פסקי דין על יבגני בסיונוק | פסקי דין על הראל חברה לביטוח | פסקי דין על רבקה שמש | פסקי דין על איי.די.איי. חברה לביטוח |

69415-09/16 תאמ     30/06/2017




תאמ 69415-09/16 יבגני בסיונוק, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבקה שמש, איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 69415-09-16 בסיונוק ואח' נ' שמש ואח'




לפני
כבוד הרשם הבכיר אבי כהן


ה
תובעים
:

1.יבגני בסיונוק
2.הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד תום נור


נגד


ה
נתבעות
:

1.רבקה שמש
2.איי.די.איי. חברה לביטוח
בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רודי בילוי




פסק דין


לפניי תביעה כספית מיום 29.9.16 ע"ס 3,724 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים (נטענת) מיום 17.11.15. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 13.6.17 נערכה בפני
י ישיבת הוכחות (ישיבה ראשונה ויחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם.

מדובר בתביעה מעורבת שבה תביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון. בתביעה שבנדון מעורבת גם תביעתו האישית של המבוטח של חברת הביטוח הנ"ל, כלומר של הניזוק הישיר. המבוטח תובע בתביעה זו את הפסדיו, כלומר את כל אותם הפסדים כספיים שנגרמו לו בתאונה (בגין נזקי רכוש לרכב ולו) ושבגינם לא קיבל פיצוי מחברת הביטוח.

הנתבעת 1 נתבעה כנהגת רכב הנתבעות (הרכב המזיק הנטען) במועד התאונה ואילו הנתבעת 2 הינה מבטחת הרכב בביטוח אחריות מפני נזקי רכוש.

הרכבים המעורבים בתאונה (הנטענת)

בתאונה (הנטענת) מעורבים שני רכבים:

רכב התובעים – רכב פרטי מתוצרת אופל (קורסה) ש.י. 2015 מ.ר. 8606032.

רכב הנתבעות – רכב מתוצרת ג'יפ מיצובישי מ.ר. 1794473.


המחלוקת

הנתבעות מכחישות את עצם מעורבותן בתאונה (מכחישות קיומו של מגע בין שני הרכבים).

במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעות גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעים שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

גרסת התובעים בכתב התביעה

בסעיף 5 לכתב התביעה נרשם כך: "בתאריך 17/11/2015 או בסמוך לכך, בכביש 431 מחלף ראשונים, הרכב הפוגע לא שמר על מרחק ו/או לא בלם ו/או לא בלם בזמן וכתוצאה מכך פגע ברכב הנפגע".

גרסת הנתבעות בכתב ההגנה

בסעיף 6 לכתב ההגנה נרשם כך: "מוכחש האמור בסעיף 5 לכתב התביעה...רכב הנתבעות נסע מאחורי רכב התובעים אולם לא היה שום מגע בין שני הרכבים, כיוצא בזה לא היה מקרה תאונה בין שני כלי הרכב".

הנתבעות מכחישות אפוא את עצם מעורבותן בתאונה הנטענת.

הראיות שהציגו הצדדים

כתבי הטענות, על נספחיהם.

הודעה על התאונה שנמסרה לתובעת 2 (מוצג ת/1).

חמש תמונות בשחור לבן של נזקי רכב התובעים שצולמו ע"י שמאי התובעים (מוצג ת/2).

צילום שחור לבן של פתק (מוצג ת/3).

עדויות שני עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפני
י: מטעם התובעים – התובע 1, כנהג רכב התובעים בזמן התאונה (הנטענת); ומטעם הנתבעות – הנתבעת 1, כנהגת רכב הנתבעות בזמן התאונה (הנטענת).


הכרעה

אני מוצא לקבל את התביעה.

כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993);
בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (פורסם בנבו, 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (פורסם בנבו, 5.6.02);
בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (פורסם בנבו, 16.7.02);
רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)]
.

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ
נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעות, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת מסקנה בדבר התרחשות התאונה ובדבר אחריות בלעדית בנזיקין של הנתבעות לקרות התאונה.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

·
אני מוצא את עדות נהג רכב התובעים מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדות נהגת רכב הנתבעות.
·
לצערי עליי לקבוע, כי הנתבעות הסתירו מסמך מהותי, הוא ההודעה שנמסרה לנתבעת 2 על התאונה הנטענת. לכתב ההגנה לא צורפה הודעה כזו, ובפתח הדיון בפני
י הודיע ב"כ הנתבעות: "אין לנו טופס הודעה כתוב. יש טופס הודעה מודפס שאין לי עותק שלו...". כידוע, חברת ביטוח בישראל רשאית ולמעשה חייבת עפ"י דין לברר חבותה הביטוחית בהתייחס למקרה ביטוח נטען, ובירור זה נעשה באופן בסיסי וסטנדרטי ע"י דרישה מהמבוטח לדווח על התאונה ו/או להתייחס לטענות צד שלישי (דוגמת התובעים שלפניי) באשר לתאונה נטענת שבה אחראי המבוטח עפ"י טענת הצד השלישי. לפיכך, אני מתפלא על הנתבעות שלא צירפו כבר לכתב ההגנה מטעמן מסמך הודעה/תגובה זה (בניגוד לדין) ואף שלא הגישו אותו לכל הפחות בעת דיון ההוכחות. בנסיבות ועפ"י דיני הראיות, עליי להניח שאילו המסמך היה מוצג, תוכנו היה פועל לחובת הנתבעות.
·
מצאתי את עדותו של נהג רכב התובעים אמינה מאוד. העד העיד בפשטות ובנינוחות. דבריו לא נסתרו כלל. העד לא ניסה לייפות את המציאות ולמשל כאשר נשאל אם ראה התאונה, ענה בכנות ובתמימות: "לא. ישבתי בתוך הרכב", שזו תשובה כנה מאוד לאדם שמביט קדימה לכיוון התנועה וסופג מכה מפתיעה מאחור. העד גם נשאל באופן ספונטני על טופס הודעה אחר שמסר (אחר ממוצג ת/1), והוא חשף אותו ברצון ובענייניות והציגו בדיון (בניגוד לנתבעות שבחרו דווקא להסתיר את הדיווח כאמור לעיל).
·
עדותה של נהגת רכב הנתבעות העלתה בליבי ספקות, שלא התפוגגו בסופו של משפט. כדי לאפשר לעדה לפוגג את הספקות שנקרו בי שאלתי אותה מספר שאלות שהטרידו אותי, ואני לא יכול לומר שתשובותיה הניחו את דעתי. אני כמובן לא קובע כי הנהגת בהכרח העידה שקר, ואפשר שהדברים פשוט אינם משכנעים או שמדובר בזיכרון אישי מסוים של הנהגת. כל שאני קובע בפס"ד זה הוא, שבמבחני הסתברות הנוהגים במשפט האזרחי, גרסת ועדות נהג רכב התובעים היו עדיפות בעיני על אלו של נהגת רכב הנתבעות. כך, למשל, תמהתי ואני עדיין תמה על גרסתה של הנהגת, לפיה היא כלל לא ירדה מרכבה כדי לבחון בעיניה ובטרם מסרה את פרטיה לנהג (שנכנס לרכבה, ברשותה כמובן, כדי לשוחח עמה על הדברים) אם אמנם נראה נזק כלשהו, כטענת הנהג. מניסיוני השיפוטי הרב בתיקי נזקי רכב מהסוג שבנדון וגם עפ"י השכל הישר אני מתרשם, כי אדם שנטען כלפיו כי גרם לנזק מסוים שהוא מכחיש אחריות לו, בד"כ לא נותר לשבת במקומו מאחורי ההגה אלא יוצא מרכבו ובוחן הדברים בעצמו ואולי גם מתעדם. לא התרשמתי (בניגוד לעדות הנהגת) כי התנאים בדרך לא אפשרו ולו גיחה קלה החוצה כדי לבחון הדברים, מה גם שהנהגת בעצמה אישרה, למעשה, שיתכן שכן הייתה יוצאת מהרכב אילו סברה שהיה מגע (באומרה: "אם הייתי מרגישה שפגעתי בו, אולי הייתי מתאמצת יותר" בשורות 14-13 בעמ' 7 לפרוטוקול). ואם אמנם לא יצאה הנהגת מרכבה (כדבריה), יתכן כי לא עשתה זאת, לא בשל כך שהדבר היה בלתי אפשרי אלא בשל כך שלא חשה נחיצות לכך, דווקא מתוך הבנה ספונטנית שהיא ממילא אחראית לנזק, יהיה אשר יהיה היקפו. דוגמה נוספת לספק שהיה ונותר הוא הסיבה שבגינה מכחישה הנהגת את עצם המגע הפיסי בין הרכבים: הנהגת מכחישה מגע פיסי בין הרכבים בנימוקים נסיבתיים (כי הרכבים היו בעצירה, כי לא הרגישה ולא שמעה כלום, וכו'), בעוד שציפייתי מנהג שנטען כלפיו כי פגע ברכב שהיה לפניו היא לומר בקול רם ופוזיטיבי, כי הוא ראה שלא פגע והוא לא פגע. שהרי מבטה של הנהגת אמור היה להיות מופנה קדימה והיא אמורה הייתה לראות ולדעת היטב אם היא פגעה או לא פגעה ברכב אחר הממוקם לפניה בכביש. לכן, הדיבור על אי-הרגשה או על אי-שמיעה בהקשר זה נראה דיבור עקיף שמתאים לאדם שלא היה מרוכז בפעולת הנהיגה ולא הביט קדימה לנעשה בכביש לפניו.
·
בטענות הנתבעות לגבי מועד בדיקת רכב התובעת ולגבי העיכוב המסוים בדיווח לתובעת על התאונה לא מצאתי ממש. נהג רכב התובעים נשאל על כך ותשובותיו היו סבירות מאוד ובהחלט מתקבלות על הדעת. מה גם, שבתיק זה, מוטה היה לנתבעות להחריש בכל נושא הדיווחים, משהן הסתירו כאמור את הדיווח שלהן.

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.





על הנתבעות לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:

סך של 3,724 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 29.9.16 ועד יום התשלום המלא בפועל.
סך של 375 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 29.9.16 ועד יום התשלום המלא בפועל.
סך של 375 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

הגזברות
תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש שטרם שולמה.

ניתן היום,
ו' תמוז תשע"ז, 30 יוני 2017, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 69415-09/16 יבגני בסיונוק, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבקה שמש, איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/06/2017)