פסקי דין על שרונה אופיר | פסקי דין על משרד החינוך ואח' | פסקי דין על משטרת ישראל |

2990/09 תעא     20/06/2017




תעא 2990/09 שרונה אופיר נ' משרד החינוך ואח', משטרת ישראל








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


תע"א 2990-09


20 יוני 2017

לפני:
כב' השופט אייל אברהמי
, נשיא
נציגת
ציבור (עובדים)
גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים)
מר נתי ביאלסטוק כהן

ה
תובעת
שרונה אופיר
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך

-

ה
נתבעים
1.

משרד החינוך ואח'
2.

משטרת ישראל
ע"י ב"כ פרקליטות המדינה (אזרחי) ירושלים


פסק דין
ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות שהוגשו ואוחדו בפני
בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמדה התובעת בשלוחות אוניברסיטת לטביה בישראל- "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובעת טוענת כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיה ונימוקיה.

כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה - הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי:
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל - הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה – ככלל - לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פד נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים- כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר- למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הנו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865; להלן: "בג"ץ מוסטקי הראשון"). ב

פסק דין
זה נקבע כי על המדינה לבדוקה כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.


בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן: "בג"צ מוסטקי השני") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן: "עניין בן שמעון").
במסגרת בג"ץ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו- זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו- ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ריאיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון, המאוחר לבג"צ מוסטקי השני - נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמיתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון, חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה- נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתואריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים-
כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות- תוך שינמקו זאת.

נבהיר כי מסגרת דיונית זו- כפי שהוסכמה על הצדדים- מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. אזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינה של התובעת:
ביום 9.11.04 הגיש התובעת בקשה למתן אישור שקילות לתואר. לאור הפסיקה בבג"צ מוסטקי הראשון, נערך לתובעת הליך של בחינה פרטנית כפי שתואר בעניין מוסטקי השני.
כך, התובעת מילאה שאלון וחתמה על תצהיר לאימות הפרטים.

ביום 1.3.05, נערך לתובעת ראיון אישי למטרת בחינת תקינות הליך לימודיה. התובעת שיתפה פעולה, בסך הכול, עם הריאיון.
בהתאם להליך- נערך בעניינה של התובעת סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש ככל הנראה כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 16.3.05, נשלח אל התובעת מכתב מאת הגף להערכת תארים. בתמצית, מסקנת הגף הייתה כי קיים חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשמה של התובעת – לכאורה לא הוכנה על ידה. בין היתר תואר קיומם של פגמים בעבודה כגון שימוש בשלון רבים ולשון זכר וכן נטען לחוסר התמצאות של התובעת בקורסים שנלמדו. עוד נטען כי הייתה אי התאמה בין הדרישות של מוסד האם ובין תכנית הלימודים שנהגה בשלוחה בישראל. לאור הדברים נדחתה בקשת התובעת לקבלת אישור שקילות.
ביום 6.11.05 שלחה התובעת השגה על החלטה זו ושבה וטענה כי ערכה את עבודת הגמר בעצמה וכי הפגמים הם תולדה של טעויות הדפסה. כן טענה כי חלוף הזמן גרם לזיכרונה להתעמעם. תשובה זו זכתה למכתב מענה מפורט הדוחה את ההשגה בצירוף דוגמאות מעבודת הגמר ומן הריאיון.
24.
התובעת אף פנתה בשנת 2007 באמצעות בא כוחה דאז, בהשגה על ההחלטה. בין היתר טענה כי מסקנות הגף אינן נכונות וביקשה לבטלן. לחלופין ביקשה כי ייערך לה ראיון חוזר. גם פניה זו נדחתה בהחלטה מנומקת של הגף.

טענות התובעת
:
פגיעה בזכויות דיוניות
: התובעת טוענת כי מעולם לא נתנה הסכמה כי עניינה יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירית המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך לטענת התובעת- נפגעה פגיעה אנושה זכותה הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינה. לטענתה- גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובעת גם טוענת ומדגימה כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלינה התובעת במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות
: התובעת טוענת כי היה על המדינה במסגרת ההחלטה- לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידה) בין מועד הלימודים למועד הראיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובעת לא זכרה פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
נטען כי התובעת לא הונחתה ומכאן שלא פעלה לרענן את חומר הלימודים קודם לראיון
. בכך, לטענתה נפגעה זכותה אל מול בוגרים אחרים אשר רעננו מראש את החומר והיו בקיאים בו.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקה של התובעת
: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובעת לא למדה לימודים לצורך עיסוקה וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמה היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובעת לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובעת עברה הליך לימודים תקין
: לטענת התובעת היא גילתה התמצאות בנושאים שנלמדו וידעה לספר על מסקנות המחקר, על אופן עריכתו ועל ההיבטים הטכניים השונים הכרוכים בהגשת העבודה. לטענתה הפגמים שנטענו ובהם השימוש בלשון רבים ובלשון זכר הם פגמים זניחים אשר התובעת ידעה להסבירם. התובעת מדגישה כי בכל העבודה נעשה שימוש פעם אחת בלבד בלשון זכר ומדגימה כיצד טעות מעין זו נעשתה אף באחד ממכתבי הגף שנשלחו אליה.
התובעת טוענת כי גילתה היכרות מספקת עם הקורסים שנלמדו- כדוגמאות לכך מביאה היא את תשובותיה הנוגעות לקורסים מסוימים שעברה וכן טענה כללית לפיה "אין חולק" כי התובעת עמדה בכל המטלות. לטענתו אין ל"מבחן הזיכרון" בעניין שמות הקורסים ומושגים נוספים משקל רב בענייננו.
לטענת התובעת- תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינה משעה שלמדה והרחיב את אופקיה. הטבות השכר, לדידה, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכשה אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לה לימודים אקדמיים.
התובעת
טוענת כי בסירוב להעניק לה אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלה ובשמה הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידה ותחום עיסוקה אל מול החשד שדבק בה.
לטענת התובעת- יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובעת, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובעת
עמדה בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינה- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלה. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
התובעת טוענת כי ההחלטה המנהלית בעניינה אינה סבירה. ראשית לטענתה אין התאמה בין טופס סיכום הריאיון ובין תמליל הריאיון עצמו. לטענתו קיימם "פערים מהותיים" בתשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההחלטה. ההחלטה, לדידה גם אינה מידתית. בין היתר עורכת התובעת השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתה גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינה של התובעת בו הדברים לא הוכחו. לטענתה אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקה של התובעת עולה על התועלת.
התובעת אף טוענת כי נפגעה זכותה לקיום ראיון חוזר כפי שנקבעה בהלכות שנזכרו מעלה וכן כי נגרמה פגיעה לשמה הטוב.
התובעת גורסת כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל היא זכאית לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
:
המדינה עורכת אבחנה בין עניינה של התובעת בו לא ניתן אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים- אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה- נטען, עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה- צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעברה התובעת או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפני
נו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בבית הדין הארצי על אופי הדיון- לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובעת לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה- בעניינה של התובעת חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בענין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהלים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמיתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון.
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובעת חשד בפלילים או לפגוע בשמה הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר- תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים במשהו.
הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובעת לא
נשאלה שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של כל בוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הריאיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובעת ושל עבודת הגמר שלה ומסקנתה היא שהתובעת לא למדה את תוארה בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמיתיים.
48.
המדינה עומדת על כך שהתביעה התיישנה 7 שנים למפרע מיום הגשתה.

דיון והכרעה:
נפתח ונאמר כי החלטנו לקבל את התביעה ואלו טעמינו:
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובעת בנוגע לפגיעה בזכויות הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על די בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860-09 האמורה. יתרה מכך- מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובעת היתה מיוצגת גם בהליכים אלו וחזקה עליה כי שקלה את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכימה להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתה של התובעת כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום- גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות- הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי- קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני
בית הדין. התובעת לא פנתה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצלה זכות זו שהוקנתה לה. ממילא חזקה עליה כי סברה שהדרך העדיפה מבחינתה תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה אעיר כי לא מצאתי תימוכין לטענת התובעת לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם:
"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטב בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובעת לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני
בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, שצוינו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינה הפרטני של התובעת ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובעת להוכיח את צדקתה בדרך דיונית אחרת.
עוד יש לדחות אף את טענות התובעת בנוגע לאופן ניהול ההלך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון. כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון:
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלות העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני
בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה
"
כהתם כן הכא - מרבית הטענות העולות בסיכומי התובעת כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הם חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואין אנו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובעת או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך כזה- ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך תקין ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה- לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו- למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
אכן- במסגרת בג"ץ מוסטקי השני ובמסגרת בג"ץ בן שמעון נקבע כי ייתכנו מקרים בהם יהיה מוצדק לערוך ראיון נוסף לבוגרים והמדינה אף קיימה מספר רב של ראיונות נוספים. בענייננו התובעת שיתף פעולה בראיון שנערך לו וענתה על השאלות מכאן שעניינה לא נמנה עם אלו שנקבע בבג"ץ כי ראוי לערוך להם ראיון חוזר. כך קבעה בעבר כב' הנשיאה (דאז) פרוז'ינין בעניין זה :
"חלק לא מבוטל מן התובעים בקבוצה הראשונה מבקשים לזמנם לראיון נוסף אף כי שיתפו פעולה במהלך הראיון הראשון. ככל שבקשתם זו מבוססת על הטענות הכלליות הנ"ל יש לדחותה. כאמור לא נמצא כל פגם גורף באופן קיומם של הראיונות, ובכלל זה בעובדה שהתובעים נשאלו שאלות לגבי לימודיהם והעבודות שהגישו. ניתן להעלות טענות פרטניות לגבי הראיון רק על פי הקווים המנחים שהותוו בבג"צ מוסטקי השני
"
אכן – המדינה הסכימה גם במסגרת הליך זה לערוך ראיונות חוזרים למספר לא מבוטל של תובעים אשר נמצא בעניינים כי מוצדק לעשות כן. מקובל עלינו כי לא זה מצב הדברים בעניינה של התובעת דכאן. התובעת לא סירבה לענות על שאלות בשל הנחיה או הוראה משפטית שניתנה לה. ניכר מעיון בתמליל הראיון כי במקומות בהם נמנעה התובעת מלענות היה זה בפשטות משום שלא ידע או לא זכר ולא מכל סיבה פרוצדורלית או משפטית.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה:
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הן "ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99/ 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (ניתן ביום 10.12.03) להלן: "עניין מקסימוב").

מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כב' השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80
פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף.
(וראה גם בעניין מקסימוב לעיל)
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרדא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל)

אף שכאמור הרף הראייתי הנדרש מן המדינה אינו מן הגבוהים- עמדתנו בתיק זה היא כי ההחלטה אינה מצויה בגדר מתחם הסבירות. נטעים- אין מחלוקת כי הכלי הראייתי הראשון במעלה בענייננו הוא הריאיון שנערך לתובעת. המסקנות שהסיקה המדינה מתמליל הראיון כפי שנומקו בהחלטות המנהליות הן למעשה התשתית המנהלית הבסיסית העומדת לפנינו.
על המדינה להוכיח כי התובעת לא עברה הליך לימודים תקין. נבהיר כי הגף אינו עומד כגורם השופט ובוחן את רמתה האקדמית של התובעת אלא אך את תקינות הליך לימודיה. שתי ההגדרות נראות דומות אך האבחנה בניהן חשובה. היינו- ייתכן שבוגר עבר הליך לימודים תקין אולם נראה לעין כי הגיש עבודה ברמה נמוכה. במקרה זה אין המדינה מוסמכת לקבוע כי לא ניתן להעניק לתואר שלמד אישור שקילות- זאת כל עוד המוסד המעניק נתן גושפנקא לתואר.
בענייננו נראה כי בחינה של החומר ושל תמלול הראיון מגלה שלא ניתן לקבוע ברף הראייה המנהלית כי הליך הלימודים של התובעת היה בלתי תקין.
בבסיס ההחלטה שלא להעניק לתובעת אישור שקילות עמדו שלושה נימוקים. על נימוק אי ההתאמה, הודיעה המדינה בבג"ץ כי לא תעמוד. נבחן אפוא את שני הנימוקים האחרים:

הראשון הנו- חשד לפיו עבודת הגמר של התובעת לא הוכנה על ידה. חשד זה נומק בכך שבעבודה מופיע שימוש בלשון זכר. כמו כן נטען כי התובעת לא הראתה התמצאות בסיסית במחקר ובנקודות מהותיות בדרך ביצועו. במכתב מיום 11.1.06 שהוא מפורט יותר, נכתב כי התובעת אמנם ענתה לשאלות כלליות אולם לא גילתה התמצאות בכל הנודע לתהליך ההכנה בדגש על שיטת המחקר שבבסיסה. נאמר כי התובעת אמנם ידעה לומר כי מידע הועבר אליה מסניף רב בריח אולם לא ידעה לומר אילו נתונים. כמו כן אף שטענה ששאבה נתונים מהאינטרנט לא ידעה להצביע על איזה אתר. כמו כן נטען- התובעת לא התמצאה בנודע לשיטת המחקר לרבות הליך הפצת השאלונים ועיבוד הנתונים ולא זכרה מה היו מסקנות העבודה וממצאיה.
כאמור- אנו בוחנים את זכאותה של התובעת לאישור שקילות בהתאם לנתונים שבידינו שהם בעיקרם תמליל הראיון ועבודת הגמר גופה. יובהר כי אלו בדיוק הנתונים שעמדו בפני
הגף בבואו לקבל את ההחלטות המנהליות שהוזכרו. יובהר כי המסמכים האמורים הם ההחלטות המנהליות הנתונות לביקורת שיפוטית ולאופן בו נוסחו ונומקו חשיבות משמעותית.
הטענה שהתובעת לא גילתה התמצאות במחקר ובדרך ביצועו בדגש על שיטת המחקר ותהליך ההכנה- אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם התשובות שנתנה התובעת במהלך הריאיון:
כך, בפי התובעת תיאור קוהרנטי ומשכנע של המוטיבציה הבסיסית לבחירת הנושא והאופן בו הגיעה לכתיבת עבודה על החברה. בעמוד 8 שורה 29 ואילך מתארת התובעת בפירוט את התהליך כולו לרבות העובדה שהתקשרה לכמה חברות על מנת לבחון את האפשרות לשתף פעולה; העובדה שסניף של חברת רב בריח שוכן בקרבה רבה למקום עבודת,
פגישתה עם הנציגה בסניף וקבלת חומרים ממנה ומסניפים אחרים ועוד. הכול כאמור באופן שנשמע אותנטי ומשכנע.
הנימוק לפיו התובעת לא גילתה התמצאות בכל הנודע לתהליך ההכנה אינו מגובה אפוא בחומר הראיות.

העובדה שהתובעת לא זכרה אלו חומרים בדיוק הועברו והאם הועברו גם מסמכים פיננסיים אינה מקהה את העובדה שמדובר בתיאור אמין והגיוני של תהליך בחירת הנושא והשגת החומר. גם העובדה שהתובעת לא זכרה באילו אתרי אינטרנט נעזרה- אינה מעלה או מורידה לדעתנו.
אשר לשיטת המחקר והליך הפצת השאלונים. גם כאן עיון בתמליל הריאיון מעמוד 9 שורה 30 בערך, מלמד כי התובעת נתנה תשובות ברורות ואמינות. התובעת מפרטת כיצד חיברה את השאלון וחילקה אותו ליד הקריון בחנות בשם שזר. היא גם מסבירה את המניעים ההגיוניים לבחירה במיקום האמור. כמו כן היא מציינת שחילקה כמאה שאלונים. תשובות אלו, ככלל, עולות בקנה אחד עם האמור בעבודה עצמה למשל בעמוד 47.
בנוסף התובעת מסבירה היטב ובגילוי לב כי את מלאכת העיבוד הסטטיסטי של התשובות וכן את הקלדת העבודה והדפסתה- מסרה למישהי אחרת בעלת ידע טכני נדרש.
אין מנוס אפוא מן הקביעה כי המסקנה לפיה התובעת לא התמצאה בנודע לשיטת המחקר לרבות הליך הפצת השאלונים ועיבוד הנתונים-
איננה נכונה.
גם הקביעה לפיה התובעת לא התמצאה במסקנות העבודה או ממציאה אינה מגובה בראיות. אכן התובעת ענתה בכנות כי אינה זוכרת את מסקנות העבודה אולם משנשאלה בפירוט באשר לשאלה מה רצתה לבדוק- ענתה בעמוד 11 שורה 1 תשובה סבירה לחלוטין אשר עולה בקנה אחד (פחות או יותר) עם האמור בעבודה).
נציין לדידנו בראייה כוללת של הדברים- העובדה שהתובעת לא ידעה לומר מה היו מסקנות העבודה אולם זכרה באופן משכנע את כל הפרטים שציינו מעלה- דווקא מחזקת את הרושם כי התשובות היו אמינות ולא תוצאה של הכנה מוקדמת לראיון.
אשר לניסוח העבודה בלשון זכר. אכן פעם אחת ויחידה בעבודה נוסח משפט בלשון זכר. בהקשר זה אנו סבורים כי הנימוק שנתנה התובעת לפיו מדובר ככל הנראה בטעות הקלדה של צד שלישי לו מסרה את העבודה להקלדה הינו סביר לחלוטין. אשר לשימוש בלשון רבים - ראשית מדובר לעתים במטבע לשון מקובלת גם כשמדובר בכותב יחיד. שנית, בענייננו המדובר בעיקר בפרק העוסק בדו"חות השנתיים של החברה. לא מן הנמנע כי התובעת העתיקה את הביאורים המקוריים לדו"חות או שייבאה קטע זה בשלמות ממקור אחר. אין הדבר מעיד כי העבודה כולה או המחקר שבבסיסה לא נערך על ידי התובעת.
משאלו הנימוקים המנהליים ומשעה שנימוקים אלו הנם בלתי סבירים מתוך הראיות המנהליות עצמן- אנו קובעים שלא הוכח ברף הראייתי הנדרש כי עבודת הגמר של התובעת לא הוכנה על ידה.
נדגיש- עיון בעיני הדיוט בעבודת הגמר מלמד כי אין מדובר בעבודה אקדמית ברמה גבוהה. זאת בהיבטים רבים כגון מבנה, ניסוח, בהירות, שילוב מקורות וכד'. עם זאת כאמור רמתה האקדמית של העבודה אינה השיקול העומד על הפרק ויש להקפיד כי ההחלטה המנהלית לא תערבב מין בשאינו מינו בהקשר זה.
הנימוק השני הנו חוסר היכרות בסיסית עם הקורסים אותם טענה התובעת שלמדה. יש להודות כי התובעת לא גילתה בקיאות רבה בקורסים ובתכניהם. עם זאת כפי שכתבנו בעבר ההיכרות עם פרטי הקורסים מהווה לדידנו נימוק מסייע בלבד במקרים בהם החשד בנוגע לעבודת הגמר הוא סביר או מבוסס. לעומת זאת במקרה שלנו כאשר התובעת ענתה באופן מוצדק וסביר על השאלות הנוגעות לעבודה הרי שמשקלו של נימוק זה הוא קטן. בהקשר זה המדינה הודתה בעבר בהליכים אחרים כי אף היא נתנה את עיקר המשקל לעבודת הגמר.
בעניינו התובעת ניסתה לענות לשאלות הנוגעות לקורסים ואף הציגה בראיון רשימה מטעמה בה ציינה את המטלות והדרישות השונות. כמו כן ענתה תשובה הגיונית שלאלה מהו פלח שוק (עמ' 8 שורה 9) וענתה בעמודים הראשונים תשובות הגיוניות וסדורות למדי בנוגע להליכים הטכניים של הרישום והקבלה ללימודים, העובדה שנכשלה במבחן בקורס ועשתה אותו שוב, איך ומתי צילמה חור ועוד. התובעת נשאלה מספר מועט של שאלות בנוגע לתכני הקורסים ולמושגי יסוד. נראה לנו סביר בהקשר זה כי חלוף הזמן יעמעם במשהו את זכרונה של התובעת. נדגיש עוד כי צוות המראיינים במקרה זה לא הקשה רבות על התובעת ולא ביקש להרחיב עוד אלא הסתפק במספר קטן יחסית של שאלות ומייד עבר לנושא עבודת הגמר.
גם אם איננו מסכימים עם טענת התובעת כי הייתה חובה להורות לה לרענן את החומר וגם אם אנו קובעים כי השאלות שנשאלה היו ברף הסביר וההוגן והבקיאות שגילה בהן הייתה לכל היותר בינונית- הרי שכאמור בנסיבות הכוללות של המקרה נראה כי משקלו של נימוק זה אין בו די כדי להצדיק את ההחלטה שלא לתת לתובעת אישור שקילות.
אשר לשאלת ההתיישנות- איננו מוצאים נימוק של ממש לטענת התובעת כי התביעה לא התיישנה כלל. טענה זו נטענה בעלמא וללא תימוכין. על התביעה יחולו אפוא כללי ההתיישנות הרגילים.

סוף דבר
התביעה מתקבלת במובן זה שעל המדינה להעניק לתובעת את הזכויות הנוגעות לאישור שקילות התואר- זאת מהיום ואילך ועד שבע שנים למפרע מיום הגשת התביעה.
בנוסף תשתתף המדינה בשכ"ט והוצאות התובעת בסך של 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ז, (20 יוני 2017
)
, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.









נציג ציבור (עובדים)

אייל אברהמי
, נשיא


נציג ציבור (מעסיקים)







תעא בית דין אזורי לעבודה 2990/09 שרונה אופיר נ' משרד החינוך ואח', משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 20/06/2017)