פסקי דין על ישראל (קיט) ביטרן | פסקי דין על אריה קמר

573/85 רע     07/11/1985




רע 573/85 ישראל (קיט) ביטרן נ' אריה קמר




(פד"י מ"ה (2) 216)

(פד"י ל"ט (4) 169)

בבית-המשפט העליון

רשות ערעור מס' 573/85
רשות ערעור מס' 935/85


השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר

המבקש:
ישראל (קיט) ביטרן
ע"י ב"כ עו"ד ד' ש' הופר
נ ג ד

המשיב:
אריה קמר
, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד מ' י' קמר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ה' בן-עתו) מיום 12.9.85 בהמ' 2327/85.

החלטה

1. בקשה לרשות ערעור המופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי


בתל-אביב-יפו, אשר דחה את בקשת המבקש לרשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל.


2. המחלוקת סובבת סביב תהליכי הגבייה של שכר טרחת עורך-דין, שנפסק בבית-המשפט המחוזי לטובת המשיב.


המבקש העלה בקשה להשהיית הליכי ההוצאה לפועל כנגד גופו של המבקש וכן ביקש, כי ראש ההוצאה לפועל יורה, שהמבקש פטור ממתן ערובה. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה אחרי עיון בטענות של פרקליטו המלומד של המבקש ובתגובה מטעם המשיב שם, שהוא גם המשיב כאן. הערעור לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. על כך סבה הבקשה שלפנינו.

3. טענת המבקש בערכאות קמא הייתה, כי יש לפטרו ממתן ערובה, ולעניין זה נשען בטעמיו בעיקר על האמור בסעיף 16 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, שלפיו רשאים לפטור את החייב ממתן ערובה, אם רואים הצדקה לכך, לשם מניעת עיוות-דין. המבקש טוען, כי אם מונעים מראש דיון בעניינו ממילא לא יעלה בידיו להוכיח, כי ייגרם עיוות-דין אם לא יפטרוהו מן הערובה.

לא ראיתי מקום לקבל טענה זו, לפיה יש לעולם להתיר דיון לגוף העניין ולהחליט בעניין הערובה לאחר שמיעת הטיעונים. כל מקרה מוכרע לאור נסיבותיו וראש ההוצאה לפועל רשאי להחליט על יסוד הנתונים שלפניו, כי מתחייב מתן ערובה וכי אין לפטור מנתינתה, מאחר שאין הצדקה לכך, לשם מניעת עיוות-דין. ייתכנו כמובן מקרים, שבהם ירצה ראש ההוצאה לפועל לברר פרטים נוספים והכול לאור אופי העניין וטיבו. במקרה שלפנינו סבר ראש ההוצאה לפועל, כפי שציין מפורשות, כי אין יסוד לפטור את המבקש (החייב) מן הערובה, ומבחינת בית-משפט זה אין מקום למסקנה, כי לא היו לפניו נתונים שלאורם יכול היה להחליט כאמור.

4. טענה מרכזית שנייה היא, כי לאור הוראותיהם של סעיפים 55 ו-56(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1952, מוגבלים ההליכים של ההוצאה לפועל לנכסיו של החסוי, ואין לנקוט פעולה לגבי גופו (מאסר בשל אי-תשלום קנס, איסור יציאה מן הארץ וכדומה).

אין מקום להסקת מסקנות, כגירסת המבקש, מהוראותיהם של החוקים הנוגעים לעניין.

כל שניתן ללמוד מן האמור בסעיפים 55 ו-56 הנ"ל הוא, כי כיסוי ההוצאות והשכר נעשה על-ידי החסוי ממקורותיו, להבדיל ממקורות כספיים אחרים. הווה אומר, סעיפים 55 ו-56 אינם דנים בדרכי ההוצאה לפועל ובאמצעי האכיפה הננקטים במסגרתן אלא בזיהויו של המקור הכספי אשר מתוכו יישאבו הסכום של ההוצאות והשכר. אמצעי האכיפה או הכפייה, שפרטיהם עולים מהוראותיו של חוק אחר, היינו החוק הדן בענייני ההוצאה לפועל, אינם משנים מאומה מזיהויו של המקור, ממנו יישאב כיסוי ההוצאות או השכר; גם אם ננקטים אמצעי אכיפה, הרי אינם באים אלא כדי להבטיח, שניתן יהיה לכסות את החוב מאותו מקור, אשר עליו חולש החייב: המאסר או עיכוב היציאה, אשר בהם דן ומחליט לגוף העניין מי שמוסמך לכך לפי דיני ההוצאה לפועל, אינם משנים את הקביעה שבסעיפים 55 ו-56, שלפיהם יש לכסות הוצאות ושכר מנכסי החייב ואינם סותרים אותם. לשון אחר, אמצעי האכיפה אינם מביאים לידי כך ולא נועדו לכך, שההוצאות או השכר יישאבו כביכול – כנטען – "מגופו של החסוי".

על-כן נתערבב כאן מין בשאינו מינו: הדברים שנאמרו בסעיפים 55 ו-56 אכן משקפים את הקביעה הסטטוטורית בדבר הגורם החייב לכסות תשלומים פלוניים, וההוצאה לפועל דנה במגוון ההוראות והסמכויות שפורטו בה, המופעלות לפי שיקול-דעת הגורם המוסמך לכך, ואשר מטרתן להבטיח, כי מי שחייב בחיוב כספי פלוני אכן יכסה אותו.

אשר להיקף ההנמקה של ההחלטה של בית המשפט המחוזי: מקובל עלינו, כי אימוץ דעתה של הערכאה עליה מערערים, אף הוא בגדר הנמקה כאמור בתקנה 3)460) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; הוא הדין באמירה של ערכאת הערעור, כי לא נתגלו בפסק הדין של הערכאה שעליה מערערים, הליקויים או הפגמים, כפי שהועלו בטענות המערער. מכל מקום, הנושא הובהר לעיל לגוף הענין, והדברים אינם צריכים עוד הבהרה נוספת.

הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאותיו של המשיב בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 300,000 שקלים.

ניתנה היום, כ"ג בחשוון תשמ"ו (7.11.85).








רע בית המשפט העליון 573/85 ישראל (קיט) ביטרן נ' אריה קמר, [ פ"ד: לט 4 169 ] (פורסם ב-ֽ 07/11/1985)