פסקי דין על א' פרידמן | פסקי דין על מאיר רובין

218/65 עא     03/12/1965




עא 218/65 א' פרידמן נ' מאיר רובין




(פד"ע י"א (144)

(פד"י יט(4) 64)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים


ערעור אזרחי מס' 218/65




השופטים:
כבוד השופט כהן
כבוד השופט מני
כבוד השופט קיסטר



המערער:
א' פרידמן

ע"י ב"כ עו"ד ש' תוסיה-כהן


נ
ג
ד

המשיב:
מאיר רובין


ע"י ב"כ עו"ד י' פיקל



ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ירושלים (
השופטים מ' בן-פורת)
מיום 26.4.65, ב-המ' 250/65, לפיה נדחתה טענתו הטרומית של המערער שיש לדחות על הסף את תביעת המשיב לפי תקנה 313 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963, למתן חשבונות בקשר עם עסקי השותפות ביניהם, וכן נדחתה בקשתו החלופית, כי בית-המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 319 לתקנות הנ"ל.



פסק-דין




השופט כהן

:

ואלה נימוקינו לדחיית ערעור זה, עליה הודענו לבעלי-הדין ביום 19.11.65.

1.
בעלי-הדין העומדים לפנינו הם אדריכלים שותפים. המשיב הגיש לבית-המשפט המחוזי, ירושלים, בקשה בדרך המרצת-פתיחה, לחייב את שותפו, המערער, "במתן חשבון מלא ומדויק על רווחיו והוצאותיו במשרד האדריכלות... וזאת החל משנת המס 1959 ועד ליום מתן החלטה בבקשה זו", וכן לחייבו בתשלום הכספים שיימצאו מגיעים מן המערער למשיב, וכן לתת לו "כל סעד אחר שכב' בית-המשפט ימצא לנכון". בתצהיר שהוגש מטעם המערער נאמר "שהבקשה הוגשה בניגוד לכללי הדיון האזרחי וכי אין אפשרות להגישה בהתאם לתקנה 313 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ומשום כך יש לדחותה על הסף". לפני השופטת המלומדת חזר בא-כוח המערער על טענה זו ועל העתירה הזאת הנובעת ממנה, אלא הוא הוסיף וביקש, לחלופין, כי בית-המשפט ינהג לפי תקנה 319 ויפנה את בעלי-הדין לתובענה בדרך הרגילה או ידון בה כאילו היתה תובענה בדרך הרגילה. השופטת המלומדת פסקה שהמרצת-הפתיחה הוגשה כדין לפי תקנה 313, ובאשר לשימוש בשיקול-דעתה לפי תקנה 319, דחתה החלטתה לעת-עתה, באשר נתונה לה הסמכות לפי תקנה זו "בכל שלב של הדיון". היא נתנה רשות למערער לערער על החלטתה זו, ומכאן הערעור שלפנינו- שבמקום לעסוק בו, היו בעלי-הדין ובאי-כוחם מיטיבים עשות אילו היו מתדיינים לגופו של ענין בבית-המשפט המחוזי, אם בדרך המרצת-פתיחה ואם בדרך אחרת; שהרי יהא אשר יהא גורלו של ערעור זה, לא יביא את הקץ להתדיינות בין בעלי-הדין.

2.
תקנה 313 קובעת וזו לשונה:

"מקום שקיומה של שותפות, או הזכות לשותפות, או העובדה שהשותפות מתפרקת, אינם שנויים במחלוקת, זכאי כל שותף בה... לבקש בהמרצת-פתיחה, פירוק השותפות, עריכת חשבונותיה וחיסולה."


אין מחלוקת בין בעלי-הדין בדבר קיום השותפות ביניהם- אם כי בתצהיר המערער נאמר כי השותפות "חוסלה על-ידי ההסכם מיולי 1962"- הוא הסכם שנעשה בין בעלי-הדין ביום 8.7.1962, המאוזכר בבקשת המשיב (ובמאמר מוסגר נאמר שם שיש לו למשיב "השגות שונות" לגביו) והמצורף אליה. לצורך ההכרעה בערעור זה אצא מן ההנחה- ומה גם שלפנינו אף המערער לא טען אחרת- שההסכם הזה אינו "מחסל" עוד את השותפות; אבל אין אני רואה את עצמי בן-חורין להתעלם מתכנו בכלל, כפי שהשופטת המלומדת כנראה התעלמה ממנו- שהרי מונח הוא לפנינו, והוא מסמך עליו מסתמך המשיב בבקשתו למתן חשבונות. אלא עד שאגיע להסכם זה, אומר מלים אחדות על המחלוקת המשפטית הנטושה בין בעלי-הדין.


3.
המערער טוען שתקנה 313, כמותה כקודמתה, היא תקנה 260 לתקנות משנת 1938, מאפשרת בקשה למתן חשבונות בדרך המרצת-פתיחה אך ורק תוך כדי פירוק השותפות- ומקומה של "עריכת חשבונותיה", בין פירוק השותפות ובין חיסולה, יוכיח. ולא זו בלבד אלא בו בזמן שברישה של התקנה משתמש מתקין-התקנות בלשון "או", הרי בסיפה משתמש הוא בוו-החיבור- ללמדך שברישה בא להבדיל בין הדברים השונים
שאינם שנויים במחלוקת, ודיינו באחד מהם;
ואילו בסיפה בא להקיש את הדברים השונים שמותר לבקשם, ואין לבקש כל אחד מהם לחוד אלא אך כולם יחדיו בלבד. זהו פירוש מילולי ודקדוקי נכון של התקנה, שנתקבל כנראה על דעת המחבר המלומד של הספר על סדר הדין האזרחי, השופט זוסמן (מהדורה שניה, ע' 97), לענין תקנה 260 הנ"ל, ואשר על-פי נוסחה גם התקנה 313 שלפנינו. הפירוש המוצע על-ידי המשיב, שנתקבל על דעת השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי, שם את הדגש על הגיון הדברים ולא על ניסוחם: אם פירוק שותפות וחיסולה, ועריכת חשבונות בכלל זה, מותר לבקש בדרך המרצת-פתיחה – היא הדרך הקצרה והפשוטה יותר- עריכת חשבונות בלי פירוק השותפות וחיסולה לא כל שכן.





ואמנם נראה לי שמאחורי הנוסח של תקנה 260 לתקנות הקודמות, ובעקבותיה מאחורי הנוסח של תקנה 313 של העידנא עומדת ההלכה המקורית של המשפט האנגלי, שאין בית-משפט מצווה על עריכת חשבונות בין שותפים כי אם למטרת חיסול השותפות שביניהם בלבד (ראה: הולסברי, מהדורת היילשאם, כרך 24, ע' 476, סעיף 910; לינדליי על שותפויות, מהדורה 10, ע' 591; והאסמכתאות המובאות שם). בינתיים נפלו דברים, קרי פסקי-דין, באנגליה, ולא יכול להיות עוד ספק בדבר שאם כי ההלכה המקורית ההיא נשארה בגדר כלל, הרי יש יוצאים-מן-הכלל אשר בהם אפשר ואפשר לתבוע עריכת חשבונות השותפות גם כשהשותפות אינה מתחסלת אלא מוסיפה להתקיים (הולסברי, ולינדליי, שם). במקרים אלה, היוצאים מן הכלל, אין אני רואה כל טעם סביר למה הבקשה לצוות על עריכת חשבונות השותפות לא תוכל להיות מוגשת באותה הדרך הקצרה והפשוטה, היא דרך המרצת-הפתיחה, הפתוחה לפני המבקש גם לפירוק השותפות או חיסולה, בנוסף על עריכת החשבונות. לדעתי גם לשון התקנה אינה עומדת למכשול בנקיטת דרך זו: והא ראיה שוו-החיבור שבסיפה של התקנה אינו מחייב הצמדה וצבירה של כל הסעדים האמורים שם גם יחד, שהרי כשאין מחלוקת בדבר שהשותפות כבר "מתפרקת", אין עוד מקום לבקש פירוקה, אלא אז יש- ומותר- לבקש אך עריכת חשבונותיה וחיסולה בלבד.

4.
לטענת המשיב נכנס המקרה שלפנינו בגדר שניים מן היוצאים-מן-הכלל, בהם אפשר, לפי הפסיקה האנגלית, לתבוע עריכת חשבונות אף ללא פירוק השותפות. וזה היוצא-מן-הכלל האחד, בלשונו של לינדליי (שם, ב-ע' 590):

"מקום שאחד השותפים ניסה למנוע מאת שותפו את הרווחים שנבעו מעיסקה פרטית כלשהי."

ואמנם מצויה בבקשת המשיב, בין טענות רבות ושונות, גם טענה כי יש לו למשיב "יסוד סביר להניח" שהמערער העלים ממנו "עבודות ו/או הכנסות, ישירות או עקיפות, עבור השותפות בשנים האחרונות", ושהמערער "מנצל את מוניטין השותפות כדי לרכוש לקוחות ולהשיג עבודות לעצמו". אילולא היתה בפני
בית-המשפט אלא טענה זו, ייתכן ואפשר היה לראות בה, לכאורה, עילה מספקת לתביעת עריכת חשבונות אף ללא פירוק השותפות; ואולם יש לקרוא טענה זו לאור האמור בהסכם בין בעלי-הדין מיום 8.7.62 אשר הוא, כפי שאמרתי, חלק מן הבקשה ואחד המסמכים שעליהם היא מושתתת. והנה קובע סעיף 3 להסכם וזו לשונו:

"הצדדים קובעים ומצהירים כי העבודות המפורטות בתוספת הראשונה, בתוספת השניה ובתוספת השלישית הרצופות להסכם זה והמהוות חלק בלתי-נפרד ממנו, בהיקף המפורט באותן תוספות, הן הינן עיסקאות השותפות ואין בלתן."


בתוספות הראשונות השניה והשלישית להסכם מצינו רשימות של עבודות, עבודה עבודה וסכום שכרה או סכום יתרת שכרה בצדה; ואין התוספות שונות אחת מחברתה אלא בזאת שלפי תניות ההסכם שונה, בכל אחת מהן, אופן חלוקת השכר בין השותפים.


סעיף 9 (א) להסכם קובע וזו לשונו:

"פרט לעבודות של עיסקאות השותפות, יהיה כל אחד מן הצדדים זכאי לקבל עבודות פרטיות, שלא במסגרת השותפות, והוא בלבד יהיה זכאי לכל ההכנסות מעבודות כאלה."


נמצא שהטענה כאילו המערער קיבל עבודות פרטיות והעלים אותן ואת הכנסותיהן מן המשיב- אינה טענה, שהרי המערער זכאי לפי ההסכם לעשות כן; ואם אמנם עשה כן, לא עשה אלא מה שהמשיב הסכים מראש שיעשה.

5.
היוצא-מן-הכלל השני הוא, בלשונו של לינדליי (שם):

"מקום שתקופת השותפות טרם נסתיימה, ואחד השותפים ניסה להוציא או לגרש את שותפו או להביאו לידי פירוק השותפות."

אשר לתקופת השותפות, נובע מסעיף 11 של ההסכם שאין השותפות מתפרקת אלא במותו של אחד השותפים, ועל כן טרם נסתיימה תקופת השותפות. אבל אין בבקשת המשיב סמוכין לחשש שמא ניסה או מנסה המערער להוציא את המשיב מן השותפות או להביא לידי פירוקה- והוא, מאותה השותפות כפי שהיא קיימת על-פי ההסכם הנדון. אין זאת עוד שותפות רגילה ושוטפת בין שני שותפים הפעילים במידה שווה: על-פני ההסכם, זאת היא שותפות המוגבלת לעבודות או עיסקאות מסויימות, שביצוען מוטל "בחלק ניכר" או "בחלק ניכר ביותר" על המערער, ולמעשה מצטמצמת חבות המערער על-פי ההסכם, לכאורה, בגביית השכר וחלוקתו בינו לבין המשיב בשיעורים המוסכמים. טענת המשיב בבקשתו, שהשותפות "נהרסה בהדרגה כליל", היא תוצאה בלתי-נמנעת מהפעלת ההסכם הנדון, המגביל את השותפות לעיסקאות קיימות ומוגבלות, והמתיר לכל אחד השותפים לנהל עסקים מחוץ למסגרת השותפות.

6.
ואולם היא הנותנת: השותפות הכללית שהיתה קיימת בין בעלי-הדין לפי הסכמים קודמים, פורקה למעשה, אם לא אף להלכה, על-ידי ההסכם החדש בו צומצמה השותפות לעיסקאות המסויימות המתוארות בתוספות האמורות. הצד השווה בין כל העיסקאות הללו הוא שבשעת עשיית ההסכם כבר הוחל בהן או בתכנונן; ולא הרי אלה כהרי אלה, שבמקצתן מחלקים בעלי הדין את הרווחים שיפיקו מהן שווה בשווה, ובמקצתן מחלקים את הרווחים על דרך
אחרת. מאחר ומקורות רווחים אלה כבר היו קיימים, אם בפועל ואם בכוח, בשעת עשיית ההסכם, וגלויים וידועים לבעליהם, הרי יש לראות בהסכם שביניהם לא חוזה-שותפות במשמעותו הרגילה והמקובלת, כי אם הסכם על הצורה והדרך בהן יביאו את השותפות שהיתה קיימת ביניהם קודם לכן, לידי גמר.


שותפים המסכימים ביניהם לחסל את עסקי השותפות על-ידי שישלימו (או מי מהם ישלים) את העיסקאות שהחלו בהן, יחלקו את הרווחים שיצמחו להם מן העיסקאות הללו, ולאחר מכן לא יוסיפו עוד לנהל עסקים כל שהם בשותפות- וזה טיבו של ההסכם המדובר בו כאן- הרי אין השותפות מתחסלת עוד על-ידי עצם עשיית הסכם זה, אלא ממשיכה היא להתקיים, ולו רק למטרת פירוקה בלבד. בנסיבות אלו חלה הוראת סעיף 45 לפקודת השותפויות, אשר לפיה מוסיפות זכויותיהם וחבויותיהם של השותפים לעמוד בעינן, במידה שהדבר דרוש לחסל עניני השותפות ועסקיה, ולהשלים עיסקאות שהוחל בהן ושטרם הושלמו. לפי סעיף 46 לפקודה, מעניק עצם קיום הליך זה של חיסול עסקי השותפות זכויות וחבויות מיוחדות לשותפים בינם לבין עצמם; ולשם מימוש זכויות אלו פשיטא שהזכות בידיהם לדרוש מתן חשבונות, ואין הם חייבים בכל פעם של תביעת חשבונות שכאלה לחזור ולתבוע פירוק השותפות אשר כבר מתפרקת.

7.
אמת נכון הדבר שבבקשת המשיב יש דברים רבים שאינם עולים בקנה אחד עם ראייה זו של המצב המשפטי הקיים בין בעלי-הדין: לא רק ענין "העיסקאות הפרטיות" שכבר הזכרתי לעיל, כי אם גם טענות כאילו המערער מביא לידי "חורבן השותפות" וכיוצא באלה דברים הבאים, לפי לשונם ועל פניהם, להביא את המערער לידי מבוכה ולבזותו. ואולם כל עוד מצויה בבקשה עתירה לגיטימית אחת שנוכל להיאחז בה- ונוכח פני העובדה שלא נתבקש בית-המשפט המחוזי למחוק אותם חלקי הבקשה שהם מביכים ומביישים שלא לענין ושלא לצורך- לא ננעל בפני
המשיב שערי בית-המשפט ולא נמנע מאתו את הסעד המגיע לו כדין.


טענת המשיב שהמערער מעלים מאתו הכנסותיו מאותן העיסקאות אשר לפי ההסכמים יש למשיב חלק בהן, והגיע עם חייבי השותפות לידי הסדרים הגורמים למשיב הפסד ממון שלא כדין- דיין כעילה לדרישת חשבונות- בהתחשב
במצב הפירוק אשר בו השותפות כבר נמצאת עקב ההסכם האחרון בין בעלי-הדין.


אין המשיב זכאי לחשבונות הכלליים שהוא תובע בעתירתו, אלא יש להגביל את הצו, אם יינתן, לחשבונות אשר הוא זכאי להם להבטחת קיום ההסכמים שנעשו בין בעלי-הדין; ואלה הם:


(א)
חשבונות השותפות משנת 1959 עד יולי 1962, כולל העסקים שעשה המערער על שמו הפרטי ועל דעת עצמו;

(ב)
חשבונות העיסקאות המפורטות בתוספות להסכם מיום 8.7.62, מאז עשיית ההסכם ועד יום הגשת הבקשה.


גם צו זה לא יינתן אלא לאחר שתנוח דעתו של בית-המשפט המחוזי שהטענות הרלבנטיות האמורות שבבקשת המשיב הוכחו כדבעי.


התוצאה היא שדחינו את הערעור ואישרנו החלטת השופטת המלומדת, אם כי לא מטעמה. ההוצאות יהיו לפי תוצאות המשפט, ואנחנו קובעים סך 500 ל"י שכר-טרחת עורך-דין (כולל) בערעור זה.


נימוקים אלה ניתנו היום, ט' בכסלו תשכ"ו (3.12.1965).








עא בית המשפט העליון 218/65 א' פרידמן נ' מאיר רובין, [ פ"ד: יט 4 64 ] (פורסם ב-ֽ 03/12/1965)