פסקי דין על ד"ר ג'אזי ג'אנם | פסקי דין על אברהם גולדפרב

47315-10/15 א     10/07/2017




א 47315-10/15 ד"ר ג'אזי ג'אנם נ' אברהם גולדפרב








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 47315-10-15 ג'אנם ת.ז. 055200570 נ' גולדפרב


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אמיר סלאמה


תובע

ד"ר ג'אזי ג'אנם


נגד


נתבע

אברהם גולדפרב




פסק דין



אדם מפנה מכתב תלונה למשרד הבריאות נגד רופא, בו הוא מייחס לו רשלנות בטיפול רפואי שניתן לאימו, כאשר באחד המשפטים במכתב (המחזיק שלושה עמודים) מציין הכותב כי בתור בן לניצולת שואה, התנהלות מסויימת של אותו רופא עוררה בו אסוציאציה לד"ר יוזף מנגלה הידוע לשמצה.

האם זכאי הרופא לפיצוי כספי, מכוח חוק איסור לשון הרע, עקב אמירות המופיעות במכתב?

כללי

1.
התובע הוא רופא בעל התמחות ברפואה פנימית, והוא מנהל את מחלקת אשפוז יום במרפאת "דגני" בחדרה, השייכת לשירותי בריאות כללית.

2.
הנתבע הוא בנה של הגב' יפה גולדפרב ז"ל (להלן – "המנוחה"), שבין היתר טופלה על ידי התובע על רקע מחלה קשה ממנה היא סבלה.

3.
עניינה של התביעה במכתב ששלח הנתבע למשרד הבריאות, ואשר נושא את התאריך 10.6.15 והוכתר במילים "תלונה בגין רשלנות רפואית" (להלן – "המכתב").

לטענת התובע, תוכן המכתב מהווה עוולה של לשון הרע, המזכה אותו בפיצוי של 300,000 ₪, כאשר הפרסום שבו נעשה מתוך כוונה לפגוע בתובע, בשמו הטוב ובפרנסתו.

על המכתב נרחיב בהמשך, ואולם כבר כעת נציין כי התובע סבור שהמכתב מהווה לשון הרוע מכמה טעמים:
-
על כך שבמכתב הושווה התובע, לשיטתו, עם ד"ר יוזף מנגלה הידוע לשמצה, מסמלי הרשע הגדולים ביותר של המשטר הנאצי;
-
על כך שהנתבע ייחס לתובע רשלנות רפואית, עד כדי רשלנות פושעת, וכן ייחס לו הפרה של חובתו כרופא, לרבות הפרת השבועה הבסיסית של כל רופא;
-
על כך שהנתבע ייחס לתובע, לשיטתו, מעשים פליליים.

4.
הנתבע סבור כי האמור במכתב, שנכתב לטענתו כתלונה בעיצומו של סבל רב, הן של אימו והן של הנתבע עצמו, אינו מהווה לשון הרע, וכי למצער עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ובעיקר הגנת תום הלב.

ההליך והסכמת הצדדים בדבר ויתור על שמיעת ראיות

5.
מטעם הצדדים הוגשו תצהירי עדות ראשית, של התובע והנתבע עצמם, אליהם צורפו מסמכים שונים.

לא הוגשו תצהירי עדות ראשית של עדים נוספים.

6.
ביום 26.9.16 התקיימה ישיבת קדם משפט, אליה התייצבו בעלי הדין עצמם, ובה הם השיבו על שאלות שהופנו אליהם על ידי בית המשפט.

בתום הישיבה הסכימו הצדדים למתן

פסק דין
"בדרך הרגילה, ללא צורך בחקירת המצהירים, וזאת מבלי שאף צד מודה בטענות הצד שכנגד ומבלי שהוא מוותר על כל טענה שעומדת לו" (עמ' 3 לפרוטוקול הישיבה).

7.
הצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב.

דיון והכרעה

8.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין התביעה להידחות, משום שלנתבע עומדת הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

להלן נימוקי.


הנסיבות שקדמו לשליחת המכתב

9.
על הנסיבות שקדמו למשלוח המכתב ניתן ללמוד מתצהירו של הנתבע, על נספחיו.

יש לציין כי עדות הנתבע בנדון לא נסתרה ע"י התובע, והיא אף נתמכת במסמכים שצורפו לתצהיר.

10.
אצל המנוחה אובחן, בשנת 2011, סרטן השד, ובהמשך התברר כי המחלה שלחה גרורות לעמוד השדרה שלה.

על רקע זה החליט אחד האונקולוגים שטיפלו בה (אשר ייקרא ב

פסק דין
זה – ד"ר פלוני) לטפל בה בתרופה בשם "זומירה", הניתנת באמצעות עירוי.

הטיפול בתרופה אמור היה להינתן במסגרת אשפוז יום במרפאת "דגני", אותה ניהל כאמור התובע. על פי נוהל הטיפול, המנוחה היתה צריכה לעבור בדיקות דם, וזאת לניטור מדדים שונים הנחוצים לצורך החלטה בדבר אופן והמשך הטיפול התרופתי בה, כאשר התובע אמור היה לבחון את תוצאות הבדיקות, ולהחליט האם ניתן לאפשר את המשך הטיפול בתרופה.

11.
מתצהיר הנתבע עולה כי הוא תמך וליווה את אימו לאורך הטיפולים הרפואיים בה, לרבות הטיפול במרפאת "דגני".


בתצהיר הנתבע מתוארות כמה הזדמנויות, בהן הוא נכנס יחד עם אימו לחדרו של התובע, כאשר התובע מעיין לדבריו בתוצאות הבדיקות, ומפנה את אימו לחדר אחר לצורך קבלת הטיפול התרופתי האמור בדרך של עירוי.

12.
בשלב מסויים של הטיפול, כך לטענת הנתבע, החלה אימו לסבול מתופעות שליליות, ואולם ד"ר פלוני (האונקולוג שטיפל בה) סבר שאין מניעה מהמשך הטיפול התרופתי.

13.
בתאריך 3.11.13, כפי שתואר בתצהיר הנתבע, הוא ניגש יחד עם אימו למרפאת "דגני" לצורך קבלת הטיפול הרפואי, כאשר לטענתו "כמו בפעמים הקודמות רפרף ד"ר גאזי (התובע – א.ס.) במהירות רבה על גבי הדף ובמחוות יד קלה הפנה אותנו לחדר הטיפולים. כך ללא אומר ומילים, ללא כל התלבטות קלה או היסוס שלח אותנו ד"ר גאזי למה שיתברר לאחר מכן כסיוט הגדול ביותר של אמי בכל חייה" .

14.
על פי המתואר בתצהיר הנתבע, בתאריך 9.11.13 חלה התדרדרות משמעותית במצבה של המנוחה, והיא החלה לסבול מתופעות קשות, שאין זה המקום לפרטן. בסופו של דבר התברר כי המנוחה איבדה את תפקוד כליותיה באופן מוחלט, ומאותה נקודה ואילך היא נזקקה לטיפולי דיאליזה. לדברי הנתבע, טיפולי הדיאליזה לווה בכאבים עזים, והפכו את אימו לסיעודית ברמה גבוהה. הטיפולים נמשכו שנתיים, ובמצב זה סבלה של המנוחה היה רב (על פי תיאור הנתבע).

בסופו של דבר הלכה המנוחה לעולמה ביום 9.11.15.

15.
הנתבע ייחס את ההתדרדרות במצבה של אימו לטיפול התרופתי האמור, אשר לדבריו פגע בתפקודי הכליות.
לשיטת הנתבע, עוד בתחילת הדרך נאמר לו ע"י רופאה מסויימת במחלקה האונקולוגית כי אימו סובלת מאי ספיקת כליות, וכי כל רופא שיטפל בה צריך להיות מודע לכך. לטענת הנתבע, הטיפול באימו בכל הנוגע לתרופת הזומירה היה רשלני, הן מצד ד"ר פלוני והן מצד התובע, אשר לטענת הנתבע לו היה מעיין היטב בתוצאות בדיקות המעבדה, היה מבין שהטיפול מביא לאובדן תפקוד הכליות.

המכתב והפרסומים המהווים (לשיטת התובע) לשון הרע

16.
ביום 10.6.15 כתב הנתבע, בכתב ידו, את המכתב מושא התביעה.
המכתב הופנה למנכ"ל משרד הבריאות, ונשא את הכותרת "תלונה בגין רשלנות רפואית".

17.
המכתב מתפרש על פני שלושה עמודים.
התובע אינו טוען שכל אמירה ואמירה במכתב מהווה לשון הרע, אלא שמספר אמירות בו, עליהם נעמוד בהמשך, הן כאלה.

18.
אין טעם כמובן להביא כאן ציטוט מלא של כל שלושת עמודי המכתב.
להלן תובא רוח הדברים של המכתב, ועיקרי האמור בו, הכל בהתאם לסדר הופעת הדברים במכתב:
-
בפתח המכתב מסר הנתבע כי הוא מגיש תלונה זו בשמה של אימו.
-
לאחר מכן הציג הנתבע את מצבה הרפואי של אימו, וציין כי בתחילת הדרך מסרה לו אחת הרופאות כי אימו סובלת מאי ספיקת כליות.
-
הנתבע סיפר על חלקו של ד"ר פלוני, לגביו נאמר שהוא "התרשל באופן חמור ביותר", על רקע הטיפול התרפותי שניתן לאימו, ועל רקע התעלמותו מתופעות מהן סבלה אימו לאחר הטיפול. בהקשר זה ציין הנתבע כי "לפנינו מקרה של רשלנות שאינה נובעת מתום לב, אלא זהו מקרה קלאסי של רשלנות פושעת – משל דומה הדבר לנהג שרואה רמזור אדום לפניו ובכל זאת מחליט לעבור את הצומת".
-
הנתבע סיפר כי אימו עברה שלושה טיפולים בתרופה הנדונה, וכי לאחר הטיפול השלישי היא התמוטטה.
בנקודה זו (לקראת אמצע המכתב) נזכר לראשונה התובע, בתור "שותף סמוי לרשלנות", אשר תואר בתור "זה שקבע לפני כל טיפול, על סמך תוצאות בדיקות המעבדה, האם אימי תקבל את העירוי או לא".
-
מיד לאחר מכן הופיע המשפט אשר כנראה קומם את התובע, והיה אחד הגורמים שהביאו להגשת התביעה:

"אמי היא ניצולת שואה, ואופן התנהלותו של ד"ר גאזי מעורר בי כל פעם מחדש את האסוציאציה של אותו רופא מפורסם ממחנה ריכוז מפורסם שבתנועת אצבע קבע מי לחיים ומי למות."
-
הנתבע המשיך וייחס לתובע ולד"ר פלוני רשלנות בטיפול באימו, תוך שהוא מציין כי אינו יודע כיצד הם יכולים היו להתעלם מתוצאות הבדיקות וממצבה. ביחס לתובע הטיח בו הנתבע כמה וכמה פעמים
טענות של התרשלות, ותהה בכמה מקרים אחרים הוא התרשל וכיצד הגיע להיות מנהל מחלקה.
-
בהמשך הדברים (לקראת סוף העמוד השני), העלה הנתבע אמירות כלליות ביחס ל- "רופאים בארץ", תוך שהוא מעלה טענות כלליות בדבר התנהלותם הקלוקלת מבחינה מקצועית.
-
הנתבע המשיך כי אם אימו היתה מקבלת טיפול נכון, היה נמנע ממנה וממשפחתה סבל רב.
-
לקראת סוף המכתב ציין הנתבע כי "והרי זה העניין – רופאים רשלניים מסוגו של ד"ר ... (ד"ר פלוני – א.ס.) וד"ר גאזי, גורמים להעמסת המערכת בטיפולים נוספים שהיו יכולים להימנע אלמלא רשלנותם."
-
הנתבע חתם את מכתבו בכך שהוא "מבקש שנושא קבלת ההחלטות וההצמדות לפרוטוקולים יחקר ע"י משרד הבריאות וימוצה עמם (הכוונה לתובע ולד"ר פלוני – א.ס.) הדין".

19.
התובע סבור כי האמירות הבאות מהוות לשון הרע (סעיף 14 לסיכומיו):

-
השוואתו לאותו רופא מפורסם ממחנה ריכוז מפורסם (ד"ר יוזף מנגלה);
-
התהייה כיצד הגיע להיות מנהל מחלקה והאם "רכב על גלי הרשלנות" בדרך לשם;
-
היותו "שותף סמוי" לד"ר פלוני;
-
האמירה לפיה לא ברור כיצד יכול היה התובע להתעלם מתוצאות המעבדה ולהמשיך בטיפול כאילו אחז בו "עוורון או אטימות" או שהוא אולי חשב שהוא "גדול מאלוהים".
-
היותו רופא רשלן המעמיס על המערכת בטיפולים נוספים.
-
ייחוס רשלנות שאינה נובעת מתום לב, ותיאורה כרשלנות פושעת.
-
הטענה שקיימים רופאים ששכחו את שבועת הרופאים.

20.
להשלמת התמונה נציין כי מכתב התלונה הועבר ע"י משרד הבריאות לגורמים שונים בקופת החולים בה מועסק התובע, ובמסגרת זו נדרש התובע למסור את תגובתו לתלונה.

בסופו של דבר החליט משרד הבריאות כי לא נפל דופי בהתנהלותם המקצועית של התובע ושל ד"ר פלוני, והודעה על כך נמסרה לנתבע במכתב מיום 12.1.16. בסוף המכתב ציין נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות בפני
הנתבע את הדברים הבאים: "בשולי הדברים מבקש אני למחות על דרך התבטאותך שהשוותה בין הרופאים שטיפלו באמך לבין הדברים שנעשו במחנות הריכוז הנאציים. דברים אלה מוטב היה שלא היו נכתבים."

21.
אשר לתובע, הוא פנה ביום 22.7.15, באמצעות בא כוחו, לנתבע, במכתב התראה טרם נקיטה בהליכים, ובין היתר דרש ממנו התנצלות ופיצוי בסך 300,000 ₪.

ביום 29.8.15 השיב הנתבע לפנייה הנ"ל, וציין כי כל כוונתו היתה לתקוף את התנהלותם המקצועית של הרופאים, ותו לא. הנתבע ציין כי הוא כתב את מכתב התלונה מתוך מצב של חרדה ולחץ, כשהוא חש תסכול ומרירות ביחס למצבה של אימו. ביחס להשוואה עם הרופא המפורסם ממחנה הריכוז ציין הנתבע את הדברים הבאים: "אולם בצר לי, כשרציתי להביע את הקלות הבלתי נסבלת שבה קופדו חייה של אמי, לא מצאתי דוגמא יותר חותכת ומזעזעת מזו שהעלתה בי האסוציאציה המוזכרת בכתב התלונה. יתכן ואשמתי בכך שלא מצאתי דוגמא יותר טובה מפאת דלות שפה או חוסר דימיון ועל כך אני יכול רק להתנצל וטוב שלא היה נכתב."

האם הפרסומים מהווים לשון הרע

22.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

23.
הלכה היא שאמת המידה לבחינת היותה של אמירה ככזו העולה כדי לשון הרע, היא אמת מידה אובייקטיבית (ראו בנדון את האמור בספרו של אורי שנהר "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור, עמ' 122).

24.
נבחן כעת האם הפרסומים להם טוען התובע הם אכן בגדר לשון הרע.

ההתייחסות ל- "רופא מפורסם ממחנה ריכוז מפורסם"

25.
כאמור, בהקשר זה כתב הנתבע את הדברים הבאים:

"אמי היא ניצולת שואה, ואופן התנהלותו של ד"ר גאזי מעורר בי כל פעם מחדש את האסוציאציה של אותו רופא מפורסם ממחנה ריכוז מפורסם שבתנועת אצבע קבע מי לחיים ומי למות."

26.
סבורני כי מדובר באמירה מובהקת העונה על הגדרת לשון הרע.

אמירה לפיה התנהלותו של אדם מעוררת אסוציאציה לאחד מסמלי הרשע הגדולים ביותר של המשטר הנאצי (ד"ר מנגלה הידוע לשמצה) היא אמירה שעלולה להשפיל את אותו אדם בעיני הבריות, ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. אמירה שכזו עלולה לבזות את מושא הפרסום בשל התנהגות או תכונות המיוחסות לו, והיא עלולה לפגוע במשרתו או במקצועו של אותו אדם, במיוחד כאשר הדברים נאמרים במסגרת תלונה המוגשת לגורם הממונה על אותו אדם ו/או כזה המוסמך לדון בתלונה שכזו.

בהקשר זה אין נפקות לכך שהנתבע לא ערך השוואה ישירה בין התובע לבין אותו רופא ידוע לשמצה, אלא הסתפק בלציין שהתנהגותו של הנתבע עוררה בו אסוציאציה לאותו רופא ידוע לשמצה.

אמירות שייחסו לתובע רשלנות מקצועית

27.
במכתב ישנם שורה של אמירות, אליהן הפנה התובע בסיכומיו, המייחסות לו רשלנות רפואית בטיפול במנוחה.

סבורני כי אמירות אלה עולות כדי לשון הרע, בעיקר משום שהן מטילות דופי במקצועיותו ושל התובע וביכולתו לשמש בעיסוקו ובתפקידו.

יחד עם זאת, אינני מקבל במלואן את טיעוני התובע ביחס למהות ואופי לשון הרע העולה מאמירות אלה.

להלן התייחסות לאמירות השונות בתחום זה (המשפטים המודגשים להלן הן ציטוט של המשפטים שלטענת התובע מהווים לשון הרע).

28.
"לד"ר .... (פלוני – א.ס.) יש שותף סמוי לרשלנות וזהו ד"ר גאנם גאזי.."


מדובר באמירה העולה כדי לשון הרע, משום שהיא מייחסת לתובע ליקוי מקצועי בביצוע עבודתו.

יחד עם זאת, אינני מקבל את טענת התובע לפיה האמירה טומנת בחובה היבט נוסף של לשון הרע, בכך שהיא מייחסת לתובע ביצוע מעשים פליליים, וזאת ע"י שימוש בביטוי "שותף סמוי".

קריאה מלאה של המשפט, קל וחומר של המכתב כולו, מעלה כי "השותפות" שיוחסה לתובע עם ד"ר פלוני נגעה לרשלנות שנטענה ביחס לטיפול במנוחה.

הקורא הסביר אינו אמור להבין כי לתובע מיוחס אופי עברייני או ביצוע מעשים פליליים, והשימוש במילה "סמוי" בהקשר זה אינה משנה מכך.

יש לציין כי בישיבה מיום 29.6.16 נשאל הנתבע לגבי השימוש במילה "סמוי" וכך השיב: "אני משיב שלא היה בין הרופאים קשר טלפוני. זה לא שהם קשרו קשר נגד אמא שלי. יכול להיות שהמילה סמוי לא מתאימה. התכוונתי שהקשר לא גלוי, הדבר המקשר זה אמא שלי, שהיא נפלה קורבן לכל מה שקרה. לא התכוונתי שיש ביניהם קשר שהם החליטו ללכת נגד אמא שלי, זו לא היתה הכוונה."


כך או אחרת, קריאת המשפט בשלמותו בהקשר של המכתב כולו מלמדת כי ביטוי "שותף סמוי" אינו יכול להוביל, ולו ברמז, למסקנה שהנתבע ייחס לתובע קשירת קשר פלילי עם ד"ר פלוני.

29.
"אין לי כל הסבר על מה יכלו שני הרופאים הללו (התובע וד"ר פלוני – א.ס.) כשהם ראו את תוצאות הבדיקות שמפעם לפעם הן חורגות יותר ויותר מהנורמה ואף על פי כן הם ממשיכים בטיפול כאילו שאחז בהם עוורון, או אטימות, או שאולי הם חשבו שהם גדולים מאלוהים."


המדובר באמירות העולות כדי לשון הרע, משום שהן מטילות דופי מקצועי בתובע, לו ייחס הנתבע "עוורון או אטימות" בקבלת ההחלטות הטיפוליות, כמו גם יהירות, עד גבול שגעון הגדלות.

30.
"וד"ר גאזי, מה הוא חשב כשהוא ראה את המסמכים בדף תוצאות המעבדה? איך הוא הגיע להיות מנהל מחלקה? האם גם הוא רוכב על גלי הרשלנות כדי להתקדם מתפקיד לתפקיד."

מדובר באמירות העולות כדי לשון הרע.

בראש ובראשונה משום שהן מייחסות לתובע מעשה רשלנות בטיפול במנוחה, ומעבר לכך משום שהן מטילות ספק כללי ביחס ליכולתו של התובע להיות מנהל מחלקה, ומעלות תהיות לגבי יכולתו להתקדם ולגבי הגורמים שהביאו לקידומו בפועל.

31.
"והרי זה העניין – רופאים רשלניים מסוגו של ד"ר .... (ד"ר פלוני – א.ס.) וד"ר גאזי, גורמים להעמסת המערכת בטיפולים נוספים שהיו יכולים להמנע אלמלא רשלנותם."

אמירה זו היא בבחינת לשון הרע, משום שהם מייחסת לתובע תכונה של רופא רשלן.
אשר לסיפא של המשפט, היא בגדר חיווי דעה כללי של הנתבע ביחס להשלכות שיש בעיניו
להימצאות רופאים רשלניים במערכת הבריאות, וספק אם אמירה כללית זו מהווה לשון הרע מבחינת התובע דווקא.

32.
"אני עדיין חושב שרופאים ששכחו את המשפט הראשון בשבועת הרופאים אין מקומם במערכת הבריאותית, שכן את המשך השבועה הם בודאי אינם זוכרים ובכל זאת מדובר כאן בחיי בני אדם."


אף שהמשפט הנ"ל הובא כאמירה כללית מצד הנתבע, מבלי להזכיר את שמו של התובע, ברור כי הנתבע כלל את התובע בקבוצת הרופאים ששכחו את שבועת הרופא, ואמירה שכזו מהווה לשון הרע, שכן היא מטילה דופי מקצועי ואישי בתובע, באופן שעלול לבזותו או לפגוע במקצועו.

אמירה שספק אם ניתן לייחסה לתובע

33.
"יש כאן לפנינו מקרה של רשלנות שאינה נובעת מתום לב, אלא זהו מקרה קלאסי של רשלנות פושעת – משל דומה הדבר לנהג שרואה רמזור אדום לפניו ובכל זאת מחליט לעבור את הצומת."


מדובר לכל הדעות באמירה המהווה לשון הרע, ואולם עולות לגביה תהיות בשאלה האם מדובר בלשון הרע כלפי התובע דווקא.

במה דברים אמורים?

34.
כאמור, במכתב העלה הנתבע תלונות הן כלפי ד"ר פלוני והן כלפי הנתבע. למעשה, קריאה של המכתב מעלה שחלקים נכבדים ממנו הוקדשו לטענות שהועלו כלפי ד"ר פלוני בלבד.
אשר לתובע, הוא הוזכר לראשונה במכתב בעמוד השני שלו, והוצג ג- "שותף סמוי" של ד"ר פלוני. נזכיר כי ד"ר פלוני הוא המומחה בתחום האונקולוגי, והוא זה שהחליט על עצם הטיפול התרופתי במנוחה, ואילו התובע אמור היה רק ליישם את ההחלטה הנ"ל, ומשכך עיקר הטרוניה של הנתבע היתה כלפי ד"ר פלוני.

האמירה בה אנו דנים כעת נכתבה לאחר שהתובע הציג את טענותיו כלפי ד"ר פלוני, ובטרם עלה זכרו של התובע, ועל כן קיים ספק של ממש שאלה האם ניתן לייחסה לתובע.

אכן, לאחר שהנתבע הזכיר את התובע במכתבו, הוא ייחס לו רשלנות בטיפול, ואולם מהרגע בו הוזכר התובע לראשונה הנתבע לא ציין, ביחס לתובע, כי מדובר ברשלנות פושעת, או שמדובר ברשלנות שאינה נובעת מתום לב.

משכך, יש לטעמי ספק ממשי אם ניתן לייחס לתובע את האמירה לפיה מדובר ברשלנות פושעת שאינה נובעת מתום לב.

35.
בהערת אגב אציין, כי גם אם ניתן היה לייחס את האמירה הנ"ל לתובע, הרי שהנתבע היה חוסה לגביה תחת הגנת תם הלב, כפי שיפורט בהמשך.

האם עומדות לנתבע ההגנות על פי החוק

36.
ראינו לעיל כי יש במכתב מספר אמירות העולות כדי לשון הרע.

השאלה היא האם עומדות לנתבע הגנות לפי חוק איסור לשון הרע.

37.
בסיכומי הנתבע (סעיף 9) נטען כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15(2), 15(3), 15(4) ו- 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבע טען אפוא לקיומן של שני סוגי הגנות – "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק), והגנת "תום הלב" (סעיף 15 לחוק). ההגנה האחרונה היא זו עליה שם הנתבע את כובד משקל טענותיו, ומשכך הדיון יתמקד בה.

הגנת תום הלב - כללי

38.
סעיף 15 לחוק מקנה למפרסם הגנה אם הוא עשה את הפרסום בתום לב, ובאחת הנסיבות המנויות בו, כאשר המדובר בשני תנאים מצטברים.

39.
מקובל לומר כי אף שהמונח "תום לב" חל ביחס לכל סעיפים המשנה של סעיף 15, הרי שהוא אינו עשוי מקשה אחת ביחס לכל המצבים המנויים בסעיף 15, ויש לבחון את מהותו בנפרד ביחס לכל סעיף משנה (ראו שנהר בספרו הנ"ל, עמוד 260).

אשר למאפייניו של תום הלב, ראוי להביא לציטוט את הדברים הבאים של המלומד שנהר בספרו הנ"ל (סעיף 19.3.4, בעמוד 260):

"מאפייניו הקונקרטיים של תום הלב מתחלקים למאפיינים עובדתיים-התנהגותיים ולמאפיינים הנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם. המאפיינים ההתנהגותיים עוסקים בהתנהגות המפרסם בטרם עשה את הפרסום ובמעשה הפרסום עצמו. בחינת היסוד הנפשי בעת הפרסום מתמקדת במניעי המפרסם ובמידת אמונתו באמינות הפרסום."

40.
הנתבע מיקד את טענותיו במישור תום הלב בסעיפי המשנה הבאים של סעיף 15:

"(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירותי ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

תחולת סעיפי המשנה של סעיף 15 במקרה דנן

41.
אשר לתחולת סעיפי המשנה להם טען הנתבע, אני סבור כי רובם, אם לא כולם, מתקיימים במקרה שבפני
נו.

42.
במקרה דנן חל סעיף 15(8), שכן הפרסומים מושא ההליך נעשו במסגרת מכתב תלונה למשרד הבריאות, המוסמך לדון בתלונה מסוג זה.

קריאת המכתב בשלמותו מעלה כי מדובר במסמך שבמהותו מיועד להעלות תלונות של הנתבע ביחס להתנהלותם המקצועית של התובע ושל ד"ר פלוני בטיפול באימו, לרבות הטחת טענות של רשלנות רפואית, ובקשה לבחינת דרך קבלת ההחלטות המקצועיות ביחס לטיפול זה.
ניתן לומר כי המטרה הדומיננטית של המכתב היתה העלאת תלונה ביחס לטיפול שניתן למנוחה.

בהקשר זה אין לקבל את טענת התובע לפיה אין קשר בין הגשת תלונה למשרד הבריאות לבין תוכן הנטען כלפי התובע, ובמיוחד ביחס לאסוציאציה עם ד"ר מנגלה. מהמכתב ברור לחלוטין כי התובע הוזכר בו בהקשר של טיפולו הרפואי במנוחה, כאשר בפי הנתבע טענות להתרשלות מצד התובע בטיפול זה, לרבות טענות מפורטות בעניין התייחסות התובע לתוצאות בדיקות מעבדה, ובעניין החלטת התובע לאשר את המשך הטיפול התרופתי במנוחה.

מדובר בהחלט בדברים שבמהותם ותוכנם נאמרו במסגרת תלונה שהוגשה לגוף מוסמך ביחס להתנהלותו המקצועית של התובע.

המשפט המתייחס לאסוציאציה עם ד"ר מנגלה אינו משנה מאופי המכתב וממטרתו הדומיננטית, כמכתב תלונה לגוף המוסמך לדון בתלונה מסוג זה.

43.
נוסף לסעיף משנה (8), סבורני שחלים במקרה שלנו סעיפי משנה (2) עד (4) לסעיף 15. סעיפי אלה שייכים לקבוצת מצבים בהם אדם מבצע פרסום מתוך הגנה על אינטרס אישי או מתוך מילוי חובה.

אין ספק כי לנתבע היה עניין אישי ומיידי בטיפול שניתן לאימו. ככל שסבר הנתבע, כי אימו מקבלת טיפול רשלני שיכול לפגוע בה או אפילו לגרום למותה, היה לו בהחלט עניין כשר לפרסם את הדבר במסגרת תלונה לגוף מוסמך, וייתכן שהיתה לו אף חובה מוסרית או חברתית לעשות כן.
נוסף לכך, העניין האישי שהיה לנתבע בטיפול הרפואי שניתן לאימו, הקנה לו זכות הבעת דעה בדבר תפקודו של הנתבע כמנהל מחלקת אשפוז יום במרפאה השייכת לקופת חולים, וכמי שטיפל במסגרת ציבורית באימו המנוחה. בהקשר זה אוסיף כי חלק מהאמירות כלפי התובע היו בגדר חיווי דעה (בין היתר ביחס להתאמת התובע לתפקידו ולכשירותו
להתקדם בתפקידים שונים).

תום הלב במקרה דנן

44.
כאמור, אין די בהוכחת קיום אחד המצבים המנויים בסעיף 15, אלא יש להראות שמתקיים לצדם רכיב תום הלב בפרסום.

45.
הנטל להוכחת קיום תום הלב מוטל על המפרסם, ובמקרה דנן על הנתבע.

א. חזקת תום הלב

46.
הנתבע טען במקרה דנן לתחולת סעיף 16(א) לחוק, הקובע כדלקמן:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב."

47.
תחילה יצויין, כי אינני מקבל את טענת התובע לפיה הנתבע מנוע מלטעון לתחולת סעיף 16 מפאת היות הדבר הרחבת חזית.

סעיף 16 עוסק בקיומה של חזקה ראייתית בעניין נטל ההוכחה, ומשטען הנתבע, לכל אורך ההליך, לתחולת הגנת תום הלב, רשאי הוא "ליהנות" מתחולת סעיף 16, ככל שייקבע כי תנאי הסעיף מתקיימים.

48.
סבורני כי הוכחו התנאים במקרה דנן לתחולת סעיף 16(א) לחוק.

לצד העובדה שהפרסומים מושא התביעה נעשו באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 (כמפורט לעיל), אין לומר שהפרסומים חרגו מתחום הסביר בנסיבות העניין.

בחינת השאלה אם פרסום חרג, לצורך סעיף 16(א) לחוק, מגדר הסביר, נעשית ע"י בחינת נתונים שונים הקשורים לפרסום, כגון:
-
סגנון הפרסום ולשונו;
-
האם ניתן היה להשיג את מטרת הפרסום באופן פוגעני פחות;
-
הם קיים קשר הגיוני בין הנטען בפרסום לבין המיוחס למושא הפרסום;
-
זהות האנשים אליהם הופנה הפרסום.
מדובר במבחני עזר בלבד, ולא ברשימה סגורה.

49.
זאת ועוד. לצורך שאלת סבירות הפרסום בהקשר זה, יש לבחון את ההקשר של הפרסום, ואת הסביבה במסגרתה הוא פורסם, מתוך הסתכלות על "התמונה הגדולה" של הדברים, ולאו דווקא בחינה פרטנית של משפט כזה או אחר שנאמר בו.
בהקשר זה ראוי לצטט את הדברים הבאים שנאמרו מפי כב' השופטת עדנה ארבל במסגרת רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" (פורסם במאגרים):
"זאת

ועוד
.
כידוע
,
הקביעה

כי

פרסום

מהווה

הוצאת

לשון

הרע

אינה

נלמדת

אך

מן

המילים

הפוגעניות

כעומדות

לעצמן
,
בפני

עצמן
.
היא

נלמדת

בראש

ובראשונה

ממכלול

הנסיבות

שסבבו

את

הפרסום
.
לא

המילים

לעצמן

יוצרות

את

לשון

הרע

אלא

הקונטקסט

והנסיבות
,
המעניקים

למסכת

העובדות

את

עוצמתה
,
את

צבעיה
,
את

טעמה

וריחה
.
לא

לחינם

נקבע

טיבו

הדיבתי

של

הפרסום

בהתאם

למובנן

הטבעי

והרגיל

של

המילים
,
כמו
-
גם

על

פי

הקשר

הדברים (השופטת

פרוקצי
'
ה
,
עניין

בן
-
גביר
,
פסקה
6
). בדרך

זו

זוכה

חופש

הביטוי

להגנה

מהותית
,
תוך

יכולת

"
לסנן
"

ביטויים

שאין

כל

אינטרס

ממשי

בהגנה

עליהם

חרף

הפגיעה

שהם

נושאים

עימם
,
מחמת

שאין

בהם

כדי

לקדם

או

להגשים

כל

ערך

מערכי

הדמוקרטיה
.
"

50.
מכלול הנסיבות במקרה דנן מלמד לטעמי כי הפרסומים מושא התביעה לא חרגו מגדר הסביר.
כאמור, הפרסומים הופיעו במכתב תלונה ביחס לאיכות הטיפול הרפואי שקיבלה אימו המנוחה של הנתבע.
המכתב הופנה לגורם המוסמך לטפל בתלונה מסוג זה, ולו בלבד. הנתבע לא הפנה את המכתב לאחרים, קל וחומר לחוג נמענים שאינו קשור לבירור תלונתו ביחס לטיפול הרפואי שאימו קיבלה.
המכתב הכיל טענות קונקרטיות ביחס למהות הטיפול ולאופן בו הוא ניתן, תוך העלאת טענות הנחזות להיות ענייניות (וזאת כמובן מבלי לקבוע מסמרות בשאלת נכונותן מבחינה רפואית), ביחס להתאמת הטיפול למחלת הכליות ממנה סבלה המנוחה, וביחס להמשך מתן הטיפול לאור תוצאות מעבדה שהתקבלו.

51.
אכן, המכתב הכיל אמירות קשות בדבר קיום רשלנות רפואית מצד התובע, כמו גם העלאת תהיות בדבר התאמת התובע לתפקידו. יחד עם זאת, אינני סבור שהסגנון והשפה בהם השתמש הנתבע היו כה בוטים ושלוחי רסן, באופן השולל את קיומו של תום לב.

הסגנון היה קשה, ואולי בוטה במידה, אך לא משולח רסן ופרוע. כאמור, האמירות בדבר קיום רשלנות רפואית נאמרו אגב העלאת טענות ענייניות לכאורה ביחס להחלטה בדבר הטיפול התרופתי שניתן למנוחה, וביחס להחלטה בדבר המשך הטיפול בה בשים לב לתוצאות המעבדה, והשפעת הדבר על תפקוד הכליות שלה.

52.
התובע סבור כי לכל הפחות האמירה הנוגעת לד"ר מנגלה היא נטולת הקשר ובלתי סבירה בעליל, באופן השולל אפשרות קיום תום לב מצדו של הנתבע.

אינני סבור כך.

אכן, עריכת השוואות, ישירות או עקיפות, עם אחד האישים של המשטר הנאצי, היא דבר פוגעני, בלשון המעטה, ואולם אין היא מעידה, כשלעצמה, על העדר תום לב בפרסום.

עמד על כך בית המשפט העליון בעניין פריג' הנ"ל, באומרו את הדברים הבאים:
"
כאמור
,
עיקר

טענתו

של

המבקש

היא

כי

פרסום

שיש

בו

השוואה

לנאצים
,
אינו

סביר

ועל

כן

אין

לזכותו

באפשרות

ליהנות

מהגנת

תום

הלב

לפי

סעיף
15
לחוק
.
מכאן
,
למעשה

הטענה

היא

כי

כל

פרסום

דיבתי

שיש

בו

השוואה

לנאצים

הינו

בלתי

סביר

לא

רק
"
בנסיבות

העניין
"
, כדרישת

סעיף
16
(א), אלא

בכלל
.
איני

סבורה

כי

ההשוואה

שנעשתה

במאמר

היא

השוואה

לנאצים

ממש
,
אך

עיקרם

של

דברים

הוא

כי

איני

סבורה

כי

ניתן

לקבל

את

טענת

המבקש

לפיה

עצם

ההשוואה

לנאצים

ולדומיהם

שוללת

את

הגנת

תום

הלב

מפרסום

דיבתי
.
זאת
,
הגם

שכשלעצמי

אני

סבורה

כי

המקום

להשוואות

מעין

אלה

בשיח

הציבורי

הוא

תחום

ומוגדר

היטב
.
הכל
,
כפי

שיובהר.

בית המשפט המשיך והבהיר כי אין לקבוע קטגורית שסוג מסויים של ביטויים, לרבות עריכת השוואה
עם המשטר הנאצי, אינו נכלל בגדר השיח הלגיטימי, ואינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב:
"הוצאת

ביטוי

מסוים

באופן

מקדמי

מבין

גדריו

של

השיח

הציבורי

במדינה

דמוקרטית

אינה

עולה

בהתאמה

עם

הגיון

זה

והיא

עשויה

להביא

לפסילתם

של

פרסומים

המגשימים

את

אותם

אינטרסים

שביסוד

ההגנות

שבחוק
.
כאשר

עסקינן

בגבולותיו

של

חופש

הביטוי
,
באחת

החירויות

הבסיסיות

ביותר

הנתונות

לאדם

במדינה

דמוקרטית
,
לא

אנו

נבוא

ונצר

את

גבולותיו

של

חופש

הביטוי

מעבר

לכפי

שהתווה

אותם

המחוקק
.
"

53.
אכן, האמירה לפיה התנהלותו של התובע במקרה דנן עוררה בנתבע אסוציאציה לד"ר מנגלה הידוע לשמצה, היא אמירה קשה ופוגענית. ברם, אין היא שוללת אפריורי קיומו של תום לב מצד הנתבע במקרה דנן, ואין היא הופכת את האמירה, מיניה וביה, לכזו החורגת מגדר הסביר לפי סעיף 16 לחוק.

לא אכחד. התגובה הראשונית למקרא המשפט הנדון יכולה להיות שאמירה מסוג זה אינה יכולה להיות בגדר הסביר, גם אם היא נאמרת במסגרת של תלונה לגיטימית ביחס טיפול רפואי, המופנית לגוף המוסמך.
ברם, בחינת סבירות האמירה אינה מתמצת רק בקריאתה בנפרד, ולא רק בהבנת המילים מהם היא מורכב, אלא יש לבחון את הדברים בהקשר בו הובעה האמירה, הן בהקשר המיידי המצומצם (של המכתב), והן בהקשר הכללי (של המקרה כולו).

54.
האמירה הנ"ל נאמרה לאחר שהנתבע
תיאר את חלקו של התובע בטיפול באימו כמי "שקבע לפני כל טיפול, על סמך תוצאות בדיקות המעבדה,
האם אמי תקבל את העירוי או לא". מייד לאחר תיאור זה ציין הנתבע, כי הדבר עורר אצלו אסוציאציה של אותו רופא מפורסם שהיה בתנועת אצבע מחליט מי לחיים ומי למוות. בכך רצה הנתבע לומר כי החלטות הרות גורל בעניינה של אימו, שהיו יכולות לגרום למותה, התקבלו לשיטתו בקלות בלתי נסבלת. אין ספק שההשוואה בה עשה הנתבע שימוש היתה בוטה, פוגענית ולא מוצלחת בלשון המעטה, אולם אינני סבור שהיא נבעה מחוסר תום לב.

בתצהיר עדותו הראשית פירט הנתבע בנדון, וציין כי בפעם האחרונה בו הפנה התובע את הנתבע לחדר הטיפול, הוא עשה זאת ללא אומר, במחוות גוף בלבד. דברים אלו, שלא נסתרו, יכולים להסביר כיצד התעוררה אצל התובע האסוציאציה, הפוגענית והבוטה אמנם, אשר מצאה בסוף את דרכה אל המכתב.

מכלול
הנסיבות הללו, כמו גם העובדה שהאמירה הנ"ל נכללה במכתב בו העלה הנתבע טענות מפורטות ביחס לטיפול הרפואי שניתן לאימו, וכאשר המשפט הנדון לא היווה נושא עיקרי, ואף לא נושא משני, של המכתב, מלמד כי הדברים בכללותם לא חרגו מגדר הסביר בנסיבות העניין, והאמירה הנ"ל, שקשורה לאופן בו קיבל התובע, לשיטת הנתבע, את ההחלטה אם המנוחה תמשיך לקבל את הטיפול התרופתי, אינה שוללת קיומו של תום לב, ואינה שוללת את היתכנות תחולתה של חזקת תום הלב, הקבועה בסעיף 16.

55.
סיכומם של דברים, סבורני כי סעיף 16(א) לחוק חל במקרה דנן, והוא יוצר חזקה לפיה הפרסום נעשה בתום לב, חזקה אשר לא נסתרה ע"י התובע.

ב. הנתבע הוכיח את תום הלב

56.
גם אם תומר שלא הוכחו התנאים לתחולת סעיף 16(א) לחוק, סבורני כי הנתבע הוכיח קיומו של תום לב,
אף ללא סיוע של החזקה אותה מעניק סעיף זה.

57.
ודוקו. בתיק אמנם לא נשמעו עדויות, וזאת לאחר שהצדדים ויתרו הדדית על חקירת התובע והנתבע.

ברם, גם במצב שכזה ניתן לקבוע ממצאי עובדה, כמו גם מסקנות בעניין עמידת מי מהצדדים בנטל הוכחה כזה או אחרת, כאשר לאי חקירת המצהירים יכולה להיות משמעות ומשקל ראייתיים.

במקרה דנן תצהירו של הנתבע, והעדות המפורטת שבו לגבי נסיבות הפרסום; לגבי העובדות שקדמו לפרסום; ולגבי מניעי הנתבע מאחורי הפרסום, לא נסתרו בתצהיר התובע.

אכן, התובע הסביר בתצהירו מדוע הוא סבור שהנתבע התנהל מתוך מטרה לפגוע בו, ומדוע אמירותיו נאמרו בחוסר תום לב, ואולם עדות התובע בנדון התבססה על מסירת תחושתו, ועל ניתוח ופרשנות של האמור במכתב.

תצהיר התובע אין בו כדי לסתור את הדברים עליהם העיד הנתבע ביחס לנסיבות שקדמו לשליחת המכתב; ביחס להלך הנפשי שלו עובר ובעת משלוח המכתב; וביחס למניעיו במשלוח המכתב. כל אלה הובאו בתצהיר הנתבע, עליו הוא לא נחקר; הם לא נסתרו בתצהיר התובע; ומשכך יש לראותם כעדות שהוכחה כדבעי.

58.
מתצהיר הנתבע עולה כי הוא האמין, באמת ובתמים, שהטיפול אותו קיבלה אימו היה מוטעה, ושטיפול זה גרם לה סבל רב, וסיכן את חייה.

עובר למשלוח מכתב התלונה היתה אימו של הנתבע שרויה במצב רפואי קשה, ואילו הנתבע עצמו, שסעד אותה וטיפל בה, היה נתון תחת דאגה, חרדה, ותחושת תסכול.

את מכתב התלונה שלח הנתבע כאשר הוא משוכנע שאימו מקבלת טיפול רשלני, אשר גורם לה סבל רב, וניכר שהדברים במכתב נאמרו מדם ליבו.
מתצהירו של הנתבע עולה כי הוא האמין, באמת ובתמים, שהתובע (ביחד עם ד"ר פלוני) מתרשל באופן חמור כלפי אימו, וכי התובע מקבל את ההחלטה בעניין המשך הטיפול התרופתי בקלות ראש, ומנקודת הנחה זו הוא הפנה את מכתב התלונה למשרד הבריאות.

59.
בשים לב לאמור לעיל הוכח, לטעמי, כי הנתבע כתב את המכתב בכדי להתלונן על מעשי רשלנות (לשיטתו) באימו; מתוך אמונה בדברים אותם הוא כותב; תוך שהוא מפנה את המכתב אך ורק לגורם אחד (משרד הבריאות); ותוך הבעת דעה על התובע כרופא המטפל וכמנהל המרפאה בה טופלה אימו.
הנתבע גם העלה תהיות בנוגע להתקדמותו של התובע ובנוגע ליכולתו לשמש בתפקידו, ואולם גם זאת הוא עשה בהקשר של טענותיו לרשלנות בטיפול באימו, וכשהוא מאמין בדברים אותם מסר. גם האמירות הכלליות יותר בדבר קיומם של רופאים רשלניים אשר שכחו את שבועת הרופאים, נאמרו בהקשר זה, ואין בהם כדי לשלול את תום לבו של הנתבע.

60.
כאמור, אינני סבור שהאמירה בדבר האסוציאציה עם ד"ר מנגלה, קשה ככל שתהיה, שוללת מיניה וביה קיום תום לב מצד הנתבע.

אמירה זו לא היוותה את מוקד המכתב, ואף לא חלק משמעותי בו. כאמור, חלקים נכבדים מהמכתב הוקדשו לתלונה על רופא אחר, וחלקים אחרים שלו הוקדשו להעלאת טענות פרטניות ולכאורה ענייניות, על אופן הטיפול של התובע במנוחה.
האמירה הנדונה נאמרה ביחס לאחד האספקטים של הטיפול במנוחה – החלטת התובע בכמה הזדמנויות להפנותה לחדר בו ניתנה לה התרופה בעירוי לאחר שעיין בתוצאות המעבדה –כאשר קיים קשר לוגי (אם כי בשום פנים ואופן לא קשר ערכי או מוסרי) בין האסוציאציה המתוארת במכתב לבין ההתנהלות שיוחסה לתובע (החלטה על הפניית המנוחה לטיפול אשר סיכן את חייה, מבלי אומר ובמחוות גוף). גם ביחס לאמירה זו הנתבע האמין, באמת ובתמים, שהתובע מקל ראש בהחלטתו אם על המנוחה להמשיך בקבלת הטיפול התרופתי. הנתבע, בן לניצולת שואה, ביקש להמחיש את תחושתו בנדון ע"י העלאת אסוציאציה אומללה לאותו רופא ידוע לשמצה, ואולם במכלול הנסיבות הנ"ל, ובהקשר האמור של הדברים, אמירה קשה ופוגענית זו נאמרה בתום לב.

61.
בתצהירו ובסיכומיו טען התובע, כי אמירותיו הקשות של התובע הופנו כלפיו על רקע היותו ערבי, כאשר המניע לכך הוא גזעני.

לטענה זו לא הונח כל בסיס, ולו המינימאלי ביותר, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם מכלול הנתונים של המקרה. אין במכתב ולו זכר למוצאו של הנתבע, ואין בו כל אמירה שיכולה להתפרש כאמירה גזענית. נוסף לכך, את הטענות העיקריות לרשלנות רפואית הפנה הנתבע לד"ר פלוני, שהוא יהודי, כאשר הנתבע אינו "מפלה" בהקשר זה בין ד"ר פלוני לבין התובע.

אכן, האמירה הקשה בנוגע לאסוציאציה עם ד"ר מנגלה יוחסה לתובע בלבד, ואולם הדבר נבע מכך שהאסוציאציה אצל הנתבע, כך לשיטתו, התעוררה עקב מעשה ספציפי של התובע (הפניית אימו לחדר הטיפולים מבלי אומר, במחוות גוף), מעשה אשר לא נעשה ע"י ד"ר פלוני. מכאן ברור שהאמירה הנ"ל לא הופנתה לתובע על רקע מוצאו.

62.
סיכומם של דברים, הוכח כי האמירות עליהן מלין התובע, אף שהן מהוות לשון הרע, נאמרו ע"י הנתבע בתום לב, במסגרת אחת או יותר מהנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק.

משכך, הנתבעת נהנה מההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק.

63.
לאור האמור אינני מוצא מקום להרחיב את הדיבור על טענת הנתבע (שנטענה בחצי פה), בדבר תחולת סעף 14 לחוק, ואסתפק בכך שנכונות האמירות שייחסו לתובע רשלנות רפואית או הטילו דופי במקצועיותו ובהתאמתו לתפקיד, כלל לא הוכחה.

הערות טרם סיום

64.
בפני
נו מצב הממחיש כיצד אמירות פוגעניות יכולות לחוס תחת ההגנות של חוק איסור לשון הרע, ואינן מזכות, נוכח האיזונים הקבועים בחוק, בפיצוי למי שנפגע מהן.

65.
אין ספק שהתובע נפגע, ובצדק, מתוכן האמור במכתב, ובוודאי מהאמירות אשר היוו לשון הרע. אין גם ספק שהתובע התקומם, ובצדק,
נוכח האסוציאציה אותה בחר הנתבע להעלות על הכתב, עם הרופא הידוע לשמצה, שהיווה אחד מסמלי הרוע של המשטר הנאצי.

ברם, אין די בכך כדי לחייב את הנתבע בפיצוי התובע.

66.
הנתבע כתב את מכתב התלונה, כשהוא חרד לבריאות אימו, ומשוכנע בכל מאודו שהטיפול שניתן לה, בין היתר ע"י התובע, היה רשלני.

את המכתב הוא כתב ממניע של הגשת תלונה, והוא הפנה אותו רק לגורם המוסמך לדון בתלונה, ולא לאחרים.

הסגנון בו נקט הנתבע היה, לפחות לפרקים, קשה, ולפרקים אולי אף בוטה, ואולם האמירות שבמכתב נאמרו בהקשר לטענות לגיטימיות (אם כי לאו דווקא נכונות מבחינה רפואיות) בדבר אופי הטיפול באימו ותוצאות הטיפול.

גם האסוציאציה עם ד"ר מנגלה נאמרה בהקשר לאופן הטיפול במנוחה, כאשר היא לא היוותה את מוקד המכתב, ולא היוותה את מטרתו. אכן, האסוציאציה האמורה היתה אומללה, וטוב אם כלל לא היתה נאמרת, ואולם היא אינה שוללת את הגנת תום הלב, לה זכאי הנתבע במקרה דנן.

67.
אפשר בהחלט להבין ללבו של התובע, אך אין די בכך בנסיבות המקרה כדי לזכותו בפיצוי.


סוף דבר

68.
לאור האמור אני מורה על דחיית התביעה.

69.
בשים לב למכלול המפורט לעיל החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.



המזכירות
תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותפעל לסגירת התיק.



ניתן היום,
ט"ז תמוז תשע"ז, 10 יולי 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 47315-10/15 ד"ר ג'אזי ג'אנם נ' אברהם גולדפרב (פורסם ב-ֽ 10/07/2017)