פסקי דין על אמיל בן שבת | פסקי דין על שרות בתי הסוהר | פסקי דין על מדינת ישראל |

61966-05/17 עתא     02/06/2017




עתא 61966-05/17 אמיל בן שבת נ' שרות בתי הסוהר, מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה

02 יוני 2017
עת"א 61966-05-17 בן שבת(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר
-מחלקת האסיר

לפני הרכב כבוד השופטים:
ד"ר רון שפירא
, סגן נשיא [אב"ד]
אברהם אליקים
, סגן נשיא
תמר נאות פרי




העותר

אמיל בן שבת
(אסיר)
ע"י ב"כ עו"ד רומח שביט


נגד

המשיבים
.1

שרות בתי הסוהר
ע"י ב"כ עו"ד סג"ד ריבי שפירא

.2

מדינת ישראל
ע"י פרקליטות פלילית מחוז חיפה


פסק דין

בפני
נו עתירה שהוגשה כנגד החלטת נציבת שירות בתי הסוהר, רב גונדר עפרה קלינגר, מיום 22.5.2017 (להלן: "ההחלטה").
במסגרת ההחלטה, נדחתה בקשתו של העותר לשחרור מוקדם, תוך פירוט הנימוקים הבאים: העותר "ממזער מחומרת מעשיו", לא ניתן לשלבו בהליך טיפולי בשל תקופת המאסר הקצרה, משתף פעולה באופן חלקי, מקשה על בחינת צרכיו הטיפוליים, וביצע עבירות משמעת במהלך המאסר והתנהגותו שלילית.
העותר טוען כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ומבקש כי בית המשפט יתערב בהחלטה ויורה על שחרורו המוקדם. בא כוחו של העותר פירט את השגותיו בעתירה שהוגשה בכתב ואף חזר ופירט את הטענות במהלך הדיון שהתקיים בפני
נו.
באת כוחה של הנציבה (להלן: "המשיבה") מתנגדת למבוקש ואף היא פירטה את עמדתה במהלך הדיון.
אין צורך לחזור ולפרט את טיעוני הצדדים המופיעים במסמכים ובפרוטוקול הדיון.
לאחר ששקלנו את הטענות ולאחר עיון במסמכים שהונחו על שולחננו – מצאנו כי יש לדחות את העתירה.
מקדמית, נזכור כי -
"כעקרון, לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, ועליו רובץ הנטל לשכנע את הרשות המוסמכת על פי החוק כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור... הרשות המוסמכת – בין אם נציב בתי הסוהר (על פי סעיף 2 לחוק), ועדת השחרורים (על פי סעיף 3 לחוק), או ועדת השחרורים המיוחדת (על פי סעיפים 4 ו-
5
לחוק) – היא הגוף המקצועי האמון על יישום אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בתחום זה (רע"ב 10164/03 נגר נ' מדינת ישראל
, תק-על 2004(1) 612, 612). שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב, ובית המשפט יימנע מהתערבות בהחלטתה, אלא במקרים חריגים בהם נפל בהחלטה פגם משפטי מהותי, כגון הפרה מהותית של כללי הצדק הטבעי, או חוסר סבירות קיצוני (רע"ב 1942/05 צעלוק נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(2) 3228, 3230; 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871; רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(5) 236, 239; רע"ב 314/06 מדינת ישראל
נ' פלוני, תק-על 2006(1) 1527, 1530)."

רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר (21.2.2007).
פסק הדין המצוטט מעלה מתייחס באופן פרטני לכלל אי-ההתערבות בהחלטות נציב שירות בתי הסוהר, וקיימת פסיקה ענפה באשר להחלת כלל זה לגבי החלטות ועדת השחרורים, כאשר ההלכה הינה כי התערבות בהחלטות המנהליות תתבצע רק במקרים חריגים, שעה שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובמצב דברים בו הגורם המנהלי לא יכול היה להגיע לתוצאה אליה הגיע.
על קרע הלכות אלו, בחינת ההחלטה והנמקותיה מלמדת כי לא נפל בהחלטה פגם המחייב או מצדיק את התערבותנו.
ראשית
, המסוכנות הנשקפת מצד העותר עדיין קיימת, שכן הוא לא עבר הליך טיפולי במהלך המאסר.
לגבי המסוכנות – נזכיר כי העבירות אשר בגינן מרצה העותר את המאסר הנוכחי בוצעו כאשר הוא ואחר (קטין) נסעו על אופנוע, הקטין נהג והעותר - שישב מאחור, גנב מקטין ומקטינה, עוברי אורח, את מכשירי הטלפון הנייד שלהם. השניים נמלטו על האופנוע, והמשיכו בהמלטות גם לאחר ששוטר הבחין בהם וניסה לעצור אותם – והכל עד שנעצרו במחסום. עקב האמור, העותר הורשע בעבירות של גניבה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו והושת עליו עונש של מאסר בן חמישה (5) חודשים.
העובדה שאין הליכי שיקום סטנדרטיים מתאימים לאסירים במצבו של העותר, לאור תקופת המאסר הקצרה, אינה משנה את העובדה כי הלכה למעשה העותר שבפני
נו לא עבר כל טיפול. חשובה מכך היא התרשמותם של הגורמים המקצועיים מהעותר כמי שממזער את חומרת מעשיו, כמי שמשתף פעולה באופן חלקי בלבד וכמי שמקשה על בחינת צרכיו הטיפוליים. בנוסף, התרשמותו של העובד הסוציאלי הייתה כי העותר הביע חרטה מילולית "שככל הנראה קשורה למחירים אישיים שהוא משלם עקב התנהגותו", והוסיף כי "הוא מוסר מידע סלקטיבי על מנת להציג פאסדה חיובית".
מקובלת עלינו בהקשר זה עמדת באת כוחה של המשיבה לפיה לו היה מדובר במי שמגלה נזקקות טיפולית ומשתף פעולה באופן מלא עם הגורמים הטיפוליים, תוך מודעות כנה ומלאה לחומרת הדברים,
יתכן והייתה נמצאת לו מסגרת טיפולית, ולמצער – ההמלצה לגביו הייתה שונה, כך שלא היה מקום לזקוף לחובתו את העובדה שאין בנמצא תכנית טיפול סדורה בשל אורך תקופת המאסר הקצרה.
טרם סיום הדיון לגבי נושא זה נתייחס לטענה נוספת של העותר לפיה העובדה שחלפו יותר משש שנים מאז ביצוע העבירות ועד היום, ללא שהוא מסתבך פעם נוספת, מלמדת על כך שלא נשקפת ממנו כל מסוכנות. לגבי משך הזמן כשלעצמו – הרי שחלוף הזמן לא יכול להיזקף לחובת העותר במקרה הנוכחי, שכן נתון זה כבר נשקל בעת נגזר דינו, ויוער כי חלק נכבד מהתמשכות ההליכים בעניינו של העותר נובע מכך שנשקלה האפשרות להורות על ריצוי העונש בעבודות שירות, אלא שהעותר נשלח עשר (10 !!!) פעמים לממונה על עבודות השירות, כאשר ניתנו לו שוב ושוב הזדמנויות לבצע ראיון אצל הממונה על עבודות השירות – ורק כאשר כשלו כל הניסיונות, הושת עונש המאסר בפועל. בנוסף, נזכיר כי בתחילה, הושתו על העותר שבעה (7) חודשי מאסר והעונש הופחת לכדי חמישה חודשים במסגרת ערעור שהוגש מטעמו. לכן, אמנם העבירות בוצעו בשנת 2010, ואמנם כתב האישום הוגש רק בשנת 2013, אך העובדה שהמאסר החל רק בשנת 2017 אינה יכולה כשלעצמה להוות נימוק לקבלת העתירה.
לגבי הטענה כי במהלך כל הזמן שבו התנהלו ההליכים לא ביצע העותר עבירות נוספות – אכן ככל הנראה כך הם פני הדברים, וייתכן כי הדבר מפחית במעט את רף המסוכנות, אך יש לקחת בחשבון כי ההתנהלות של העותר במהלך התקופה עד לסיום ההליך הפלילי חסתה תחת קיומו של ההליך, והייתה מושפעת מההשלכות הישירות והמידיות שעשויות להיות להתנהלות לגבי ההליך שהתנהל באותה העת.
לכן, אף טענה זו אינה מביאה אותנו למסקנה לפיה החלטה המשיבה בלתי סבירה באופן קיצוני, בכל הנוגע להעדר הליך טיפולי וההשלכה שיש לדבר על איון המסוכנות.
שנית
, התנהגותו של העותר במהלך תקופת המאסר הקצר לא הייתה חיובית.
העותר היה מעורב בעבירת משמעת בשעה שסירב להוראות הסוהרים ואכל במקום שבו לא היה אמור לאכול, חרף הוראות הממונים. העותר הודה בביצוע עבירת המשמעת והושת עליו קנס כספי. די בכך כדי להצדיק את עמדת המשיבה לגבי כך שהתנהלות העותר במהלך המאסר לא הייתה תקינה.
באשר לעבירה השנייה שבה הורשע העותר – המדובר בחיפוש שבוצע בתאו של העותר ואשר במהלכו אותרו אלכוהול ודוקרן. העותר טען כי הממצאים אינם שייכים לו, ועם זאת – מהמסמך שהוצג לעיון ההרכב עולה כי למרות הכחשתו את הקשר בינו לבין הפריטים שנמצאו ולמרות שלא הוצגו כל ראיות הקושרות אותו לפריטים אלו - הוא הורשע באיזו שהיא עבירת משמעת סביב אירוע זה ואף הושת עליו עונש של אזהרה חמורה וקנס כספי. לא הוצגו לעיונינו מסמכים אשר מהם ניתן ללמוד מהי העבירה שיוחסה לעותר לגבי מציאת הפריטים כאמור. ככל שהוא הורשע בעבירת משמעת שקשורה לאחזקתם או לידיעה לגבי קיומם – קשה להבין כיצד הוא הורשע, שעה שלא מפורטות הראיות אשר בבסיס ההרשעה. ככל שקיימת עבירת משמעת אחרת אשר בגינה הורשע – מן הראוי היה לציין מהי על גבי הטופס שהוצג להרכב (טופס הכולל 4 עמודים, אשר כותרתו
"דוח תלונת סוהר על התנהגות אסיר/עצור/עצור מינהלי/לוחם בלתי חוקי
", המהווה מסמך הכולל את "כתב האישום" כנגד האסיר, את תשובת האסיר, את הראיות מטעם הסוהר או שב"ס, את הראיות מטעם האסיר, את הכרעת הדין, את הטיעונים לעונש ואת העונש). כיון שלא נוכל לדעת מהי העבירה אשר יוחסה לעותר בכל הנוגע לאותו חיפוש והואיל ולא ניתן להבין על אילו אדנים מבוססת הרשעתו – לא מצאנו לייחס משקל של ממש להרשעה משמעתית זו (אשר על פניה חמורה מהעבירה הקודמת).
בכל מקרה, ואף בהתעלם מהעבירה השנייה, עסקינן במי שלחובתו עבירת משמעת אשר בוצעה פחות מחודשיים לאחר שהחל לרצות את מאסרו – ולא מצאנו כל בסיס להתערבות בהחלטה המשיבה אשר סומכת, בין היתר, על כך שהעותר ביצע עבירת משמעת וכי התנהגותו שלילית.
לסיכום, אין לראות בהחלטת המשיבה לסרב לשחרור על תנאי של העותר מהמאסר משום חריגה ממתחם הסבירות, ואין להתערב בה ולשנותה.
העתירה נדחית.
בהסכמת ב"כ הצדדים ניתן פסק הדין בהעדרם.
המזכירות תשלח עותק

פסק דין
לב"כ הצדדים וכן לעותר באמצעות מחלקת האסיר בשב"ס.


ניתן היום,
ח' סיוון תשע"ז, 02 יוני 2017, שעה 14:30, בהעדר הצדדים.




ד"ר רון שפירא
, סגן נשיא

[אב"ד]

אברהם אליקים
,
סגן נשיא

תמר נאות פרי
, שופטת







עתא בית משפט מחוזי 61966-05/17 אמיל בן שבת נ' שרות בתי הסוהר, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 02/06/2017)