פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל | פסקי דין על נג'יב נסראלדין

28127-02/16 תוב     22/06/2017




תוב 28127-02/16 ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל נ' נג'יב נסראלדין








בית משפט השלום בקריות


תו"ב 28127-02-16 ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל
נ' נסראלדין




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





לפני
כבוד השופטת
אלואז זערורה-עבדאלחלים


המאשימה

ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל



נגד


הנאשם

נג'יב נסראלדין



החלטה


לפניי בקשה להורות על ביטול כתב האישום נגד הנאשם מחמת הגנה מן הצדק.

כתב האישום

נגד הנאשם הוגש ביום 14.2.16 כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע שימוש במקרקעין ללא היתר, כאשר השימוש טעון היתר – עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"); ועבירה של ביצוע שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר או תכנית- עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה.

על פי עובדות כתב האישום החל מיום 24.8.15 או בסמוך לכך, עושה הנאשם שימוש בסככה מקונסטרוקציית ברזל בשטח של 100 מ"ר (להלן: "הסככה"), כדיר צאן, הטעון היתר, ללא היתר ובסטייה מתכנית. הסככה הוקמה על מקרקעין הידועים כגוש 19225, חלקה 1, מגרש 1/22/2, ביישוב כסרא (להלן: "המקרקעין"), שבבעלות משפחת הנאשם. על המקרקעין חלה תכנית מפורטת ג/8060, לפיה ייעוד הקרקע הינו למגורים.

בדיון שהתקיים בפני
י ביום 30.11.16, וטרם נשמעה תשובת הנאשם לכתב האישום, העלה הנאשם מספר טענות אשר יש בהן לשיטתו, בכדי להביא לביטול כתב האישום נגדו מחמת הגנה מן הצדק ובין היתר טען לשיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום; הסתמכות על הבטחה שניתנה על ידי הרשויות ואכיפה בררנית. בעקבות הדיון הוגשו טענות הצדדים בכתב.

טענות הצדדים


הנאשם טען כי כתב האישום מושא תיק זה, הוגש נגד הנאשם בשיהוי בלתי סביר, כאשר השימוש בסככה הנטענת בכתב האישום נעשה משך 15 שנים לכל הפחות. בעניין זה, הפנה הנאשם לאישור המועצה המקומית, כי על פי צילום אוויר, הסככה קיימת עוד מלפני שנת 2002


(האישור הנ"ל הוגש לתיק). המאשימה לא העלתה כל טענה נגד הנאשם ולא נקטה בהליכי אכיפה משך שנים רבות.

הנאשם הסתמך, לגרסתו,
על אישור שניתן לו על ידי
הרשות המקומית כסרא סמיע. באישור שהוגש מטעם המועצה המקומית כסרא סמיע
(להלן: "האישור"), בו, בין היתר, מאשרת המועצה, כי על פי צילום אוויר, הסככה מושא תיק זה קיימת מלפני שנת 2002, ומשמשת למטרה ביתית. עוד טען הסניגור כי מאישור זה עולה כי אין למועצה התנגדות לקיום הסככה מאחר והיא מחוזקת בצורה נכונה ואין בה מפגע תברואתי. לטענת הסניגור, הנאשם הסתמך על האישור הנ"ל, כאשר מדובר לדידו, בגוף שהנו רשות מנהלית על פי חוק, המהווה מקור אימון והסתמכות לכל אזרח מתושבי היישוב. על כן, גרס הסניגור כי העמדת הנאשם לדין בעוד שהוא הודרך והסתמך על עמדת המועצה המקומית, מקוממת ונוגדת את עקרונות הצדק הבסיסי.


המאשימה טענה בתגובתה כי דין טענות הנאשם להידחות. באשר לטענת השיהוי בהגשת כתב האישום – טענה ב"כ המאשימה כי אין כל בסיס עובדתי ומשפטי לטענת הנאשם כי עצם העובדה שהשתמש בסככה כ- 15 שנה מבלי שתנקוט המאשימה נגדו בהליך אכיפה, בכדי להצדיק ביטול כתב אישום זה. לטענת ב"כ המאשימה, הלכה היא כי בנוגע לעבירות לפי חוק התכנון והבניה, טענת שיהוי אינה יכולה לשמש כמחסום מפני הרשעת הנאשם. בהעבירה מושא כתב האישום התגלתה למאשימה רק במהלך חודש אוגוסט 2015, על רקע תלונה שהוגשה למאשימה, ובעקבותיה הוגש כתב האישום בחודש פברואר 2016. מכאן, היא טענה כי אין המדובר בשיהוי בלתי סביר בהגשת כתב אישום. השיהוי, ככל שאירע, היה
בשל
אי גילוי העבירה במועד מוקדם יותר, והדבר אינו יוצר מניעות.

באשר לטענת הנאשם להסתמכות על מכתב הרשות המקומית – טענה המאשימה כי לא ברור כלל באילו נסיבות ולמי ניתן האישור מטעם המועצה המקומית מים 20.9.15, אשר חתום על ידי אחראי רישוי עסקים, ואשר נטען מפי הנאשם כי הסתמך עליו, ככל הנראה, בנוגע לחוקיות השימוש בסככה. טענה זו אינה יכולה להישמע כטענה מן הצדק,
הואיל ואין מחלוקת כי אחראי על רישוי עסקים במועצה המקומית אינו אחראי על מתן היתרים בענייני תכנון ובניה, עניין המסור לידי הוועדה המקומית, שהנה המאשימה בתיק זה. הנאשם לא טרח להציג רישיון עסק לדיר. יתר על כן, טענה ב"כ המאשימה כי תמוה ביותר מתן אישור זה, כשבחומר הראיות מצוי מסמך אחר, קודם, שנשלח לנאשם עצמו, מיום 24.8.15 ואשר מתעד סיור במקום שנערך על ידי היחידה האזורית להגנה על הסביבה "פסגת הגליל", בהשתתפות אותו אחראי על רישוי עסקים החתום על האישור. מסיכום הסיור עולה כי דווקא אין מדובר בדיר ביתי אלא עסקי, המחייב רישיון עסק ומרחק מינימלי של 150 מ' מבתי המגורים. על מנת שיהיה ניתן לאשר דיר ביתי, על הנאשם לצמצם את המפגעים הסביבתיים כמפורט במסמך הנ"ל (הוגש לתיק זה ממצאי וסיכום סיור כאמור, חתום בידי מנהל היחידה האזורית להגנה על הסביבה). מכאן, לטענת ב"כ המאשימה, לא יכולה לקום בנסיבות העניין טענת הסתמכות מצד הנאשם, על אישור כלשהו מצד הרשות, ובהעדר היתר לשימוש בסככה כדיר מהוועדה המקומית. לא כל שכן, אין הוא יכול להישמע בטענה כי סמך על הרשות המקומית, בהעדר רישיון עסק לדיר מהמחלקה לרישוי עסקים מהמועצה המקומית. ב"כ המאשימה תמכה את טיעוניה לעיל בפסיקה רלוונטית, וכן התייחסה לפסיקה לה הפנה הסניגור וטענה כי אין היא עונה על נסיבות המקרה הנדון. יתר על כן, התייחסה ב"כ המאשימה למסגרת הנורמטיבית של טענת ההגנה מן הצדק והפנתה לפסיקה בעניין.


אציין כי בדיון שהתקיים בפני
י ביום 30.11.16 ניתנה אפשרות לנאשם
להגיש את טיענויו בעניין ביטול כתב האישום במסגרת בקשה מפורטת. יצוין כי בדיון העלה הנאשם טענה של אכיפה בררנית ללא שהובאו
לפניי נתונים עובדתיים שיש בהם בכדי לבססה. ניתנה לנאשם הזדמנות לטעון טענה זו בכתב ולצרף אסמכתאות להוכחתה במסגרת הבקשה הנדונה, אולם טענה זו נזנחה. בעקבות כך, לא עלתה כל התייחסות מטעם המאשימה בתגובתה לטענה זו. על כן, אין אני רואה מקום לדון בטענה לאכיפה בררנית במסגרתי החלטתי.


דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית- טענת ההגנה מן הצדק

דוקטרינת ההגנה מן הצדק עוגנה זה מכבר כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). הגנה מן הצדק חלה במצב שבו מחדליה או מעשיה
של הרשות יוצרים "מחסום" מפני העמדה לדין או המשך ניהול ההליך הפלילי. מכוח הוראה זו, רשאי נאשם לטעון כי הגשת כתב אישום או ניהולו של הליך פלילי נגדו עומדים "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". פסיקת בית המשפט העליון הדגישה כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק תיושם רק במצבים שבהם נוצרה פגיעה חמורה וקיצונית בנאשם, ובאותם מקרים ייעתר בית המשפט לבקשת נאשם ויבטל את כתב האישום (ראו: ע"א 2910/94 ארנסט נ' יפת, פ"ד נ(2) 221 (1996) (להלן: "עניין יפת").

בע"פ 2144/08 מונדרוביץ' נ' מדינת ישראל (14.1.10) צוין כי בעבר, הוגבלה תחולתה של דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" אך למצבים של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ולמצבים שבהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ראועניין יפת הנ"ל). אולם, אמות- מידה מצמצמות אלה הוחלפו במהלך השנים במבחנים מרחיבים יותר, תוך שנקבע כי ההגנה עשויה לחול בכל מקרה שבו "קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט" (
ע"פ 4855/02

מדינת ישראל נ' בורוביץ
, פ"ד נט(6) 776 (2005), (להלן: "ענין בורוביץ").


בעניין בורוביץ
נקבע המבחן התלת שלבי לבחינת יישומה של טענת ההגנה מן הצדק, והפעלת סמכותו של בית המשפט לבטל כתבי אישום: בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. בשלב השני, יבחן בית המשפט אם יש בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים שבו, משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. כאן מאזן בין האינטרסים השונים, תוך החלתם על הנסיבות של המקרה שלפניו.
על בית המשפט לייחס משקל, בין היתר,
לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות; לנסיבות האישיות של הנאשם לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם להליך הוגן, והנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על הרשות; ולשאלה האם הרשות פעלה בזדון או בתום לב במקרה הספציפי. בשלב השלישי, בודק בית המשפט אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים מלבד ביטולו של כתב האישום. ביטולו של הליך פלילי מחמת הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני שבית המשפט נזקק לו רק במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, ואף במקרים להוכיח עובדות המעידות כי מתקיים קשר סיבתי בין התנהגות הרשות לבין הפגיעה בזכויותיו.

טענת השיהוי בהגשת כתב האישום

בפתח דבריי אפנה לדברים שנאמרו יש ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, נו(3) 595 (2002), שם התייחס בית המשפט העליון לעניין שיהוי בביצוע פעולות אכיפה או פעולה מנהלית על ידי הרשות, באומרו:

"... כך למשל נבחן, האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך כלל. (...) אולם כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין ובמיוחד רשות הממונה על אכיפת חוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה באמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך כלל, בנסיבות של אי חוקיות ובמיוחד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, המנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה."
(ההדגשה שלי- א.ז)


בע"פ 1223/06 מוראני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה נפתלי" (6.2.2007) נקבע לגבי השיהוי בהגשת כתב אישום כי: "כאשר דנים בהשתהות של רשות באכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי אכיפת החוק לכשעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים". בנוסף, נאמר שם כי, אף אם נתגלה איחור בהתנהלות הרשות, אין די בכך בדי לחסום את דרכה של הרשות בהפעלת סמכויותיה , ובעניינינו אכיפת חוקי התכנון והבניה. קבלת טענת הנאשם לפיה שיהוי באכיפת החוק מכשיר בפועל עבירה מתמשכת ומונע מהרשות לבצע, גם אם באיחור, את חובתה לאכיפת החוק מנוגדת לאינטרס הציבורי. בין היתר, נקבע גם לגבי עבירה נמשכת כי אין במעשי נאשם המפר את הוראות חוק התכנון והבניה למשך תקופה ארוכה, כדי להכשיר את מעשיו, ולפטור אותו מלתת את הדין עליהם.
על סמך הנימוקים לעיל, אני דוחה את טיעוני הנאשם כי הגשת כתב האישום במועד האמור נעשתה בשיהוי אשר מחייב את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו.


טענת ההסתמכות על מכתב הרשות מהקומית

הנאשם טען כי המשיך בשימוש בסככה מאחר והוא הסתמך על אישור המועצה המקומית, שהינה רשות מנהלית על פי חוק. מנגד, המאשימה טענה כי
לא יכולה לקום בנסיבות העניין טענת הסתמכות מצד הנאשם שכן, מדובר באישור החתום על ידי אחראי על רישוי עסקים במועצה המקומית, אשר אינו אחראי ואינו מוסמך ליתן היתרים בענייני תכנון ובניה.

הכרעה בטענה זו, מחייבת דיון, לגופם של דברים, במהותה של הבטחה מנהלית. המונח "הבטחה מנהלית" מוגדר בספר- י' דותן, "הבטחה מינהלית לציבור", משפט וממשל, כרך ה (תש"ס) 465, 470, כאמור:


"הבטחה מינהלית היא מכשיר שפותח בפסיקה כדי לתת הגנה משפטית לציפיות האזרח בשורה של מצבים מגוונים שבהם נוצרת הסתמכות של הפרט עקב מעשים, מצגים או אמירות של גורמים בתוך הרשות המינהלית, שאינם בגדר חוזה פורמלי... כגון מכתב המופנה מסגן מנהל בית-ספר להורי כיתה מסוימת, מכתב שגורם מסוים בתוך המינהל הציבורי מפנה אל גורם מינהלי אחר בעניינו של העותר, 'סיכום ראיון' שעורך קצין בכיר בעקבות ראיון עם קצין זוטר, או אף אמירה בעל-פה של גורם חינוך מקומי להורים אחדים בבית-ספר..."
.

בבג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 (1975) "נקבע כי חובת הרשות לקיים את הבטחותיה המנהליות נעוצה בחובתה הכללית לנהוג בהגינות כלפי האזרח". יתר על כן, נקבעו בפסק הדים הנ"ל יסודותיה של ההבטחה המנהלית, אם יתקיימו במצטבר ניתן להכיר בקיומה של הבטחה מנהלית. על יסודותיה של ההבטחה המנהלית פורטו
נאמר בבג"ץ 7031/09 חניון אשקלון- חניונים ומפעלי תיירות בע"מ נ' רשות הטבע והגנים (22.7.14):

"בפסק הדין בבג"ץ 135/75
סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל

(1) 673 (1975),
נקבע כי להבטחות שנתנו רשויות מנהליות יש תוקף מחייב, כך ש"כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה – יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה" (שם, בעמ' 676). בפסיקה הוכרו תנאים שונים שקיומם נדרש על מנת שההבטחה המנהלית תהווה מקור לזכות בידי מקבל ההבטחה לאכוף על הרשות את קיום אותה הבטחה. כתנאי מקדמי על הטוען לזכות להראות כי ההבטחה ברורה ומפורשת וכי לא מדובר בהצהרת כוונות כללית בלבד (ראו, למשל,
בג"ץ 5853/04

"אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 6 (20.9.2004)). בגדר כך נדרש כי ההבטחה תכלול התחייבות מסוימת ומפורטת, וכי ההבטחה תהיה נטולת סייגים ולא תלויה בסיכומים נוספים (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג 319-317 (2013), (להלן: ברק-ארז)). בנוסף לתנאי המקדמי, נדרש הטוען להראות כי גם התנאים הבאים מתקיימים: ההבטחה ניתנה על-ידי בעל הסמכות לתתה; הייתה למבטיח כוונה להקנות לה תוקף משפטי; המבטיח הוא בעל היכולת לקיים את ההבטחה; אין צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה (ראו, למשל,
בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות, פ"ד לב

(3) 469 (1978);
בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח

(1) 694 (2003);
בג"ץ 10777/03

ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל [פורסם בנבו] (25.11.2009))"
. (ההדגשה אינה במקור- א.ז.)

ומכאן לעניינו -
כעולה מהפסיקה ומעיון באישור שהציג הנאשם, עליו לכאורה הסתמך לשימוש שעשה בסככה עד למועד זה– עולה כי אין המסמך עומד במבחני הפסיקה

כהבטחה מנהלית. מדובר באישור החתום על ידי גורם שאין בגדר סמכותו ליתן אישור על פי הוראות חוק התכון והבנייה. אין באישור שניתן בכדי להוות תחליף להוראות החוק ובכדי לרוקן אותן מתוכן. אף אם חלף זמן רב מביצוע העבירה, עת שמדובר במעשים שמחייבים היתר על פי חוק התכנון כאשר נדרש היתר כחוק, והיתר זה טרם נתקבל, אין הרשות רשאית לאפשר לנאשם לפעול בניגוד לחוק ולתקנות הציבור.

נוכח כל האמור, לא מצאתי כי נפלו פגמים בהתנהלות המאשימה נגד הנאשם אשר עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ואשר המצדיקים ביטול כתב האישום נגד הנאשם. על כן, אני דוחה את בקשת הנאשם ומורה על המשך ההליכים נגדו.

בהערת אגב, אציין כי לא נעלמו מעיני טענות המאשימה בעניין רישיון עסק לדיר אשר לכאורה מנהלו הנאשם - וזאת ככל שיוכח כי מדובר בדיר עסקי ולא ביתי. אולם, מכל מקום, אין מקומה של טענה זו כדי להתברר במסגרת תיק זה.

ניתנה היום, כ"ח סיוון תשע"ז, 22 יוני 2017, בהעדר הצדדים.










תוב בית משפט שלום 28127-02/16 ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל נ' נג'יב נסראלדין (פורסם ב-ֽ 22/06/2017)