לאור כל האמור אני קובעת כי עזיבת הנתבעים את הדירה בחודש 2/15 נעשתה תוך הפרה של הסכם השכירות, ומבלי שנתנה הודעת ביטול כדין.

תוצאת הפרת הסכם השכירות
19. חרף קביעתי לעיל, בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעים, אינני סבורה כי עומדת לתובעת זכות לקבל דמי השכירות ליתרת תקופת ההסכם, שכן חלה על התובעת חובת הקטנת הנזק, גם כאשר מדובר בחיוב חוזי, ולפיכך, היא זכאית לתשלום דמי שכירות בעבור תקופה סבירה שנדרשה למציאת שוכרים חדשים לדירה.


התובעת לא הציגה ראיות באשר למועד השכרת הדירה מחדש, וגם לא נתנה הסבר סביר מדוע נדרשו לה 4 חודשים להביא שמאי לבדיקת הדירה וכמעט 5 חודשים עד לביצוע השיפוץ בדירה (בין חודש 3/15 ועד לחודש 8/15 מועד הוצאת הקבלות ע"י הקבלן טארק שביצע שיפוץ בדירה). גם בהנחה שהיה באי מתן הודעה מיד לאחר פינוי הדירה ואי מסירת המפתחות על ידי הנתבעים לגרום לעיכוב מסויים, הרי שאין בהם הצדקה לתקופה כה ארוכה.


משכך אני סבורה כי הזמן הסביר לביצוע השיפוץ שנדרש לצורך השכרת הדירה מחדש (מבלי לקבוע מסמרות כבר עתה כי הנתבעים אחראים לצורך בו) היה 4 חודשים ובגינם זכאית התובעת לתשלום דמי שכירות.

20. גובה דמי השכירות להם זכאית התובעת לתקופה זו, כמו גם לחודשים 10/14 עד לחודש 2/15, הינו 2,800 ₪ לאור העובדה כי אין מחלוקת שההפחתה בדמי השכירות היתה מותנית בהתקנת מזגן שלא הותקן ע"י הנתבעים.


מכאן שבגין דמי שכירות, מעבר לסכום הכלול בפסק הדין החלקי, זכאית התובעת לסך נוסף של 11,600 ₪, סכום המורכב מ-4 חודשי דמי שכירות מלאים (2,800 ₪) בצירוף 400 ₪ הפרש דמי שכירות לתקופה של 4 חודשים עד לחודש 2/15.

פיצוי בגין נזקים שנותרו בדירה לאחר עזיבת הנתבעים
21. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים במלוא העלויות הכלולות בחוות הדעת מטעמה (44,500 ₪), זאת בהעדר חוות דעת או ראיה חולקת מטעם הנתבעים, וזאת חרף העובדה כי בפועל בוצעו על ידה תיקונים בעלות של 12,390 ₪ בלבד.


דרישה זו של התובעת נדחית על ידי. חוות הדעת אינה עורכת כל אבחנה בין נזקים שהם בבחינת "בלאי טבעי/רגיל" של דירה שבה התגוררו הנתבעים במשך למעלה מ-5 שנים רצופות, לבין נזקים שהתובעת זכאית לפיצוי בגינם.


כך למשל נכלל בחוות הדעת ליטוש המרצפות בגין כתמים שאינם יורדים בניקוי רגיל מבלי שצויין מקור הכתמים. לכל ידוע, ואף יש לראות בכך ידיעה שיפוטית, כי במהלך מגורי משפחה בדירה יכול וישפכו נוזלים על הרצפה, או יגרמו כתמים או סדקים שהם בבחינת בלאי רגיל. בעל דירה המשכיר אותה למשך תקופה ארוכה, אינו יכול לצפות כי תחזור לידיו כפי שהיתה בעת השכרתה, וכל עוד לא מדובר בכתמים בכמות או מסוג חריג המעיד על שימוש חורג מהרגיל, אין מקום להטיל חיוב כזה על השוכרים.
באופן דומה יש להתיחס לדרישה לתיקון סרגל שיש וליטוש שיש במטבח, או לניקוי כלים סניטריים (מעבר לניקוי רגיל).

כך גם אין מקום לחיוב הנתבעים בהתקנת מזגן שלא הוחלף מקום בו חייבתי אותם בהפרש דמי השכירות הנובע מכך.

22. בדומה גם לא מצאתי לחייב את הנתבעים במלוא עלות השיפוץ שביצעה התובעת בסופו של יום, שכן ברור מהפירוט המופיע בהצעה (על אף שזו נתנה בסכום כולל) כי השיפוץ כולל רכיבים שכלל לא ברור שאינם בגדר "בלאי טבעי" כגון אותם ספי שיש במטבח, החלפת ברזים או החלפת חבלי כביסה. אין זאת אלא שהתובעת סבורה, בניגוד לאמור לעיל, כי בחלוף 5 שנות שכירות רצופים בהם לא הוכח כי עשתה תיקון כלשהו בדירה, היא תקבל לידה דירה במצב זהה לזה שהשכירה, כאילו לא חיה שם משפחה עם ילדים במהלך התקופה. מדובר בציפיה לא סבירה בעליל.

23. משכך, וחרף העובדה שהנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית, וגם לא עמדו על חקירת השמאי, אינני סבורה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח איזה חלק מהליקויים שנכללו בחוות הדעת, אכן נבעו משימוש לקוי של הנתבעים בדירה ואי תחזוקה מינימלית על ידם, ולפיכך יש לחייבם אך ורק בעלות התיקונים שבוצעו בפועל, וזאת גם כן באופן חלקי בסך של 10,000 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף סך של 400 ₪ בגין הצורך בפריצת המנעול (לאור הודאת הנתבע עמ' 15 שורות 19-21), ובסך הכל 10,400 ש"ח.


אציין כי טענות הנתבעים כי לא קבלו דירה מסוידת, וחרף העדר חובה מצידם סיידו אותה בעצמם, נדחות על ידי הן לאור הוראת ההסכם הברורה (בהערות), וכן לאור התמונות מהן עולה בבירור כי הדירה לא הוחזרה כשהיא מסוידת, ואין כל בסיס לטענות הנתבעים כי בחלוף 3 חודשים ממועד עזיבתם ועד לצילום התמונות יתכן ומצב הדירה החמיר.

פיצוי בגין נטילת רהיטים מהדירה
24. אין למעשה מחלוקת כי הנתבעים נטלו מהדירה רהיטים של התובעת, והדבר עולה מטענת ב"כ הנתבעים כי הנתבע מסר לתובעת שהרהיטים מצויים במחסן השייך לו ושהתובעת הוזמנה על ידו ליטול את הרהיטים משם (עמ' 9 שורות 16-18).


אלא שטענת הנתבעים הינה כי מדובר היה ברהיטים ישנים, שחלקם לא היו תקינים ושהתובעת כלל לא היתה מעוניינת בהם עוד.


בהעדר תמונת של הרהיטים בעת השכרת הדירה, או ציון שווים בהסכם השכירות (בו מוזכרת אך ורק פינת אוכל), אין באפשרות בית המשפט (ובוודאי שלא באפשרות השמאי מטעם התובעת) להעריך את שווים. מנגד, מאחר והנתבעים הם שנטלו את הרהיטים מהדירה ולא הציגו תמונות שלהם, יש לחייבם בעלות סבירה של רהיטים, גם בהנחה שהיו ישנים, וזאת בסך כולל של 4,000 ₪.

חשבונות שוטפים
25. קיימת הודאה של הנתבע בכך שחשבונות שוטפים לא שולמו על ידי הנתבעים עד למועד עזיבת הדירה על ידם (סעיף 16 לנ/1 וכן עמ' 15 שורות 5-13).


טענת הנתבע כי הוא פועל להסדרת החובות, טענה שהועלתה כבר בישיבת קדם המשפט בחודש 3/16, התגלתה כטענת שווא שכן עד למועד שמיעת הראיות לא הראה הנתבע כי עשה דבר, או חצי דבר, להסדרת החובות.

26. אמנם החשבונות הוסבו על שם הנתבע, אולם שוכנעתי כי התובעת שילמה את חוב החשמל בסך של 1,113 ₪ (שכן אי תשלומו היה מביא להפסקת
זרם החשמל לדירה), וכן כי סילקה את החוב לוועד הבית עד לחודש 8/15, אם כי לאור קביעתי דלעיל ביחס לתקופה הסבירה להשכרת הדירה מחדש, יש לחייב את הנתבעים באופן יחסי עד לחודש 7/15 בלבד (630 ₪).


לפיכך אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 1,743 ₪ בגין חוב החשמל וועד הבית ששולמו על ידה.

27.
מעבר לכך, התובעת הציגה חשבונות ודרישות תשלום בגין חוב ארנונה, חוב מים וחשבון גז, המופנים כולם לנתבע ואשר לא שולמו. ביחס אליהם אין מקום לחיוב הנתבעים כלפי התובעת כבר עתה (מאחר ולא שילמה אותם) אולם יש מקום למתן סעד הצהרתי לפיו ככל שהתובעת תידרש לשלם חובות אלו (דרישה שעלולה להיות מופנית אליה כבעלת הנכס על אף שהחשבון היה רשום על שם הנתבע), והיא תישא בתשלומם, יהיו הנתבעים חייבים בשיפויה בסכום ששולם על ידה, באופן מלא, ללא זכות לטעון באשר לגובה החיוב (לאחר שלא ניצלו את ההזדמנויות שניתנו להם להסדיר את התשלום בעצמם), וזאת בתנאי שהתשלום יתייחס לחיובים שעד לסוף חודש 7/15 ולא מעבר לכך.


דרישה כזו תשולם על ידי הנתבעים לתובעת בתוך 30 יום ממועד המצאת דרישה המגובה באסמכתא המעידה על ביצוע התשלום לעיריה/תאגיד המים או לחברת גבייה מטעמן, או לחברת הגז בגין החשבון לחודש 3/15.

חיוב הנתבעת כלפי התובעת
28. אני דוחה את טענות הנתבעת כי אין מקום לחייבה מאחר ואינה חתומה על הסכם השכירות האחרון שנערך ואשר מכוחו הוגשה תביעה זו.


הנתבעת התגוררה יחד עם הנתבע ובני המשפחה בדירה, עשתה שימוש בה, ונהנתה משימוש זה, בדיוק כמו בעלה. הנתבעת ידעה את תנאי הסכם השכירות, וגם אם לא חתמה עליו, אין בכך לשחררה מחובתה לשאת, ביחד עם בעלה, בעלויות הכרוכות בשימוש בדירה.


אינני מקבלת טענת הנתבעת כי הביאה לידיעת התובעת שהיא מצויה בפשיטת רגל בעת עריכת הסכם השכירות, ושוכנעתי כי הנתבעת כלל לא באה בדברים עם התובעת והותירה לבעלה, הנתבע לעשות כל הנדרש לצורך חידוש הסכם השכירות.


הנתבעת גם לא הביאה ראיה לכך שעודנה בהליך פש"ר או כי קיימת מניעות לחיובה כלפי התובעת, וחיוב זה יכול להיווצר בין אם אראה את הנתבע כפועל בשמה (מאחר וחתם על הסכם שנושא גם את שמה בכותרתו) ובין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט שכן ברור שבאם הנתבעת לא התקשרה עם התובעת, אין היא זכאית "להנות" מהשימוש בדירת התובעת ללא שזו נתנה רשותה לכך, כך שבכל מקרה, חיוב הנתבעת הינו ביחד ולחוד עם בעלה, הנתבע.

לסיכום
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. סך של 11,600 ₪ בגין דמי שכירות מעבר לסכום הכלול בפסק הדין החלקי (סעיף 20 לעיל).
ב. סך של 10,400 ₪ בגין נזקים שגרמו הנתבעים לדירה (סעיף 23 לעיל).
ג. סך של 4,000 ₪ בגין שווי רהיטים שנטלו הנתבעים מהדירה (סעיף 24 לעיל).
ד. סך של 1,743 ₪ בגין חוב חשמל וועד בית (סעיף 25 לעיל).

ה. כמו כן ניתן סעד הצהרתי לפיו ככל שהתובעת תידרש לשלם חובות בגין מים, ארנונה, גז, בגין התקופה שעד לחודש 7/15 (כולל), והיא תישא בתשלומם, יהיו הנתבעים חייבים בשיפויה בסכום שישולם על ידה, באופן מלא, ללא זכות לטעון באשר לגובה החיוב. חובה זו תחול על הנתבעים בתוך 30 יום ממועד המצאת דרישת התובעת המגובה באסמכתא המעידה על ביצוע התשלום לעיריה/תאגיד המים או לחברת גבייה מטעמן, או לחברת הגז.

ו. הסכומים המפורטים בסעיף א-ד יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.15 ועד היום.
ז. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך של 1,500 ₪ בגין אגרת משפט (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום) כאשר הסכום נקבע בהתחשב בפער הניכר בין סכום התביעה לבין הסכום הנפסק.
ח. אני מחייבת את הנתבעים בתשלום שכ"ט המומחה מטעמה בהתאם לקבלה שתוצג לנתבעים.
ט. הנתבעים יישאו בשכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

מלוא הסכומים ישולמו בתוך 30 יום (למעט החזר שכ"ט מומחה אשר ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת קבלה המעידה על התשלום למומחה) שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום,
כד אייר
כ"ד אייר תשע"ז
,
20 מאי 2017
, בהעדר הצדדים.







א בית משפט שלום 55471-06/15 מאיה אזרחי נ' אלבינה פלזוט, אלכסנדר פלזוט (פורסם ב-ֽ 20/05/2017)