פסקי דין על שאול פרץ | פסקי דין על מיכאל פרץ | פסקי דין על ישראל פרץ | פסקי דין על סימי בטיטו | פסקי דין על דניאל בטיטו |

18762-10/16 עא     30/06/2017




עא 18762-10/16 שאול פרץ, מיכאל פרץ, ישראל פרץ נ' סימי בטיטו, דניאל בטיטו








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 18762-10-16 בטיטו ואח' נ' פרץ ואח'


תיק חיצוני:



מספר בקשה:1

בפני

כבוד ה
רשמת

תמר נסים שי


מבקשים

1.שאול פרץ

2.מיכאל פרץ

3.ישראל פרץ

4.
פרץ שאול ובניו בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד צביקה אייזנברג


נגד


משיבים

1.סימי בטיטו

2.
דניאל בטיטו

ע"י מנהל העזבון מר אשר בטיטו
באמצעות ב"כ עו"ד טל שחר בלוך




פסק דין


לפניי בקשת המבקשים (המשיבים בערעור ולהלן: פרץ) להורות על סילוקו של הערעור על הסף, בשל הגשתו באיחור.

עסקינן בערעור על החלטתו של בימ"ש השלום בצפת (כב' השופטת ר. אייזנברג) שניתנה ביום 11.7.16 (להלן: ההחלטה). במסגרתה נדחתה (בעיקרה) בקשת המשיבים (כאן ולהלן: בטיטו), אשר הוגשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט (ולהלן: "פקודת הביזיון"), לאכוף עליהם בקנס ביצועו של

פסק דין
שניתן על ידי בית משפט השלום (ת.א. (שלום צפת) 12625-01-09). במסגרתו הורה ביהמ"ש לפרץ, בין היתר, לסלק ידם ואת כל אשר נבנה והונח על ידם בשביל הגישה המקורי ששימש את משפחת בטיטו. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 57550-11-11), אשר בהסכמת הצדדים קבע, בין היתר, כי קביעת בימ"ש השלום בדבר השבת השביל לקדמותו תיוותר על כנה. עוד קבע, למען הסר ספק, כי פרץ ישיבו את השביל למצבו הקודם, ובין היתר ימלאו כל תעלה או כל חפירה הצריכים מילוי על מנת שהשביל יחזור וישמש את בטיטו.
בקשת בטיטו לאכוף את פסק הדין ולהשית על פרץ קנס נדחתה, והערעור שלפניי עניינו בהשגות בטיטו על החלטה זו.

למען שלמות התמונה יוסף, כי מדובר בבקשה שלישית שהגישו בטיטו לבית משפט השלום לפי פקודת הביזיון, לאכוף את קיומו של פסק הדין. בהחלטת בית משפט השלום מיום 15.2.15 קיבל בימ"ש השלום בקשה קודמת, וקבע כי בגין המשך אי קיומו של פסק הדין שניתן ועד לקיומו יוטלו על פרץ קנסות (במאמר מוסגר אציין כי על ההחלטה הוגש ערעור ואף בר"ע לבית המשפט העליון אך אלה נדחו). לאחר מכן הוגשה בקשה נוספת לחיוב בקנס ונתקבלה אף היא. בקשה נוספת הוגשה ביום
8.2.16 זו הבקשה שביסוד הליך זה.

בהחלטתו נשוא ערעור זה דחה כב' בימ"ש קמא את עיקר הבקשה, תוך קביעה כי פרץ קיימו את פסק הדין (אף אם באיחור מסוים שבגינו חייבם בקנס). באשר לחלק שטרם הושלם, קבע כי בטיטו מנעו את השלמתו, הורה לפרץ להשלים את ביצוע העבודה ולבטיטו להימנע מהפרעה. בטיטו, אשר דעתם לא נחה מדחיית הבקשה, הגישו ביום 13.10.16 ערעור זה כערעור אזרחי.

כאמור, הבקשה שלפניי עניינה בבקשת פרץ לסילוק הערעור על הסף בשל האיחור שבהגשתו.
לטענתם, אין בידי בטיטו זכות ערעור, אלא היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. המועד להגשת בר"ע הינו
30 יום (תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). עיון במערכת נט המשפט מעלה כי ב"כ בטיטו צפה בהחלטה באמצעות מערכת נט המשפט עוד ביום בו ניתנה (11.7.16), וכי זו הומצאה לו באמצעי אלקטרוני ביום 12.7.16. לפיכך, ובהתחשב בתקופת הפגרה, היה על בטיטו להגיש את הבר"ע עד ליום 26.9.16, אך זו הוגשה רק ביום 13.10.16.
פרץ אף מפנה לכך שבהליך עצמו ביקש ב"כ בטיטו לראות בצפייה במערכת הנט כהמצאה כדין (הודעתו מיום 27.3.16).

הארכת מועד להגשת הבר"ע מחייבת הוכחת קיומו של טעם מיוחד. אף אם המשיבים יטענו כי האיחור נבע מטעות בנוגע לפרוצדורה הנכונה להגשת הערעור, הרי שהלכה היא כי טעות מעין זו איננה מהווה טעם מיוחד המצדיק את האיחור. דברים דומים נקבעו ביחס לטעות בהבנת הדין (הגשת הליך שגוי), שאינה מהווה נימוק להארכת המועד.

זאת ועוד, מקור סמכותו של מר אשר בטיטו, שצוין בכותרת הערעור כמנהל העיזבון, להגיש את הערעור בשם בטיטו המנוחים ז"ל אינו ברור. שכן, לא הומצא צו ניהול עיזבון, כפי שחויב ע"י ביהמ"ש קמא, בפתח הדיון שהתקיים בבקשה נושא ההחלטה.

בתגובה לבקשה לא חלקו בטיטו על השגגה שנפלה באופן הגשת ההליך, ביקשו לתקן את כותרת הערעור לבקשת רשות ערעור וכן להאריך את המועד להגשת הבקשה. לסוגיית המועד השיבו כי לא קיים בתיק אישור מסירה המעיד על כך שההחלטה הומצאה לבא כוחם.
על קיומה של ההחלטה, כך טען בא כוחם, נודע לו מספר ימים לאחר מכן ולמיטב זכרונו, לאחר שהחלה תקופת פגרת בתי המשפט. לשיטתו, צפייה בנט המשפט איננה מהווה המצאה כדין. לפיכך, מניין הימים להגשת הבר"ע מתחיל לאחר סיום הפגרה, קרי ביום 6.9.16, וההגשה הייתה צריכה להתבצע עד ליום 6.10.16. מכאן שמדובר באיחור קל של 7 ימים בלבד.

לעיצומו של עניין מפנים בטיטו למבחנים שנקבעו בפסיקה ובספרות לבחינת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור או בר"ע, ובעיקרם סיכויי הערעור. לטענתם, סיכויי הערעור גבוהים. בית המשפט קמא קבע כבר בשתי החלטות קודמות כי פרץ הפרו את הוראות פסק הדין, ומכאן שקיימת עדיפות ברורה לדון בבר"ע מאשר לדחותה על הסף.
עוד טענו, כי בית המשפט קמא שגה עת יצק פרשנות לפסק הדין בכל הנוגע לאופן ביצועו, ובפרט בנוגע להסרת משטחי הבטון שפרץ הניחו על השביל, באופן שחורג מההוראות המפורשות שנקבעו בו. לפיהן, יש להשיב את השביל למצבו המקורי ולהרוס כל בניה שבוצעה ע"י פרץ, כאשר הכוונה הינה גם למשטחי הבטון.
קבלת הבקשה תביא לסתימת הגולל בפני
בטיטו, הסובלים מזה מספר שנים מהתנהלותם של פרץ, אשר מסרבים פעם אחר פעם לבצע את הוראות פסק הדין. לעומת זאת, דחייתה לא תגרום לשום נזק לפרץ.

בתשובה לתגובה חזרו פרץ על הטענות שנטענו, והוסיפו כי אין להידרש לבקשת המשיבים להארכת המועד להגשת הבר"ע, שהועלתה רק במסגרת תגובתם (ובאיחור ניכר לאחר בקשת שתי ארכות מבית משפט זה), ואף לא נתמכה בתצהיר.
לגופו של עניין הוסיפו, כי בטיטו מבקשים שבית משפט זה יפרש את הוראות פסק הדין בנוגע להסרת משטחי הבטון, כאשר כידוע, מקום בו מדובר ב

פסק דין
שנתן תוקף להסכם פשרה, הרי שהדרך לאכוף אותו איננה באמצעות נקיטת הליך לפי פקודת הביזיון כי אם באמצעות הגשת תביעה לאכיפת הסכם.

דיון והכרעה:

לאחר עיון בבקשה ובתגובות, מצאתי להיעתר למבקשים ולהורות על דחיית הערעור.

כאמור, הצדדים אינם חלוקים על כך שעל בטיטו היה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. בהתאם להלכה הפסוקה, להבדיל מהפרוצדורה הקבועה בסע' 8 לפקודת הביזיון ביחס לערעור על החלטה המטילה עונש על המבזה ולפיה הערעור הינו בזכות, הרי שערעור על החלטה הדוחה בקשה להטלת עונש יעשה בדרך של הגשת בקשת רשות לערעור על החלטת ביניים בהליך אזרחי, בהתאם לפרוצדורה האזרחית הרגילה (ראה
ע"א 4863/16 איי.די.איי חברה לביטוח נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל
(פורסם בנבו, מיום 4.8.16)).

בנסיבות אלה, אף אין מחלוקת כי הערעור (בו מבוקש לראות כבר"ע) הוגש באיחור, והמחלוקת נוגעת למשך האיחור. מועד זה נגזר מהמועד בו הומצאה ההחלטה לבטיטו. עוד חלוקים הצדדים בדבר סיכוייו של הערעור. אדרש להלן לאלה.

פרץ טוענים כי יש לראות את מועד ההמצאה במועד צפייתה במערכת נט המשפט, ולכל המאוחר ביום שלמחרת, קרי ביום 12.7.16. אז הומצאה ההחלטה באמצעי אלקטרוני לבא כוח בטיטו. מנגד טוען בא כוח בטיטו, כי ככל הזכור לו, על ההחלטה למד מספר ימים לאחר שניתנה וכי למיטב זכרונו, זה היה במועד כלשהו לאחר תחילת הפגרה.

במחלוקת זו יש לקבל את טענות פרץ. ראשית, ב"כ בטיטו איננו מפרט את המועד המדויק בו הומצאה לו ההחלטה ואף אינו נדרש לדרך בה קיבלה. יתרה מכך, לבקשה לא צורף תצהיר לתמוך בטענות העובדתיות הנזכרות בה. אך מטעם זה ממילא יש לדחותה.
עיון בתיק בית משפט קמא מעלה כי ההחלטה הומצאה לב"כ בטיטו באמצעות מערכת נט המשפט ביום 12.7.16, ולפיכך יש לקבוע מועד זה כמועד ההמצאה.
למעלה מן הצורך אני מוצאת לנכון לציין בהקשר זה, כי בהתאם לרישומי המערכת ההחלטה נצפתה על ידי ב"כ בטיטו עוד ביום 11.7.16, היינו קודם להמצאתה. ב"כ פרץ מפנה לבקשה שהגישו בטיטו לבית המשפט קמא ביום 27.3.16, ממנה עולה כי בטיטו עצמם ביקשו בעבר לראות בצפייה בנט משום המצאה כחוק ולפיכך, ולו מטעמים של השתק, אין הם רשאים לטעון כעת אחרת.

בהתחשב בתקופת הפגרה שהחלה ביום 21.7.16 והסתיימה ביום 5.9.16, המועד האחרון להגשת הבר"ע היה 27.9.16 ואילו זו הוגשה ביום 13.10.16, קרי באיחור של 15 ימים.

בבוא בית המשפט לבחון בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, עומדת בפני
ו קשת רחבה של שיקולים, כאשר השיקול הראשון הינו משך האיחור. הפסיקה קבעה כי "
אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך.. אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך".
(בשא 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן
(פורסם בנבו מיום 23.8.2006)).
עוד נקבע באותו עניין כי
"לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד".

בענייננו, כאמור, לא הוגשה בקשה להארכת מועד, והטענות בהקשר זה הועלו אך במסגרת התגובה לבקשה לסילוק על הסף.

אף אם מדובר באיחור קל (כטענת בטיטו) או באיחור של 15 ימים (או באיחור ממושך בהרבה שכן הבקשה להארכת המועד הוגשה רק במסגרת התגובה ולאחר ארכות), הרי שלמעשה לא ניתן לכך טעם כלשהו, ובוודאי לא טעם מיוחד אשר יצדיק קבלת הבקשה. הבקשה נסמכת למעשה על השגגה שנפלה וכל שנאמר בתגובה בהקשר זה הינו כי מדובר באיחור קל. אין בשגגה שנפלה משום נימוק להארכת המועד בוודאי שאין בכך משום טעם מיוחד כדרישת התקנות והפסיקה.

טענתם העיקרית בבקשה להארכת המועד עניינה בסיכויי הערעור הגבוהים. אף בעניין זה לא מצאתי כי יש לשעות להם. סבורני כי סיכויי הערעור קלושים.

טענת בטיטו לפיה נוכח העובדה שבעבר התקבלו בקשותיהם לפי פקודת הביזיון לאחר שבית המשפט נוכח כי פרץ אכן הפרו את פסק הדין משליכה על סיכויי קבלת בקשה נוספת לפי פקודת הביזיון אינה יכולה להתקבל שכן, החלטה בבקשה כאמור מבוססת על המצב הנוכחי של הדברים, ודיון בה מתמקד בשאלה האם פרץ מפרים את הוראות פסק הדין נכון לבחינת הבקשה, בלי קשר לשאלה האם בעבר עשו כן.

לגופו של עניין מדובר בערעור על החלטה לפי פקודת הביזיון, אשר ניתנה לאחר שבית המשפט שמע עדויות ובחן ראיות לרבות תמונות, וקבע בסופו של יום כי פרץ (בעיקרו של דבר) קיימו את פסק הדין. טענותיהם של בטיטו, ברובן המכריע, מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, וכידוע, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בקביעות מעין אלה (ראה למשל
ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט (פורסם בנבו מיום 18.1.16)).

אמנם, לצורך דיון בבקשה בית המשפט נדרש לבחינת הוראות פסק הדין, לרבות אופן ביצוען, ובכך אין כל פסול, ובלבד שהדיון לא יהפוך למשפט מחודש שיישמעו בו ראיות ועדויות לצורך בחינת כוונת הצדדים (ראה
רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט
, פ"ד נט (4) עמ' 49 (14.12.2004). אינני סבורה כי ההחלטה התבססה על פרשנות שחורגת מהוראות פסק הדין המבוססות על הסכמת הצדדים. נהפוך הוא, בטיטו הם אלה שמבקשים להוסיף לפסק הדין מה שלא נכלל בו (בכל הנוגע להסרת משטחי הבטון).

נוכח כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומורה על סילוק הערעור על הסף.


בטיטו ישאו בהוצאות פרץ בסך של 3000 ₪.








ניתן היום,
ו' תמוז תשע"ז, 30 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

תמר נסים שי
,
שופטת
רשמת בית המשפט המחוזי-נצרת












עא בית משפט מחוזי 18762-10/16 שאול פרץ, מיכאל פרץ, ישראל פרץ נ' סימי בטיטו, דניאל בטיטו (פורסם ב-ֽ 30/06/2017)