פסקי דין על אברהם בן משה לב | פסקי דין על שירות בתי-הסוהר

2018/02 עעא     29/05/2003




עעא 2018/02 אברהם בן משה לב נ' שירות בתי-הסוהר




1
בתי-המשפט
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

בפני
כב' השופט אברהם טל
עע"א 2018/02

אברהם בן משה לב

העותר:

נ ג ד
שירות בתי-הסוהר

המשיב:
ה ח ל ט ה
1. העותר מְרצה שֵׁשׁ שנות מאסר ואַרְבָּעָה חודשים בגין עבירות-מין, אלימוּת, רכוש, סחיטה, אִיומים, סמים והפרת הוראה חוקית, וּביניהן עבירות של אינוס ותקיפה לשֵׁם ביצוע פשע שביצע בנערה בת 17, שבילתה בדיסקוטק עם חברות וחברים, נשוא תפ"ח 3085/97 (מחוזי-ת"א), והוא עותר לצאת לחופשות שכּן לטענתו התנהגותו בכלא חיובית.

2. המשיב מתנגד להוצאת העותר לחופשות, וסומך התנגדותו על חווֹת-דעת מב"ן מתאריכים 18.8.2002, 2.2.2003 ו-6.4.2003, אשר ממליצות שלא לאפשר לעותר לצאת לחופשות שכּן מדובר באדם בעל הפרעת-אישיוּת ומסוכנוּת גם לטווח קצר, וזאת לאור חוּמרת התנהגותו בגינה הוא אסיר, עָבָרוֹ הפלילי, הכחשתו את ביצוע עבירת האינוס, וכשלון ניסיונות טיפול שנעשו בו בעבר.

3. במהלך הדיונים בעתירה זו הגיש המשיב חוות-דעת של הפסיכיאטר ד"ר סוסנוסקי (אלון) וחוות-דעת של הפסיכולוג הקליני ד"ר דוד זוהר.

חווֹת-הדעת.
4. על-פי חוות-דעתה של הקרימינולוגית אפרת בן-נחום ממב"ן, מיום 18.8.2002, העותר מוּכּר לגורמי מב"ן החל מחודש יוני 1999, ובכֹל בדיקותיו הכחיש את ביצוע העבירות בגינן הורשע, ותיאר את קורבנן כדמות שלילית שהעלילה עליו את מעשׂה האונס.
הקרימינולוגית התרשמה במהלך בדיקתה את העותר שהתנהגותו והתבטאויותיו מעידוֹת על אלמנטים כוחניים ותוקפניים באישיוּתו, סף גירוי נמוך, קווים מניפולטיביים וקושי לשמור על גבולות. לדברי הקרימינולוגית, התנהגות זו של העותר חזרה על עצמה במרבית הבדיקות במב"ן, וגם במבחן "מיניסוטה" שנערך לו הוא אובחן כבעל מסוכנוּת גבוהה לטווח הארוך והקצר.
בסיכום חוות-דעתה קובעת גב' בן-נחום:
"לאור הכחשתו והתרשמות מאדם בעל הפרעת אישיוּת ומסוכנוּת גם לטווח הקצר, אנו מתנגדים לחופשותיו."

5. על-פי חוות-דעתו של הפסיכולוג הקליני ד"ר זוהר מיום 20.3.2003, אשר שוחח עם העותר, עִיֵין במסמכים רפואיים וּמשפטיים וערך לו מבחנים כמפורט ברישא חוות-דעתו, "לא מדובר באדם עם רמת מסוכנוּת גבוהה אשר אינו שולטו בדחפיו, אלא באדם אשר פועל בעולם בצוּרה ילדותית וּבלתי-בשלה" (ראה סוף עמ' 5 לחוות-הדעת).
להערכת ד"ר זוהר, כפי שביטא בהמלצותיו בעמ' 6 לחוות-דעתו, העותר מוּדע לנטיותיו הילדותיוֹת והלֹא-בשלוֹת, ורוצה להשתקם בעזרת גורמים מקצועיים. לדברי ד"ר זוהר, לא מדובר באסיר עם מסוכנוּת גבוהה אלא באסיר שזקוק לתמיכה, הדרכה וּמסגרת, והוא ממליץ לשחררו למסגרת מובנֵית וּברורה של לימודים ועבודה, תוך קַבָּלָת טיפול פסיכולוגי אינדיווידואלי אינטנסיבי שילווה אותו לאורך תהליך שיקומי.
6. בתגובתם מיום 6.4.2003 לחוות-דעתו של הפסיכולוג ד"ר זוהר, כותבים הקרימינולוגים אפרת בן-נחום ודוד כהן שרמת מסוכנוּתוֹ של העותר מוגברת בשל הפרעת האישיוּת ממנה הוא סובל, וניסיונות טיפול כושלים בעבר. הקרימינולוגים מסכימים עם ד"ר זוהר שיש צורך בקביעת גבולות נוקשים וּברורים לעותר, אך הם מבקשים שתוצג בפני
הם תוכנית שיקום מפורטת יותר, שלאחריה ישקלו הוצאתו לחופשות לשֵׁם השתתפותו בטיפול אינדיווידואלי במסגרת הישיבה.

7. על-פי חוות-דעתו המסכמת של הפסיכיאטר ד"ר סוסנוסקי (אלון) מיום 26.3.2003,- שבדק את העותר מטעמו במשך שלוש שעות ביום 2.12.2002; שוחח עם אביו, סניגורו, רב הכלא והרב גזית שעוסק בשיקומו של העותר; ועִיֵין במסמכים רפואיים וּמשפטיים,- קיימת אצל העותר תובנה להתנהגותו בעבר, הוא מסוגל לרסן ולשלוט בדחפיו, רוצה לשנות את דרכיו ואורַח-חייו ומזדהה עם העולם הנורמטיבי.
ד"ר סוסנוסקי לא מצא בבדיקתו של העותר "עדוּת חדה להיוֹתוֹ מסוכן כיום או בעתיד", אלא קבע שמדובר באדם בעל אישיוּת ילדותית ולא-בשלה, שזקוק לטיפול פסיכולוגי, מעקב של קצין-מבחן, שיקום ואיבחון לגילוי של הפרעות קשב, שאם תתגלֵנה אצל העותר ניתן לטפל בהן בתרופות.

8. לא למותר לציין ששתי חווֹת-הדעת הנ"ל נערכו בקשר לבקשת העותר להשתחרר שחרור מוקדם.

9. בתגובה לחוות-דעתו של ד"ר סוסנוסקי, כותבים הקרימינולוגים מר דוד כהן וגב' בן-נחום בחוות-דעתם מיום 2.2.2003, כי המלצתו שהעותר לא יקבל טיפול פסיכותרפויטי לשֵׁם התמודדות עם מעשיו, לא ישִׂימה, שכּן העותר מכחיש את מעשיו, ולכן, לְדעת העותר, הוא לא זקוק לטיפול.
בסיכום חוות-דעתם הם כותבים שהערכתם לא מבוססת רק על הערכה אקטוארית, אלא על נתונים דינאמיים שונים שאותם לא ניתן להעריך בגלל הכחשת העותר את מעשיו.

10. לדברי הקרימינולוגים, הם לא ערכו לעותר מבחן "m.m.p.i", שאינו מבחן להערכת מסוכנוּת אלא נותן רק תמונה כללית של אישיוּת, אלא ערכו לו מבחן "מיניסוטה", שהוא מבחן אקטוארי להערכת מסוכנוּת, שלא דורש התערבות של הנבדק ונמצא בשימוש רחב בארה"ב.
טיעוני בא-כוח העותר.
11. בא-כוח העותר טוען כי לא ברור על-סמך מה קבע מב"ן שהעותר סובל מפסיכופתולוגיה מינית ושהוא מסוכן מינית, שכּן, לטענתו, מבחן "מיניסוטה" לא מספיק. לדבריו העונש הלא-חמוּר שהוּטל על העותר מלמד על כך שנסיבות התנהגותו לא היו חמוּרות.
כמו-כן טוען בא-כוח העותר שגורמי מב"ן התעלמו מחזרתו של העותר בתשובה ומכך שהוא בן למשפחה נורמטיבית, והוא מבקש להוציא את העותר לחופשה, שבמהלכה יימַצא בפיקוח מתמיד, כהמלצתו של ד"ר זוהר.
עוד טוען בא-כוח העותר כי הכחשתו של העותר את ביצוע האונס ויחסוֹ למתלוננת, לא מלמדים על מסוכנוּתוֹ ואין בהם כדי למנוע הוצאתו לחופשות. טענה זו סומך בא-כוח העותר על פסק-דינו של כב' השופט אור ב-רע"ב 10059/02, אסלאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) שהוצג לעיוני.

טיעוני באת-כוח המשיב.
12. באת-כוח המשיב טוענת בטיעונים בכתב שהגישה, כי חופשה לאסיר היא פריבילגיה בלבד, שניתנת לאחר איזון בין רצון האסיר לצאת לחופשה לבין חובת הרשות להגן על שלום הציבור מפניו, במיוחד כאשר מדובר במי שמְרצה עונש מאסר בגין עבירת-מין, כמו העותר.
באת-כוח המשיב מבקשת להעדיף את חווֹת-הדעת של הקרימינולוגים מטעם מב"ן לפיהן העותר מסוכן מינית בטווח הקצר והארוך, שכּן הן לא מבוססות רק על הכחשתו של העותר, אלא גם על גורמים מצטברים שקשורים בעָבָרוֹ הפלילי, בהתנהגותו בקשר לעבירת-המין וּבמבחנים שנעשו לו, כך שקביעת בית-המשפט ב-רע"ב 10059/02 הנ"ל לא רלוונטית.
באת-כוח המשיב טוענת כי גם אם ישנן סתירות בין חווֹת-דעת המומחים, רשאי המשיב להעדיף את חוות-הדעת של הקרימינולוגים מטעם מב"ן על חווֹת-הדעת של המומחים מטעם העותר.
לטענת באת-כוח המשיב, החלָטָת המשיב שמבוססת על חווֹת-דעת מב"ן היא סבירה, וּמאחר ובית-המשפט לא מחליף את שיקול-דעת המשיב בשיקול-דעתו, דין העתירה להידחות.
הערכת מסוכנוּתוֹ של העותר.
13. באשר להערכת מסוכנוּתוֹ של העותר, חלוקות הדעות בין הקרימינולוגים מטעם מב"ן לבין הפסיכיאטר והפסיכולוג מטעם העותר.
תיאור אישיוּתוֹ של העותר בחווֹת-הדעת של המומחים מטעם העותר תואם באופן כללי את תיאור אישיוּתוֹ בחווֹת-דעת מב"ן, אך מומחים אלה לא נתנו משקל מספיק להתנהגותו של העותר כלפי המתלוננת כפי שתוארה בגזר-הדין, ולאישיוּתוֹ, כפי שתוארה בתסקיר קצין-המבחן.

14. אין ללמוד מהעונש הלא-חמוּר יחסית שהוּטל על העותר כי מדובר בהתנהגות לא חמוּרה, כטענת בא-כוח העותר, שכּן מכתב-האישום וּמגזר-הדין עולה שחיי המתלוננת עברוּ שינוי דרמטי כתוצאה מהאונס, "ואם לא די באונס, הנאשם ניסה להכפיש את שְׁמה של המתלוננת". בית-המשפט צִיין כי גם נסיבותיו של העותר לא יוצרות נימוקים לקולת העונש, שכּן יש לו עָבָר פלילי ו"קשה לומר שמתסקיר (קצין המבחן - א.ט.) נושבת רוח אופטימית לגבי סיכוייו של הנאשם", שכּן קצין-המבחן התרשם שקַיים סיכוי להידרדרות נוספת במצבוֹ. בית-המשפט התחשב לקולת עונשו של העותר בגילוֹ הצעיר וּבמשפחתו התומכת, שמוכנה לעזור לו לאחר שחרורו.

15. התנהגותו המינית של העותר, בצירוף בדיקות וּמבחנים שנערכו לו החל משנת 1999 על-ידי הגורמים המקצועיים במב"ן, מלמדים על מסוכנוּתוֹ, במיוחד כאשר לא ניתן לטפל בו גם באופן שמוּצע על-ידי המומחים מטעם העותר, מאחר והוא מכחיש את התנהגותו, שכדי לשנות אותה עליו לקבל טיפול מקצועי.

16. באשר להתחשבות בהכחשתו של העותר כאחד הנימוקים להערכת מסוכנוּתוֹ המינית, הכירה הפּסיקה במשקל הכבד שניתן להכחשתו של אסיר עבריין-מין את ביצוע העבירה בה הורשע, כנימוק להסרת יכולת מב"ן להעריך את מסוכנוּתוֹ, ובוודאי כנימוק להערכתו כמסוכן מבּחינה מינית, שכּן בהעדר הודאה במעשה אין תובנה לבעיה ולא ניתן לטפל בה וּלהפיג את המסוכנוּת שנובעות ממנה.
מאז פרשת אלמליח, ע"פ 379/83, פ"ד ל"ח(4) 466, נקטו שלטונות בתי-הסוהר במדיניוּת זהירה במתן חופשות לאסירים המְרצים עונש בגין עבירות-מין. באותה פּרשה, אמר כב' הנשיא שמגר, כתוארו אז:
"מִן הראוי שהרשויות, המופקדות על העניין, ישובו וישקלו את המדיניוּת הנקוטה על שירות בתי-הסוהר
בעניין מתן חופשות לאסירים, שביצעו עבירות המְסכּנות את שלום הציבור. לא מחוּור לנו, על יסוד מה נקבע במקרה דנן, כי המערער יכול לצאת לחופש בלי להוות סיכון לציבור...
המערער מכחיש עבירתו מכֹּל וכֹל, ועל-כן, נבצר מִן המרכז (מב"ן - א.ט.) עד כה להגיע עימו לבירור מצבוֹ הנפשי. ממילא לא ניתן להגיש חוות-דעת, ובהעדר חוות-דעת לא ניתן לעמוד על מהותו וּמידתו של הסיכון שינבע מִן המערער אם יֵצא לחופשה... אנו סבורים שסירובו של השירות להעניק למערער בנסיבות אלה חופשה, אינו מצדיק את התערבותנו: ההחלטה נועדה להגן על הציבור והיא סבירה במהותה."

על עֶמדה זו חזר בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט מלץ, כתוארו אז, ב-בר"ע 5387/90, פלוני נ' שירות בתי-הסוהר
, תקדין-עליון 91(1), 34, כאשר דחה את הבקשה להוציא את העותר לחופשות, באומרו:
"המדובר הוא בשיקולים רפואיים מקצועיים, שאין בית-המשפט נוהג להתערב בהם, אלא אם הם מופרכים על-פניהם."

ב-עע"א 8436/96, מחאג'נה נ' מדינת ישראל ומפקד כלא "איילון", תקדין-עליון 97(1), 448, קבע כב' הנשיא ברק:
"המשיבים אינם מסתתרים מאחורי גישה עקרונית כי אין להעניק חופשה לעבריין-מין שאינו מודה. הם בחנו את עניינוֹ של המערער, והגיעו למסקנה כי לגביו אין אפשרות לעמוד על הסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירות, וּמכאן גם על מידת מסוכנוּתוֹ. בנסיבות אלה, איננו סבורים שנפל פגם בעֶמדת המשיבים, המצדיק את התערבותנו. באיזון בין השמירה על שלום הציבור לבין עניינוֹ של המערער לקבלת חופשה, יד השמירה על שלום הציבור על העליונה."
(ראה גם החלָטָת כב' הנשיא ברק ב-רע"ב 1318/98, פלוני נ' שירות בתי-הסוהר
, תקדין-עליון 98(2), 176; והחלָטָת כב' המִשנה לנשיא, השופט ש. לוין, ב-רע"ב 2809/97, חמד חסן שימי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 97(2), 237).

17. עֶמדתו של בית-המשפט העליון לא השתנתה גם לאחר שינוי הנחיות מב"ן, שבא במסגרת הדיון ב-רע"ב 555/98, וב-רע"ב 8319/98, כפי שעולה מהחלָטָת כב' השופטת בייניש מיום 10.3.1999 ב-רע"ב 8136/98, בנדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפיסקה 4:
"נוכח החוּמרה הרבּה של עבירות-המין, וּבהתחשב בסיכון לציבור העלול לנבוע מכך שאדם שהורשע בעבירת-מין יחזור על מעשיו, נמנע שירות בתי-הסוהר
בדרך-כלל, על-פי נוהליו, מלאפשר לאסיר שהורשע בעבירת-מין לצאת לחופשה, ללא קַבָּלָת חוות-דעת חיובית ממב"ן. מטרתה של חוות-הדעת להעריך בצוּרה מושׂכלת את הסיכון הטמון במתן חופשה לאותו אסיר. לפי עֶמדת המב"ן, לא ניתן לקבוע בדרך של בדיקה פסיכיאטרית את מסוכנוּתוֹ של עבריין-המין, המכחיש ביצוען של עבירות-מין בהן הורשע. עֶמדה זו אינה מבוססת על גישה עונשית אלא על תפיסה מקצועית-טיפולית.
מדיניוּת זו של שירות בתי-הסוהר
, המבוססת על עֶמדת מב"ן, אושרה פעמים רבות בפּסיקת בית-המשפט כסבירה, אם כי שירות בתי-הסוהר
אינו פטוּר מלבחון כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו."

(ראה גם סעיף 3 להחלטה ב-רע"ב 395/99, שלום יהודה נ' משטרת ישראל, תקדין-עליון 99(1), 258, שניתנה על-ידי כב' השופטת בייניש בתאריך 14.3.1999; ו-סעיף 3 להחלטה ב-רע"ב 216/99, דריהם רוברט נ' שירות בתי-הסוהר
, תקדין-עליון 99(1), 7, שניתנה על-ידה ביום 25.3.1999).

18. ב-רע"ב 10059/02 הנ"ל קבע כב' השופט אור, כאשר פירש את סעיף 12 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-1991, בקשר להחלָטָת וועדת שחרורים, כי גישת מב"ן, כפי שבאה לביטוי ב-רע"ב 216/99 הנ"ל, לא תתקבל אוטומטית אלא יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו, והערכת המסוכנוּת תיקַבע על-סמך מכלול העוּבדות הרלוונטיוֹת.
בסוף סעיף 7 לפסק-דינו קובע כב' השופט אור כי מִן הראוי לבחון מחדש את החזקה החלוטה שקיימת אצל מומחי מב"ן, לפיה לא ניתן להעריך את מסוכנוּתוֹ של אסיר המכחיש את ביצוע העבירה.
אין המקרה נשוא רע"ב 10059/02 הנ"ל דומה למקרה שבפני
י, ולא רק בכך שבאותו מקרה נדון ערעור על החלטה של וועדת שחרורים שלא לשחרר את המבקש ברשיון, בעוד שבמקרה שבפני
י נדונה עתירה על החלָטָת המשיב שלא להוציא את העותר לחופשות; במקרה נשוא פסק-הדין הנ"ל לא יכולים היו מומחי מב"ן לקבוע את מסוכנוּתוֹ של המבקש בְּשל הכחשתו, ואִילו במקרה שבפני
י קבעו הקרימינולוגים של מב"ן שהעותר מסוכן מינית בטווח הקצר והארוך, לא רק על-סמך הכחשתו של העותר, אלא גם על תוצאות מבחנים וּמבדקים שנערכו לעותר ועל התנהגותו המינית בעבר.
גם הנימוקים שמביא כב' השופט אור בסוף עמ' 8 ותחילת עמ' 9 לפסק-הדין הנ"ל לא קיימים במקרה שבפני
י וּלגבי העותר שבפני
י, שכּן ערעורו של העותר כבר נדון, לא נטען שהעותר מתבייש מקרוביו או שקַיים נימוק אחֵר להכחשתו, שאליה התלוותה הכפשת המתלוננת, וּמדברי הקרימינולוגים וקצינת-המבחן עולה שהעותר לא הפנים את חוּמרת מעשׂהו.

19. כאשר קיימים חילוקי-דעות בין דעות הקרימינולוגים מטעם המשיב לבין מומחים מטעם העותר בכֹל הקשור להערכת מסוכנוּתוֹ, רשאי המשיב,- שעליו מוטלת האחריות לשלום הציבור כאשר אסיר יוצא לחופשה,- להעדיף את חוות-הדעת של המומחים מטעמו.
ב- רע"ב 1318/98 הנ"ל, נקבע כי בבחינת בקשתו של אסיר לקבלת חופשה רשאי המשיב להסתמך על חווֹת-הדעת של הגורמים המוסמכים מטעמו תוך דחיית חווֹת-הדעת שהגיש האסיר, כלשונו של כב' הנשיא א' ברק:
"...בית-משפט זה חזר וּפסק, כי מדיניוּתוֹ של המשיב, שבבסיסה העדפה של אינטרס ההגנה על הציבור על-פני האינטרס של האסיר לצאת לחופשה, היא סבירה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית.
בית-המשפט התייחס הן למדיניות בכללותה, והן למקרה שבו מתבססת ההחלטה על העדר המלצה של מב"ן בשל העדר הודאה מצד האסיר (ראו למשל: בר"ע 5387/90 פלוני נ' שירות בתי -הסוהר (לא פורסם), עע"א 2507/91 אמון נ' שירות בתי-הסוהר
(לא פורסם), עע"א 8436/96 מחאגנ'ה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
יש לציין כי בחלק מהמקרים האמורים הוגשו חווֹת-דעת מטעם המבקשים, הן לעניין מסוכנוּתם והן לעניין עמדתה העקרונית של מב"ן, ובית-המשפט קבע כי המשיב רשאי להעדיף את עֶמדתה המקצועית של מב"ן על-פני חווֹת-דעת אלה."

20. ב-רע"ב 3595/91, יהושע בן ישראל שורדיקר נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 91(3) 2579, נקבע כי כל עוד לא נמצא פגם בשיקול-דעתו של המשיב, בית-המשפט לא יתערב בהחלטת המשיב להסתמך על חווֹת-דעת של המומחים מטעמו, תוך דחיית חווֹת-הדעת האחרות, המנוגדות לה. כב' הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) קבע:
"בית-המשפט המחוזי נתן דעתו לַשוֹני התהומי, כדבריו, בין דעות המומחים בשירות הציבורי לבין דעתו של פרופסור בלמקר, ומסקנתו היא שאין מקום לכך שבית-המשפט יכריע ויבחר בין הדעות המקצועיוֹת אשר באו לידי ביטוי בחווֹת-הדעת של המומחים לדבָר. ישנוֹ הגיון פנימי בכל אחת מחווֹת-הדעת וחזקה על שירות בתי-הסוהר
שקיבל החלטתו אחרי בדיקת העניין לגופו ובתום-לב.
חוות-הדעת של פרופסור בלמיקר מושכת לדברי בית-המשפט המחוזי, את הלב, אולם אַל לו לבית-המשפט ללכת אחר נטיות ליבּו כל עוד לא ניתן לפסול את שיקול-הדעת של המשיב. מכאן דחיית העתירה וּבעקבותיה באה בקשה זו שבפני
נו...
אינני רואה מקום להתערבותו של בית-משפט זה בשיקוליו של שירות בתי-הסוהר
."
במקרה זה לא נפל פגם בשיקול-דעתו של המשיב כאשר החליט לאמץ את חווֹת-דעת מב"ן וּלהעדיפן על-פני חווֹת-הדעת של המומחים מטעם העותר מנימוקים מוצדקים שפורטו בחווֹת-דעת מב"ן.

סיכום.
21. לאור כל האמור לעיל, לא נפל פגם בשיקולי הגורמים המקצועיים של המשיב להעריך את העותר כמסוכן מבּחינה מינית בטווח הקצר והארוך; וּבהחלטת המשיב,- שהיא פועל-יוצא מחוייב המציאוּת ממנה,- שלא להוציאוֹ לחופשות.
אני דוחה את העתירה.
ניתנה והוּדעה בפומבי היום, כ"ז באייר התשס"ג, 29 במאי 2003.
אברהם טל
, שופט
קלדנית: ד.ל.ס.








עעא בית משפט מחוזי 2018/02 אברהם בן משה לב נ' שירות בתי-הסוהר (פורסם ב-ֽ 29/05/2003)