פסקי דין על יואב חבזון | פסקי דין על יוסף איוב

7655/03 א     22/05/2005




א 7655/03 יואב חבזון נ' יוסף איוב




1
בתי המשפט

ת.א. 007655/03
בבית משפט השלום בירושלים
22/05/2005
לפני כב' השופטת ג. כנפי-שטייניץ

יואב חבזון

בעניין:
התובע
א. ארנברג

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
יוסף איוב


הנתבע
מ. שפירא

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק-דין

1. 1. התובע אוחז בשיק על סך 570,000 ₪ לפקודתו, שמועד פרעונו הנקוב 6.6.96 (שיק מס' 10262 המשוך על חשבון 347433). השיק נמשך מחשבונם המשותף של הצדדים בבנק הפועלים ונושא את חתימותיהם של השניים. השיק חולל באי פירעון.
בשנת 2001 הגיש התובע בקשה לביצוע השיק ללשכת ההוצאה לפועל, ולאחר הליכים ארוכים, לרבות ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, ניתנה לנתבע רשות להתגונן.
אין חולק כי התובע הוא שמילא את כל פרטי השיק, למעט חתימתו של הנתבע, אולם לטענתו נעשה הדבר בהרשאתו של הנתבע (ראה הצהרת ב"כ התובע בעמ' 1 לפרוטוקול).

2. 2. התובע, מהנדס במקצועו, החל לעבוד בשנת 1993 בשירותו של הנתבע. הנתבע, שהוא קבלן בנין, פרסם מודעה בעיתון לפיה דרוש לו מהנדס בנין והתובע נענה למודעה. התובע עבד במשך כחודש באתר בניה של הנתבע בתל אביב, שלאחריו החל לעבוד, על פי הצעת הנתבע, כמהנדס הביצוע של פרוייקט בן 30 יחידות דיור בקיבוץ קליה.
לגירסת התובע, החל לעבוד בשרות הנתבע תמורת שכר חודשי של 3,000 ₪ נטו, תוך הבטחה כי זה יועלה לאחר שלושה חודשים, אולם החודשים נקפו ושכרו לא הועלה. במקביל ניסה התובע, שרצה "להתקדם" לעסק עצמאי, לעניין את הנתבע בעסקים משותפים. הנתבע, שידע כי יש בידי התובע 25,000 דולר אותם הביא עמו מרוסיה, הציע לו, לטענתו, כי כספו יושקע בפרוייקט, וכי שכרו לא יועלה, ובתום הפרוייקט יתן לו הנתבע בתמורה להשקעותיו דירה בת שלושה חדרים במרכז הארץ. לטענת התובע, מחירי הדירות היו באותה עת נמוכים יותר ועלות דירה כזו לנתבע לא עלתה על 50,000 דולר.
לטענת התובע אכן מסר לנתבע, במשרד שהיה לו אז בקיבוץ קליה, סך 25,000 דולר בשטרות של 100 דולר כל אחד, כנגד פתק קטן שקיבל מן הנתבע ובו נרשמה התחייבותו למתן דירה לתובע.
בעקבות הסכם זה, טוען התובע, המשיך והשתכר, תמורת עבודתו בפרוייקט, סך 3,000 -3,500 ₪. מתוך סכום זה החזיר לנתבע מידי חודש סך 2,000 ₪ תמורת לינה וכלכלה, סכום אותו שילם הנתבע לקיבוץ קליה. בנוסף, ביצע עבודתו באמצעות רכבו הפרטי לרבות הובלת פועלים וחומרים.
ביום 11.10.94 פתחו הצדדים חשבון בנק משותף בבנק הפועלים. לטענת התובע, נפתח החשבון על מנת לאפשר לצדדים לעשות עסקים משותפים. על פי תנאי פתיחת החשבון היתה הזכות לבצע פעולות בחשבון כפופה ל"שתי חתימות יחד חובה" (ר' טופס פתיחת חשבון ת/3).
בשלב מסויים סיפר התובע לנתבע כי קיבל מהוריו ברוסיה 20,000 דולר נוספים, והנתבע הציע לו לפתוח מזנון במדרחוב בירושלים. התובע השקיע במזנון 20,000 דולר, כ- 60,000 ₪ דאז, ואילו הנתבע השקיע 20,000 ₪ בלבד. הוסכם בין הצדדים, לטענת התובע, כי כל אחד מהם ינהל את המזנון במשך שנה אחת. התובע שהחל לנהל את המזנון במקביל לעבודתו בקליה, היה מגיע מידי בוקר למזנון, פותח אותו עד להגעת העובדים, וחוזר אליו בערב.
באמצע שנת 1995 הסתיים פרוייקט הבניה, והתובע דרש מן הנתבע את הדירה המובטחת. לאחר דרישות חוזרות ונשנות, הזמינו הנתבע למשרדו ומסר לו כי אין באפשרותו לתת לו דירה בשל התנגדות שותפו. מטעם זה, וכן מטעמי מס, טען כי הוא מעדיף לשלם לו סכום כסף. לאחר דין ודברים הוסכם כי הנתבע ישלם לתובע סך 570,000 ₪ במקום מסירת הדירה. לטענת התובע, באותה עת התייקרו מאוד מחירי הדירות ומחירה של דירה בת שלושה חדרים במרכז הארץ הגיע לכדי 200,000 דולר. הנתבע ביקש מן התובע כי ירשום שיק על הסכום המוסכם משוך על חשבון הבנק המשותף. אף שלתובע היו שגיאות כתיב בעברית, עמד הנתבע על כך שהתובע הוא שירשום את השיק ואף רשם לו את הפרטים על דף נייר על מנת שיוכל להעתיקם. לפי בקשת הנתבע, נרשם השיק כשהוא דחוי לתשעה חודשים. באותה עת היה לנתבע פרוייקט בניה בקרית עקרון ולפי דבריו בתוך תשעה חודשים ימכרו הדירות והוא יוכל לשלם לו את הסכום המוסכם. באותו מעמד נטל הנתבע מן התובע את הפתק ובו התחייבותו למסור לו דירה.
לאחר שנה בה ניהל התובע את המזנון, הודיעו הנתבע כי אין הוא מעוניין להפעילו. ביום 12.12.95 פירקו הצדדים את השותפות במזנון והתובע קיבל מן הנתבע סך 4,650 ₪.
ביוני 1996 הפקיד התובע את השיק בבנק, ואז התברר לו כי חודשים ספורים קודם לכן סגר הנתבע את החשבון המשותף.

3. 3. גירסת הנתבע, כמובן, שונה. לטענתו, בשנת 1993 קיבל ממשרד השיכון פרוייקט לבניית 30 יחידות דיור קטנות בנות 60 מ"ר כל אחת בקיבוצים מצפה שלם, קליה ואלמוג. על פי החוזה, היה על הנתבע להעסיק מהנדס שיפקח על הפרוייקט, ולצורך איתורו פרסם מודעה בעיתון. התובע היה המהנדס היחיד שנענה למודעה. סוכם עם התובע, איפוא, כי הוא יתחיל לעבוד באתר בתל אביב במשך מספר שבועות ועד להתחלת הפרוייקט בקליה, ואם הכל יהיה כשורה יעבור לעבוד בקליה. כן הוסכם עמו ששכרו החודשי יעמוד על סך 3,100 ₪ ויועלה עם הזמן עד 3,500 ₪, ובנוסף ישא הנתבע בכל הוצאותיו: לינה, כלכלה, טלפון, והוצאות דלק. לטענת הנתבע שכר זה היה שכר סביר לתקופה הרלבנטית לאור קשיי השפה של התובע ומאחר שלא הכיר את סגנון העבודה הישראלי. לטענת הנתבע, שילם מידי חודש סך 1,500 ₪ לקיבוץ קליה בגין כלכלתו ולינתו של התובע ומעולם לא קיבל ממנו מאומה בגין הוצאה זו. זמן קצר לאחר תחילת עבודתו בקליה, התהפך התובע עם רכבו ועבד ללא רכב במשך כמעט שנה.
לטענת הנתבע לא קיבל מן התובע מעולם 25,000 דולר, לא הבטיח לו דירה, ולא נתן לו כתב התחייבות למסור לו דירה.
בשנת 1994 פנה אליו התובע מספר פעמים בהצעה להקים עסק בשותפות, ובעקבות פניותיו הסכימו השניים על הקמת מזנון. לשם כך, רכשו ציוד ומוניטין של מזנון קטן ברח' לונץ בירושלים תמורת 60,000 ₪, אשר שולמו ע"י הצדדים בחלקים שווים. הצדדים פתחו חשבון בנק לצורך ניהול העסק, והתובע ניהל את העסק לבדו, לרבות ביצוע המכירות וניהול החשבונות. לצורך ניהול העסק מסר הנתבע לתובע מספר שיקים ריקים חתומים על ידו על מנת שיעשה בהם שימוש לצורך תשלום לספקים, ולאחר תקופה קצרה, אף נתן לו פנקס שיקים שלם חתום על ידו. התובע הוא זה שמילא את השיקים ושילם לספקים לפי ראות עיניו. התובע הוא אף זה ששילם את דמי השכירות בגין המזנון מידי חודש בחודשו, והתובע גם גבה את הכנסות המזנון והפקיד אותן בבנק.
במרוצת הזמן התלונן התובע על קשיי העסק ועל מכירות נמוכות. מספר פעמים בהן הגיע הנתבע לעסק בשעות הבוקר, מצא את העסק סגור ואת שקיות הצ'יפס מחמיצות בחוץ. מבירורים שערך עם השכנים התחוור לו שהתובע מגיע למזנון מידי יום רק בשעה 12:00. הנתבע הציע לתובע לסגור את העסק ולאור טענות התובע באשר לקשייו הכלכליים ובאשר למאמצים אותם השקיע במזנון, הוסכם בין הצדדים כי הנתבע ישא בכל חובות העסק, לרבות דמי שכירות שלא שולמו, חובות לספקים ועוד, ואף ישלם לתובע סך 4,650 ₪. הסכם פירוק השותפות הועלה על הכתב והשניים חתמו בשוליו (ראה ההסכם נ/5). בהמשך החזיר התובע לנתבע את פנקסי השיקים של העסק, לרבות אלו מן השיקים שהיו חתומים על ידי הנתבע (ר' פנקסי השיקים נ/1, נ/2). לאחר פירוק השותפות נשא הנתבע בחובותיה, ולאחר מכן, ביום 2.2.96, ביקש מן הבנק לסגור את החשבון המשותף (ר' ת/11).
לטענת הנתבע, רשם התובע לעצמו את השיק נשוא התביעה, במירמה, מתוך השיקים החתומים שנמסרו לו ע"י הנתבע, מבלי לקבל את הסכמתו ואישורו. את השיק ראה לראשונה רק עם קבלת מסמכי ההוצאה לפועל, והגיש על כך תלונה למשטרה. עוד נדהם לראות את אישורו של יועץ המס על סכומי ההשקעות של הצדדים בעסק.
לטענת הנתבע, היקף פרוייקט קליה כולו היה בגובה 3,300,000 ₪, כשהרווח הקבלני המקובל בענף אינו עולה על 8%-9. תשלום של 570,000 ₪ בגין עבודת מהנדס של שנה וחצי הינו מופרך מעיקרו, ואפילו רווחיו שלו בפרוייקט היו רחוקים מסכום זה.
עד כאן גירסאות הצדדים.

4. 4. אין חולק, כאמור, כי השיק נשוא התביעה נמסר לתובע ע"י הנתבע ואף נחתם על ידו. טענת הנתבע היא כי השיק, בעת שניתן, נמסר על החלק תוך מתן הרשאה לתובע למלאו לצורך תשלום הוצאות המזנון. במלאו את השיק כפי שמולא חרג התובע, על פי הנטען, מן ההרשאה שניתנה לו.
התובע טוען כי מילא את השיק על כל פרטיו בהסכמת הנתבע ועל פי הוראותיו.

ס' 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע כדלהלן:
"(א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו.
(ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה. זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה. ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה..."

בכל המתייחס לאוחז, שאיננו אוחז כשורה, בא ס' 19 לפקודה וקובע את נטל הראיה: היה והוספו פרטים חסרים בשטר ע"י המחזיק בשטר, חזקה עליו שפעל כמורשה מטעם כל הצדדים שחתמו על השטר. חתימה על מסמך לא שלם מתפרשת, איפוא, כהרשאה להשלמתו. ואולם הוראה זו אינה קובעת אלא חזקה ניתנת לסתירה. היה ויוכח כי המחזיק פעל ללא הרשאה, אין בחזקה הקבועה בס' 19 לפקודה כדי להועיל לו. אם הוכיח הנתבע כי לא נתן הרשאה כלשהיא או כי המחזיק חרג מהרשאתו, אין המחזיק רשאי להיפרע ממנו. גם מאורע ששם קץ להרשאה שניתנה מפקיע את תוקפה של החזקה (ר' י. זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, בעמ' 161-162, 169, ע"א 640/73 גלבנק נ' עזבון המנוח גילאי ואח', פ"ד כט (2) ע' 701, ע"א 339/72 חרס קרמית בע"מ נ' קולטון, פ"ד כח (1) ע' 452, ע"א 258/66 עקריב נ' פריספין ואח', פ"ד כ (3) ע' 40).
בהתאם, אם מושך המסמך הרשה למחזיק למלא בו סכום מסויים, וזה מילא בו סכום גבוה יותר, לא יהא אוחז השטר (למעט אוחז כשורה) רשאי לתבוע על פי השטר את הסכום הנקוב בו, שכן מילויו נעשה בחריגה מהרשאה (ר' ש. לרנר, דיני שטרות, בעמ' 200, 492-493, ע"א 2688/91 רפפורט נ' רוט, פדאור 95 (1) 771).

5. 5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הנני סבורה כי עלה בידו של הנתבע לסתור את החזקה שקמה מכוח ס' 19 לפקודה, ולהוכיח כי לא נתן לתובע הרשאה למלא את השיק באופן בו מולא. לענין זה הנני סבורה כי יש להעדיף את גירסתו של הנתבע על פני זו של התובע, ואפרט את נימוקי:

א. א. אין חולק כי השיק נשוא התביעה, אשר נמשך מן החשבון המשותף, הינו שיק חריג בסכומו ביחס ליתר השיקים שנמשכו מן החשבון. לפי עדויות שני הצדדים נמשכו מן החשבון שיקים בסכומים נמוכים בגובה של עשרות, מאות, ועד אלפי שקלים בודדים.
אף שטען כי לנתבע היה פיקוח הדוק על הוצאות המזנון והשיקים שנמשכו מן החשבון המשותף, הודה התובע כי הוא זה שניהל את העסק, גבה כספים ושילם לספקים.
התובע הכחיש כי קיבל מן הנתבע שיקים ריקים וחתומים מראש, וטען כי השיקים נרשמו ברובם ע"י הנתבע על פי רשימת תשלומים שנמסרה לו ע"י התובע. בד בבד אישר כי קיבל מספר פעמים מן הנתבע שיקים חתומים על ידו, ללא סכום וללא שם הנפרע, אשר פרטיהם הושלמו ע"י התובע (בעמ' 21 לפרוטוקול).
משהוצגו לו ע"י ב"כ הנתבע שני פנקסי השיקים, אישר כי חלק גדול מספחי השיקים נושאים את כתב ידו.
יצויין עוד כי עד למועד הנטען למשיכת השיק מן החשבון המשותף, בחודש ספטמבר 1995 (כתשעה חודשים לפני מועד פירעונו הנקוב), סורבו בחשבון המשותף 9 שיקים, מתוכם 7 בחודש יולי בלבד. 6 שיקים נוספים סורבו בחודש אוקטובר 1995 (ראה רשימת השיקים שסורבו נ/4). סירובם של שיקים כה רבים, המעלים סיכון להגבלת החשבון, איננה מתיישבת עם משיכתו של שיק בסכום כה גדול מחשבון זה דווקא.

ב. ב. עם סיום שותפותם של הצדדים במזנון "צ'יפסלי" טרחו הצדדים וערכו הסכם לפירוק השותפות (ההסכם נ/3). בהסכם זה, שנערך בכתב יד, פירטו הצדדים את התנאים לפירוק שותפותם. על פי ההסכם ויתר התובע על חלקו בשותפות ואילו הנתבע התחייב לשאת בכל חובות השותפות, לרבות דמי שכירות, ביטוח לאומי וכד'. הנתבע אף התחייב לשלם לתובע סך 4,650 ₪, אשר שולם במועד חתימת ההסכם. לפי עדות התובע שולם סכום זה מתוך חשבונו הפרטי של הנתבע ולא מן החשבון המשותף.
עריכת הסכם מסודר ביחס לחיובים וזיכויים הדדיים פעוטים יחסית איננה מתיישבת אף היא עם העדר כל הסכם או תיעוד אחר, הן ביחס לעסקה היסודית הנטענת של השקעה מול הענקת דירה, והן ביחס להמרת הזכות לדירה בסכום כספי.

ג. ג. לפי עדותו של התובע, מחיר השוק של דירה בת שלושה חדרים במרכז הארץ היה בשנת 1993 כ- 100,000-110,000 דולר. לעומת זאת, שווי השיק בדולרים, במועד שניתן (ספטמבר 1995), הגיע לסך כ-190,000 דולר. את הפער האמור ניסה התובע להסביר בעליית ערך הדירות במרכז הארץ עד לשנת 1995 לסך של כ-200,000 דולר.
הכפלת ערכה של דירה תוך תקופה של שנתיים הינה חריגה ביותר ולא הובאו כל תימוכין לטענה זו, אולם למעלה מכך, הסברו זה של התובע איננו מתיישב עם עדותו שלו. התובע, אף שטען כי הובטחה לו דירה במרכז הארץ, ואף שהיה ער לשוני הניכר במחירי דירות בהתאם למיקומן בארץ, טען בעדותו כי היה מוכן לקבל מן הנתבע דירה גם בדימונה או בבאר שבע (בעמ' 14). עדותו זו איננה מתיישבת עם גובה השיק שניתן, ויש בה כדי לסתור את טענתו לעיסקה כלכלית אותה כרת עם הנתבע.

ד. ד. לטענת הנתבע, שלא נסתרה, שווי פרוייקט הבנייה היה כ-3 מיליון ₪, ואילו רווחיו של קבלן בניה נסובים סביב 8%-9, דהיינו רווח של כ- 250,000-300,000 ₪ לפרוייקט. תשלום סכום של 570,000 ₪ (נכון לשנת 1996), שהינו כ-20% מערך הפרוייקט, כבונוס לתובע, גם בהתחשב בהשקעתו הנטענת בסך 25,000 דולר, הינו בלתי מתקבל על הדעת. קל וחומר ביחס למהנדס שאך זה החל לעבוד בשרות הנתבע.
יצויין כי גירסת התובע ביחס לערך "הבונוס" שהיה הנתבע מוכן לשלם לו נושאת בחובה סתירה פנימית. בעוד שלטענתו ההבטחה למתן דירה התבססה על עלות של כ-50,000 דולר לנתבע, ניאות הנתבע להמירה בתשלום העולה פי ארבע על הסכום הנ"ל.

ה. ה. אף שהשיק נשוא התביעה הופקד בבנק במועד פירעונו וחזר ללא כיסוי, לא נקט התובע כל פעולה אפקטיבית לביצועו, אלא לאחר כחמש שנים. בחודש דצמבר 1998, כשנתיים וחצי לאחר סירובו של השיק, פנה התובע לראשונה ללשכת ההוצל"פ בת"א בבקשה לפטרו מאגרה בשל מצבו הכלכלי, אולם משנדחתה בקשתו בשל האופן בו הוגשה לא פעל לביצועו כהלכה אלא בסוף שנת 2001.

יוסף לסיום כי התובע סיפר בעדותו כי לאחר סיום עבודתו בצ'יפסלי, המזנון המשותף, חש שנאה עזה לנתבע. התובע פוטר ממספר רב של מקומות עבודה ולא מצא את מקומו (בעמ' 14). הסיבה לשנאתו זו, עוד קודם לסירובו של השיק, לא נתבררה. יחד עם זאת, ברי כי התובע חש כי קופח ע"י הנתבע. לא מן הנמנע כי תחושה זו היא שהובילה להשלמת השיק באופן בו הושלם, וללא הסכמת הנתבע או ידיעתו.

6. התובע טוען כי גירסת הנתבע מעלה טענת מירמה כלפיו ולכן מקימה נטל ראיה גבוה יותר מזה הנדרש בדרך כלל במשפט אזרחי. גם אם כך הדבר, ואין לי צורך להכריע בכך, סבורני כי גירסת התובע הינה בלתי סבירה במידה כזו שהנתבע עמד גם בנטל העולה על מאזן ההסתברויות. גם אי הבאת יועץ המס יצחק אביטל לעדות איננה פועלת, כטענת התובע, לחובת הנתבע. כטענת הנתבע, שיעור השקעתם של הצדדים במזנון אינו רלבנטי לסוגיות שבמחלוקת, וגם אם היה אביטל מובא לעדות לא היה בעדותו כדי לתרום דבר.

איני רואה גם להיעתר להצעתו של התובע כי תחת פסיקה של "הכל או לא כלום" יפסוק בית המשפט לתובע, בהתבסס על הדוקטרינה של הכרעה שיפוטית "משוקללת", סכום לפי שיקול דעתו ובהתאם לנסיבות העניין. מבלי צורך להידרש לניתוח מדוקדק של דוקטרינה זו, המעלה קשיים עיוניים רבים ואשר עד כה לא נקלטה בשיטה המשפטית הנוהגת (למעט בפסיקה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ובמידה מסויימת ככלי לפתרון קשיים בהוכחת קשר סיבתי מקום שהוכחה חבות), הנני סבורה כי אין זו מתאימה לענייננו. ספק אם זו מתאימה לעילות שטריות בכלל.

לסיכום, הנני סבורה כי יש לדחות את התביעה.
התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה כולל את ההוצאות שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי בערעור שהוגש (ע"א 3396/02).
ניתן היום י"ג באייר, תשס"ה (22 במאי 2005) בהעדר הצדדים.
מזכירות בית המשפט תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
__________________
ג. כנפי-שטייניץ
, שופטת









א בית משפט שלום 7655/03 יואב חבזון נ' יוסף איוב (פורסם ב-ֽ 22/05/2005)