פסקי דין על חוסיין עזקי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

6469-12/16 ברע     21/05/2017




ברע 6469-12/16 חוסיין עזקי נ' המוסד לביטוח לאומי








בית הדין הארצי לעבודה


בר"ע 6469-12-16






ניתנה ביום

21 מאי 2017

חוסיין עזקי
המבקש


-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב


בשם המבקש- עו"ד זכי כמאל




החלטה

השופטת רונית רוזנפלד
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס; ב"ל 36432-04-16). בפסק הדין דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה) מיום 2.3.16 (להלן גם: הוועדה)
. בהחלטתה קבעה הוועדה כי אין קשר על דרך של "החמרה" בין האירועים המוחיים שפקדו את המבקש ובין פגיעתו שהוכרה כפגיעת איבה. בבקשתו טוען המבקש כי האירועים המוחיים נובעים מפגיעתו שהוכרה.

הרקע לבקשה
2.
המבקש נפגע באורח קשה ביום 14.4.04 בעת שבזמן עבודתו דרך על מוקש, ופגיעותיו "
קטיעת שוק רגל ימין מתחת לברך ושל אגודל ימני
" הוכרו כפגיעות איבה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: הפגיעה). לפי העולה מן המסמכים שבתיק, ביום 30.6.05 קבעה ועדה רפואית כי דרגת נכותו היציבה של המבקש היא בשיעור 66%. ביום 26.10.04, כחצי שנה לאחר הפגיעה, לקה המערער באוטם מוחי, וביום 12.1.09 לקה באוטם מוחי נוסף. בעקבות זאת פנה המבקש למוסד בבקשה להיבדק מחדש.

3.
ביום 14.6.09 קבעה ועדה רפואית לעררים כי "
מבחינה נוירולוגית לדעת הוועדה האירועים המוחיים לא קשורים לאירוע הנדון הופיעו על רקע מחלות שקדמו לאירוע הנדון
". על כן קבעה הוועדה כי אין החמרה במצבו של המבקש. על כך הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (ב"ל 2275/09). ביום 17.12.09 ניתן

פסק דין
על יסוד הסכמת הצדדים, לפיה עניינו של המבקש יוחזר לוועדה על מנת שתפרט ותנמק את החלטתה. במסגרת זו התבקשה הוועדה לפרט את המחלות שקדמו לאירוע ומדוע היא סבורה כי הן אלה שגרמו לאירועים המוחיים, ולא האירוע שהוכר כפעולת איבה.
ביום 7.2.10 התכנסה הוועדה וקבעה כך:
"התובע סובל מסכרת, יתר לחץ דם ושומנים מוגברים בדם מ-1999 לפי התיק הרפואי. מקור האירועים המוחיים קרו לפני כ-4 שנים לפי סיכום אשפוז מבי"ח פוריה מאשפוז מיום 12.1.08 ... 'לפני 4 שנים עבר אירוע מוחי עם קושי בדיבור חולשת צד'.
ב-1/2009 'אירוע של סחרחורת, חולשה בפלג גוף שמאל, קושי בדיבור וכאבי ראש וטשטוש ראיה'. מצבו השתפר עוד במשך אשפוז, .. על סכרת לא מאוזנת. ידוע על מחלות לחץ דם סכרת ושומנים בדם הם גורמי הסיכון לאירועים המוחיים לא הופיעו בסמוך לתאונה הנדונה".

על כך הגיש המבקש ערעור שני לבית הדין האזורי (ב"ל 30451-06-10). ביום 12.12.10 ניתן

פסק דין
המחזיר את עניינו של המבקש לוועדה בהרכב חדש.

4.
ביום 19.5.11 התכנסה ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, עיינה בחוות דעתו של ד"ר רואשדה מטעם המבקש וקבעה כי במבקש התקיימו גורמי הסיכון המוכרים והידועים לאוטם מוחי: יתר לחץ דם, סוכרת, יתר שומנים בדם ועישון. לעומת זאת, קבעה הוועדה, מצבי דחק אינם גורם סיכון לשבץ מוחי. על כן לא קיבלה הוועדה את האמור בחוות דעתו של ד"ר רואשדה ודחתה את הערר.
על כך הגיש המבקש ערעור שלישי לבית הדין האזורי (ב"ל 23870-09-11). ביום 16.4.12 נמחק הערעור, תוך שבא כוח המבקש ציין כי בכוונתו להגיש בקשה לדיון מחדש בצירוף חוות דעת מעודכנת של ד"ר רואשדה או מומחה אחר.

5.
ככל העולה מן התיק, המבקש הגיש בקשה חדשה במסגרת של החמרה, אליה צירף חוות דעת של ד"ר רואשדה מיום 11.9.2013. ביום 6.2.14 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי אין קשר בין פגיעת האיבה ובין האירועים המוחיים שאירעו למבקש. על כך הגיש המבקש ערר לוועדה הרפואית לעררים. ביום 21.5.14 בדקה הוועדה את המבקש וקבעה כך:
"בסיכום: הוועדה בישיבתה אמורה להשיב לשאלת הקשר בין הארועים המוחיים הנ"ל והארוע הנדון מ- 4/2004.
ראשית הדיון לציין כי מר חוסיין עזקי
סובל מגורמי סיכון משמעותיים כשלעצמם מהווים סיכון מוחשי לארועים קרדיו-וסקולריים כולל ארועים מוחיים, הארוע המוחי הראשון (10/2004) תואר כ 6 חודשים ממועד הארוע, זה מאוד מרוחק מהארוע עצמו בכדי שיהיה קשר אליו ועוד יותר הארוע שני שחל כ 5 שנים לאחר מכן והסבירות מתקרבת לאפס שיהיה קשור לארוע הנדון. הועדה לא שוללת את הקשר של סטרס לארועים וסקולריים וזה כולל התקף לב וארוע מוחי בתנאי שמתקיימים 2 תנאים: 1) סמיכות לארוע הנדון 2) עוצמה רגשית כתגובה לארוע הנדון.
ברור ששני תנאים אלה לא התקיימו בעת הארועתם
[כך במקור, ר.ר.]
של הארועים המוחיים ולכן חד משמעי לא נכון לקשור את הארועים המוחיים לתאונה הנדונה.
הוועדה עיינה בחוו"ד ד"ר רואשדה מ 11.3.2013 ולא מקבלת את מסקנותיו על בסיס המתואר בהרחבה בפרוטוקול זה, ולציין כי תלונותיו התחושתיות סביר להניח שקשור לנוריורופתיה פריפרית סכרתית שכמובן אינה קשורה לארוע הנדון".

על כך הגיש המבקש ערעור רביעי לבית הדין האזורי (ב"ל 41960-07-14).

6.
ביום 23.12.14 ניתן

פסק דין
בערעורו של המבקש ובו קבע בית הדין האזורי כי הוועדה לא דנה באופן ממצה בטענותיו של המבקש, ופירט כך:
"א.
ראשית, הוועדה אמורה היתה לדון בשאלה האם יש להכיר בארועים המוחיים כהחמרה בהשוואה למצבו של המערער לאחר התאונה, ותשובתה הייתה בשלילה, שכן לגישתה לא מתקיימים שני תנאים: סמיכות הזמנים ועוצמה רגשית.
הועדה נמנעה מלהסביר מדוע לא מתקיימת 'סמיכות הזמנים' ולו ביחס לארוע המוחי הראשון, אשר התרחש שישה חודשים לאחר התאונה, ואף אינה מסבירה מדוע לא התקיים התנאי של 'עוצמה רגשית' ומה משמעות תנאי זה בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער.
בהקשר זה יש למצוא ממש בטענתו של המערער כי לו ביקשה הוועדה ליתן משקל מהותי למצבו הרגשי של המערער, היה עליה להישען על
חוו"ד פסיכיאטרית מגורם רפואי מוסמך.

ב.
שנית, הוועדה קובעת כי המערער סובל מגורמי סיכון (לחץ דם, סכרת ושומנים מוגברים בדם) אשר עלולים לגרום לארועים המוחיים, אולם מתיקו הרפואי של המערער עולה כי גורמי הסיכון היו קיימים עוד לפני התאונה, ויתכן כי הם התעצמו והוחמרו בעקבות התאונה עד ועקב החמרה זו תרמו תרומה משמעותית להופעת הארועים המוחיים.
יפים לעניין זה בדיוק אותם דברים שנאמרו בפסק דינו של כב' השופט שוורץ בהתייחס לוועדה לעררים הקודמת, גם הוועדה הנוכחית אינה מסבירה מדוע הארועים המוחיים עשויים להיות קשורים דווקא לגורמי סיכון שהיו קיימים עוד בטרם התאונה, כאשר בין המועד בו התגלו גורמי הסיכון האמורים ועד לאירוע המוחי הראשון חלף פרק זמן ממושך יותר מפרק הזמן שחלף בין התאונה לבין הארוע המוחי הראשון.

ג.
שלישית, הוועדה כלל לא התייחסה לספרות המקצועית ולקביעות הרפואיות והמשפטיות אותן מפרט ד"ר רואשדה בחוות דעתו.
בהינתן נסיבותיו המיוחדות של העניין הנדון, ובהתחשב בכך שקיימות לכאורה שתי אסכולות ביחס לקשר בין סטרס וארועים מוחיים, היה על הוועדה להתייחס לספרות אותה הציג ד"ר רואשדה או לכל הפחות להפנות לספרות סותרת או לפרט מדוע אין היא מסכימה עם המובאות עליהן התבסס.

ד.
זאת ועוד, הוועדה מציינת בשולי החלטתה כי תלונותיו התחושתיות של המערער – 'סביר להניח שקשור לנוריורופתיה פריפרית סכרתית שכמובן אינה קשורה לארוע הנדון' – אולם זאת ללא התייחסות לגישה לפיה הנוירופתיה עצמה, כנובעת מהסכרת, עלולה להיות קשורה לתאונה אותה עבר המערער, שכן התאונה או הסטרס שנבע ממנה החמירו את סיבוכי הסכרת ובכך תרמו להגברת גורמי הסיכון לארועים המוחיים כפי שהסביר ד"ר רואשדה."

על כן קבע בית הדין האזורי כי יש להחזיר את הדיון בעניינו של המבקש לוועדה בהרכב אחר. על כך הגיש המוסד לביטוח לאומי
בקשה למתן רשות ערעור, במסגרתה טען כי הוועדה פירטה ונימקה את מסקנותיה, ואין להחזיר את הדיון לוועדה, כל שכן, לוועדה בהרכב אחר (בר"ע 51012-01-15).

7.
ביום 10.5.15 ניתן

פסק דין
מפי בית דין זה, בו נקבע כי יש להחזיר את הדיון אל הוועדה באותו הרכב על מנת שתנמק את החלטתה כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי (להלן: פסק הדין המחזיר).

החלטת הוועדה מושא הבקשה
8.
ביום 2.3.16 התכנסה הוועדה וקבעה כך:
"הוועדה התכנסה ע"פ פס"ד מיום 10.5.15. הוועדה התבקשה לנמק היעדר קשר בין מחלתו המוחית האסכמית של התובע (אירוע מוחי) לבין האירוע הנדון.
יש לציין שמדובר באירוע איבה מ 4/2004. האירוע המוחי הראשון שתועד היה כשישה חודשים לאחר מכן 10/2004.
הוועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר רואשדה שקבע קשר בין אירוע מוחי לתאונה הנדונה (18.5.12, 11.9.13), והוועדה לא הסכימה עם מסקנותיו.
ד"ר רואשדה בחוו"ד הסתמך על כ-3 מקורות בטענה שמוכיחים את מסקנותיו המתוארות בחוו"ד. אחד המקורות שהוועדה רואה כחשוב ביותר, הינו פס"ד [ש]ל ביה"ד הארצי שדן בערעור על פס"ד בביה"ד האזורי, אצל כבוד השופט יגאל פליטמן. מדובר בתיק שהתגלגל אצל מספר מומחים, כשהמומחה האחרון שהגדיר היטב את ענין הדחק הנפשי והקשר לאירוע מוחי היה פרופ' רכס בחוו"ד מפורטת שבה גם סקר את הספרות בנושא דחק נפשי ואירוע מוחי. הספרות שהוצגה ע"י פרופ' רכס הינה מהחשובים ביותר בתחום זה ובעיתונות המשמעותית בתחום הרפואי. חוו"ד של פרופ' רכס התקבלה כמייצגת וכדוגמא לאירועים נוספים שיבואו לביהמ"ש בתחום זה. פרופ' רכס כתב בסיכום חוו"ד: 'דחק נפשי חד עלול להיות גורם הדק להופעת אירוע מוחי וזו הנחת היסוד, באופן מעשי יש לשקול הנחת יסוד זו מול מספר גורמים, עוצמת הדחק הנפשי ופרק הזמן שחולף בינו לבין הופעת סימנים ראשונים למחלה המוחית. ככל שרווח הזמן גדול השפעת הדחק הולכת ופוחתת, שנת הלילה מחלישה את השפעת הדחק' ובכל מקרה תקרת הזמן הסבירה לדעתו להשפעה שכזו היא עד 24 שעות. ובכן, פרופ' רכס ועל סמך חוו"ד, הוצא פסה"ד הנ"ל, קבע שצריך להיות מדובר בדחק נפשי חד, ותוך 24 שעות מהאירוע כדי להכיר ביחס בין אירוע עם דחק להארעות
[כך במקור, ר.ר.]
של ארוע מוחי. ובמקרה שלפנינו החל כ-6 חודשים מהארוע הטראומתי, רחוק בהרבה מ-24 השעות שהוזכרו לעיל. ד"ר רואשדה - המאמרים שהוצגו ע"י, כולל מעיתון לנציט וסיינס דיילי, אין כל התייחסות לדחק נפשי חד, לכן מול מסקנותיו של פרופ' רכס והחומר הרפואי שהוצג ע"י, אינם בעלי ערך במקרה שלפנינו.
בקשר לסכרת - כבר מ-2004 תואר שהתובע סובל מסכרת ללא קשר לארוע הנדון, והנורופטיה הפרפרית שתוארה, סיבוך מוכר וידוע של הסכרת, ללא קשר לכל טראומה שהיא.
לאור האמור הוועדה לא משנה את דעתה וקובעת שוב שאין כל קשר בין האירוע המוחי לבין אירוע האיבה מ-2004"
[ההדגשה במקור, ר.ר.].

על קביעת הוועדה הגיש המבקש ערעור נוסף לבית הדין האזורי.

פסק הדין של בית הדין האזורי
9.
בפסק הדין ציין בית הדין כי ד"ר רואשדה התייחס בחוות דעתו מפורשות לחוות דעתו של פרופ' רכס, ועל כן, אין לקבל את טענות המבקש בנוגע להסתמכות הוועדה על חוות דעת זו. בית הדין ציין עוד כי טענת המבקש לפיה המוסד היה צריך להגיש חוות דעת נגדית מטעמו אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה בנושא. בהקשר זה הוסיף בית הדין כי מאחר שבהרכב הוועדה השתתף מומחה מתחום הנוירולוגיה, לא היה מקום שהוועדה תבקש חוות דעת של מומחה יועץ בתחום זה. בית הדין ציין כי הסבר הוועדה בישיבתה הנוכחית, יחד עם ההנמקה שניתנה לפני פסק הדין המחזיר, נותנים מענה הולם לנדרש בהוראות פסק הדין. משכך לא מצא בית הדין כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, ודחה את הערעור.

הבקשה למתן רשות ערעור
10.
בבקשתו למתן רשות ערעור טוען המבקש כי הוועדה הסתמכה בהחלטתה על חוות דעתו של פרופ' רכס, שניתנה במסגרת תיק אחר בעניינו של מבוטח אחר, שעובדותיו אינן דומות לעניינו (עב"ל (ארצי) 208/09 יהושע לב – המוסד לביטוח לאומי
(13.2.11), להלן: עניין לב). המבקש מציין עוד כי בחוות דעתו ציין פרופ' רכס כי יש לבחון כל מקרה בנסיבותיו. קביעת הקשר הסיבתי ופרק הזמן בן 24 שעות מיוחס לנסיבות המקרה של המערער שם, ולא ניתן להשליך קביעות אלה על ענייננו. לכך יש להוסיף את טענות המוסד לביטוח לאומי
כפי שנטענו בעניין לב, לפיהן חוות דעתו של פרופ' רכס משקפת אסכולה רפואית מתפתחת, ולא אסכולה רפואית מגובשת. מכל מקום, בעניין לב קבע בית דין זה כי כאשר יש שתי חוות דעת המצדדות בשתי אסכולות רפואיות שונות, יש לילך לפי חוות הדעת הרפואית המיטיבה עם המבוטח. על כן, על הוועדה היה לקבוע את דרגת נכותו של המבקש בהתאם לחוות דעתו של ד"ר רואשדה. חוות דעת זו לא נסתרה כלל, ואם רצה המוסד לסתור את האמור בה, היה עליו להביא חוות דעת מטעמו. בנוגע לכך מוסיף המבקש, כי לא היה מקום לדחות את טענתו זו מן טעם שאחד מן המומחים שהשתתף בהרכב הוועדה הינו נוירולוג. זאת, מכיוון שלדבריו מדובר ב"ניגוד עניינים מוחלט". לעניין זה המבקש מפנה לנפסק
בעב"ל (ארצי) 389/09
לגזיאל שמואל - המוסד לביטוח לאומי
((14.2.11),
להלן: עניין לגזיאל)..
כמו כן, הוועדה לא ביססה את החלטתה על מצבו של המבקש כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר רואשדה, ולא ביקשה חוות דעת בנוגע למצבו בתחום הנפשי כפי שנקבע בהוראות פסק הדין המחזיר.

הכרעה
11.
ל
אחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות.

12.
הלכה פסוקה היא, כי משמוחזר עניינו של מבוטח לוועדה על פי

פסק דין
, על הוועדה למלא במדויק אחר האמור בו (דב"ע (ארצי) נא/29-01 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כד 160, 162 (1992)). כאמור ובתמצית, הדיון בעניינו של המבקש הוחזר לוועדה הרפואית באותו הרכב, על מנת שתדון בשאלה האם יש להכיר באירועים המוחיים של המבקש כ"החמרת מצב" בצירוף הוראות שונות.

13.
מבחינת החלטת הוועדה עולה כי הוועדה קיימה אחר הוראות פסק הדין המחזיר אחת לאחת. הוועדה עיינה בחוות הדעת של ד"ר רואשדה הנסמכת על חוות דעתו של פרופ' רכס ועל מאמרים מתחומו. הוועדה הסבירה כי מן המקורות שהוצגו בחוות דעתו של ד"ר רואשדה מקובלת עליה חוות דעתו של פרופ' רכס, בה הובאה סקירת ספרות מובילה בתחום הקשר שבין עקה (
stress
) ובין קרות אוטם מוחי. על יסוד חוות דעת זו והספרות המוזכרת בה, הסבירה הוועדה כי על מנת להכיר בדחק נפשי כגורם הדק לקרות אוטם מוחי, על הדחק הנפשי להיות דחק חד הגורם להופעת הסימנים לאוטם בתוך 24 שעות מהתרחשותו. בעניינו של המבקש מדובר באוטם מוחי שאירע כחצי שנה לאחר קרות הפגיעה, ועל כן, משעוצמתו של אירוע האיבה פחתה, אין לומר כי מדובר בדחק נפשי חד. אשר ליתר המאמרים אליהם הפנה ד"ר רואשדה בחוות דעתו ציינה הוועדה כי אין בהם התייחסות לדחק נפשי חד, ועל כן, מאמרים אלה אינם בעלי ערך משמעותי בהשוואה למסקנותיו של פרופ' רכס והספרות הרפואית שהוצגה בחוות דעתו.
מן האמור עולה כי הוועדה התייחסה לחוות דעתו של ד"ר רואשדה ולספרות המובאת במסגרתה, לרבות חוות דעתו של פרופ' רכס, והסבירה את קביעתה מדוע לא מתקיימת סמיכות זמנים בין אירוע האיבה ובין האוטם המוחי הראשון ומדוע עוצמת הדחק הנפשי לא הובילה לקרות האוטם המוחי.

14.
לא למותר לציין כי לאחר שהפנה אל חוות דעתו של פרופ' רכס, המכיר בסטרס הנפשי כאחד מן הגורמים לאירוע מוחי, מציין ד"ר רואשדה את השתייכותו לאסכולה המכירה בסטרס הנפשי כגורם כאמור, בהבחנה מן האסכולה שאינה מכירה בקשר
כאמור.
אין בחוות הדעת התייחסות
לתנאים שמונה פרופ' רכס בחוות דעתו להכרה בסטרס הנפשי כגורם לאירוע מוחי, ואין בה התייחסות לאסכולה "מקילה" בקשר לתנאים הללו.

בהקשר זה יש להדגיש כי קביעת הוועדה לפיה אין להכיר בקשר סיבתי בין הסטרס הנפשי של המבקש לבין האירועים המוחיים בהם לקה, אינה מתבססת על אסכולה מחמירה שאינה מכירה באפשרות של קשר סיבתי בין סטרס נפשי לבין אירוע מוחי. הוועדה מציינת מפורשות כי אפשרות קיומו של קשר סיבתי מקובלת עליה . אלא שלפי קביעת הוועדה לא התקיימו אצל המבקש התנאים להכרה באפשרות של קשר סיבתי כאמור. מכאן שלא ברורה הטענה שבבקשה לפיה היה על הוועדה להסתמך בהחלטתה על אסכולה "מקילה" עם המבוטח.

15.
אשר לטענתו של המבקש כי היה על הוועדה לבקש חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה. יש לציין כי מפרוטוקול הוועדה עולה כי "עוצמה רגשית" משמעה "עוצמת הדחק הנפשי". מאחר שעוצמת הדחק הנפשי נבחנת כגורם הדק לקרות האירוע, ומשאין סמיכות זמנים בין הפגיעה ובין האוטם, לא התעורר צורך כי הוועדה תיוועץ עם מומחה בתחום הפסיכיאטריה. מכל מקום, פסק הדין המחזיר לא הורה לוועדה להיוועץ עם מומחה בתחום זה.
בנוגע לטענת המבקש כי היה על המוסד לביטוח לאומי
להביא חוות דעת לסתור את חוות דעתו של ד"ר רואשדה, יצוין כי ככלל, בהליכים לפני הוועדות הרפואיות אין לחייב את המוסד להגיש לוועדה חוות דעת של רופא מטעמו, ומכל מקום, טענותיו של המבקש קיבלו מענה מלא וראוי על ידי הוועדה שהרכבה נכלל נוירולוג. אף טענת המבקש כי מדובר ב"
ניגוד עניינים מוחלט
", אמנם נתמכה בציטוטים מרחיבים מפסיקת בית דין זה בעניין לגזיאל
,
אך לא הוסבר מדוע סובר המבקש כי מדובר בניגוד עניינים. המבקש לא הבהיר מדוע עניין לגזיאל, הקובע כי ככלל, מומחים המשמשים כפוסקים בוועדות רפואיות לא ימונו כמומחים יועצים בבית הדין לעבודה, רלוונטי לעניינו.

16.
סוף דבר
הנה כי כן, הוועדה קבעה קביעה רפואית מנומקת וברורה, מדוע פגיעת המבקש שהוכרה כפגיעת איבה לא גרמה לאוטמים המוחיים בהם לקה. לא מצאתי כי בהחלטת הוועדה או בפסק הדין של בית הדין האזורי נפלה טעות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
אין צו להוצאות.



ניתנה היום,
כ"ה אייר תשע"ז (21 מאי 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.














ברע בית הדין הארצי לעבודה 6469-12/16 חוסיין עזקי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 21/05/2017)