פסקי דין על מוחמד מחאגנה | פסקי דין על עיריית אום אל פאחם

64789-03/17 תק     10/07/2017




תק 64789-03/17 מוחמד מחאגנה נ' עיריית אום אל פאחם








בית משפט לתביעות קטנות בחיפה



ת"ק 64789-03-17 מחאג'נה נ' עיריית אום אל פאחם


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב


תובעים

מוחמד מחאגנה


נגד


נתבעים

עיריית אום אל פאחם




פסק דין



בפני
תביעה בגין ניסיון עיקול מיטלטלין בביתו של התובע, במסגרת הליכי גביית חוב ארנונה, על ידי הנתבעת, שהיא רשות מקומית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע חוב ארנונה לנתבעת על סך 5,579 ₪ בגין שנת מס 2016.

לטענת התובע בתאריך 22.1.17 הגיעו לביתו שלושה צוותי מעקלים יחד עם משאית, נכנסו לביתו וביקשו לעקל ולהוציא מיטלטלין מביתו.
לטענת התובע הליך העיקול היה בניגוד לדין, היות ולא קיבל בטרם ננקטו נגדו הליכי העיקול דרישת תשלום חוב ומכתבי אזהרה. לטענת התובע, המעקלים הסכימו להשהות את הליך העיקול רק לאחר שהתחייב התובע לשלם את החוב תוך 3 ימים.
בהמשך, פנה התובע לנתבעת, באמצעות בא כוחו לנתבעת, והלין על אי חוקיות הליך העיקול שננקט נגדו. בתאריך 1.2.17 קיבל התובע מכתב מהיועצת המשפטית של הנתבעת לפיו העיקול בוטל, על אף שעל התובע לשלם את חובו לנתבעת. כמו כן נכתב במכתב כי נשלח מכתב לחברת הגבייה בדבר חובתה לפעול ע"פ דין והנהלים.

התובע טען בכתב תביעתו כי כתוצאה ממעשיה של הנתבעת נגרמה לו בושה בשכונה, וכן נגרמו לו ולכל בני ביתו אימה ופחד, ובמיוחד לאשתו אשר הייתה בהריון אותה עת.
לטענת התובע הסיבה בעטיה הוצא נגדו צו עיקול לא חוקי היא בקשה שהגיש לנתבעת בהתאם לחוק חופש המידע.
לאור כל האמור תבע התובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאת דיבה.

בכתב ההגנה נטען, כי מר מחאג'נה אחמד( להלן: "מר מחאג'נה"), שבזמנים הרלוונטיים לאירוע נשוא כתב התביעה היה פקיד במחלקת הגבייה של הנתבעת "העביר למעקלים מסר לא נכון" עת שביקש לעקל בביתו של התובע.
כמו כן נטען בכתב ההגנה, כי המעקלים עת שהגיעו לביתו של התובע, ראו בית נעול, התקשרו לתובע והמתינו לבואו, וכי לא נכנסו לבית התובע, אלא רק לאחר שקיבלו הוראה שלא לבצע את העיקול (לעניין זה הפנתה הנתבעת לתעודת עיקול מיטלטלין שצורפה לכתב התביעה).
לטענת הנתבעת, רק לאחר שקיבלו המעקלים הוראה לא להמשיך בעיקול, התובע אפשר להם להיכנס לבית, הם שתו עמו קפה ויצאו באווירה טובה.
לטענת הנתבעת, אשת של התובע לא נחשפה כלל למעקלים וכי הם לא ראו אותה.
במהלך הדיון העלה נציג הנתבעת טענה נוספת לפיה התובע ומר מחאג'נה, הם חברים ותיקים ועשו יד אחד, על מנת שהתובע יוכל לתבוע את העיריה בגין העיקול הלא חוקי (פרוטוקול עמ' 2 ש' 23-31 ועמ' 3 ש' 8-9).

בדיון בפני
העידו התובע; נציג הנתבעת, סגן ראש העיר מר בילאל מחאג'נה; מר אחמד מחאג'נה, שהיה ממונה על הוצאות צווי עיקול אצל הנתבעת בתקופה הרלוונטית; ומר שייח יוסיאן שהיה אחד מהמעקלים שהגיעו לביתו של התובע בתאריך 22.1.17.

להלן אתייחס בקצרה לטענות הרלוונטיות שהועלו בפני
במהלך הדיון:

התובע העיד בפני
והוסיף לאמור בכתב התביעה, כי לא ידע על קיום חוב ארנונה בגין שנת 2016 וזאת משום שהגיש לנתבעת השגה בגין ארנונה לשנת מס זו. לטענת התובע הוא הגיש השגה בעל פה במשרדי הנתבעת ולא קיבל אסמכתא בכתב לכך.
כמו כן, טען התובע כי חתם על תעודת עיקול מיטלטלין (אותה צירף לכתב התביעה) על אף שעובדות המופיעות בה אינן נכונות וכי המעקלים בניגוד לאמור בתעודה נכנסו לתוך ביתו על מנת לעקל את רכושו (פרוטוקול עמ' 1).
אציין, כי לאחר שהעיד המעקל מר יוסיאן, הודה התובע כי לא רק שאין לו עדים בנוגע לפרסום ברבים דבר העיקול, אלא כי בעת שהגיעו המעקלים לביתו לא נכחו במקום שכנים. זאת – בניגוד לטענה בכתב התביעה, כי נגרמה לתובע בושה בשכונה עקב הגעתם של המעקלים (פרוטוקול עמ' 5 ש' 16-17).

הנתבעת אישרה, כי אין ברשותה מכתבי התרעה (ראשון או שני) שהיו אומרים להישלח לתובע ומכאן ניתן אף להבין כי המכתבים כאמור לא נשלחו לתובע לעולם (פרוטוקול עמ' 2 ש' 30).

מר אחמד מחאג'נה
העיד בפני
ומסר כי הוא אומנם חברו של התובע, אך הוא גם חבר של נציגי הנתבעת. בזמן הרלוונטי לאירוע הוא עבד אצל הנתבעת במחלקת הגבייה וחתם על צווי עיקול. מר מחאג'נה (אשר נמצא בעיצומו של סכסוך עבודה עם הנתבעת ועל כן אני לוקחת את דבריו בזהירות המתבקשת) העיד כי הוא היה חותם על צווי עיקול גם כשלא נשלחו מכתבי התרעה לחייבים, וזאת לפי הוראות הממונים עליו אשר אמרו לו כי אחרת הוא "משתק" הליכי הגבייה. מר מחאג'נה העיד כי חתם על צו עיקול בעניין חובו של התובע (פרוטוקול עמ' 3 ש' 12-17).
אציין כי על אף טענות של נציג הנתבעת בפני
בדבר "תרגיל" שביצע מר מחאג'נה עם התובע, נציג הנתבעת נמנע מלהציג שאלות לעד בהקשר זה, ואני זוקפת זאת לחובתה של הנתבעת.

מר שייח יוסיאן שהעיד
בפני
מסר, כי הגיע עם צוותים לביתו של התובע כדי לבצע עיקול מיטלטלין. התובע לא היה בבית והם המתינו לבואו בחצר. במקום לא היו שכנים, ובבית לא היה איש. התובע, אותו מכיר העד שנים רבות, הגיע למקום לאחר שהעד התקשר אליו, והתרעם על העיקול. באותו מעמד התקשרו המעקלים למר מחאג'נה אשר לטענתו של העד התנער משליחת צוותי המעקלים לביתו של התובע. מר יוסיאן העיד כי בשלב זה הרגיש שמשהו לא תקין. התובע התקשר למנכ"ל חברת הגביה אשר החליט שלא יבוצע העיקול. לאחר מכן התובע הזמין את המעקלים לבית והם שתו שם קפה (פרוטוקול עמ' 4 ש' 14-עמ' 5 ש' 13).

התובע נמנע מלזמן את אשתו לצורך מתן עדות בדבר נוכחותה בבית בעת העקול, ועוגמת הנפש שנגרמה לה ולתובע כתוצאה מהגעת המעקלים לבית. הימנעות זו של התובע נזקפת לחובתו.


לאחר ששקלתי את העדויות שהושמעו בפני
, עיינתי בכתבי טענות ובנספחיהם אני קובעת את עובדות הבאות:
א.
לתובע חוב לעריית אום אל פאחם (הנתבעת) על סך 5579 ₪, וחוב זה טרם שולם על ידי התובע.
ב.
לתובע לא נשלחו מכתבי דרישת חוב כדרישת פקודת המסים (גביה) ולא נשלחו מכתבי אזהרה בהתאם לתקנה 4 לתקנות המסים (גביה), התשל"ד 1974.
ג.
בתאריך 22.1.17 נחתם צו עיקול מיטלטלין על ידי עובד הנתבעת בניגוד לדין, מאחר ולתובע לא נשלחו מכתבי אזהרה. (ראה בעניין זה סעיף 13.2 להנחיית של יועץ המשפט לממשלה מס' 7.1002).
ד.
בעת ניסיון לבצע עיקול מיטלטלין בביתו של התובע לא נכחו שכנים או בני ביתו.
ה.
המיטלטלין לא עוקלו וכעבור מספר ימים צו עיקול בוטל על ידי הנתבעת.
ו.
לא נגרם נזק ממוני כספי מהעיקול שהוטל.
ז.
טענת הנתבעת בדבר "תרמית" של התובע לא הוכחה.

התובע כאמור ביקש לקבל פיצוי ללא הוחכת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע ולחלופין ביקש לקבל פיצויים בגין עוגמת נפש, ככל הנראה בהסתמך על עוולת הרשלנות.

עוולת לשון הרע:

סעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"א – 1965
מגדירים מה הוא "לשון הרע" ומה הוא ה"פרסום" :
1.
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.
מיום 28.2.1997
תיקון מס' 5
ס"ח תשנ"ז מס' 1612
מיום 28.2.1997 עמ' 70 (

ה"ח 2579
)
(4)
לבזות אדם בשל מוצאו או דתו גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

מיום 27.12.2007
תיקון מס' 8
ס"ח תשס"ח מס' 2123
מיום 27.12.2007 עמ' 97 (

ה"ח 141
)
1.
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;


"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

מיום 11.11.2009
תיקון מס' 9

ס"ח תש"ע מס' 2214
מיום 11.11.2009 עמ' 246 (
ה"ח 279
)
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
2.
(א)
פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.


סעיף 7 לחוק קובע את העוולה האזרחית:
"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944."

נקיטת הליכי גביה מנהליים והטלת עיקול בכללם, עלולה לטמון בחובה פגיעה בשמו של מי שכלפיו הופנו. יחד עם זאת, אין התובע יוצא ידי חובה בהוכחת אי חוקיות בהוצאת צו העיקול, ועליו להוכיח כי "לשון הרע" ובמקרה זה "צו עיקול בניגוד לחוק" פורסם "לאדם או יותר" זולת הנפגע. התובע כשל בלהוכיח את רכיב האחרון של העוולה.
על אף האמור בכתב התביעה, התובע העיד בפני
כי איש משכניו לא היה נוכח בעת שהגיעו המעקלים לביתו, ועל כן ובין אם השיחה בדבר צו העיקול הייתה בחצר ביתו של התובע ובין אם בביתו, אין לשאלה זו כל משמעות בהקשר למרכיב הפרסום שבעוולה. הטענה של התובע כי אשתו הייתה נוכחת בבית בעת העיקול, אף היא לא הוכחה, כאשר מר ויסיאן העיד כי בעת ניסיון הטלת העיקול לא היה איש בבית פרט לתובע, והתובע נמנע מלזמן את אשתו למתן העדות.

משלא הוכח על ידי התובע רכיב הפרסום, שהינו חלק בלתי נפרד מיסודותיה של עוולת "פרסום לשון הרע", דין התביעה להידחות בקשר לעוולה זו.


באשר לעוולת הרשלנות,
אומנם התובע לא טען באופן מפורש לעוולה זו, אך מאחר ומדובר בתביעה שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות על ידי אזרח לא מיוצג, אבחן גם טענה זו.

בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודה וזה לשונו:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

מחד חובו של התובע לנתבעת הוא חוב אמיתי וקיים, בניגוד למקרים רבים אחרים שנידונו בפסיקה (בין היתר בפסיקה שהוגשה לעיוני על ידי התובע), מאידך על רשות המקומית המפעילה את כוחותיה על פי דין, חלה חובה לנהוג במיומנות ובשקידה סבירה למנוע פגיעה ונזק לאזרח, שלא לצורך.
וכך נאמר בת"א (ת"א) 2518/06 שירותי בריאות כללית נ' עריית ת"א (פורסם ב"נבו") בעמ' 9:
"חוסר

תום

הלב

אינו

מתמקד

רק

בפעולות

שרירותיות

או

בזדון.

גוף

מינהלי

סביר, המפעיל

כוחות

שלטוניים

דרסטיים
-
וגביית

תשלומי

חובה

מחייבת

הפעלת

כוחות

שכאלה,

תוך

שימוש

באמצעים

מיוחדים

לשם

גביית

החיובים,

מכוח

פקודת המסים (גבייה
)

ודינים

נוספים

העומדים

לרשות

הגופים

הציבוריים
-
חייב

לפעול

בזהירות

ובהקפדה

בטרם

יפנה

אל

האזרח,

להכביד

עליו

בנטל

המסים

ולפגוע

בקניינו
.
בנסיבות

אלו

תדרוש

רשות

מנהלית

סבירה

את

גביית

המס,

במקרים

שאינם

ברורים

וחד

משמעיים,

רק

לאחר

שיונחו

לפניה

נתונים

מספיקים

באשר

להיבט

הנורמטיבי

ולתוקף

חוקיותו

וסבירותו

של

ההיטל

או

האגרה(למשל: חוות
-
דעת

משפטית

ממצה

וראויה) ורק

לאחר

שתהליך

קבלת

ההחלטה

המנהלית

היה

מסודר

ותקין
.
"
ראה גם בר"ע 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיים בע"מ, פד"י נד (5) 638, במקרה זה דובר בצו עיקול שהוצא במעמד צד אחד בהתאם לתקנות סדר דין אזרחי, אך דברים אלו נכונים ביתר שאת גם בעניינו:
"צו עיקול זמני, שככלל ניתן במעמד צד אחד, הוא אמצעי רב
-
עוצמה. בידי בית
-
המשפט שמלפניו מתבקש הצו אין כלים לבחון את אמינות הנתונים העובדתיים שעליהם סומך התובע את בקשתו, ואם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך הבקשה (ברשלנות או במזיד) עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין או מעבר למידה הדרושה. מכאן מתחייב הצורך למתן את העוצמה שבידי התובע ולצמצם על
-
ידי כך את סיכון הפגיעה הבלתי מוצדקת בקניינו של הנתבע. צורך זה מהווה שיקול התומך בהחלתה של חובת זהירות מושגית על מבקש עיקול זמני כלפי הנתבע, שלא יינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול
."
מכאן, עת שהרשות מפעילה את סמכויותיה בגביית חוב מהאזרח קיימת מצד הרשות כלפי האזרח חובת זהירות מושגית, בנסיבות כפי שעלו במקרה זה מתקיימת אף חובת זהירות קונקרטית, וזאת מאחר וצו עיקול המיטלטלין נחתם מבלי שנבדק קודם לכן האם הוצאו לתובע מכתבי דרישה ואזהרה.
לסיכום פרק זה,
הנתבעת פעלה בחוסר זהירות, לא עמדה בדרישות הנדרשות מנציגי הרשות לעניין הגבייה, וחרגה מהסבירות בנסיבות העניין. בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע.

הנזק:
התובע לא הוכיח כל נזק ממוני/כספי שנגרם לו כתוצאה מצו עיקול המיטלטלין שהוצא כנגדו או מניסיון הטלת העיקול בביתו.
ראשית, הצו לא בוצע והמיטלטלין לא עוקלו ולא הוצאו מביתו של התובע. שנית, צו העיקול בוטל בסמוך לאחר שבא כוחו של התובע פנה לנתבעת. כאמור לעיל תביעתו של התובע לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרעה נדחתה.
סבורני, כי התובע הגזים בתיאור עוגמת הנפש שנגרמה לו ולאשתו כתוצאה מניסיון העיקול, כפי שכתב בכתב התביעה, במיוחד לגבי טיעוניו בדבר "אימה ופחד" שנגרמו לכל בני ביתו ובפרט לאשתו, אותה נמנע מלזמן לעדות.
יחד עם זאת, זכותו של אזרח לא להיפגע מהליכי גבייה רשלניים מצד רשות המקומית, ומניסיון פגיעה בקניינו במידה שמעל לנדרש.
בעת עריכת נזק הלא ממוני, לא אוכל להתעלם מעובדה כי הגם שהליכי הגבייה היו רשלניים, כפי שקבעתי לעיל, הרי שהם בוצעו לגבי חוב אמיתי וקיים והתובע עד היום לא פרע אותו.

על כן, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים המפורטים לעיל אני מעריכה את עוגמת הנפש שנגרמה לתובע בסך 2000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 2000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ואם לא, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 800 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ואם לא, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום קבלת פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

בשולי דברים אציין, כי עדותו של מר מחאג'נה, לפיה הממונים עליו הורו לו שלא לבדוק אם הוצאו מכתבי דרישה ואם לאו על מנת לא "לשתק" את גביית החובות הטרידה אותי מאוד. על כן טוב תעשה הנתבעת אם תפעל לבדיקה מעמיקה בתוך משרדיה באשר לנוהלי הוצאת צווי עיקול מיטלטלין, ולא תסתפק בהוצאת מכתב בן שתי שורות לחברות גבייה חיצוניות הפועלות על פי צווים הנחתמים על ידי עובדי הנתבעת (נ/2).


על

פסק דין
זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ז, 10 יולי 2017, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 64789-03/17 מוחמד מחאגנה נ' עיריית אום אל פאחם (פורסם ב-ֽ 10/07/2017)