פסקי דין על יהודה שמואל | פסקי דין על דניאל לוי | פסקי דין על מאיר זנתי | פסקי דין על מועצה אזורית עמק המעיינות | פסקי דין על תאגיד הביוב קולחי מעיינות |

34471-06/16 תצ     19/07/2017




תצ 34471-06/16 יהודה שמואל, דניאל לוי, מאיר זנתי נ' מועצה אזורית עמק המעיינות, תאגיד הביוב קולחי מעיינות








2
בית המשפט המחוזי בנצרת

בפני
כב' השופט עאטף עיילבוני
19 יולי 2017
ת"צ 34471-06-16 שמואל ואח' נ' מועצה אזורית עמק המעיינות
ואח'



המבקשים
1
.
יהודה שמואל
2
.
דניאל לוי

3
.
מאיר זנתי
על ידי ב"כ עו"ד אילן מירון ואח'


נגד

המשיבים
1.מועצה אזורית עמק המעיינות

2.תאגיד הביוב קולחי מעיינות
ע"י ב"כ עו"ד דפנה חצור ואח'



פסק דין

הקדמה
:

תחילתו של ההליך בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר במרכזה הטענה כי המשיבים, מועצה אזורית עמק המעיינות
ותאגיד הביוב קולחי מעיינות
, גובים אגרת ביוב שלא כדין מיישובים המצויים בתחומה המוניציפלי של המועצה, בגין שירותים שהמועצה אינה מספקת להם.

פסק דין
זה עניינו בקשת המשיבים לסילוק הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף, על יסוד הטענה שלפיה בקשת האישור אינה נמנית על הנושאים שניתן להגיש בגינם תובענה ייצוגית לפי פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות.

לאור התוצאה הסופית שאליה הגעתי, יתר טענות הסף שהעלו המשיבים בטיעוניהם, לא יוכרעו בגדרי

פסק דין
זה.

עיקרי ההליך דנא
:

ביום 16.6.16 הגישו שלושת המבקשים, המשמשים כתושבי הישובים ירדנה, בית יוסף ומנחמיה בהתאמה (להלן: "המבקשים"), בקשה לאישור תובענה ייצוגית ולצדה נוסח תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור" ו"התובענה" בהתאמה), כנגד המשיבים, מועצה אזורית עמק המעיינות
(להלן: "המועצה") ותאגיד הביוב קולחי מעיינות
(להלן: "התאגיד") (להלן יחד גם: "המשיבים").

במרכזה של התובענה ובקשת האישור ניצבת הטענה שלפיה המשיבים גובים מהישובים ירדנה, בית יוסף ומנחמיה, אשר מצויים בתחומה המוניציפלי של המועצה, אגרת ביוב בעד שירותים שהמועצה כלל אינה מספקת להם, בקשר עם מכון לטיהור שפכים מתקדם שהוקם בשטח המועצה לפני מספר שנים (להלן: "המט"ש").

בתוך כך, נטען כי המשיבה גובה מישובים אלה תשלום בגין אגרת ביוב, הכולל חיוב בגין רכיבים הנוגעים לאותו מט"ש, אף ששפכיהם של אותם ישובים כלל אינם מוזרמים אליו, ובתוך כך, מחויבים היישובים בגין רכיב "מכון לטיפול בשפכים"; בגין רכיב "החזר הון מכון לטיפול בשפכים", וביחס לחלק מהיישובים גם בגין רכיב "החזר הון מרכיב הולכה".

המבקשים עותרים להורות על השבת סכומי אגרת הביוב שעל פי הנטען נגבו על ידי המשיבים שלא על פי חוק.

המבקשים סומכים את טענותיהם על סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה, בציינם כי על פי הוראה זו, כל גביית תשלומי חובה למיניהם על ידי רשות מנהלית, לרבות גביית מסים ואגרות, צריכה להיעשות מכוח חוק או על פיו.

עוד עותרים המבקשים להשבת רכיבי אגרת הביוב שנגבו מהם שלא על פי דין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכן מכוח עוולת הרשלנות.

בקשת האישור נסמכת על הוראות פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), המאפשר הגשת "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", לטענת המבקשים, המועצה בענייננו, באמצעות האגודה, גבתה אגרת ביוב מחברי הקבוצה, שלא על פי דין.

ביום 18.9.16 הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובמסגרתה עתרו לסילוק בקשת האישור על הסף, ממספר טעמים.

לטענת המשיבים, ניתנים למבקשים מלוא שירותי הביוב מושא רכיבי האגרות המוזכרים לעיל, כעולה גם מעמדת רשות המים. על פי הנטען, מתן פטור למבקשים מאותם רכיבים באגרת הביוב, אף שהם נהנים מהשירות ומתשתיות הביוב שהמשיבים מספקים להם, יש בו כדי להביא להגדלת התעריף לתשלום ביחס ליתר תושבי המועצה, תוצאה הפוגעת בעיקרון השוויון. עוד טוענים המשיבים כי תעריפי הביוב נקבעים על ידי רשות המים בכללים המפורסמים על ידה, ולא במסגרת חוק עזר. המשיבים טוענים כי לעת עתה, לנוכח העובדה שעסקינן ביישובים המצויים ב"אשכול הצפוני" של יישובי המועצה, מטופלים השפכים המוזרמים מהישובים במסגרת מערכת ביוב ציבורית, ממנה מובלים השפכים באמצעות קווי הולכה אל מחוץ לתחום היישוב. על פי הנטען, בעתיד הקרוב, יוזרמו שפכי היישובים למט"ש בית שאן, הממומן על ידי המשיבים, לאחר שתושלם מלאכת הקמת קווי ההולכה מהישובים עד לקו המאסף. המשיבים מוסיפים וטוענים כי עלות הקמת קווי ההולכה למט"ש מכוסה במלואה על ידי כלל תושבי המועצה. כן נטען כי גם כיום מוזרמים שפכי הישובים למט"ש של המשיבים, אמנם למתקנים זמניים ולא למט"ש בבית שאן, ברם במימון מלא של המשיבים ובמסגרת מה שמוגדר כ"מט"ש "אקסטנסיבי" (על פי כללי הביוב מושא ענייננו), שהוא מכון לטיפול בשפכים לכל דבר ועניין. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים כי בדין ובצדק נגבית מהמבקשים אגרת ביוב, הן בגין רכיבי האגרה התפעולית והן בגין רכיבי האגרה ההונית.

כן מעלים המשיבים במסגרת תשובתם לבקשת האישור מספר טענות סף. בתוך כך נטען כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בבקשת האישור וכי התובענה אינה עומדת בתנאי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לשיטת המשיבים, הוראות הדין אינן מקנות להם סמכות לפטור את המבקשים מתשלום בעד רכיבים מתוך אגרת הביוב. בנוסף נטען כי מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: "רשות המים"), אישרה את תחשיב אגרת הביוב שמכוחה גובים המשיבים את אגרת הביוב, בהתאם להוראות הדין. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים כי בקשת האישור היא בניגוד לחוק. עוד טוענים המשיבים כי הסעד שעניינו תיקון חישוב התעריף של אגרת ביוב, ממילא אינו בסמכות בית המשפט (שמוסמך לפסוק השבה או פיצויים), כי אם בסמכות רשות המים בלבד, שאינה משיבה בהליך דנא.

יתירה מכך, לטענת המשיבים, התנאים לאישור תובענה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, אינם מתקיימים בענייננו. בהקשר זה, טוענים המשיבים, בין היתר, כי לא ניתן להגיש תובענה להשבה מקום בו הגבייה נעשית על פי דין ואין זהות בין הרשות המתקינה את הכללים לבין הרשות הגובה מכוחם, מה גם שאין למשיבים סמכות להעניק פטור מרכיבי אגרת הביוב. המשיבים סבורים כי תקיפת חוקיות ושיעור התעריפים יכולה להיעשות רק במסגרת הליך מנהלי, ולא במסגרת של בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית.

בתאריך 31.10.16 הגישו המבקשים תגובה לתשובת המשיבים לבקשת האישור.

במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 17.11.16 חידדו המשיבים את טענת הסמכות העניינית, בציינם כי לפי בג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (פורסם בנבו, 13.11.14) (להלן: "בג"ץ מרכז השלטון המקומי"), תעריפי המים והביוב בישראל הם בבחינת "מחיר" ולא בגדר אגרה או תשלום חובה. בנסיבות אלה, נטען כי בקשת האישור אינה באה בגדר פרט 11 של התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

במסגרת דיון ההמשך שהתקיים לפניי ביום 28.2.17 הסכימו הצדדים כי בסוגיה הספציפית שעומדת בעת הזו על הפרק, אין צורך בשמיעת עדים וניתן להגיש סיכומים בכתב.

משהוגשו סיכומי הצדדים, לא נותר אלא להכריע בשאלה שבמחלוקת. כאמור, במסגרת

פסק דין
זה תוכרע רק שאלת תחולת בג"ץ מרכז השלטון המקומי והשלכותיו על המקרה שלפנינו, בכל הנוגע לסמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לבקשת האישור ולתובענה הייצוגית, בהינתן הטענה שלפיה בקשת האישור אינה נמנית על הנושאים שניתן להגיש בגינם תובענה ייצוגית לפי פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות.

טענות המשיבים במסגרת הבקשה לסילוק על הסף
:

בשאלה המשפטית המסוימת והמוגדרת שעל הפרק, טוענים המשיבים כי יש לסלק את בקשת האישור על הסף, שכן היא אינה מתאימה להליך של תובענה ייצוגית בהסתמך על הוראות פרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבים מפנים לכך שעל פי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, הוגבלה הגשת תובענה ייצוגית נגד רשות לסעד של השבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר. בעניין זה מפנים המשיבים לפסיקה הקובעת כי לא די בכך שהגבייה תיעשה שלא כדין, אלא יש להקפיד על קיום מלוא הדרישות, לרבות הדרישה הנוגעת לטיב הגבייה "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

לטענת המשיבים, על פי פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ מרכז השלטון המקומי, תעריפי רשות המים (בין אם הם מכונים "אגרה" או "היטל") מבחינה מהותית אינם בגדר "תשלום חובה" אלא "מחיר", ועל כן אין המקרה הנדון אינו מתאים להליך ייצוגי על פי חוק תובענות ייצוגיות, שהרי אין מדובר במס, אגרה או תשלום חובה אחר, ומשכך אין תשלומים אלה יכולים לשמש לתביעה בגדר פרט 11 לתוספת. במילים אחרות: לטענת המשיבים, תעריפי רשות המים מושא בקשת האישור אינם תשלום חובה ואינם באים בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, עליו מושתתת בקשת האישור, ולכן דין בקשת האישור להיות מסולקת על הסף.

כן טוענים המשיבים כי שעה שבג"צ הכריע בנושא ושעה שהכרעתו הנה ביחס לכל "תעריפי המים והביוב בישראל", הרי שאין כל הצדקה להחיל פרשנות שונה על הכללים נשוא ענייננו, אף שעסקינן ברשות מקומית ולא בתאגיד מים וביוב.

עוד מוסיפים המשיבים כי המונחים "אגרה" או "היטל" הנקובים בכללים הרלוונטיים לענייננו, הם "כינויים" בלבד לרכיבים שהם כולם במהותם "מחיר", הנקבעים על ידי רשות המים מתוקף סמכותה, כך שהעובדה שהדין נוקב במונחים אלה דווקא, אינה מעלה ואינה מורידה.

בנוסף טוענים המשיבים כי לא צריכה להיות אבחנה בענייננו בין תאגידי מים וביוב לבין מועצות אזוריות, וכך גם לא צריכה להיות אבחנה בין הכללים שקבעה רשות המים ביחס לתאגידי מים וביוב לבין הכללים מושא בקשת האישור.

במקביל, טוענים המשיבים כי גביית תעריפי הביוב מבוצעת במסגרת שירותים מוניציפליים שהרשות מספקת ולא במסגרת פעילות עסקית-מסחרית. לשיטת המשיבים, לפי הפסיקה, בנסיבות אלה, לא ניתן להגיש תובענה לפי פרט 1 לתוספת לחוק תובענות ייצוגיות, ולא בכדי לא עשו כן המבקשים.

לסיכום, טוענים המשיבים כי במסגרת הרפורמה במשק המים והביוב, בוטל הפרק השלישי לחוק הביוב, שהיה מקור הסמכות לקביעת אגרות והיטלים בתחום הביוב, וכיום, המקור הנורמטיבי לכך מסמיך את רשות המים לקבוע בכללים "תעריפים לתשלומים", להבדיל מאגרות או היטלים. בנוסף נטען כי העובדה שבכללים מושא ענייננו נעשה שימוש במונחים "אגרה" ו"היטל" אינה משנה את תכליתם כמחיר, לפי קביעת בג"ץ מרכז השלטון המקומי.

במסגרת סיכומי התשובה, מוסיפים המשיבים וטוענים כי אין בסיס לטענת המבקשים שלפיה פסיקת בג"ץ בעניין מרכז השלטון המקומי מתייחסת רק לתאגידי מים וביוב, להבדיל מרשויות מקומיות. לטענת המשיבים, אם בג"ץ היה מתכוון להבחנה מעין זו, חזקה כי הדברים היו נקבעים במפורש. בנוסף, לטענת המשיבים, העובדה כי המועצה גובה את התשלומים בכובעה כ"רשות", אין בה כדי להפוך את אותם התשלומים לתשלומי חובה. עוד נטען כי העובדה שהתשלום מכונה בכללים הרלוונטיים "אגרה", אינה מלמדת בהכרח כי מדובר בתשלום
שהוא אגרה במהותו, מה גם שלא יעלה על הדעת כי עסקינן בתשלומי חובה, שכן אז המסקנה היא כי הכללים שמכוחם הוטלו התשלומים נקבעו ללא סמכות (שהרי לפי חוק יסוד: משק המדינה הם טעונים אישור בחוק או בהחלטת הכנסת). בנוסף טוענים המשיבים בהקשר זה כי בג"ץ קבע במפורש שרשות המים הוסמכה בהוראות החוק לקבוע מחיר ולא תשלום חובה, וגם מטעם זה יש לדחות את טענות המבקשים. עוד מתייחסים המשיבים ליתר טענות המבקשים בסיכומיהם, אחת לאחת.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, טוענים המשיבים כי יש להורות על סילוק בקשת האישור על הסף.

תשובת המבקשים לטענות הסף של המשיבים
:

מנגד, לטענת המבקשים, יש לדחות את טענות הסף שהעלו המשיבים.

תחילה טוענים המבקשים כי עובדה היא שהאגרה מושא ענייננו מכונה בשם "אגרת ביוב", ללמדך שעסקינן בסוג העניינים הקבועים בפרט הרלוונטי של התוספת לחוק תובענות ייצוגיות. בהקשר זה מפנים המבקשים להבדל בין הכללים הנוגעים לרשות מקומית בלא תאגיד, שם מופיע המונח "אגרת ביוב" לבין הכללים הרלוונטיים לתאגידי מים וביוב, שם מופיע המונח "תשלומים". על פי הנטען, בעוד שלגבי תאגידי מים וביוב בוטלו האגרות וההיטלים שרשאית הרשות המקומית לגבות, לגבי רשויות מקומיות הפועלות בלא תאגיד מים וביוב, דוגמת המועצה בה עסקינן, נותרו על כנם האגרות וההיטלים שאותן מועצות אזוריות רשאיות לגבות. לשיטת המבקשים, אבחנה זו נעוצה בהבדל העקרוני בין הרשות המקומית, המוגדרת כמוסד ללא כוונת רווח, לבין תאגיד המים, שהוא גוף עסקי הפועל למטרות רווח.

באשר להסתמכות המשיבים על בג"ץ מרכז השלטון המקומי, טוענים המבקשים כי בענייננו נבנתה אגרת הביוב באופן שכל רכיב ורכיב משויך לשירות שניתן. דא עקא שהמועצה לא החלה בביצוע העבודות בשטח, ולמעשה מבקשת לגבות את רכיבי האגרה ללא תלות באספקת השירותים. על פי הנטען, בנסיבות אלה, גם לשיטת המשיבים, עסקינן בתשלום חובה מסוג "אגרה" ולא ב"מחיר, שכן ביחס למחיר, בהכרח נדרש קיומה של תמורה מיידית וישירה, בעוד שבענייננו אין הלימה בין האגרה לבין שירותי הביוב המסופקים, שכן המשיבים גובים את מלוא רכיבי אגרת הביוב, גם אותם רכיבים ביחס למט"ש בית שאן, שלא ניתנים כל שירותים בגינם.

המבקשים מוסיפים ומאבחנים גם את יתר פסקי הדין עליהם נסמכים המשיבים מהמקרה שלפנינו, תוך שהם מדגישים כי בענייננו, מחייבים המשיבים את חברי הקבוצה באגרת ביוב, כך שלמעשה, רכיבי האגרה משולמים בכפייה, וכבר מטעם זה ברור כי אין מדובר ב"מחיר". בהקשר זה נטען עוד כי אם למשיבים סמכות שבחובה לגבות את התעריפים, הרי שמן העבר השני, ביחס למבקשים, עסקינן בתשלום חובה שמשולם דרך כפייה.

על פי הנטען, בית המשפט העליון בעע"מ 2978/13 מי הגליל -תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יונס (פורסם בנבו, 23.7.15) (להלן: "פרשת מי הגליל") קבע כי תובענה ייצוגית נגד תאגיד מים וביוב בנושא של גביית יתר צריכה להיות מוגשת לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ומשכך, ברי כי אם כך ביחס לתאגיד מים וביוב יש להגיש את התובענה הייצוגית על פי פרט 11 לתוספת, הרי שעל אחת כמה וכמה ביחס לתובענה ייצוגית נגד הרשות המקומית עצמה.
המבקשים מפנים לכך שפסק הדין בעניין מי הגליל הנו מאוחר יותר לבג"ץ מרכז השלטון המקומי. בנוסף, טוענים המבקשים כי בג"ץ מרכז השלטון המקומי עסק בחוק יסוד: משק המדינה, בעוד שפרשת מי הגליל עסקה באופן ממוקד בפרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו.

בנסיבות אלה, טוענים המבקשים כי לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינים לדון בבקשת האישור, לפי פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות.

דיון והכרעה
:

לא אחת נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית תסולק על הסף במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, בהם ברור כי על פני הדברים, אין בבקשה ולא כלום (רע"א 2094/16 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלנית הוגנת (פורסם בנבו, 30.3.16)). עוד נקבע כי ככל שהטעמים העומדים ביסוד בקשת הסילוק עניינם העדר עילה, הרי שככלל, אין מקום לערוך דיון נפרד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית ובבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף (רע"א 7099/11 קומם נ' רוזובסקי (פורסם בנבו, 13.10.16)).

עם זאת, אין בכך כדי לאיין כליל את האפשרות לבקש סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, למשל במקרה שבו מועלות טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט וקצר ושיש בהם כדי להשמיט את הקרקע תחת בקשת האישור כולה, כבר בתחילת הדרך (רע"א 5653/16 סרגון נטוורקס בע"מ נ' חזן (פורסם בנבו, 13.10.16); רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 13.8.07)). כך גם במקרים בהם בקשת האישור הוגשה על ידי גורם שעל פניו אין לו עילת תביעה נגד הנתבעים או כאשר התובענה אינה מסוג העניינים המנויים בתוספת השנייה לחוק (רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי (פורסם בנבו, 2.4.09)).

השאלה המרכזית שלעת הזו עומדת במרכז ענייננו, היא השאלה אם בקשת האישור דנא מתאימה לחלופה בפרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות, אם לאו.

סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות מפנה לתוספת השנייה לחוק, בקובעו כי לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית.

בעניין זה קובע סעיף 11 לתוספת השנייה כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית שעה שמדובר ב"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

בפסיקה כבר נקבע, לא אחת, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית להשבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין בתור מס, אגרה או תשלום חובה אחר, אולם לא תשלומים אחרים שגבתה הרשות, אף אם נגבו שלא כדין. במילים אחרות: לא די בכך שהתשלום הנגבה יהיה "שלא כדין", אלא יש להראות כי התשלום עצמו מסווג על פי אחת החלופות המנויה בפרט 11 לתוספת השנייה. ראו לעניין זה בעע"מ 1859/15 קפלן נ' משרד הבריאות (פורסם בנבו, 9.8.16) (להלן: "פרשת קפלן"):

"אם כן, לא די בכך שהמערער יראה שהתשלומים נגבו ממנו בניגוד לדין. סיווג התשלום שגבו המשיבים מהמערער כאגרה או תשלום חובה אחר – כפי שטוען האחרון – הוא תנאי הכרחי לקבלת בקשותיו לאישור התובענות הייצוגיות. זהו אחד מהשערים שבהם עליו לעבור"
.

משכך, לא נותר אלא לבדוק אם התשלומים שבהם מחויבים המבקשים במקרה שלפנינו בגין שירותי הביוב עומדים בהוראות סעיף זה בהיותם "מס", "אגרה" או "תשלום חובה אחר".

ואולם בטרם אגיע לבחינת שאלה זו ולאור חשיבות הדברים בהיבט של פסיקת בג"ץ מרכז השלטון המקומי העומדת ביסוד טיעוני הצדדים, מצאתי לפרט קמעה על אודות המסגרת הנורמטיבית מכוחה נגבים תשלומים הביוב בהם עסקינן.

בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב") מוגדרת "רשות מקומיות בלא תאגיד" כרשות מקומית שאינה חייבת בהפעלת שירותי המים והביוב בתחומה באמצעות חברה.

בסעיף 15א(ב) לחוק הביוב נקבע כי מועצת רשות המים והביוב תקבע בכללים את התעריפים בתחום הביוב שתגבה הרשות המקומית בלא תאגיד.

סעיפים 101 עד 103 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001
(להלן: "חוק תאגידי מים וביוב"), אשר לפי הוראות סעיף 15א(ב) לחוק הביוב הנ"ל חלים על רשות המים בעת קביעת כללים לעניין תעריפים לתשלום שתגבה רשות מקומית בלא תאגיד בעד שירותים שהיא נותנת בתחום הביוב, מסמיכים את מועצת הרשות לקבוע כללים לפי עקרונות אחידים לחישוב העלות של שירותי מים וביוב (סעיף 101); לקבוע את התעריפים לתשלומים שתגבה חברה מצרכניה בעד שירותי מים וביוב, ככל הניתן ביחס ישיר לעלות השירות שלו הוא נקבע; וכן לקבוע כללים ותעריפים לעניין תשלומים חד-פעמיים או שוטפים בעד הקמת מערכת מים או ביוב.

מכוח סמכותה בסעיף 15א(ב) לחוק הביוב, קבעה מועצת הרשות הממשלתית את כללי הרשויות המקומיות (ביוב)(תעריפים בעד שרותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד)(הוראת שעה), תשע"א-2010 (להלן: "כללי הביוב"). כללי הביוב האמורים, שמכוחם נגבו התשלומים במקרה שלפנינו, עורכים אבחנה בין "אגרת ביוב", שהיא אגרה המוטלת לכיסוי הוצאות אחזקת ביוב, לבין "היטל ביוב", שהוא היטל שהרשות המקומית מטילה לכיסוי הוצאות התקנת ביוב או קנייתו. כן קובעים כללי הביוב את תעריפי אגרת הביוב של המועצות השונות, וביניהם המועצה דנא.

באשר לאגרת הביוב, קובעת הרישא לתוספת השלישית כי אגרה זו תחושב כמכפלה של מטרים מעוקבים מים או שפכים שנצרכו בנכס בסכומים הקבועים בטבלה. ביחס למועצה דנא, קובע סעיף 39 בטבלה, כי החיוב לפי מטר מעוקב שפכים יהא לפי הפירוט הבא:
ביב ציבורי – 0.90

ביב מאסף – 0.61

מכון לטיפול בשפכים – 1.43

טיפול שלישוני – 0.22

שיקום – 1.37

החזר הון מרכיב הולכה (למעט נכסים ששילמו היטל ביוב במושב מנחמיה) – 3.74

החזר הון מכון לטיפול בשפכים – 0.61


הרכב האגרה לפי כללי הביוב, כולל רכיבים שהם "תפעוליים", בגין פעולות תחזוקת ביוב, ורכיבים שהם "הוניים", בגין הקמת מערכת ביוב.

כאמור, בקשת האישור דנא מתרכזת ברכיבים 3, 6 ו- 7 לעיל (המספור אינו במקור ונערך לשם הבהירות בלבד), תוך שבקשת הסף בה עסקינן מבוססת על הטענה כי גביית ה"אגרה" בגין רכיבים אלה אינה מהווה גבייה של "תשלום חובה", ומשכך, אינה עומדת בדרישות פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ולא ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגינה.

נשוב ונזכיר כי השאלה הנשאלת לצורך הכרעה בבקשת הסף האמורה היא השאלה מהו האופן הנכון לסיווג תעריפי הביוב הנגבים מהמבקשים, והאם עסקינן ב"מס", "אגרה" או "תשלום חובה אחר", כדרישת פרט 11 לתוספת השנייה, שאם לא כך – לא ניתן להגיש את התובענה בהליך על פי חוק תובענות ייצוגיות.

במסגרת בג"ץ מרכז השלטון המקומי, נידונה בהרכב מורחב של שבעה שופטים שאלת סיווגם של תעריפי המים והביוב בישראל – האם יש לסווגם כמחיר או כתשלום חובה?

לאחר שבחן את מקור הסמכות של מועצת הרשות להטלת התשלומים, קבע בג"ץ, בדעת הרוב (מפי כב' השופט רובינשטיין), כי חיוב בתשלום בגין אספקת שירותי המים והביוב הוא בבחינת "מחיר" ולא "תשלום חובה", במובן זה שאינו נמנה על סוגי התשלומים הקבועים בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה ולא נדרש לעגנו בחוק, בהחלטה של הכנסת או ועדה מוועדותיה.

במסגרת פסק הדין נקבע כי לשון סעיף 102(ב) לחוק תאגידי מים וביוב נוקטת במונח "מחיר" להגדרת התשלום בגין שירותי המים והביוב המסופקים על ידי תאגיד המים, וכי על פי הוראות הסעיף המחיר צריך לשקף, ככל הניתן, את עלות השירות שלו הוא נקבע, במובן המצביע על עיקרון העלות הריאלית, לפיו יש לשלם עבור העלויות הממשיות של אספקת שירותי המים והביוב, ובעבורן בלבד (פיסקאות ל"א ו- ל"ג לפסק הדין).

כן נקבע כי אין להתעלם מבחירת המחוקק לעבור מהסמכת הרשויות המקומיות לגבות תשלומי חובה (בדמות היטלים ואגרות) לשם מימונם של שירותי המים והביוב, להסמכת מועצת הרשות לקבוע "מחיר", הקשור לשוויה של אספקת שירותי המים והביוב (פיסקה ל"ג לפסק הדין).

בנוסף נקבע כי הסמכה מפורשת לקביעת תשלומי חובה אינה עולה מלשונו של הטקסט המסמיך (סעיף 102 לחוק תאגידי מים וביוב – ע"ע), ואין לה עיגון לשוני בנוסח החוק (פיסקה ל"ז לפסק הדין).

במסגרת פסק הדין נקבע כי נוכח הקשר הסיבתי ההדוק שבין תשלומי המים והביוב לשווי שירותי המים והביוב הניתנים בעבורם, שיעור התשלום וערך השירותים הניתנים לצרכנים תלויים זה בזה, נתון שיש בו כדי לשלול את סיווגו של התשלום בגין מים וביוב כמס או אגרה (פיסקה נ"ב לפסק הדין).

כן נקבע כי שעה שעסקינן בתשלום שנגבה בעבור עלות השירותים והוא שווה ערך לשווי התמורה באופן ברור, אין בכך משום תשלום כפוי או "תשלום חובה" וניטה לראות בו מחיר (פסקאות נ"ו ונ"ז לפסק הדין).

עד כאן לפסיקת בג"ץ בעניין מרכז השלטון המקומי, ואולם כיצד זה משפיע על ענייננו? ובכן, הואיל ובמסגרת בג"ץ מרכז השלטון המקומי נקבע, בדעת הרוב, כי תעריפי המים והביוב אינם נמנים על סוגי התשלומים המפורטים בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה (מסים, מלוות חובה, תשלומי חובה אחרים ואגרות), והואיל וסוגי התשלומים המפורטים בסעיף זה זהים לסוגי התשלומים המפורטים בפרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות (מס, אגרה או תשלום חובה אחר), כאשר מקור הסמכות של מועצת הרשות להטלת התשלומים במקרה דנא הוא חוק הביוב, המפנה לחוק תאגידי מים וביוב (הלא הוא המקור הנורמטיבי שנבחן בבג"ץ) – משמע שלא ניתן לסווג את תעריפי הביוב הנגבים במקרה שלפנינו תחת אחת החלופות בפרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, מכוחו הוגשה בקשת האישור.

אמנם במסגרת בג"צ מרכז השלטון המקומי נקבע כי תעריפי רשות המים אינם בגדר תשלום חובה באספקלריה של סעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה (היינו: כי
אינם מסוג התשלומים המפורט בחוק היסוד), בעוד שבענייננו הוגשה הבקשה לפי פרט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, ואולם, הרציונל שנקבע שם ביחס למהות החיוב בתשלום הוא אותו רציונל שקיים בענייננו, התעריפים נקבעו על ידי אותו גורם רגולטורי (רשות המים) ומכוח אותו חוק מסמיך (בין היתר חוק תאגידי מים וביוב, שהסעיפים הרלוונטיים בו נקלטו על ידי חוק הביוב), וגם מבחינה לשונית, התיבה "תשלום חובה" מופיעה בשתי הוראות החוק (לעניין הדמיון הלשוני בין פרט 11 לתוספת השנייה לבין סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה, ראו: עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (פורסם בנבו, 13.8.12)).
אשר לאבחנה שהמבקשים מציעים לאמץ בהקשר לענייננו בין רשות מקומית הפועלת בלא תאגיד מים וביוב לבין תאגידי מים וביוב, הרי שבצדק מלינים המשיבים על האופן המצמצם בו קוראים המבקשים את בג"ץ מרכז השלטון המקומי. בהקשר זה, כבר מהפיסקה הראשונה של פסק הדין עולה כי בית המשפט העליון ביקש לבחון את השאלה כיצד יש לסווג את תעריפי המים והביוב בישראל, וזאת באופן כללי וגורף, ולא רק ביחס לתעריפים שגובים תאגידי המים והביוב בישראל. במילים אחרות: הקביעות העקרוניות של בית המשפט העליון ביחס לסיווג התשלומים הנגבים בגין מים וביוב ניתנו באופן עקרוני וללא קשר לזהות הגורם הגובה את אותם תשלומים.

ממילא שאם נקבל את ההבחנה המוצעת על ידי המבקשים, משמעות הדבר היא כי התעריפים שקבעה רשות המים עבור מועצות אזוריות בישראל, דוגמת המועצה בה עסקינן, ולהבדיל מתעריפים שגובים תאגידי המים והביוב בישראל, הנם בגדר אגרה או תשלום חובה, שעל פי סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה יש לקבוע רק בחוק או בהחלטת הכנסת או ועדה מוועדותיה, שאם לא כן – משמעות הדבר היא כי אותם תשלומים נגבים בחוסר סמכות, טענה שאף המבקשים אינם טוענים, וממילא ספק אם יכולים לעורר בהליך דנא.

העובדה כי בכללי הביוב מושא ענייננו נעשה שימוש בביטויים דוגמת "היטל ביוב" (סעיף 2) או "אגרת ביוב" (סעיף 8), אינה מלמדת בהכרח על מהות תשלומים אלה ואינה שוללת את מאפייני התשלום כ"מחיר", להבדיל מ"תשלום חובה". המבחן לקביעה אם תשלום מסוים הוא "מחיר", "מס" או תשלום אחר, הוא מבחן מהותי ולא לשוני גרידא. בנסיבות אלה, אין לשון החוק, כשלעצמה, מלמדת בהכרח מהו אופן סיווגם הנכון של התשלומים.

ודוק: הואיל ומבג"ץ מרכז השלטון המקומי עולה כי לרשות המים סמכות לקבוע "מחיר" בעד שירותי ביוב והואיל ולרשות המים לא הוקנתה סמכות לקבוע אגרה או תשלום חובה אחר בכל הנוגע לתעריפים המשולמים, הרי שהעובדה שבכללי הביוב מושא ענייננו נעשה שימוש במונחים אגרה והיטל אינה מעלה ואינה מורידה, ולא ניתן לעקוף את קביעת בג"ץ על ידי מתן פרשנות לשונית "יבשה" למונחים שבהם נעשה שימוש בכללי הביוב, מה גם שבהוראות החוק המסמיך (סעיף 15א(ב) לחוק הביוב) נעשה שימוש במונח "תעריפים לתשלומים", המרמז על "מחיר", להבדיל מ"אגרה" או "היטל".

יושם אל לב כי אמנם במרכז הדיון בבג"ץ מרכז השלטון המקומי, עמדו חוק תאגידי מים וביוב והכללים שהותקנו על פיו (כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), תש"ע-2009)), בעוד שבענייננו עיקר הדיון נסב על חוק הביוב והכללים שהותקנו על פיו (כללי הביוב), ברם חוק הביוב, המסמיך את רשות המים לקבוע בכללים את תעריפי התשלומים לגבייה בעד שירותים בתחום הביוב, וביניהם הכללים שבענייננו, קובע במפורש כי הוראות הסעיפים הרלוונטיים בחוק תאגידי מים וביוב יחולו לעניין קביעת כללים אלה, כך שחוק תאגידי מים וביוב, שעמד במרכז הדיון בבג"ץ, נוגע באופן ישיר גם לענייננו.

הואיל ולא נמצא כי התשלומים נשוא הליך זה שגבו המשיבים מהמבקשים, ובכלל, הם בבחינת "מס", "אגרה" או "תשלום חובה אחר", והואיל ועל פי בג"ץ מרכז השלטון המקומי, אותו תשלום, על פי מהותו, הוא "מחיר" (להבדיל ממס אגרה או תשלום חובה אחר), ושעה שאותו אפיון בדבר אופי התשלום הוא בבחינת תנאי סף הכרחי לצורך עמידה בתנאי פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות, אשר עליו בלבד נסמכת בקשת האישור, הרי שדי בכך כדי להצדיק דחיית בקשת האישור על הסף, גם מבלי להזדקק להכרעה בשאלה האם גביית התעריף הנה "שלא כדין".

בנוגע לטענה כי שעה שהמשיבים טוענים כי יש להם סמכות שבחובה לגבות את התעריפים, וכפועל יוצא, מצדם של המבקשים עסקינן בתשלום חובה – הרי שהעובדה שאין בכוחם של המשיבים לפטור מאן דהוא מאגרת הביוב אינה מלמדת, כשלעצמה, על כל שיש לסווג את התשלומים הנגבים על ידם כאגרה או כתשלום חובה, כי אם רק על כך שלצד אספקת השירותים השונים נגבה מחיר שאינו יכול להיות אפס.

לעניין טענת המבקשים בדבר סתירה, לכאורה, בין בג"ץ מרכז השלטון המקומי לבין פרשת מי הגליל, המאוחר יותר מבחינה כרונולוגית, הרי שבפרשת מי הגליל התמקד הדיון בנושא הקדמת פניה לרשות בטרם הגשת תובענה ייצוגית, בזיקה לשאלת תשלום שכר טרחה וגמול למבקש, וזאת לאחר שבאותו מקרה כבר הגישה הרשות הודעת חדילה. באותו עניין לא הובעה, אפוא, כל עמדה עקרונית ביחס לסיווג הנכון של התשלום הנגבה בגין שירותי מים וביוב, להבדיל מבג"ץ מרכז השלטון המקומי, המשליך באופן ישיר על ענייננו, שם הוכרע הנושא במפורש. המעניין לציין כי בשני פסקי הדין, הן בפרשת מי הגליל והן בבג"ץ מרכז השלטון המקומי, כתב את חוות הדעת המובילה כב' השופט רובינשטיין, בדעת הרוב. בנסיבות אלה, אין בטענה זו של המבקשים כדי לסייע להם.

אשר על כל האמור לעיל, אני קובע כי תעריפי הביוב הנגבים על ידי המשיבים במקרה שלפנינו הנם בגדר "מחיר" שלא ניתן להגיש בגינם תובענה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

סיכום
:

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת האישור על הסף.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, סכום אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומו בפועל.

ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 26.9.17 מבוטלת בזאת. על הצדדים לוודא ביטול התייצבות העדים מטעמם.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים ולמנהל בתי המשפט, לרישומו בפנקס.

ניתן היום,
כ"ה תמוז תשע"ז, 19 יולי 2017, בהעדר הצדדים.











תצ בית משפט מחוזי 34471-06/16 יהודה שמואל, דניאל לוי, מאיר זנתי נ' מועצה אזורית עמק המעיינות, תאגיד הביוב קולחי מעיינות (פורסם ב-ֽ 19/07/2017)