פסקי דין על אסף שי

298/01 פ     16/05/2005




פ 298/01 מדינת ישראל נ' אסף שי




250
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פ 000298/01
בפני

השופט יצחק כהן

תאריך:
16/05/2005
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מ' כהן
, פמ"ח

המאשימה

נגד
אסף שי
ע"י ב"כ עו"ד י' נאורי וא' עזריאלנט
הנאשם
הכרעת דין

א. כתב האישום

1. שתי עבירות מיוחסות לנאשם בכתב האישום המונח עתה לפני, ואלה הן:

(א) הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, בצירוף סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961;

(ב) נהיגה ללא אפשרות שליטה ברכב וראיית הדרך, עבירה לפי תקנה 26(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961.
2. עניינו של כתב האישום בתאונת דרכים אשר אירעה בתאריך 4.4.01 בכביש מס' 70, ליד הכניסה הצפונית למושב עמקה. אותה עת נהג הנאשם במשאית, ולגרסת המאשימה, הנאשם היה זה שגרם לתאונה, בעטיה קיפחו שני אנשים את חייהם.

על פי הנטען בכתב האישום, בשעה שהנאשם נהג במשאית, הצית הנאשם סיגריה והביט במפת דרכים, ולפתע הבחין במכונית מסוג "יונדאי" העומדת בכביש. הנאשם סטה ימינה כדי להימנע מפגיעה במכונית ה"יונדאי", אך חרף ניסיונו להתחמק מפגיעה, פגע במכונית עם הפינה השמאלית קדמית של המשאית, והדף את מכונית ה"יונדאי" למסלול הנגדי שם התנגשה באוטובוס שהגיע מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהפגיעה במכונית ה"יונדאי" נדחף האוטובוס לימין הכביש (בכיוון נסיעת האוטובוס) ולאחר מכן, תוך כדי ניסיונות בלימה סטה האוטובוס לשמאל, למסלול הנגדי, שם פגע במכונית מסוג "סובארו", שנסעה בעקבות המשאית ואשר הייתה נהוגה על ידי עתמה קאסם ז"ל. האוטובוס התנגש במכונית ה"סובארו", עלה עליה וגרר אותה, כשהיא מתחת לגלגליו הקדמיים, לשול השמאלי (בכיוון נסיעת האוטובוס). בהמשך הדברים, מכונית "סובארו" נוספת, שנסעה אחרי האוטובוס, התנגשה אף היא במכונית ה"יונדאי", שנדחפה אל מתחת לגלגלים האחוריים השמאליים של המשאית.

כתוצאה מהתאונה נגרם במקום מותו של נהג מכונית ה"סובארו" (הראשונה) עתמה קאסם ז"ל. נהג מכונית ה"יונדאי", מר יהודה שלום, נפצע באופן קשה, ואושפז בבית חולים, אך מרגע התאונה לא שב להכרתו, ובתאריך 26.1.03, בעודו מאושפז בבית החולים "אלישע" בחיפה, נפטר. כמו כן נפצעו בתאונה, באופן קל, כ- 20 מנוסעי האוטובוס.
ב. תשובת הנאשם

3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, ובתשובתו טען כי התאונה התרחשה באופן שונה מזה המתואר בכתב האישום. לטענת ב"כ הנאשם (עמ' 2 לפרוטוקול), התאונה התחילה "כאשר האוטובוס התנגש ברכב "יונדאי" שמוזכר בכתב האישום והעיף את רכב היונדאי לעבר נתיב בו נסע הנאשם. כל מה שקרה מכאן ואילך לא יכול היה הנאשם למנוע".

עוד ובהמשך לתשובה האמורה, טען ב"כ הנאשם כי הודעה שמסר הנאשם לחוקרי המשטרה בתאריך 5.6.01 אינה קבילה, שכן נגבתה מהנאשם "באמצעים פסולים שגרמו לכך שהנאשם יאמר דברים תוך פגיעה בזכותו להיוועץ בעו"ד ולפגיעה בחיסיון מפני הפללה עצמית" (עמ' 3 לפרוטוקול). ב"כ הנאשם הוסיף ופרט טענתו בדבר אי קבילות ההודעה מתאריך 5.6.01, ואמר (שם, שורות 6 עד 14):

"יתרה מכך, הוא אמר דברים שאינם נכונים ואנו טוענים גם שהמשטרה יכולה לדעת בקלות שהדברים אינם נכונים ובמקום להוציא את הדברים הנכונים הם העדיפו ללכת עם הדברים הלא נכונים של הנאשם.

האמצעים הפסולים הנם: הופעל על הנאשם לחץ בלתי הוגן למסור הסבר לתאונה תוך יצירת מצג כלפיו, מצג לא אמיתי, כמובן, שהוא מחויב להשיב על השאלות, ותוך ניצול מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה."

בעת שהוגשה ההודעה ת/18 כראיה, הסכימו ב"כ הצדדים שלא יתקיים משפט זוטא לגביה בנפרד, אלא כחלק מההליך העיקרי כולו (עמ' 14 לפרוטוקול).
ג. קבילות ההודעה ת/18

4. תחילה מבקש אני להתייחס לטענת הנאשם, כי ההודעה שמסר לבוחן התנועה רס"מ גדעון לוי, בתאריך 5.6.01 (מוצג ת/18 אינה קבילה, משום שנגבתה באמצעים פסולים.

(א) ההודעה שמסר הנאשם בתאריך 5.6.01 הוגשה כמוצג ת/18 (והעתק מודפס הימנה, להקלת הקריאה, הוגש כמוצג ת/18א). ההודעה נגבתה על ידי בוחן התנועה רס"מ גדעון לוי. ביום בו נגבתה ההודעה האמורה, התקיים דיון בעניינו של הנאשם בבית משפט השלום בעכו, בבקשה שהגיש הנאשם להשיב לו את רישיון הנהיגה שלו, אשר נפסל באופן מינהלי מיד לאחר התאונה (שאירעה כחודשיים לפני כן). בוחן התנועה רס"מ גדעון לוי העיד, כי נכח בדיון, ולאחר הדיון ביקש מהנאשם לסור לתחנת המשטרה, על מנת למסור תשובות במספר עניינים, שמר לוי סבר כי יש להשלימם.
(ב) עדותו הראשית של רס"מ לוי נמסרה בעת שהתיק התנהל בפני
כב' השופט ר' צמח, ועיקר חקירתו הנגדית התקיימה לפני. בעדותו הראשית העיד מר לוי כי לפי התרשמותו הנאשם היה "במצב רגיל" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 32), וכי הקריא לו את האזהרה המקובלת "וניהלנו את החקירה ללא כל לחץ" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 28). לשאלת ב"כ המאשימה, האם ניצל רס"מ לוי "מצב נפשי קשה" של הנאשם לאחר התאונה, השיב רס"מ לוי:

"לא נכון. אני לא מכיר את החשוד באופן אישי, הנאשם נראה רגוע, שוחחתי איתו והוא שיתף פעולה. מדובר בחודשיים לאחר התאונה."
(ג) חקירתו הנגדית של רס"מ לוי הייתה ארוכה ומפורטת, ובמסגרתה נדרש מר לוי להתייחס לפרטים שונים שנמצאו בזירת התאונה. כל כך נמשכה החקירה, שירדה לפרטי הפרטים (ויותר מפעם אחת) עד כי החלטתי לקצוב את משכה (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 10), ולאחר מכן אף הארכתי את משך החקירה (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 20). ברם, על ההודעה ת/18 לא נחקר רס"מ לוי, והדברים שמסר ביחס לגביית ההודעה ת/18 לא נסתרו.
(ד) בחלק ממהלך גביית ההודעה ת/18 נכחה אף רפ"ק עדנה זיגלשיפר, המשמשת כקצין אגף התנועה במרחב הגליל. רפ"ק זיגלשיפר סיפרה בעדותה, כי ביום בו גבה רס"מ לוי את ההודעה ת/18, התקשר אליה רס"מ לוי וביקש ממנה להכנס למשרדו, שם חקר את הנאשם, ואמר לה כי הוא רוצה שהיא תשמע משהו. כאשר הגיעה רפ"ק זיגלשיפר למשרדו של רס"מ לוי מסר לה רס"מ לוי, שהנאשם סיפר שתוך כדי נהיגתו את המשאית הדליק סיגריה והסתכל במפת דרכים, אם כי רפ"ק זיגלשיפר לא זכרה האם רס"מ לוי הקריא לה מהכתוב או שביקש מהנאשם לומר את הדברים. מכל מקום, לאחר שרפ"ק זיגלשיפר נכנסה לחדר החקירה, השמיע הנאשם באוזניה את אמרתו, כי הדליק סיגריה והסתכל במפת דרכים במהלך הנהיגה, והיא אף חתמה על ההודעה שנגבתה מהנאשם.
(ה) הנאשם בעדותו סיפר, כי לאחר שתם הדיון בבית המשפט בבקשתו להחזיר לו את רישיון הנהיגה, ביקש ממנו רס"מ לוי כי יתלווה אליו לתחנת המשטרה, וכאשר נסעו ברכבו הפרטי של רס"מ לוי, אמר האחרון לנאשם כי הוא מבקש לגבות ממנו הודעה. הנאשם הוסיף בעדותו (ע' 129 לפרוטוקול) כי אמר לרס"מ לוי שהזמן אינו טוב לו מבחינה נפשית, ורס"מ לוי אמר לו, שאם לא יתן את העדות באותו יום יהיה עליו לשוב למחרת ולחתום על ערבות בסך 30,000 ₪. לאחר דברים אלה אמר הנאשם בעדותו:

"מה שידעתי שפחדתי באותו יום פחד מוות. אמרתי לו טוב, אתה יודע מה? נגמור את העניין הזה ואני אלך הביתה. לא רוצה לראות שוטרים, לא כלום. אז המשכתי איתו עם החקירה."

סנגורו של הנאשם שאל אותו לפשר הרגשתו הלא טובה באותו יום, וכך השיב הנאשם (שם):

"היו לי חרדות במשך כל החודשיים האלה, גם אחרי, חרדות חדים והסמים לא עזרו. אז חשבתי שזה מקל, זה לא מקל, רק גורע והייתי בפרנויות כל הזמן, גם לא הייתי ישן בלילות."

בהתייחסותו לתוכן ההודעה אמר הנאשם כי הדברים שמסר בהודעתו לא היו נכונים, וכך אמר:

"אחת הדוגמאות הבולטות פה והחשובות זה שאני אמרתי שהדלקתי סיגריה והסתכלתי במפה בזמן הנסיעה לכמה שניות ואז כשהרמתי את הראש הרכב היה כמה מטרים לפני. מה שלא נכון פה זה שלא הדלקתי סיגריה ולא היתה לי מפה בכלל, אלה דברים שאני המצאתי."

ומדוע המציא הנאשם את הדברים שהמציא? על כך משיב הנאשם, כי היה באותה עת תחת השפעת סמים, אותם החל ליטול בשל מצבו הנפשי לאחר התאונה (ועל כך אף הועמד לדין – וראה מוצג נ/7) "הראש שלך משתולל, אתה בתוך תחנת משטרה, אתה תחת סמים, יש שוטר מולך, אומרים לך לפני רגע שאתה הרגת משהו ובגללך מישהי נשארה יתומה, מה, אתה נותן הכל רק שהחוקר יהיה מרוצה ושאני אוכל ללכת הביתה וזהו."
(ו) אמנם, כבר בתחילת ההודעה נרשם מפי הנאשם כי הוא מבקש "לא להמשיך את החקירה בעניין התאונה ללא התייעצות עם עורך דין", אך אין בכך שרס"מ לוי המשיך לחקור את הנאשם ולשאול אותו שאלות אין כדי ללמד שרס"מ לוי הפעיל אמצעים פסולים כלשהם כנגד הנאשם. מקובל עלי שאדם המצוי בחקירת משטרה בנושא כלשהו אינו חש בנוח, ומצבו הנפשי אינו שפיר, אך אזכיר כי החקירה בתאריך 5.6.01 התקיימה כחודשיים לאחר התאונה, ואת העובדה המצערת, שאדם נהרג בתאונה, ידע הנאשם מאז התאונה ולא כפי שאמר בעדותו מ"לפני רגע". מעדות הנאשם עולה, כי במידה מסוימת, ולמרות דבריו כי הוא מבקש שלא להמשיך את החקירה, הוא עצמו העדיף להיחקר באותו יום משום שהוא מתגורר בקרית אונו, ואם לא היה נחקר באותו יום היה נדרש להתייצב בתחנת המשטרה בעכו (את"ן גליל) פעם נוספת.

ככל שהדברים אמורים בעדות הנאשם כי היה נתון תחת השפעת סמים, הרי בהודעתו ת/18 אמר לרס"מ לוי, כי לאחר התאונה נטל סמים, אך "כאשר תפסו אותי עם סמים בביתי [בתאריך 17.5.01 – לפי כתב האישום נ/7 – י"כ], מאותו יום החלטתי לקחת את עצמי בידיים בכך שהחלטתי לבקר אצל פסיכולוג בעקבות התאונה והתחלתי ללמוד בסיוון מחשבים ואני מחפש עבודה קבועה בתחנת דלק" (ת/18 גיליון 2 שורות 19 עד 23).

מכל מקום, לאחר ששקלתי את עדויותיהם של רס"מ לוי, רפ"ק זיגלשיפר והנאשם, הנני סבור כי אין כל בסיס לטענת הנאשם כי ההודעה ת/18 נגבתה ממנו באמצעים פסולים, והניסיון למצוא פסול בהודעה לא נועד אלא כדי לחלץ את הנאשם ממשמעות הדברים שמסר באותה הודעה. כמו כן, אין אני נותן אמון בדברי הנאשם, בעדותו בפני
(עמ' 133 לפרוטוקול), כי בזמן גביית ההודעה ת/18 היה תחת השפעת סמים "מאוד חזקה". נראה לי, כי נוח לו לנאשם עתה לשים עצמו כמי שהיה נתון להשפעת סמים, מתוך ניסיון להביא לפסילת ההודעה, הגם שבמהלך גביית ההודעה מסר לרס"מ לוי כי כבר לקח את עצמו "בידיים" והפסיק להשתמש בסמים.

על כן, הנני דוחה את טענת הנאשם כי ההודעה ת/18 אינה קבילה, והנני קובע כי ההודעה נגבתה מהנאשם כדת וכדין, וניתנה מרצונו החופשי של הנאשם, מבלי שהופעלו כלפיו אמצעים פסולים כלשהם.
ד. התאונה ואפן התרחשותה

5. כעולה מהנטען בכתב האישום, התאונה מושא כתב האישום הייתה מורכבת, ואין ספק כי היה על החוקרים להשקיע מחשבה רבה בניסיונם לשחזר כיצד אירעה. כאמור, על פי גרסת המאשימה, המבוססת על עדות בוחן התנועה רס"מ גדעון לוי, החוליה הראשונה בשרשרת האירועים שהתרחשו במהלך התאונה, היתה פגיעת המשאית שהייתה נהוגה על ידי הנאשם במכונית ה"יונדאי". הנאשם מאידך גיסא טוען, כי דווקא האוטובוס שנסע בנתיב הנגדי, אשר היה נהוג על ידי מדמוני בנימין, הוא זה שפגע ראשון במכונית ה"יונדאי", והדף מכונית זאת לעבר המשאית.

ניתן לנתח שעות ארוכות ממצאים שונים שנמצאו בזירת התאונה ולנסות להבין באופן נסיבתי, האם התאונה אירעה כפי שטוענת המאשימה או שמא אירעה התאונה כפי שטוען הנאשם. ברם, מתברר כי לתאונה הייתה עדת ראיה, היא הגב' מירב ללוש שנסעה באוטובוס. הגב' ללוש שימשה כמדריכה של קבוצת תלמידים מהעיר נשר, שיצאה לטיול והוסעה באוטובוס, ובעדותה סיפרה (עמ' 100 לפרוטוקול):

"במהלך הדרך, בצומת לכיוון נהריה או כברי, אני לא מכירה שם את הכביש, אני ישבתי בצד הימני של האוטובוס במושב הקידמי. באמצע הכביש עמד רכב לבן, משאית הגיעה מאחוריו, פגעה בו, הרכב הלבן הועף אלינו לכוון האוטובוס. אני ראיתי את המשאית פוגעת באוטו, זה היה לפני שהאוטובוס פגע באוטו הלבן. הרכב הפרטי הועף אלינו. הוא עף לאיזה שהוא כיוון ולא ראיתי אותו אחרי הפגיעה. האוטובוס עשה זיגזגים על הכביש כשבסופו של דבר נפל ימינה לכוון חורשה של אבוקדו שם למעשה האוטובוס נעצר."

ולמטה מדברים אלה:

" ... הרכב הזה משך לי את העין כי באמצע הכביש הוא עמד. הוא היה במסלול הנגדי לנו. המשאית הגיעה מאחוריו, נתנה לו נגיעה ואז הוא עף אלינו, אנחנו היינו תוך כדי נסיעה והרכב הלבן עף מהמכה של המשאית."

לעומת דברים אלה, נהג האוטובוס, מר בנימין מדמוני, כלל אינו מזכיר את המשאית בעדותו (שתחילתה בעמ' 105 לפרוטוקול), ולדבריו, בעת שהגיע לירידה בנקודה מסוימת בדרך "בא רכב מולי במסלול שלי ונכנס בי בעוצמה" (עמ' 105 לפרוטוקול, שורה 7). אוסיף בעניין זה, שאף הנאשם מעיד כי כלל לא ראה את האוטובוס (עמ' 126 לפרוטוקול).
6. מתברר אפוא, ששני הנהגים לא ראו זה את זה. הנאשם לא ראה את האוטובוס, ונהג האוטובוס, מר מדמוני, לא ראה את המשאית. נראה אפוא, כי היחידה מבין העדים שלפני שראתה את כל ההתרחשות, הייתה הגב' ללוש, שכאמור ישבה באוטובוס.

הגב' ללוש עשתה עלי רושם חיובי. לגב' ללוש אין כל עניין בתוצאות המשפט, והתרשמתי מתשובותיה כי ביקשה להעביר לבית המשפט את התמונה שראתה ברגע שהתאונה אירעה. על כן, הנני סבור כי עדותה של הגב' ללוש היא עדות אמת, והנני מקבל את עדותה, ובהסתמך על עדות זאת הנני קובע כי שרשרת האירועים בתאונה מושא כתב האישום שלפני החלה כאשר הנאשם פגע עם המשאית במכונית ה"יונדאי".
7. למעשה, עדותה של הגב' ללוש אינה עומדת לבדה, ודווקא ההודעות שמסר הנאשם תומכות בה ומחזקות אותה.

ההודעה הראשונה שמסר הנאשם נגבתה ממנו בתאריך התאונה (4.4.01) בשעה 18:20, כארבע שעות לאחר התאונה. בהודעה זאת מסר הנאשם כדברים הבאים (מוצג ת/1, גיליון 1 שורה 10 ואילך):

"במהלך הנסיעה הגעתי לעיקול לפני הפניה לעמקה, שהיא דרך עפר. בכל מקרה אני סיימתי את העיקול וכעבור כ- 100 מ' בערך הבחנתי ברכב שעומד בעצירה מוחלטת באמצע הנתיב שלי לכיוון דרום. אני ניסיתי לשבור ימינה לברוח ממנו לתוך המטעים אבל הרכב שלי פגע עם פינה שמאל קידמי שלי בצד האחורי ימני של הרכב שעמד באמצע הנתיב, ולציין שהוא היה בלי איתות ובלי כלום. אחרי שנתתי לרכב הזה מכה המשאית כמעט התהפכה לי על הצד לכן לא לחצתי על הברקס אני ניסיתי לשלוט בה ואחרי שהמשאית שלי התייצבה החניתי אותה בצד בשולי הכביש."

ובהמשך שואל החוקר (הבוחן) את הנאשם: "בזירת התאונה מסרת לי בע"פ שראית שמעצמת המכה הרכב שבו פגעת עבר לנתיב הנגדי ושם נפגע מרכב אחר שהגיע ממול, האם הדבר נכון?"

על שאלה זאת השיב הנאשם בהודעתו (מוצג ת/1, גיליון 1 שורות 41 עד 44):

"אני לא ראיתי. אני הרגשתי שעוצמת המכה שלי לרכב שהיה לפני הייתה חזקה וגרמה לו לזוז ועוד אני הרגשתי שהרכב שבו פגעתי מקבל עוד מכה מרכב אחר שהגיע כנראה ממול."

הנה מתברר, שבהודעתו הראשונה, שנמסרה זמן קצר לאחר התאונה, כאשר כל האירוע עוד היה טרי בזכרונו של הנאשם, ידע הנאשם לתאר כי הוא היה זה שפגע במכונית ה"יונדאי" ראשון, וכל כל אזכור לאפשרות שמכונית ה"יונדאי" נפגעה קודם לכן על ידי האוטובוס שנסע בנתיב הנגדי.

זאת ועוד, אף בהודעתו מיום 5.6.01 (מוצג ת/18) לא מזכיר הנאשם את האפשרות שמכונית ה"יונדאי" נפגעה תחילה על ידי האוטובוס שנסע בנתיב הנגדי, ובהודעתו זו תאר את התאונה באופן הבא (מוצג ת/18א, שורות 28 עד 37):

"בזמן הנהיגה שהייתי אחרי הרכב הפרטי הלבן הסתכלתי לכיוון החורשות והדלקתי סיגריה והסתכלתי במפה בזמן הנסיעה לכמה שניות ואז כשהרמתי את הראש הרכב היה כמה מטרים לפני אז עד שהגבתי ניסיתי לשבור את ההגה ימינה וגם אני רוצה לציין שמתי שהרכב עמד במקום אני לא ראיתי אורות של ברקס או של איתות שמאלה ואז ששברתי את ההגה לימין כבר פגעתי ברכב הפרטית הלבן."

למעשה מדבריו אלה של הנאשם עולה, כי התאונה אירעה בשל כך שהסיט את תשומת ליבו מהנעשה בדרך, והסב את תשומת הלב להדלקת סיגריה ולעיון במפה, ואז, כאשר השיב את תשומת ליבו אל הכביש, מצא כי מכונית ה"יונדאי" עומדת באמצע הכביש, דבר שגרם לו לנסות למנוע את התאונה על ידי הפניית הגה המשאית לימין, דבר שלמרבה הצער לא עלה יפה, והמשאית פגעה במכונית היונדאי.
8. כאמור, הנאשם הגיש בקשה לבית המשפט לענייני תעבורה בעכו להשיב לו את רישיון הנהיגה שנלקח ממנו, ובבקשתו (מוצג ת/19), שנכתבה באמצעות "כותב בקשות" (עמ' 127 לפרוטוקול) כתב הנאשם כדברים הבאים:

"המבקש יטען כי בתאריך 4.4.01 שעה 14:15 בכביש בין כברי לכפר יסיף נהג משאית וכשהגיע לפני הכניסה למושב עמקא רכב שהיה לפניו אשר רצה לפנות שמאלה למושב הנ"ל מבלי לאותת והמבקש לא ידע על הפניה הנ"ל לא יכל לעצור במשאית שנהג בה ואז נכנס ברכב שהיה לפניו והעיף אותו (.) אז אוטובוס שהיה בנתיב הנגדי ופגע ברכב שהועף מאחר ולא (?) יכל לשלוט על הגה האוטובוס אבד את השליטה עבר לנתיב הנגדי שלו כאילו מאחורי המבקש ונכנס ברכב שהיה מאחורי המשאית של המבקש ונכנס ברכב שהיה מאחורי המבקש חזיתית. וכתוצאה מכך נהג הרכב שהיה מאחורי משאית המבקש נהרג."

דברים אלה נכתבו עבור הנאשם ועל פי הוראותיו, ואיש לא הכתיב לא את מלותיו, ולמעשה בבקשתו זאת מתאר הנאשם מרצונו וביוזמתו את התאונה כפי שהוא ראה אותה. כותב הבקשות שכתב את הבקשה עבור הנאשם לא היה במקום, ולא יכול היה לדעת העובדות שנכתבו בבקשה, אלא מפיו של הנאשם. גם ממסמך זה עולה, כי הנאשם מכיר בכך שהוא היה הראשון שפגע במכונית ה"יונדאי" עם המשאית, ורק לאחר מכן נפגעה מכונית זאת על ידי האוטובוס. זאת ועוד, מהבקשה שהגיש הנאשם עולה עוד, שהוא מודע לכך, שלאחר שהאוטובוס פגע במכונית ה"יונדאי", פגע האוטובוס גם במכונית ה"סובארו" שנסעה אחרי המשאית, וזאת משום שמהמכה שקיבל האוטובוס ממכונית ה"יונדאי" איבד נהג האוטובוס את השליטה על האוטובוס וסטה לכיוון שמאל (בכיוון נסיעתו).
9. מסמך נוסף המלמד על כך שהנאשם היה זה שפגע ראשון במכונית ה"יונדאי" הוא המסמך ת/24. מדובר במזכר שנחתם על ידי הנאשם, ובו תאר הנאשם את התאונה וכתב:

"אני נהג משאית שהגעתי מכוון צומת כברי לכוון יאסיף אני ראיתי רכב עומד במקום ניסיתי לברוח ימינה לכיוון המטעים לא הצלחתי ואז פגעתי בחלק הקידמי של המשאית בחלק האחורי ימני של הרכב הפרטי."

בהמשך מזכר זה מוסיף הנאשם, כי לאחר שהצליח לעצור את המשאית "ורצתי לעזור לרכב שפגעתי בו", נודע לו שקיימת עוד תאונה "כ – 200 מ' מהמקום שהייתי מעורב בה."

למעשה, אף בוחני המשטרה, רס"מ גדעון לוי ורס"ר מאיר רוט, סברו בתחילה כי מדובר בשתי תאונות נפרדות, ורק לאחר מכן התברר להם כי מדובר בשרשרת של אירועים המהווים בסופו של דבר תאונת דרכים אחת. אם אחזור לרגע למזכר שנחתם על ידי הנאשם (מוצג ת/24), הרי יש לזכור, כי התאונה השניה אליה התייחס הנאשם במזכר זה, שאירעה במרחק של כ- 200 מ' מהמקום בו הוא פגע במכונית ה"יונדאי", אירעה בחלק הדרך אותו הנאשם עבר בשניות הספורות שקדמו לפגיעה במכונית ה"יונדאי". אילו הפגיעה של האוטובוס במכונית ה"סובארו" הייתה מתרחשת לפני הפגיעה במכונית ה"יונדאי", מצופה היה שהנאשם יתן לכך ביטוי בהודעותיו השונות או במזכר ת/24, ולמעשה מתבקש היה, שהפגיעה במכונית ה"יונדאי" כלל לא הייתה מתרחשת, שכן האוטובוס היה חוסם את דרכה של המשאית.
10. הנני סבור, כי דבריו של הנאשם, כמפורט לעיל, מצביעים על כך שתיאורה של הגב ללוש את התאונה אינו תלוש מהמציאות, וכאמור, הנני סבור שדברי הנאשם מחזקים את עדותה ותומכים בה במידה רבה מאוד.
11. בעדותו בפני
טען הנאשם, כי כלל לא הדליק סיגריה וכלל לא הסתכל במפת הדרכים, משום שהכיר את הדרך ("הייתי נוסע שם פעמיים שלוש בשבוע בערך" – עמ' 131 לפרוטוקול) ולא נזקק להביט במפה, וכלל לא הייתה לו מפה במשאית.

מתקשה אני לקבל הכחשתו זו של הנאשם. בהודעתו ת/18 התייחס הנאשם פעמיים לכך שהביט במפת הדרכים במהלך הנסיעה. לראשונה היה זה כאשר נחקר על ידי מר גדעון לוי לבדו (ת/18 עמ' 2 שורה 30) ולאחר מכן, ככל הנראה לאחר שרפ"ק זיגלשיפר נכנסה לחדר, בעקבות בקשתו של רס"מ לוי, נרשמו מפי הנאשם הדברים הבאים (מוצג /18, עמ' 4 שורה 60 ואילך):

"ש: אם אתה מכיר את הדרך כל כך טוב למה באמצע הנסיעה נאלצת להסתכל במראה [כנראה צ"ל – "במפה" – י"כ].
ת: כי נאלצתי להגיע לנקודה אחרת לכרמיאל לאזור התעשייה.
ש: האם לא היית בעבר בכרמיאל?
ת: כן, הייתי בעבר בכרמיאל אבל בגלל שהצמתים בצפון הם רחוקים אחד מהשני ואם אני יפספס אותו שם (?) צריך לעשות סיבוב שלם כדי לחזור חזרה ואני הכרתי את הדרך ולכן הסתכלתי רק לכמה שניות במפה.
ש: למה לא עצרת בצד הדרך עפ"י חוק כדי להסתכל במפה?
ת: כי זה לוקח אותו זמן שמוציאים ומדליקים סיגריה, המפה היה (?) מונחת לידי.
ש: איך הסתכלת במפה?
ת: כאשר ברכב אחרי העיקול ראיתי שהכביש ישר, יצבתי את המשאית שתיסע ישר וביד ימין הרמתי את המפה לשניה."

הנאשם מסר תיאור מפורט של תהליך ההתבוננות במפה, ואף הסביר כי ביקש להביט במפה משום שהיה עליו להגיע לכרמיאל וחשש, שכאשר יתקרב לשם, יחמיץ את הפניה בצומת המתאים, ויאלץ לנסוע כברת דרך ארוכה עד שיוכל להסתובב ולשוב על עקבותיו. אין מדובר בפליטת פה מקרית, שנבעה מתוך טעות או משום שהחוקר משך את הנאשם בלשונו, כפי שטען הנאשם בעדותו. יתרה מזאת, חיזוק לדברים אלה מוצאים אנו בעדות הנאשם (עמ' 125 לפרוטוקול), שם שאל בא כוח הנאשם את הנאשם, בחקירה ראשית: "לאן היית צריך להגיע כשנסעת מצומת כברי? לאן היו פניך מועדות?" ולשאלה זו השיב הנאשם: "לכרמיאל". לעניות דעתי מלמד הדבר, כי הדברים שמסר הנאשם בהודעתו ת/18, לא נמסרו בחלל ריק.

על כן, אין אני מקבל את דברי הנאשם בעדותו לפני, כי במהלך הנסיעה לא הביט במפה ולא הדליק סיגריה, והתרשמתי כי בעדותו בפני
בחר הנאשם להכחיש את הדברים שמסר בהודעתו, משום שסבר שהכחשתם תשרת טוב יותר את מטרותיו.
12. בין הממצאים שנמצאו בזירת התאונה, נמצא כי מסנן האוויר של מכונית ה"יונדאי" היה תקוע בקפיץ של הגלגל האחורי השמאלי של המשאית (וראה תמונה מס' 66 בלוח התצלומים ת/8). כמו כן, בוחן התנועה רס"מ גדעון לוי אישר בחקירתו הנגדית, כי המשאית הורדה מהכביש משום שהסרן האחורי שלה נמצא עקום (עדות רס"מ לוי בעמ' 6 לפרוטוקול). עובדה נוספת היא, שמנועה של מכונית ה"יונדאי" נותק ממקומו ונמצא במרחק מטרים ספורים ממכונית ה"יונדאי" (וראה תרשים התאונה שערך הבוחן רס"מ לוי – מוצג ת/7 וכן תמונה מס' 24 בלוח התצלומים ת/8).

על סמך עובדות אלה מבקש הנאשם לבסס את טענתו, כי האוטובוס פגע ראשון במכונית ה"יונדאי" והדף אותה לעבר המשאית. זאת ועוד, לתמיכת הטענה, הניח ב"כ הנאשם על שולחני חוות דעת של מומחה, הוא מר מנחם שדה (מוצג נ/8).

כיון שהמשאית שהייתה נהוגה על ידי הנאשם פגעה בחלקה האחורי של מכונית "היונדאי", יתכן שניתוק המנוע נגרם כתוצאה מפגיעת האוטובוס, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות המנוע ניתק כאשר מכונית ה"יונדאי" פגעה במשאית פעם נוספת, לאחר שנהפדה לעבר המשאית בעקבות פגיעת האוטובוס. לטענת ב"כ הנאשם, כיון שמסנן האוויר נמצא תקוע בקפיץ הגלגל השמאלי האחורי של המשאית, הרי מצביע הדבר על כך שכתוצאה מהפגיעה שספגה מכונית ה"יונדאי" מהאוטובוס, מכונית ה"יונדאי" ביצעה סיבוב. ואולם, אם המשאית פגעה במכונית ה"יונדאי" לפני כן, כפי שטוענת המאשימה, כי אז המרווח שהיה קיים בין האוטובוס ובין המשאית היה צר מידי, ולא יתכן שבמרווח זה מכונית ה"יונדאי" הייתה מבצעת סיבוב. על כן, לדעת ב"כ הנאשם, תחילה נפגעה מכונית ה"יונדאי" מהאוטובוס, נהדפה אל עבר המשאית, ושם נפגעה מהמשאית, שבאותה עת חלפה לצד מכונית ה"יונדאי", וכן נתקע מסנן האוויר במקום בו נתקע.

כאמור, חוות דעתו המפורטת והמרשימה של מר מנחם שדה תומכת בהשתלשלות המוצגת על ידי ב"כ הנאשם, ובה מתאר המומחה לפרטי הפרטים את ההשתלשלות הנטענת על ידי הנאשם, שלב אחר שלב, הן במלל והן בתשריט.

שקלתי את טענת ב"כ הנאשם על רקע העובדות הנזכרות לעיל, וכן שקלתי בכובד ראש את חוות דעתו של מר מנחם שדה, אך בסופו של דבר הנני דוחה את טענת הנאשם. לדעתי, חוות דעתו של מר שדה מבוססת על תיאוריות שונות, אך משקלן של אלה נמוך לעומת דברים שמסר הנאשם בהודעותיו ובאמרותיו השונות (המזכר מוצג ת/24 והבקשה להחזרת רשיון הנהיגה – מוצג ת/19) ועדותה המפורשת של הגב' מירב ללוש. אמנם, אם עברו המשאית והאוטובוס זה לצד זה, המרווח בינהם היה צר מאוד, אך יש לזכור כי בתאונה פעלו כוחות חזקים ביותר, שכן האוטובוס נסע במהירות של כ- 90 קמ"ש (במורד הכביש) והמשאית נסעה במהירות של כ- 60 קמ"ש במעלה הכביש (וראה דיסקיות הטכוגרף – ת/13 ו-ת/14). במצב שכזה, דברים ואירועים בתאונה מתרחשים בפרקי זמן קצרים ביותר, בני שברירי שניות, וחלקים מהמכוניות מתפרקים ומתעופפים לכל עבר, ולא תמיד ניתן לעקוב ולנתח הסיבה שגרמה לחלק פלוני להינתק ממקומו, ולא תמיד מניתן לשחזר הדרך שכל חלק עשה בחלל האוויר לאחר שניתק ממקומו ועד שמצא את מנוחתו במקום בו מצא אותו הבוחן שחקר את התאונה. די להתבונן בתמונות של מכונית ה"יונדאי" כדי להבין כי מכונית זו נפגעה בצורה קשה ביותר, וסםגה חבטות עזות וחזקות עד שאיבדה צורתה לחלוטין ולא נותר ממנה אלא ערימת פח כבוש, מעוך ומרוסק (וראה לוח התצלומים ת/8 תמונות מס' 20, 21, 22, 33,34, ו- 35). אין גם ספק בכך, שהמשאית פגעה במכונית ה"יונדאי" עם חלקה הקידמי, שכן סימני הפגיעה ניכרים היטב במשאית (וראה תמונות 62, 63 ו- 64 בלוח התצלומים ת/8).
13. ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי ראיה נוספת לכך שהאוטובוס פגע במכונית ה"יונדאי" לפני שהמשאית פגעה בה, ניתן למצוא בעובדה שמכונית ה"סובארו" שנסעה בעקבות האוטובוס היתה מרוחה בשמן מנוע, ששכל הנראה ניתז ממכונית ה"יונדאי" לאחר שזו נפגעה מהאוטובוס.

שקלתי טענה זו, ואין אני מקבל אותה. הגב' נעמנה רוזית, שנסעה בעקבות האוטובוס, מסרה בהודעתה (מוצג ת/30, והתדפיס – ת/30 א'), כי לא ראתה את המשאית ולא ראתה כי מכונית ה"יונדאי" נפגעה על ידי משאית, ואולם, הגב' נעמנה ראתה כיצד האוטובוס פוגע במכונית ה"יונדאי", ולאחר מכן אף מכוניתה שלה נפגעה ממכונית ה"יונדאי". הגב' נעמנה לא יודעת האם מכונית ה"יונדאי" עצמה פגעה במכוניתה או שמא רק המנוע שניתק ממכונית ה"יונדאי" פגע בה (עמ' 114 לפרוטוקול), ואולם, בין אם המכונית עצמה פגעה במכוניתה של הגב' נעמנה או רק מנוע מכונית ה"יונדאי" פגע בה, זו הסיבה לכך שמכוניתה של הגב' נעמנה התלכלכה בשמן מנוע, ואין הדבר מלמד על כך שמכונית ה"יונדאי" נפגעה תחילה מהאוטובוס. למעשה אין הדבר אלא מחזק את קביעתי, כי מעצמת הפגיעות שמכונית ה"יונדאי" ספגה, תחילה מהמשאית ולאחר מכן מהאוטובוס, חלקים ממנה התעופפו לכל עבר. כך למשל, מסנן האוויר התעופף ונתקע בקפיץ השמאלי של הגלגל האחורי של המשאית, ושמן המנוע ניתז על מכוניתה של הגב' נעמנה. על כן, גם מטעם זה אין ללמוד מכך, שמסנן האוויר היה תקוע בקפיץ האחורי השמאלי של המשאית, על כך שהאוטובוס היה הראשון שפגע במכונית ה"יונדאי".
14. על כן, בסופו של דבר, אין אני מקבל את חוות צדעתו של מר שדה, והנני סבור, כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, כי שרשרת האירועים שגרמו לתאונה החלה בכך שהמשאית שהייתה נהוגה על ידי הנאשם פגעה ראשונה במכונית ה"יונדאי", שעמדה באמצע הכביש משום שנהגה ביקש לפנות שמאלה. לאחר הפגיעה נהדפה מכונית ה"יונדאי" אל עבר האוטובוס, שם ספגה פגיעה חזקה נוספת. כתוצאה מהפגיעה במכונית ה"יונדאי" איבד נהג האוטובוס את היכולת לשלוט באוטובוס, וכתוצאה מכך סטה האוטובוס שמאלה ופגעה במכונית "סובארו" שנסעה מאחורי המשאית. האוטובוס עלה על מכונית ה"סובארו" וגרר אותה לשול השמאלי (בכיוון נסיעת האוטובוס) עד שנעצר לצד הדרך בתוך הצמחיה שלצד השול.
ה. תוצאות התאונה

15. שרשרת האירועים שנגרמה בעקבות פגיעת המשאית במכונית ה"יונדאי", גרמה לכך שהאוטובוס דרס בנסיעתו את מכונית ה"סובארו" בה נהג עתמה קאסם ז"ל, אשר נסעה בעקבות המשאית. אין חולקים, שעתמה קאסם מצא את מותו המיידי במקום התאונה, והתמונות 4 ו- 5 בלוח הצילומים (מוצג ת/8) מלמדות, כי משנרמסה מכונית ה"סובארו" בה נהג קאסם עתמה ז"ל על ידי האוטובוס ונגררה מתחת לגלגליו, סיכוייו של נהגה לשרוד את התאונה היו קלושים עד מאוד. אוסיף, כי הנאשם מודה בכך שמותו של עתמה קאסם ז"ל נגרם כתוצאה מהתאונה (וראה עמ' 22 לפרוטוקול, בתשובה לשאלת בית המשפט).

מלבד מותו של קאסם עתמה ז"ל, שנהרג במקום, נפגע נהג מכונית ה"יונדאי", שלום יהודה ז"ל, בצורה קשה ביותר. שלום יהודה ז"ל, בן 65 שנים במותו, התגורר במושב עמקה ועסק בחקלאות, ולפי עדות בנו היה בעל רפת במושב. כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, מר יהודה ז"ל נפגע קשה בכל חלקי גופו, ובעיקר בראשו, וכתוצאה מהפגיעה איבד את הכרתו, וזו לא שבה אליו עד למותו בתאריך 27.1.03 (כשנתיים לאחר התאונה). בעדותו סיפר איתמר יהודה, בנו של שלום, כי אביו סבל ממחלת הסכרת, ובמהלך אשפוזו בבית החולים בנהריה התפתח נמק ברגלו של מר יהודה ז"ל, אך בנו שמונה לו כאפוטרופוס התנגד לכריתת הרגל, ובמשך כשלושה וחצי חודשים נעשה ניסיון להציל את הרגל באמצעות טיפולים רפואיים ואחרים כדי להימנע מכריתתה. ברם לאחר מכן, ולדברי הבן איתמר, בעקבות לחצים מצד בית החולים אלישע, לשם הועבר מר יהודה ז"ל בוצעו שני ניתוחים לכריתת הרגל, ומר יהודה ז"ל נפטר כשלושה שבועות לאחר מכן. לדברי הבן איתמר, "אבא נפטר מדלקת ראות ולא מהקטיעה, כך רשום בדו"ח".

מכל מקום, הנני סבור כי לא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין פטירתו של שלום יהודה ז"ל והתאונה, אך ברור הדבר, שבתאונה נפצע יהודה ז"ל בצורה ק4שה ביותר.

בנוסף למותו של עתמה קאסם ז"ל ולפגיעה הקשה שנפגע שלום יהודה ז"ל, נפגעו 20 מנוסעי האוטובוס (מירב ללוש, עדי פנחס, יאיר טובול, טניה שפטלוביץ, מורן רוזנברג, רוזה סוי, נטלי מארי, אלבינה קרינפלד, רינת אבג'י, רעות גרשוני, אינה קסיאנוב, יקטרינה ג'מפל, רוסלן קצר, נאור קידר, ולדימיר ישראסקי, שימרית קרואני, שני קריספי, אייל ברטל, גל אלמוג ובן לביא), וכן נפגעה הגב' רוזית נעמנה, שנהגה במכונית ה"סובארו" שנסעה בעקבות האוטובוס.
ו. היסוד הנפשי

16. להלן אדון בשאלה, האם התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירת ההריגה:

(א) ב"כ המאשימה טען, כי בכל הנוגע למותו של קאסם עתמה יש להרשיע את הנאשם בהריגה. לדברי ב"כ המאשימה, הנאשם מסר בהודעותיו במשטרה כי תוך כדי נהיגתו עיין במפת דרכים, וכך עצם עיניו מראות הנעשה בכביש, ודינו כדין מי שנהג בהיותו עיוור.

אין אני מקבל את השוואה בין הנאשם לעיוור, אך סבור אני כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה, ולהלן אנמק טעמי.
(ב) היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה נקבע בסעיף 20(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, המורה כדברים הבאים:

"מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען."
(ג) כעולה מעדותו של הנאשם, הנאשם נסע בעקבות מכונית ה"יונדאי" עוד מצומת כברי (עדות הנאשם בעמ' 124 לפרוטוקול וכן הודעת הנאשם ת/1, גליון 1 שורה 58)). בשלב מסוים, הסיר הנאשם את מבטו מהכביש, כיוון שביקש לבחון במפה באיזה צומת יהיה עליו לפנות כדי למקום אליו היה אמור להגיע בכרמיאל (שהמרחק ממקום התאונה אליה עדיין היה מרחק רב). בכך שהנאשם החליט לעיין במפת הדרכים תוך כדי נהיגתו במשאית (קל וחומר כאשר ידע שלפניו נוסעת מכונית אחרת), נהג הנאשם ב"קלות דעת" במובן סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין, ונטל "סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
(ד) כל אדם המשתמש בכביש, חייב ליתן מלוא תשומת ליבו לנעשה בדרך, ומי שסבור שעליו לעיין במפת דרכים כדי למצוא את דרכו, חייב לעצור בצד הדרך. הסבת תשומת הלב מהנעשה בדרך לצורך עיון במפה, היא התנהגות חמורה ביותר, המקיימת את שנקבע בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
(פורסם ב"דינים ועוד ..."):

"באירוע של תאונת דרכים קטלנית, היווצרותן של החזקות הינה נגזרת של עוצמת הרשלנות בנהיגתו של הנאשם. כך, למשל, שעה שמוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה שיש בה סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה שתקום חזקה ולפיה התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש, דהיינו: מודעות לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית, ועמה קלות דעת לאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית."
(ה) יש מצבים בהם נהג כלי רכב גורם לתאונה ברשלנות, עקב טעות שטעה במהלך הנהיגה, וטעות עלולה לקרות לכל נהג. כך עלול לקרות, שנהג יסיח דעתו מהדרך לשבריר שניה וכתוצאה מכך תגרם תאונה, ומעשה זה של הנהג יחשב כמעשה רשלני. ואולם, במקרה שלפני אין מדובר בטעות שניתן לסווגה כמעשה רשלני או בהסחת דעת מקרית, שכן הנאשם יצר את המצב המסוכן באופן מודע, בכך שבחר לעיין במפת הדרכים בעודו נוהג במשאית, וזאת במקום שיעצור את המשאית בצד הדרך ויבדוק את דרכו במפה מבלי לסכן את המשתמשים האחרים בכביש.

(ו) על כן, הנני קובע כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה, בקשר עם גרימת מותו של קאסם עתמה ז"ל.

ז. סיכום

17. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט להרשיע הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כמפורט להלן:

(א) הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, בצירוף סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961;

(ב) נהיגה ללא אפשרות שליטה ברכב וראיית הדרך, עבירה לפי תקנה 26(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961.

ניתנה היום ז' באייר, תשס"ה (16 במאי 2005), והודע בפומבי.
מותר לפרסום מהיום.

יצחק כהן
- שופט








פ בית משפט מחוזי 298/01 מדינת ישראל נ' אסף שי (פורסם ב-ֽ 16/05/2005)