פסקי דין על מרינה בלבר | פסקי דין על ולדימיר שר | פסקי דין על אלכסנדר לבקוב

14107-07/14 סעש     20/06/2017




סעש 14107-07/14 מרינה בלבר, ולדימיר שר נ' אלכסנדר לבקוב








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע

סע"ש 14107-07-14
סע"ש 60498-06-14


20 יוני 2017

לפני: כב' שופט
,


משה טוינה

נציג ציבור (עובדים) מר דוד פטיטו
נציג ציבור (מעסיקים) מר אשר רפפורט

התובעים:
1. מרינה בלבףך

2.
ולדימיר שר
ע"י ב"כ: עו"ד יורם מזוז




-

הנתבע
:


אלכסנדר לבקוב
ע"י ב"כ: עו"ד אילן צינמן
פסק דין
1.
מר שר ולדמיר (להלן: "התובע") והגב' בלבר
ד מרינה (להלן: "התובעת") הם בני זוג אשר הועסקו במפעל לייצור רהיטים שבבעלותו של אלכסנדר לבקוב
(להלן: "הנתבע").

הרקע העובדתי וטענות הצדדים:

2.
התובעת התקבלה לעבודה בשירות הנתבע כתופרת, ביולי 2005. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובעת, בסוף יולי 2013.


התובע התקבל לעבודה בשירות הנתבע כנגר וצבע באפריל 2009. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו באוגוסט 2013, בעקבות הוראת רופא תעסוקה האומרת כי התובע איננו כשיר לעבוד בנגרייה.

3.
ביולי 2014 הוגשה התביעה מושא

פסק דין
זה. בכתב התביעה המתוקן[1]
, שהוא הבסיס לטענות התובעים בפני
נו היום, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה; דמי חגים; החזר הוצאות ביגוד; ופיצויים על פיטורים שלא כדין. במסגרת כתב התביעה המתוקן, ביקש התובע לחייב את הנתבע
בפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה, דמי חגים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לפנסיה, גמול בגין העסקה בשעות נוספות ופיצויי פיטורים.

4.
נאמר מיד כי, בפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 18.6.2017, חזרו בהם התובעים מתביעותיהם לתשלום דמי חגים[2]
; והתובע חזר בו מהתביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה[3]
. על רקע זה, התביעה בעילות אלה נדחית, מבלי להזדקק לטענות הצדדים ביחס לרכיבי התביעה המצוינים לעיל (התביעה לדמי חגים והתביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה).

5.
בעקבות הגשת תביעת התובעים, הגיש הנתבע תביעה שכנגד[4]
ובה דרש השבת פיצויי פיטורים ששילם לתובע בסך של 5,750 ₪, ופיצוי על אובדן הכנסות בעקבות סיום הקשר עם התובע. לעניין זה טען הנתבע בכתב התביעה שכנגד כי:

"11.
ביום 14/08/2013 נבדק הנתבע ע"י ד"ר ווסטפריד בוריס, אשר קבע בחוות דעתו,
באופן חד וברור, כי התובע מוכר לו מהעבר, וכי בעבר נאסר עליו במפורש להיחשף לחומרי צבע ולכות, וכי התובע פעל להסתיר מידע חיוני זה עת קבלתו לנגריה, בכך העמיד את עצמו במצב של חשיפה מסוכנת לצבע ולכות, וכי דרישתו לפיצויי פיטורין עקב החמרת מצב רפואי אינה מוצדקת בנסיבות אלה.

12.
לנוכח המלצות חד-משמעיות כי חל איסור להעסיק את הנתבע בנגריה, נאלץ התובע לסיים את עבודתו לאלתר, תוך שהוא נותר בנגריה ללא צבעי, זאת שעה שמונחת בפני
ו הזמנות עבודה כאמור.

13.
התובע יטען, כי אילולא מסר הנתבע לתובע מידע אודות איסור חשיפתו לחומרי צבע ולכות, לא היה מקבלו לעבודה.

14.
במצב דברים כפי שנוצר, מצא תובע את עצמו נעדר עובד חיוני, בכך נחשף לנזקים כלכליים כבדים בשל היעדר צבעי מנוסה, אשר כאמור התפטר במפתיע".

6.
מטעמי יעילות, אין בדעתנו לפרט את טענות הצדדים בעילות התביעה השונות ובתביעה שכנגד; ואת תשובת הצד שכנגד לאותן טענות. בהתאם ניגש לפרק דיון והכרעה של פסק הדין שבו יפורטו טענות הצדדים בעילות השונות.

דיון והכרעה:

7.
את הדיון בתביעת התובעים ובתביעה שכנגד, נקיים בסדר הבא: נפתח בתביעת התובעים, בתביעה לפיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד. משם נפנה לתביעת התובעת לדמי ביגוד ולפיצוי בטענה לפיטורים שלא כדין. את הדיון בתביעת התובעים נסיים בתביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ולפיצויי פיטורים. לבסוף נבחן את תביעת הנתבע/התובע
שכנגד, להחזר פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע ולפיצוי בגין אובדן הכנסות בגין סיום העסקתו בעקבות סיום הקשר בין הצדדים.

התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד:

8.
חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") קובע בסעיף 1 את חובת המעסיק למסור לעובד "לא יאוחר מ-30 יום מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו... הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד, לפי הוראות חוק זה".


סעיף 5 לחוק האמור מסמיך את בית הדין לפסוק פיצויים במקרה של הפרה של הוראות החוק "אף אם לא נגרם נזק ממון", בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.

9.
בענייננו אין מחלוקת כי הנתבע לא מסר לתובעים, בתוך 30 יום ממועד קבלתם לעבודה ולאורך תקופת העבודה, הודעה ובה פירוט תנאי העסקה כמפורט בחוק[5]
. בהקשר זה נשאל הנתבע והשיב:

"ש.
גם לא נתת הודעה לעובד מה התנאים שלו, כמה מקבל, באיזה תפקיד הוא עובד.
ת.
הייתה שיחה עם כל אחד, לא הייתה הודעה כתובה, אבל שיחה עם כל אחד בעל פה".

10.
בפסק הדין ע"ע 154-10, קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (להלן: "

פסק דין
שניידר") פסק בית הדין הארצי כי:


"חוק הודעה לעובד מטיל חובה על המעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב, ובה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים ככל שיחולו בתנאי העבודה.


הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו, אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו. לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.


הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, את הדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק
לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.


מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק (הדגשה שלי-ט.מ.)"[6]
.

11.
משלא נמסר לתובע ולתובעת הודעה על תנאי העסקה כנדרש בחוק הודעה לעובד, ומשטענת המעסיק לפיה הבהיר בעל פה לתובעת ולתובע את תנאי העסקתם במועד קבלתם לעבודה – איננה מהווה הגנה כאמור ב

פסק דין
שניידר, זכאים התובעים לפיצוי מכוח הוראות חוק הודעה לעובד.

12.
בנסיבות שלפנינו, בהתחשב בעובדה כי מדובר בתובעים אשר עלו לארץ בגיל מבוגר ובהתאם לפסיקה של פיצוי שנפסק בשל אי מתן הודעה לעובד במקרים אחרים[7]
, הרינו פוסקים לתובעת ולתובע, כל אחד בנפרד, פיצוי בסך של 5,000 ₪ בשל אי מתן הודעה לעובד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.


תביעת התובעת לדמי ביגוד:

13.
על פי כתב התביעה המתוקן, "הנתבע לא סיפק לתובעת בגדי עבודה כמתבקש; והתובעת מצידה נאלצה לרכוש לעצמה מכספה האישי בגדי עבודה ונעליים התואמות את אופי עבודתה". על רקע זה תבעה התובעת הוצאות רכישת ביגוד מכספה האישי, בסכום של 875 ₪ לכל שנה, ובסה"כ 7,000 ₪[8]
.

14.
נקצר ונאמר, כי זכותו של עובד לביגוד היא איננה נגזרת מהוצאות רכישת הביגוד לצרכי העבודה, אלא מחובת המעסיק לספק ביגוד לעובד, ולחילופין לשלם דמי ביגוד; וזאת מכוח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה במשק. על פי פסיקת בית הדין הארצי[9]
, הזכות לביגוד הינה זכות נלווית אשר איננה ניתנת לפדיון לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעסיק.

15.
אשר על כן התביעה לתשלום דמי ביגוד נדחית.


התביעה לפיצויים על פיטורים שלא כדין:

16.
לטענת התובעת היא זכאית לפיצויים על פיטורים שלא כדין, משפוטרה ללא שימוע. בהתאם, בסיכומי בא כוחה בפני
נו, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים
בסכום השווה לחמש משכורות.

17.
לטענת הנתבע אין ממש בתביעת התובעת לפיצויים על פיטורים שלא כדין. בהקשר זה טען הנתבע בכתב ההגנה כי קודם לפיטורי התובעת התקיימה שיחת שימוע ונערך פרוטוקול לאותה ישיבה, עליו סירבה התובעת לחתום[10]
.


אשר לסיבות הפיטורים טען הנתבע, כי בשל חוסר שביעות רצון מאיכות עבודתה של התובעת, בתקופה שבסמוך לפיטוריה, קיים עם התובעת מספר שיחות שבמהלכן ביקש ממנה לשפר את איכות עבודתה - אך ללא הועיל. הנתבע הוסיף, כי בעקבות דרישת הרשויות לסגירת העסק במיקומו דאז, נאלץ לצמצם את מספר התופרות שהעסיק ועל רקע זה ומשיקולים מקצועיים, נאלץ לפטר את
התובעת.

18.
הגרסה העובדתית של הנתבע הטוענת לקיומן של שיחות בהן הציג לתובעת את חוסר שביעות רצונו מעבודתה, כמו גם הטענה לפיה, דרשו הרשויות את סגירת העסק במיקומו דאז – מקובלת עלינו.

19.
בהקשר זה נציין כי דרישת הרשויות לסגירת העסק במיקומו דאז מעוגנת במוצגים שצירף הנתבע לתיק בית הדין[11]
; ובחקירתה אישרה התובעת את גרסת הנתבע, על שיחות בין הצדדים בהן ביקש הנתבע מהתובעת לשפר את איכות עבודתה[12]
.

20.
על רקע האמור לעיל, מקובלת עלינו טענת הנתבע כי בבסיס ההחלטה לפיטורי התובעת, עמד שיקול מקצועי ענייני – חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי של התובעת, והצורך בצמצום כוח העבודה בשל דרישת הרשויות שלא לאפשר את המשך קיומו של העסק במקומו דאז. עם זאת יש להבחין בין קיומן של שיחות אזהרה אשר הן הבסיס להחלטת הפיטורים, לבין קיום שימוע. בעוד שטענת המעסיק לשיחות אזהרה שקיים עם העובד ומהן מתעלם האחרון, יכולה להוות בסיס לעמדה האומרת כי שיקולים ענייניים עמדו בבסיס החלטת הפיטורים - שיחות האזהרה לכשעצמן אינן תחליף לשימוע.


21.
אין בידינו לקבל את גרסת הנתבע, לפיה ערך שימוע לתובעת קודם לפיטורים שבמהלכו הציג בפני
ה את הכוונה לסיים את העסקתה בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי ועל רקע הצורך בצמצום כוח אדם; וזאת מהטעמים הבאים:

א.
בסעיף 15 לכתב ההגנה המתוקן, טען הנתבע כי קודם לפיטורי התובעת התקיים "הליך שימוע כדין, בנוכחות עדים, במהלכו נמסרה לתובעת סיבת סיום ההעסקה, ניתנה הזדמנות לטעון טענות כנגד פיטוריה, אולם התובעת סירבה לחתום על פרוטוקול השימוע".


אותו פרוטוקול אליו מתייחס סעיף 15 לכתב ההגנה, לא הוצג; ובדיון ההוכחות שהתקיים ביום 18.6.2017, טען ב"כ הנתבע כי לא אותר. העדים שעל פי הנטען בכתב ההגנה נכחו בשיחת השימוע – לא הובאו לעדות בבית הדין.

ב.
בניגוד לגרסה בסעיף 15 לכתב ההגנה המתייחס ל שימוע שנערך לתובעת - התצהיר שהגיש הנתבע מפנה לשיחות שקיים הנתבע עם התובעת אשר במסגרתן הבהיר לתובעת, ככל שלא יחול שיפור בתפקודה המקצועי היא צפויה לפיטורים[13]
. יוצא מכאן כי בתצהירו זנח הנתבע את הטענה המופיעה בסעיף 15 לכתב ההגנה, לקיומה של שיחת שימוע, טרם מסירת הודעת הפיטורים לתובעת.

22.
כפי שנפסק, חובת השימוע היא חובה עצמאית וקיימת ללא תלות בשיקולים שהובילו את המעסיק להחלטה על פיטוריו של העובד. לפיכך, קיומם של שיקולים רלוונטיים לפיטורים אינם פוטרים את המעסיק מחובת השימוע. משמצאנו כי התובעת פוטרה מבלי שהתקיים שימוע כדין קודם לפיטורים, זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע.

23.
בקביעת גובה הפיצוי לתובעת, בעקבות המסקנה כי פוטרה ללא שימוע, יש לקחת בחשבון כי הפיטורים לא באו בהפתעה לתובעת וניתנה לתובעת האפשרות לשפר את תפקודה המקצועי, באותן שיחות אזהרה שקיים הנתבע קודם להוצאת כוונת הפיטורים לפועל. בנסיבות אלו יש לפסוק לתובעת פיצוי על אי קיום שימוע על הצד הנמוך; ובהתחשב בשכרה של התובעת (עובדת שעתית אשר הועסקה בשכר מינימום בהיקף של כ-75% משרה), הרינו פוסקים לתובעת פיצוי בסך של 3,500 ₪ בלבד. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.


תביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות:

24.
בכתב התביעה המתוקן ביקש התובע לחייב את הנתבע בגמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום של 3,272 ₪[14]
. בהקשר זה טען התובע, כי ערך בזמן אמת רישום של שעות העבודה והתאמה בין תלושי השכר לבין רישומי הנוכחות שבידו מגלים כי עבד שעות נוספות, מבלי שקיבל תמורתן את הגמול הקבוע בחוק[15]
.

25.
בטרם נפנה לבחינת תביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, נציין כי בתצהיר עדות ראשית שהגיש הנתבע, הודע הנתבע כי התובע זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, בסכום של 1,029 ₪[16]
.

26.
נקצר ונאמר, כי בכפוף להודעת הנתבע לפיה זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות בסכום שבו הודה בתצהיר עדות ראשית מטעמו – דעתנו היא כי יש לדחות את התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, וזאת מהטעמים שנפרט מיד.

27.
מהעדויות ששמענו עולה, כי רישום שעות העבודה במקום עיסוקו של הנתבע, נעשה על ידי העובדים עצמם, אשר בתום כל חודש דיווחו למזכירה שבמקום העסק על שעות העבודה שעבדו במהלך אותו חודש. בהקשר זה נפנה לעדותה של התובעת אשר נשאלה לגבי האופן שבו נערך רישום שעות העבודה במקום עיסוקו של הנתבע והשיבה:


"ש.
אני מציג לך מחברת, את מכירה אותה?

ת.
כן.

ש.
פה רשומות שעות של כל עובד שעבד.

ת.
כן.

ש.
את יודעת מי רשם את זה, של מי כתב היד?
ת.
כתב היד לא כל כך מכירה, אבל אני חושבת שהגברת שהייתה אצלנו מנהלת חשבונות, אנחנו רשמנו לבד ואחר כך נתנו את כל הדף הזה והיא עשתה את החשבון כמה מגיע לנו משכורת (הדגשה שלי-ט.מ.) [17]
".

ובהמשך:

"ש.
איך ידעו כמה שעות עבדת?
ת.
אני בסוף יום בבית, אני באתי הביתה כתבתי כל יום כמה עבדתי ביום הזה. בסוף חודש אני ידעתי כמה שעות אני עבדתי ואני דיברתי עם הפקידה וכמה שעות היא כתבה. השעון אצלנו לא היה. אמרתי הרבה פעמים שצריך שעון, אבל זה היה טוב לבעל הבית (הדגשה שלי-ט.מ.)[18]
".

28.
הרישום במחברת המדוברת שהוצגה בפני
בית הדין ותלושי השכר, מלמדים כי הרישום נעשה תוך הבחנה בין שעות רגילות לשעות נוספות, וכך גם הדבר מוצג בתלוש השכר, אשר מבחין בין שעות נוספות לשעות רגילות.

29.
משנמצא כי התובע הוא שדיווח על שעות עבודתו מידי חודש ודיווח זה הוא ששימש בסיס לתשלום השכר - אין בידינו לקבל את גרסת התובע אשר טוען היום לקיומו של דיווח נוכחות שונה מזה שהציג לנתבע בזמן אמת ושעל בסיסו מושתתת התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות.

30.
לאור האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות, כמפורט בהודעתו בסכום של 1,029 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013.


תביעת התובע לפיצויי פיטורים:

31.
בתחילת אוגוסט 2013 הציג התובע לנתבע אישור רופא תעסוקתי מיום 8.8.2013 ולפיו:

"לאור מצבו הבריאותי של מר ולדמיר שר, אינו כשיר עוד לעסוק בנגרות או בצביעת רהיטים".

בעקבות הצגת האישור האמור, פנה הנתבע לרופא תעסוקתי מטעמו אשר בדק את התובע ביום 14.8.2013; ובמכתב המופנה לנתבע קבע כי על פי חוות דעתו:

"אין הצדקה להכיר בהפסקת עבודתו של מר שר כהפסקת עבודה על רקע המלצת רופא תעסוקתי, זאת לנוכח הסתרת מידע רפואי חיוני עת קבלתו לעבודה מפעל 'דרים'"[19]
.

בפועל, יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו באמצע אוגוסט 2013, על רקע הוראת הרופא התעסוקתי.

32.
על רקע סיום הקשר בין הצדדים, הוגשה תביעת התובע לפיצויי פיטורים, ובנסיבות המפורטות לעיל בהן הקשר בין הצדדים נפסק ביוזמת התובע, לאור האישור הרפואי - יש לבחון את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים במסגרת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") ולפיו:

"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא... ולאור הממצאים הרפואיים תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".

33.
על פי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים המצוטט לעיל, עולה כי הזכאות לפיצויי פיטורים לעובד המתפטר בשל סיבה רפואית, מותנה בקיומו של קשר סיבתי בין ההחלטה של העובד לסיים את הקשר עם מעסיקו, למצבו הבריאותי. עמדה שקיבלה ביטוי בפסק הדין בעניין טוטונאור בע"מ, ששם נקבע כי:


"על מנת שיקויים בהתפטרות התנאי שהיא באה לרגל מצב בריאותו של העובד, אין כל הכרח בכך שמצב הבריאות ימנע בעד העובד כל אפשרות להמשיך בעבודתו או שיכביד על עבודתו ועל בריאותו מעבר לרגיל; די בכך שיהיה קשר סיבתי בין מצב הבריאות ובין ההתפטרות. קשר סיבתי זה צריך שיהיה המניע להתפטרות, או אחד המניעים הממשיים...[20]
".

34.
בעדותו סיפר הנתבע, כי התובע בחר לסיים את עבודתו בשירותו, בעקבות דרישה להעלאת שכר שנדחתה. טענה שאליה בחר התובע שלא להתייחס. על רקע זה, את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הבריאותי של התובע לבין ההתפטרות, מבקשים אנו לבחון לאור גרסת הנתבע ועל פי עדות התובע בפני
נו.

35.
מעדותו של התובע בפני
נו עולות העובדות הבאות:

קודם לעבודתו בשירות הנתבע, סיים את עבודתו במקום העבודה הקודם כנגר וצבע רהיטים, גם כן מסיבה רפואית[21]
. בהקשר זה נשאל התובע והשיב:

"ש.
אתה רוצה להגיד שקודם לעבודה אצל אלכסנדר לא יצאת עם אישור של רופא תעסוקתי בגלל לכה?
ת.
אני קיבלתי מכתב שאני לא יכול לעבוד כצבעי בעבודה שם, אחרי שנה שהייתי באבטלה מלשכת עבודה, קיבלתי מהנתבע ואני אמרתי שאני רוצה לעבוד כנגר, זהו, אני רוצה נגר ועבדתי כנגר..." [22]
.

בעת קבלתו של התובע לעבודה בשירות הנתבע, ועד למתן אישור הרופא התעסוקתי, לא הודיע התובע לנתבע על קיומה של מגבלה רפואית האוסרת עליו לעבוד בנגרייה ובצביעת רהיטים.

לבסוף נציין כי מעדות התובע עולה עוד, כי גם בעבודתו הנוכחית אליה התקבל לאחר סיום עבודתו אצל הנתבע, עובד התובע בנגרייה (מטבחי נובל) בצביעת רהיטים. בהקשר זה נשאל התובע והשיב:

"ש.
שהלכת לנובל מטבחים היית צבעי?
ת.
לא. לא. היה שם צבעי אחד, צבעי אחר, אני לא הייתי צבעי. אני הייתי עוזר צבעי. אני בכלל לא להיכנס בפני
ם בכלל, אני עבדתי רק בחוץ"[23]
.

36.
יוצא מכאן כי חרף קיומו של מגבלה רפואית שבגינה נאסר על התובע לעבוד בנגרייה ובצביעת רהיטים, עבד ועובד התובע מבחירה אישית בעבודות נגרות ובצביעת רהיטים; ולפיכך אין קשר סיבתי בין המגבלה הרפואית ממנה סובל התובע ובשלה הוא מנוע מלעבוד בעבודות נגרות וצביעת רהיטים, לבין החלטתו לסיים את עבודתו בשירות הנתבע; הדברים הם בבחינת קל וחומר, משלא נסתרה גרסת הנתבע לפיה הסיבה להתפטרות התובע היא סירובו להעלות את שכר התובע כפי שהתבקש.

37.
בהעדר של קשר סיבתי בין המצב הבריאותי של התובע להחלטה על סיום עבודתו בשירות הנתבע - אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים בעקבות סיום עבודתו בשירות הנתבע – והתביעה לפיצויי פיטורים נדחית.


התביעה שכנגד:

38.
במסגרת התביעה שכנגד, ביקש הנתבע/התובע שכנגד, לחייב את התובע/הנתבע שכנגד, בהחזר כספי פיצויי פיטורים ששילם ובפיצוי על אובדן הכנסות בעקבות סיומם של יחסי עובד מעסיק בין הצדדים.

39.
נקצר ונאמר, כי לא מצאנו ממש בתביעה שכנגד; וזאת מהנימוקים הבאים:

א.
שלא כטענת הנתבע, לא שילם הנתבע לתובע פיצויי פיטורים, אלא להבדיל, שחרר כספים הבאים על חשבון פיצויי פיטורים במסגרת הסדר פנסיה (הראל גלעד פנסיה) שנערך לתובע.

ב.
כידוע, אין המעסיק רשאי למשוך את הכספים שהופקדו בתוכנית פנסיה לטובת העובד, לרבות כספים הבאים על חשבון פיצויי פיטורים עם סיום הקשר שבין הצדדים.

ג.
אשר על כן, אין לחייב את התובע/הנתבע שכנגד, בהחזר הכספים שהופקדו בקרן הפנסיה, לרבות כספי הפיצויים ושוחררו לטובת התובע עם סיום הקשר שבין הצדדים.

ד.
לטענת הנתבע/התובע שכנגד, אילו היה התובע/הנתבע שכנגד מוסר את המידע הרפואי הרלוונטי בשלב קבלתו לעבודה, לא היה הנתבע/התובע שכנגד, מתקשר איתו בחוזה עבודה וממילא לא היה נגרם נזק בעקבות סיום הקשר בין הצדדים. לפיכך טוען הנתבע/התובע שכנגד, כי הוא זכאי לנזק שנגרם לו כתוצאה מסיום הקשר שבין הצדדים.

ה.
לטעמנו, בשים לב לתקופה שחלפה בין מועד קבלתו של התובע/הנתבע שכנגד לעבודה (כארבע שנים), לבין מועד סיום הקשר בין הצדדים – לא ניתן לקשור בין הנזק לו טוען הנתבע/התובע שכנגד בעקבות סיום הקשר בין הצדדים להסתרת המידע הרפואי הרלוונטי בעת קבלתו של התובע לעבודה.

ו.
זאת ועוד. לטענת התובע/הנתבע שכנגד, בשל סיום הקשר שבין הצדדים, ירדו הכנסות הנגרייה בסכום כולל של 151,067 ₪ בחודשים ינואר עד אוגוסט 2013, לסכום של 56,833 ₪ במחצית השניה של שנת 2013. הנתבע/התובע שכנגד, מייחס את הירידה בהכנסות להפסקת עבודתו של התובע אשר מנע ממנו קבלת עבודות נגרות המחייבות צביעה[24]
.

ז.
לדעתנו הטענה כי הפגיעה בהכנסות הנתבע היא כתוצאה מסיום העסקתו של התובע - הינה טענה חסרת בסיס. זאת משטענה זו מתעלמת מגרסת הנתבע על הצורך בצמצום כוח העבודה בשל הוראת הרשויות לסגור את העסק במיקומו דאז. לפיכך הטענה לקיומו של נזק כתוצאה מסיום הקשר שבין הצדדים – לא הוכחה.

40.
לאור האמור, התביעה שכנגד נדחית על כל חלקיה.



סוף דבר:

41.
מהמקובץ עולה כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:


א.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪.

ב.
פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע בסך של 3,500 ₪.

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין.

42.
בנוסף על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.
ב.
הפרשי גמול בגין העסקה בשעות נוספות, בסך של 1,029 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013.

43.
משהתקבלה התביעה רק בעקבות הליך הוכחות ומשנדחתה התביעה שכנגד שהוגשה נגד התובע רק בעקבות הגשת התביעה על ידי התובעים, בסכום בסדר גודל של 100,000 ₪, הרינו פוסקים לתובעת ולתובע, כל אחד בנפרד, הוצאות בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.


ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ז,
(
20 יוני 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.





נציג עובדים-
מר דוד פטיטו

משה טוינה
, שופט

נציג מעסיקים –
מר אשר רפפורט

[1]
שהוגש ביום 26.5.2015.
[2]
עמ' 6 לפרוטוקול שורה 8, שורות 17-18.
[3]
עמ' 6 לפרוטוקול שורה 7.
[4]
מיום 6.11.2014.
[5]
לעניין זה ראה סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת, ובה פירוט העניינים שיש לפרט בהודעה.

[6]
פסקה 10 לפסק הדין.
[7]
ראה לדוגמא, בר"ע 31443-03-16, א. מ.י. אוזן בניה בע"מ נ' אורן אברהם (ניתן ביום 4.4.2016), ובה נדחתה בקשת רשות ערעור על

פסק דין
של בית הדין האזורי בתל אביב ובו חייבה המעסיקה בפיצוי בסך של 5,000 ₪ בשל אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודתו.
[8]
סעיפים 43-46 לכתב התביעה המתוקן.
[9]
ראה לדוגמא, ע"ע 549/07, דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ ואח', פסקה 10 לפסק הדין.
[10]
סעיפים 15 ו-41 לכתב התביעה המתוקן.
[11]
מוצגים נ/3 ו-נ/4 לתיק המוצגים של הנתבע - כתב אישום על ניהול עסק ללא רישיון והתנגדות הרשות המקומית לניהול עסק מסוג נגרייה ומרפדיה ברח' הגנן 2 באר שבע.
[12]

"ש.
זה נכון שאלכס הזמין אותך פעמיים למשרד וניסה להגיד לך שהוא רוצה שתעבדי יותר טוב, אמרת קודם שהיו לך שיחות איתו. נכון שזה היה פעמיים במשרד...ת. פעם אחת אני זוכרת במשרד ש. ומה הוא אמר לך? ת. בדיוק מילה במילה לא יכולה לזכור. הוא אמר שיש פחות עבודה, את לא עובדת כל כך מהר, לא כל כך טוב, סיפרתי לו למה אני עובדת ככה והמשכתי לעבוד ש. הוא אמר לך שאם זה ימשך הוא חייב לפטר אותך, מה אמרת לו כשהוא אמר לך את זה? ת. הרגשתי שיכול להיות שיפטרו אותי, אבל אני לא יכולה לעבוד יותר ממה שאני עובדת, יותר מהכוחות שלי". עמ' 11 לפרוטוקול שורה 24 עד עמוד 12 שורה 3.

[13]
סעיף 9 לתצהיר הנתבע, שם מצהיר הנתבע כדלקמן: "יחד עם זאת, דיברתי עם התובעת לפחות פעמיים במשרדי באופן רציני, והרבה פעמים בעמדת העבודה שלה. אמרתי לה שאפטר אותה אם לא תשתפר, ולא תשנה את הגישה השלילית שלה לעבודה".
[14]
סעיף 69 לכתב התביעה המתוקן.
[15]
סעיפים 67 ו-68 לכתב התביעה המתוקן.
[16]
סעיף 23 לתצהיר הנתבע: "... נעשתה בדיקה של הנהלת חשבונות שלי והם הגיעו למסקנה כי הוא אכן זכאי לתוספת של 1,028.84 ₪".
[17]
עמ' 7 לפרוטוקול שורות 26-32.
[18]
עמ' 13 לפרוטוקול שורות 2-5.
[19]
סעיף 9 לתצהירו של ד"ר ווסטפרייד, נספח 6 לתיק המוצגים של הנתבע.
[20]
דב"ע לג/3-8, טוטונאור בע"מ נ' אליהו לפידות.
[21]
עובדה שבאה לביטוי במכתבו של ד"ר ווסטפריד אשר כותב "כמו כן נמצא סיכום מידע רפואי ובו אבחנות כפי שמתוארות בסעיף 3 דלעיל, אבחנות אלה אובחנו לפני מספר שנים, קודם לקבלתו לעבודה במפעל 'דרים'. לדבריו של מר שר, לפני כחמש שנים נבדק במרפאה תעסוקתית של קופ"ח לאומי על ידי, וקיבל המלצה להימנע מחשיפה לחומרי צבע ולכות, המלצה אשר אף היא ניתנה על ידי..." נספח 9 לתיק מוצגי הנתבע.

[22]
עמ' 14 לפרוטוקול שורות 23-26.
[23]
עמ' 15 לפרוטוקול שורות 10-12.
[24]
סעיפים 18 ו-19 לכתב התביעה שכנגד.







סעש בית דין אזורי לעבודה 14107-07/14 מרינה בלבר, ולדימיר שר נ' אלכסנדר לבקוב (פורסם ב-ֽ 20/06/2017)