פסקי דין על סורסיט בוהפן | פסקי דין על שבתאי אפרים

44017-01/16 עע     28/05/2017




עע 44017-01/16 סורסיט בוהפן נ' שבתאי אפרים








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 44017-01-16



ניתנה ביום

28 מאי 2017

סורסיט בוהפן

המבקש

-

שבתאי אפרים
המשיב


בשם המבקש -
עו"ד חיים אורן
בשם המשיב
-
עו"ד גלעד אבני



החלטה

הרשמת אפרת קוקה

1.
לפני בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בשבתו באילת (מותב בראשות כב' השופט יוסף יוספי; סע"ש 39613-11-13).

רקע הדברים
2.
בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (בשבתו באילת), התבררה תביעתו של המבקש, מהגר עבודה מתאילנד, לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו במשק החקלאי של המשיב וסיומה. התביעה הועמדה על סך כולל של 200,828 ש"ח. בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 15.12.2015, התקבלה התביעה באופן חלקי, תוך שבית הדין פסק למבקש תשלומים בסך כולל של 50,796 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, גמול עבור עבודה במנוחה השבועית וזכויות נוספות. מתוך סכום זה, קבע בית הדין האזורי בפסק דינו, כי המשיב רשאי לקזז סך של 1,082 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת. אשר להוצאות ולשכר הטרחה בהליך קבע בית הדין האזורי: "בנסיבות העניין, ובשים לב כי חלקה הארי של התביעה נדחה, כל צד יישא בהוצאותיו" (להלן: פסק הדין קמא)
3.
המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, במסגרתו הוא עותר לדחיית תביעתו של המבקש במלואה ולחיובו בהוצאות משפט.
4.
ביום 4.5.2017, הגיש המבקש לבית הדין בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, היא הבקשה שלפני.

טענות הצדדים בבקשה
5.
הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בערעור נסמכת על הטענה, כי המשיב לא שילם את הסכום הפסוק, אף שלא הוגשה מטעמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין קמא וממילא לא ניתנה החלטה בעניין. המבקש ציין, כי במסגרת דיון מוקדם שהתקיים בפני
רשם בית הדין ביום 21.6.2016, הצהיר המשיב, כי אין בכוונתו לשלם את הסכום הפסוק. המבקש הוסיף, כי הוא נמנע מפתיחת הליכי הוצאה לפועל נוכח העלויות הכרוכות בהם.

המשיב התנגד לבקשה, אולם אישר את הטענה בעניין אי תשלום הסכום הפסוק. לטענת המשיב, לא שילם את הסכום הפסוק הואיל ו"הסכום הנטען בטענת הקיזוז של המערער גבוה יותר מהסכום הפסוק לטובת המשיב שקיים חשש שאם יחויב בדין לא יממש את חיוביו בעתיד במיוחד כאשר עסקינן בעובד זר שכתובתו אינה ידועה והוא עלול להמלט מישראל".

הכרעה
6.
לאחר שנתתי דעתי לבקשה ולכלל נסיבותיו של ההליך, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בערעור להידחות.


תשתית נורמטיבית

תקנה 116א(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), אשר הוספה לתקנות במסגרת תיקון מיום 2.8.2016 קובעת כדלקמן:


"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".


על פני הדברים, התקנה לא שינתה את המצב המשפטי הנוהג בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע. הואיל והמשיב בענייננו הוא תושב ישראל, איננו נדרשים לדון בפרשנות תקנה 116א(ב) לתקנות.
אשר לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור - בתקנות בית הדין לעבודה לא מצויות גם כיום תקנות מקבילות לתקנות 427-433 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 העוסקות בחיוב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט – 1969[1]

.

7.
זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה[2]

. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, גם זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, לרבות אינטרס הצד שכנגד שלא להיות מוטרד ללא הצדקה.

8.
בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסיקתו, שככלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, אין לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של משיב בשלב הערעור, ומכל מקום, כאשר כן מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב מערער בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו[3]

. נוסף על כך, נדרשת ערכאת הערעור לקחת בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, לאחר שתביעתו נדונה על ידי הערכאה הראשונה ונדחתה. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו באופן חלקי. עניין זה ימצא ביטויו במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים; זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, וזכות בעל הדין לגבות את הוצאותיו[4]

.

9.
אחד הטעמים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר[5]

.
ככלל, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי קיום פסק דינו של בית הדין קמא. בית הדין אינו לשכת הוצאה לפועל ואינו עוסק באכיפת פסקי דין. עם
זאת, אי תשלומן של הוצאות שנפסקו בבית הדין קמא (להבדיל מהחיובים המהותיים בפסק הדין) הינו אחד הנימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו ב

פסק דין
סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער[6]

.

מן הכלל אל הפרט
10.
במקרה שלפני, הטעם העיקרי ולמעשה היחיד שהעלה המבקש בבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, עניינו באי ביצוע פסק הדין קמא. יודגש תחילה, כי לא מצאנו בטיעוני המשיב הצדקה כלשהי לאי ביצוע פסק הדין קמא, מבלי שהוגשה על ידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ומבלי שניתנה החלטה בעניין, וטוב יעשה המשיב אם ישלם את הסכום הפסוק לאלתר. טענת המשיב בעניין זכאותו כביכול לקיזוז תשלומים מהסכום הפסוק, גם בה אין משום הצדקה לאי ביצוע פסק הדין קמא. זאת, הואיל ובית הדין הורה בהחלטה מיום 5.5.2017 על מחיקת טענות הקיזוז שהעלה המשיב בסיכומיו, מן הטעם שהן חורגות ממסגרת הדיון בערעור.
מכל מקום, בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, אין לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של משיב בשלב הערעור, ואי קיום החיובים המהותיים בפסק הדין קמא אינם מהווים טעם מספיק להשתת ערובה להוצאות. מוסד הפקדת הערובה לא נועד לדאוג לאכיפת פסקי הדין או לשמש ככלי הוצאה לפועל, ותכליתו להבטיח את תשלום ההוצאות בהליך, מקום בו קיים חשש מבוסס שמנגנוני ההוצאה לפועל לא יוכלו לסייע בידי המשיב להפרע מהמערער בהוצאותיו בערעור
[7]
.
במקרה שלפני, המשיב לא חוייב בהוצאות בפסק הדין קמא והטעם היחיד שהעלה המבקש בבקשה לחיובו בהפקדת ערובה היה כאמור אי ביצוע החיובים המהותיים בפסק הדין, אשר בידי המבקש לפעול ליישומם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. פרט לכך, המבקש לא העלה טענה ולא הניח ראשית ראיה לעניין מצבו הכלכלי של המשיב, אשר הוא תושב ישראל, או לעניין קושי צפוי להיפרע ממנו בהוצאות הערעור. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי קיימים נימוקים מיוחדים אשר יצדיקו את חיוב המשיב בהפקדת ערובה בשלב הערעור.
11.
לאור האמור, ומבלי לחוות דיעה באשר לסיכויי הערעור, אשר על פניו אינם גבוהים, נדחית הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בערעור.
12.
בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות.


ניתנה היום,
ג' סיוון תשע"ז (28 מאי 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.








[1]

דב"ע (ארצי)
נד/189–9
דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).
[2]

ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא

(3) 577, 628;
ע"ע 1424/02

פתחי אבו נסאר נ'

saint peter in gallicantu
, עבודה ארצי לג(54) 38 (להלן – עניין פתחי אבו נסאר).

[3]
ער (ארצי) 15046-12-11

חווה נחמני נ' קאנטרי פלורס בע"מ (מיום 28.1.13) (להלן: "עניין נחמני").
[4]
בש"א 1349/04 גביש שלטים בע"מ נ' נעמה כץ, (מיום 12.9.04).
[5]
ראה: עניין נחמני; ע"ע 1064/00

קיניאנג'וי נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי לג (52) 24.
[6]
ע"ע (ארצי) אילוז – מישל אילת הסעות בע"מ, (מיום 22.6.04).
[7]

רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית, 14.11.2013.







עע בית הדין הארצי לעבודה 44017-01/16 סורסיט בוהפן נ' שבתאי אפרים (פורסם ב-ֽ 28/05/2017)