פסקי דין על ימית רות ברמי | פסקי דין על אתי בוקובזה | פסקי דין על זהבה סלחה מלול ואח' | פסקי דין על קרן הדרים בע"מ

65439-03/17 תאמ     25/07/2017




תאמ 65439-03/17 ימית רות ברמי, אתי בוקובזה, זהבה סלחה מלול ואח' נ' קרן הדרים בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 65439-03-17 ברמי ואח'
נ' קרן הדרים בע"מ
(חל"צ) ואח'




לפני
כבוד השופט אריאל צימרמן


ה
תובעות
:

1.ימית רות ברמי
2.אתי בוקובזה
3.זהבה סלחה מלול
4.רבקה גרשון
5.יפה ממן
ע"י ב"כ עו"ד מורן בוקובזה


נגד


ה
נתבעים
:

1.קרן הדרים בע"מ
(חל"צ)
ע"י ב"כ עו"ד ענת שניידר שוסטק

2.אייר ברלין פי אל סי
(ניתן

פסק דין
בעניינה)




פסק דין

תביעה, 36,450 ₪ סכומה, הנסמכת על עילה שאינה קיימת בדין ומופנית כלפי נתבעת שגויה, שנגררה להליך שלא לצורך. עניינה של התביעה, שנתבררה בסדר דין מהיר: דחייה בת יממה בטיסה לסמינר בחו"ל שהזמינו התובעות בסיוע ובמימון משמעותי של הנתבעת, חברה לתועלת הציבור המהווה קרן לעובדי ציבור. דווקא היא נבחרה כנתבעת, לצד מפעילת הטיסה. מפעילת הטיסה, יוער, כבר העניקה לתובעות פיצוי משמעותי, בדרך של הסכם פשרה, חלף הגשת כתב הגנה בידה. ברם התובעות בחרו להמשיך בניהול ההליך נגד הנתבעת, וכך הגענו עד לצורך בקיום דיון ובהכרעה בהליך.

רקע

1.
בתמצית: הנתבעת, קרן הדרים, היא חברה לתועלת הציבור. היא נוסדה, כך תיארה, מכוח הסכם קיבוצי בשנת 2003 ותכליתה לפעול למען עמיתיה, שהם עובדי רשויות מקומיות ואיגודי ערים שונים, לקידום החינוך, הכשרה והשתלמות של עמיתיה. אגב כך מציעה קרן הדרים לעובדים עמיתי הקרן פעילויות שנתיות שונות של פעילויות והשתלמויות שהיא מסבסדת אותן, דוגמת סמינרים בחו"ל. בשנת 2015 הציעה קרן הדרים צמד סמינרים, בפולין ובברלין, שניהם בנושא שואת העם היהודי. ענייננו כאן בסמינר בברלין, שאליו נסעו התובעות במימון משמעותי ביותר של קרן הדרים. הוא נסב על הכרת המקומות המרכזיים המגלמים את ההיסטוריה של יהודי ברלין ושל התגבשות התכנית להשמדת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה: מחנה הריכוז זקסנהאוזן, בית ועידת ואנזה, רציף הטרנספורטים בתחנת גרונוואלד, ועוד אתרים מטלטלים שברלין משופעת בהם (נספחים ב' ו-ה' לכתב ההגנה). סמינר זה הוא מה שהתובעות ראו להגדיר "חופשה" (סעיף 1 לכתב תביעתן), וזו השקפתן שאין לבקרה כמובן.

2.
התובעות הן עובדות עיריית באר שבע, וחברות בקרן הדרים. הן ביקשו להצטרף לסמינר האמור לברלין, שמועדו המתוכנן היה לימים 2 עד 6 באוגוסט 2015, ואשר כאמור בחוברת הפעילות שפרסמה קרן הדרים, המארגנת שלו היא חברת ישראייר בע"מ – להבדיל מקרן הדרים עצמה. עלותו של הסמינר כולו, לרבות טיסות, הסעות, לינה וחלק מן הארוחות, נקבעה על 1,400 ₪ לכל עובד החבר בקרן. קרן הדרים, אין חולק, מימנה מכספיה שלה את יתרת התשלום לישראייר, בסכום של 3,040 ₪, כאשר הסבסוד מותנה פורמלית בכך שהעובד אכן ישתתף בפועל בכל ההרצאות והסיורים שבסמינר (וראו אף נספח ד' לכתב ההגנה). באותה חוברת פעילות, שהתובעות הביאו רק חלקים ממנה בכתב תביעתן ותנאיה הובאו רק בכתב ההגנה, צוינו תנאי ההשתתפות של העמיתים בפעילויות שהוצעו, ובין היתר הודגש: קרן הדרים משמשת רק כמקשרת ומתווכת בין הנוסעים למפעילים וספקי השירותים, ואינה אחראית לתקלות ועיכובים העלולים להיגרם בשירות הספקים, או לנזקים מכל מין וסוג העלולים להגרם לנוסע אגב נסיעתו (נספח ב'). הוראות דומות נכללו בנספח לטופס ההרשמה שבאמצעותו נרשמו התובעות לסמינר, שאף הוא לא מצא דרכו לתביעה (נספח ג' לכתב ההגנה). התובעות אף אישרו בטופס נפרד, שאף הוא נשמט בדרך בלתי נהירה מכתב התביעה, כי קראו והבינו את כל שנאמר בטופס ההרשמה ובנספח לו (נספח ד' לכתב ההגנה).

3.
ועתה לתקלה. הטיסה לברלין, שאותה הפעילה חברת אייר ברלין, אמורה הייתה להמריא מנמל התעופה בן גוריון אור ליום 2.8.15. התובעות הגיעו עם הסעה שהוסדרה להן לנתב"ג באחת לפנות בוקר. בשדה התברר כי הטיסה לא תצא במועדה: מן המידע שמסרה אייר ברלין, עולה כי המטוס שאמור היה לשמש להבאת התובעות ויתר הנוסעים לברלין לא הגיע לישראל, שכן עקב מצב רפואי של נוסע שחש ברע בטיסה לתל-אביב, נאלצו הטייסים להשיב את המטוס לנחיתה בברלין. גורסות התובעות: טענה בלתי מבוססת, והן מוסיפות ותוהות, בין היתר, האם לא ניתן היה למצוא פתרון לאותו נוסע שלא חש בטוב; או שמא לאתר מטוס חלופי (סעיף 17 לכתב התביעה).

4.
עקב אי הגעת המטוס, שבו התובעות בהסעה שאורגנה להן חזרה לבאר שבע, כאשר אותה עת לא ידע איש לומר להן מתי תתקיים טיסתן. התובעות מלינות כי נאלצו לשלם על מונית כדי להגיע מנקודת הפיזור בעירן לביתן. למחרת היום, בבוקר יום השלושה באוגוסט, לאחר שהוסדרה טיסה חלופית של אייר ברלין, שבו התובעות לשדה והמריאו לסמינר.

5.
לשיטת התובעות, אשר הפנו טענותיהן כלפי קרן הדרים ואייר ברלין גם יחד, העיכוב בטיסה וקיצורו של הביקור ביממה גרמו להן "עוגמת נפש נוראית", אשר הפכה את הביקור ל"סיוט מתמשך", כך תיאורן (ס' 12 לכתב התביעה). בתביעתן מוסיפות התובעות טענות באשר לעיכוב בהגעת המזוודות ונזק שנגרם לאחת מאלו, טענות שאין חולק כי לפחות אלה לא ניתן לייחס לקרן הדרים, ולכן לא נרחיב בהן. בעקבות השלמת הסמינר, פעלו התובעות על-פה לקבלת פיצוי מקרן הדרים ואייר ברלין. לאחר מכן פנתה ב"כ התובעות במכתבי דרישה לכל אחד משניים אלה, בנפרד (ואלו צורפו לכתב התביעה), כאשר בכל מכתב נדרשה הנמענת לפצות את התובעות יחד בסכום של 26,450 ₪. זאת, נטען (ס' 17 לכל אחד מן המכתבים), בהתאם להוראת סעיף 3(א)(5) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק שירותי תעופה). פיצוי של 1,280 ₪ נדרש כפיצוי סטטוטורי הקבוע בחוק בשל דחיית הטיסה ביממה, ועוד נדרש פיצוי של 20,000 ₪ עוגמת נפש. ככל שהדברים נוגעים לקרן הדרים, הרי שזו גרסה, הן נוכח פניות קודמות על-פה הן לאחר הפנייה בכתב, כי אין לה כל חבות כלפי התובעות, אך נכונה הייתה להשיב מכיסה 25% מן הסכום שבהן נשאו התובעות לישראייר, קרי 350₪ לכל תובעת. פיצוי זה הגדירו התובעות כבר במכתבן כ"מבזה", ומשנותר בעינו, ואף מאייר ברלין לא הסתייעו אותה עת, תבעו.

6.
התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחלוף כשנה ומחצה מן הטיסה, נגד קרן הדרים ואייר ברלין גם יחד בלא כל הפרדה בין השתיים. התובעות דרשו פיצוי כספי כולל שהגיע עתה כדי 36,450 ₪. עילת התביעה, שהתבררה בסדר דין מהיר: הפיצוי הסטטוטורי שבחוק שירותי תעופה, 1,280 ₪ בגין דחיית הטיסה משך למעלה משמונה שעות שכמוה כביטול; 15,000 ₪ פיצויים לדוגמה מכוח הוראות חוק שירותי תעופה בגין אי תשלום הפיצוי בלא צורך בתובענה; ועוגמת נפש בסך 15,000 ₪.

7.
אייר ברלין לא הגישה כתב הגנה, אלא הגיעה לכלל הסכם פשרה עם התובעות, שקיבל תוקף של

פסק דין
, שלפיו היא תשלם לתובעות יחד סכום סופי וכולל של 12,000 ₪. יוער כי בהסכם התחייבו הצדדים שלא לפרסמו. אך שעה שהצדדים עצמם צירפו אותו הסכם לתיק בית המשפט (ולא רק הודעה מוסכמת על דחיית התובענה), ושעה שממילא יש לברר עתה האם הפיצוי שזכאיות לו התובעות מקרן הדרים עולה על הסך שקיבלו כבר מאייר ברלין, יש לציין את הדברים, אף שמובן שאין בהם משום חריצת דעה ביחס לחבותה של אייר ברלין אילולא הגיעה לכדי הסכם פשרה.

8.
אשר לקרן הדרים: זו הגישה כתב הגנה מפורט. היא עמדה על תפקידה, כמי שמציעה לעובדים סמינרים שהיא מסבסדת, תוך שישראייר היא המארגנת של הסמינר כאן. התובעות ידעו זאת ואישרו כי לקרן הדרים אין כל אחריות על עיכובים ותקלות וכי לא היה המספקת את השירותים. בהתאם להוראות חוק שירותי תעופה האחריות מוטלת על המוביל האווירי (היא אייר ברלין) ועל המארגן (כאשר אפשר שישראייר היא כזו), אך ודאי לא על קרן הדרים. גם יסוד לפיצוי בגין עוגמת נפש נטענת אין, לשיטתה. בכל מקרה, היא גורסת, אין גם חבות לפיצוי מכוח חוק שירותי תעופה שעה שהעיכובים לא היו בשליטה, לפי אייר ברלין: מחמת אותה חזרת מטוס לנמל התעופה בעטיו של נוסע חולה, ובכל מקרה: לא בשליטת קרן הדרים. קרן הדרים מוחה על עצם גרירתה לתביעה. הסכמתה להחזר של רבע מתוך הסכום המסובסד ששילמו התובעות לישראייר היה מחווה של רצון טוב, ודאי לא נטילת אחריות של קרן הדרים.

9.
ישיבה מקדמית התקיימה ביום 2.7.17, במעמד התובעת 2 (שחתמה על תצהיר אימות "משותף" לכלל התובעות), מנכ"ל הנתבעת (הוא המצהיר מטעם הנתבעת) ומנהלת הכספים של הנתבעת, לצד ב"כ הצדדים. ניסיונות להביא לייתור הסכסוך קודם לדיון לא צלחו, ומשהגיעה לדיון עמדה קרן הדרים על הוצאותיה, כפי זכותה. התובעת בחרו בנסיבות להמשיך בניהול ההליך, אף זאת כפי זכותן המלאה. באין הסכמה ולשם חסכון בזמן הצדדים ומשאביהם התקיים בהמשך אותו יום דיון הוכחות קצר, תוך שב"כ הנתבעת הסתפקה בשאלות אחדות לתובעת 2, וב"כ התובעת ויתרה (ובדין כך) על חקירה לצד שכנגד. הצדדים סיכמו על-פה, ועל עיקרי טענותיהם נעמוד להלן. ב"כ התובעת אף ביקשה להציג פסיקה שתתמוך בטענתה לזכות לעתור גם לפיצויים לעוגמת נפש, בנוסף לפיצוי הסטטוטורי מכוח חוק שירותי תעופה. לאחר מספר ארכות שביקשה – הציגה, תוך ניסיון להעלות טענות חדשות ותוך הרחבת חזית, ולכך נתייחס. הנתבעת הגיבה כפי שהותר לה. לאחר עיון בכל אלה, הגיעה עת הכרעה.

דיון

10.
דין התביעה להידחות. ההסבר בתמצית: נזקן הלא ממוני של התובעות כרוך בעיכוב בהמראה. נזק זה הוא בר פיצוי מכוח הוראות חוק שירותי תעופה, ומכוחו בלבד. הפיצוי מכוח חוק שירותי תעופה, ככל שמתקיימים התנאים לנתינתו, הוא אחיד, בהתאם לסכומי הפיצוי הסטטוטורי שקבע המחוקק באופן הנועד לייתר את הצורך בקיום הליכים משפטיים. לא קיימת אפשרות להוסיף על הפיצוי הסטטוטורי גם תביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, הקשור באיחור בהמראה. מעבר לאלה, לא ניתן לתבוע את קרן הדרים: שעה שהאיחור ודאי אינה בשליטתה, לא ניתן לחייבה. שעה שאינה מפעיל הטיסה או המארגן שלה, כאמור בחוק שירותי תעופה, אין בסיס עיוני לחיובה. אפילו היה נתיב עיוני שבו אפשר לחייב גורם אחר בנזקי התובעות, קרן הדרים היא ודאי נתבעת שגויה. אבהיר.

11.
ראשית יש לזהות את הנזק שהתובעות יכולות כלל לטעון לו בקשר עם קרן הדרים. הן טוענות בתביעתן לאלו: (א) נזקים הקשורים בהגעת מזוודותיהן, ובפרט של התובעת 5; (ב) לכך שהאיחור גרם להחמצת אתרים שונים ב"טיול"; (ג) לעוגמת הנפש הכרוכה באיחור בן היממה בהמראה, שהצריך את שובן לביתן, וממילא קיצור ה"טיול".

נסיר מעל דרכנו תחילה את שני הראשונים, אף שגם בלי זאת תוצאת פסק הדין הייתה זהה.

(א)
אשר לסוגיית הכבודה: אפשר שהתקלות הנטענות בעניין זה הניעו את אייר ברלין להגיע להסכמות עם התובעות. הנסיבות לא הובהרו. כך או כך, מוסכם כי את קרן הדרים לא ניתן לחייב בגין האמור.

(ב)
ואשר לאתרים שהחמיצו התובעות לטענתן עקב קיצורו של הסמינר נוכח האיחור בטיסה: הן ראו לצרף כנספח ד' לתביעתן את התכנית המקורית המודפסת של הסמינר, ולצדה (כך ניתן להבין מן התביעה) הערות בכתב יד המלמדות אילו אתרים הוחמצו בפועל, בעטיו של האיחור בהמראה. אולם עיון במסמך מלמד כי התובעות סימנו מקום יחיד שהן זכרו בוודאות כי לא ביקרו בו. לצד פירוט התכנית לביקור באנדרטת "הספריה הריקה", הוסיפו התובעות בכתב יד: "לא נכנסו לספריה". אך אם הן הגיעו עד למפתן הספריה ריקה, ורק לא נכנסו לתוכה, ראוי להפיס את דעתן: המדובר בספריה שממילא אין נכנסים לתוכה, כי אם באנדרטה. כמאה שנים לאחר שהיינריך היינה הזהיר מה ייעשה בהמשך במקום שבו ששורפים ספרים, שרפו הנאצים בככר
bebel
בברלין את ספריו שלו, כמו גם את של קפקא, פרויד, צווייג, קסטנר ורבים אחרים, בבחינת סימן מצמית לבאות. באותו מקום הציב האמן זוכה פרס ישראל מיכה אולמן דגם ספריה תת-קרקעית שמדפיה ערומים מספרים, והמבט על המיצג הוא מבעד חלון זכוכית קטן הקרוע ברצפת הככר כבהשראת ציורי "הצעקה" של מונק, שמבעד לו נצפים מדפיה הריקים של הספריה, סמל לריק התרבותי והאנושי שהותיר המאורע. מכאן שסברתן של התובעות כי האיחור בטיסה גרם לכך שהגיעו עד לפתח "הספריה הריקה" אך לא נכנסו לתוכה, אינה מבוססת: ככלל, אין יוצא ואין בא בשעריה.

יוער: לא למדנו על אתרים אחרים שהחמיצו התובעות כתוצאה מן האיחור בהמראתן; קל וחומר אתרים שדווקא החמצת הביקור בהם היא שהפכה את שהותן ל"סיוט מתמשך".

ועוד יוער: אפילו היינו עוסקים גם בפגיעה באיכות הטיול הנובע אך מקיצורו כפועל יוצא של האיחור בטיסה, היה עדיין מקום לסווג נזק זה כקשור באיחור בטיסה ולבחון אלו פיצויים נובעים מכך.

12.
כך אנו נותרים עם טענות לנזקים מן הזן השלישי, אלו הכרוכים באיחור בן היממה בהמראה. חשוב לציין: אין להקל ראש כלל ועיקר בעוגמת הנפש שוודאי נגרמה לתובעות מן ההגעה לשדה באישון ליל, הגילוי שטיסה אין, והצורך לחזור לביתן, עד שהתחוור כי הטיסה תצא למחרת היום. אולם תפקידנו עתה הוא לבחון אילו פיצויים בידי התובעות לעתור להם בזיקה לאותו איחור הנחשב לפי חוק שירותי תעופה כביטול של טיסה, ובעיקר – ממי בידן לבקשם.

13.
ככלל, המחוקק מקמץ באופן חריג בכל הקשור לפיצויים הקשורים בתקלות הכרוכות בטיסות. מלכתחילה, ניתן להניח כי לרבים ימי טיסה אינם בבחינת חוויה מרנינה במיוחד: תורים, המתנה, הטלטלות בלתי נמנעת של נוסעים אנה ואנה עם טפיהם וכליהם, והכל חרף כל מאמצים ראויים של פרנסי שדות התעופה להקל במידת הניתן. לאלה מיתוספות מעת לעת תקלות של ממש: איחורים, ביטולי טיסות, החמצת טיסות המשך, ומזוודות שכמו נדמה לעתים כי יש להן העדפה משלהן באשר ליעד הטיסה. אולם גם לתקלות כאלה ואף אחרות, קבע המחוקק, הפיצוי הוא דל ומצומצם בהיקפו, כך שעל המשתמשים בשירותי תעופה לדעת: תקלות שונות לא יזכו בהכרח לפיצוי, ויש לדעת זאת מראש. עד לחקיקתו של חוק שירותי תעופה בשנת 2012, עמד בבדידותו חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, כמקור העיקרי לפיצוי נוסעים. חוק זה נסמך על האמנות הבינלאומית שהוחלו כחלק ממשפט המדינה ועניינן בפיצוי נוסעים בזיקה לפגעי תובלה אווירית, בראשן כיום אמנת מונטריאול משנת 1999 (לתכליות האמנות ראו: ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (1987), שעסק עדיין באמנת ורשה). היקף הפיצוי שזכאים לו נוסעים מכוח אמנות אלה ובהתאם מכוח חוק התובלה האווירית הוא מוגבל למדי, והאמנות אף אינן נדרשות כלל לפיצוי נוסעים בגין נזקים הכרוכים בביטול טיסה, שהייה ממושכת בשדה התעופה, או שינוי בתנאי הטיסה.

14.
הן באיחוד האירופי הן בישראל נמצא כי האמנות אינן מספקות. הדירקטיבה האירופית (
regulation (ec) no. 261/2004
), ביקשה למצוא נתיב לפיצוי – אחיד, פשוט, נעדר מאפיינים אינדיבידואליים, לתקלות מסוימות ומוגדרות, שאינן מכוסות באמנות, ובפרט: איחורים משמעותיים בטיסות. בעקבותיה הלך חוק שירותי תעופה בישראל, שחוקק בשנת 2012. בין היתר, קובע חוק שירותי תעופה את אחריותם של מפעיל טיסה ומארגן (כהגדרתם של אלה בחוק) להעניק לנוסעים פיצוי כספי במקרה של ביטול טיסה, אלא בנסיבות שאינם בשליטתם (סעיף 6(ה) לחוק). ביטול, משמע, גם איחור בן למעלה משמונה שעות בהמראה, וכך פתר החוק את הקושי בכך שסוגיית האיחורים (להבדיל מביטול טיסה) לכאורה אמורה הייתה להיות ממוצה כבר באמנת מונטריאול. המחוקק קבע פיצוי סטטוטורי ואחיד לכל נוסע משלם שבידו כרטיס טיסה לטיסה שבוטלה, וזאת בלא קשר לעלות כרטיס הטיסה או המחלקה, אלא רק בהתאם לאורך הטיסה שבוטלה: מ-1,280 ₪ לטיסה של עד 2,000 ק"מ ועד 3,070 ₪ לטיסה של מעל 4,500 ק"מ. חוק זה מעניק אפוא פיצוי בגין נזק לא ממוני מקום שבו חוק תובלה אווירית ואמנת מונטריאול לא עשו כן, אך קובע תחשיב פשוט, אחיד, ולא פיצוי אינדיבידואלי ותלוי נסיבות. שאיפת המחוקק, כעולה גם מדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת (ולדוגמה: דיון מיום 13.3.2012), הייתה להאחדה של הפיצויים, יצירת ודאות, וייתור במידת הניתן של הצורך של הנוסע לפנות לבית המשפט על מנת להוכיח את היקף הפיצוי שיהיה זכאי לו, בהתקיים הנסיבות הקבועות בחוק.

15.
טוענת התובעות: מאייר ברלין, היא המוביל האווירי, קיבלו הן בפועל (ומובן שאין בכך משום הודאה של אייר ברלין בטענה כלשהי) פיצוי המשקלל גם אותו פיצוי סטטוטורי. אולם מקרן הדרים הן מוסיפות ותובעות פיצוי בגין עוגמת הנפש, זו הכרוכה כאמור באותו איחור ממש בהמראת הטיסה. לשיטתן, בנוסף לפיצוי סטטוטורי שבחוק שירותי תעופה עומדת להן הזכות לפיצוי אינדיבידואלי, שהוא תולדת עוגמת הנפש האישית שלהן, פיצוי שמקורו בחוק שירותי תעופה עצמו ולחלופין (טענו חלק מן הזמן) בדינים הכלליים.

דרך טיעון זו של התובעות בעייתית ממגוון של טעמים, שניתן לחלקם לשתי קבוצות. הטענה בעייתית נוכח קבוצה אחת של טעמים, המלמדים אותנו שלא ניתן לעתור, כלפי מי מן הנתבעים, לפיצוי אינדיבידואלי בגין עוגמת הנפש הכרוכה באיחור בטיסה, שלא בגדרי אמנת מונטריאול או חוק שירותי תעופה (הקובע פיצוי סטטוטורי אחיד, כפוף לתנאים, לפיצוי בגין איחור שעלה כדי ביטול הטיסה). בנוסף, עתירת התובעות לפיצוי בעייתית גם כיוון ששורה של טעמים מלמדים אותנו כי בכל מקרה לא ניתן לעתור לפיצוי כלשהו מקרן הדרים, שאינה המוביל האווירי, או מארגנת הטיסה, או בעלת אחריות כלשהי לנושא שינוי מועד ההמראה. נרחיב בכל קבוצת טעמים בנפרד.

(1)
לא ניתן לעתור, כלפי מי מן הנתבעים, לפיצוי אינדיבידואלי בגין נזק לא ממוני הנובע מאיחור בטיסה, שלא בגדרי אמנת מונטריאול או חוק שירותי תעופה

16.
שלושה טעמים לבעייתיות הגלומה בדרישה לפיצוי של עוגמת נפש בגין האיחור, שלא מכוח חוק שירותי תעופה, ומעבר לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק שירותי תעופה (שאותו, כך התובעות, ההסכם עם אייר ברלין נועד לכאורה לכסות).

17.
קושי ראשון הוא שיש לקבוע כי התובעות הסמיכו על חוק שירותי תעופה, ולא על כל דין אחר, את תביעתן לפיצוי אינדיבידואלי בגין עוגמת נפש על חוק שירותי תעופה, וזאת כתוספת לפיצוי הסטטוטורי הקבוע באותו חוק (בטיסה שאורכה כטיסה לברלין – 2,050 ₪ לנוסע), כאשר לשיטתן את הפיצוי הסטטוטורי קיבלו כבר בינתיים מאייר ברלין. חוק שירותי תעופה, בבירור, אינו קובע זכות לפיצוי מעבר לאותו פיצוי אחיד ללא הוכחת נזק. כל ניסיון לדלות ממנו זכות לפיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש נדון לכשלון.
אולם בפני
ותיהן לאייר ברלין ולקרן הדרים גם יחד (סעיף 17 לכל אחד ממכתביהן, שצורפו לכתב התביעה), ביארו התובעות מפורשות: דרישתן לפיצוי, לא רק הפיצוי הסטטוטורי אלא גם בגין עוגמת נפש, נסמכת על הוראות חוק שירותי תעופה. כך גם בתביעתן נסמכו התובעות במידה רבה על הוראות חוק שירותי תעופה. רק במאמץ ניכר ותוך עמידה על קוצו של יוד מצאה ב"כ התובעות רמזים לכך שלמעשה מלכתחילה ביקשה להשתית את התביעה אף על דינים אחרים. אם נקבע, וכאן ראוי לקבוע, שגדרי המחלוקת נסבים על הפיצויים שמכוח חוק שירותי תעופה, אזי התשובה פשוטה: הפיצויים היחידים הקבועים בחוק זה הם הפיצויים הסטטוטוריים, אלו ואין בלתם. דרישה נוספת לקרן הדרים לפיצוי בגין עוגמת הנפש הנטענת לא תיתכן עוד, בלא קשר לכל יתר הקשיים שבתביעה.

18.
שנית, וגם אם היינו הולכים כשיטת ב"כ התובעות ומניחים שניתן להסמיך את התביעה על מקורות אחרים שבדין, להבדיל מן הפיצוי הסטטוטורי שבחוק שירותי תעופה, הרי שפיצוי לא ממוני הקשור באיחור בטיסה, אין אפשרות לקבלו.

שאלה מקדימה היא האם ניתן לקבל פיצוי בגין נזק לא ממוני כלשהו (ולא רק בגין איחור בטיסה) הקשור בתובלה אווירית. חוק תובלה אווירית קובע בסעיף 10 את עקרון ייחוד העילה בקשר עם פיצויים הקשורים בתובלה אווירית. הוא מפנה לאמנות, בראשן כיום אמנת מונטריאול. אמנה זו מעניקה פיצוי, מוגבל בהיקפו, בגין נזקי ממון הקשורים בנזק לכבודה או בנזק הקשור באיחור בטיסה (סעיפים 17 ו-19 לאמנה, המסויגות בסעיף 29 לאמנה). סעיף 29 לאמנה, שלא נרחיב כאן בפרשנותה שעליה כבר נשתברו קולמוסין, שוללת לכאורה פיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים. שני נתיבים נותרים להעניק בכל זאת פיצוי בגין נזק לא ממוני, והוא פרשנות סעיף 29 לאמנה באופן מוגבל, או פרשנות עקרון ייחוד העילה באופן מוגבל כך שלניזוק נותרת האפשרות לפנות לפיצוי שאינו ממוני מכוח הדין הכללי. העמדות בשאלה העקרונית האמורה חלוקות, והכרעה בהן אין (ראו לדוגמה: בר"ע (מח'-ת"א) 2630/04 איבריה נ' בן עזר (26.4.2006); ע"א (מח'-חיפה) 1346/05 איבריה נ'
לורבר (9.4.2006); ת"א (של'-רמלה) 28128-10-13 גאלי נ' אל-על (23.12.14)). כמבואר להלן, אין צורך כי אצרף דעה, אף שראוי להעיר שקיימת גישה ברורה בפסיקה במדינות הים, שיש ליתן לה משקל, בפרט שהיא נסמכת על אותה אמנת מונטריאול עצמה: לפיה יש ליתן פרשנות מצמצמת לאפשרות החריגה מהגבלות אמנת מונטריאול (או קודמתה, אמנת ורשה), בפרט דרך הוראת סעיף 29 לה. זאת, בעוד שניתן לזהות בשיטות המשפט הרלבנטיות לכך נכונות להכרה בפיצוי האחיד (ובו בלבד), כפי שקיים בדירקטיבה האירופית, אשר חוק שירותי תעופה הוא המקביל לה, להבדיל מאשר בפיצוי אינדיבידואלי. לפנים שונים של האמור עיינו, לדוגמה:
בבית המשפט העליון באנגליה:
stott v. thomas cook tour operators ltd. [2014] uksc 15
;
בבית הדין האירופי:
international air transport association v department of transport [2006] e.c.r. i-403
;
בבית המשפט העליון בארה"ב:
el al israel airlines ltd v tsui yuan tseng (1999) 525 us 155
;
בבית המשפט העליון בקנדה:
thibodeau v. air canada 2014 scc 67
; וכן השוו: עניין טייכנר הנ"ל).


אולם אפילו נניח כי קיים עיונית נתיב צר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בקשר עם נזקים שונים הקשורים בטיסה, הרי שלשיטתי בכל מקרה אין מקום לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני אינדיבידואלי בקשר עם איחור בטיסה, שעה שהמחוקק הישראלי התקין את הוראות חוק שירותי תעופה. חוק צרכני זה, כמבואר בהצעת החוק, נועד "להסדיר פיצוי וסיוע לנוסעים שהונפק להם כרטיס טיסה ולא עלו לטיסה במועד הנקוב בכרטיס בשל נסיבות שאינן תלויות בהם, ובתוך כך לקבוע כללים ואמות מידה לזכאותם הן להטבות כספיות והן לסיוע" (ה"ח הכנסת 413 בעמ' 6). זאת, הובהר שם, שעה ש"הדין הקיים אינו נותן מענה ראוי למצב זה", מצב הכולל מבחינת הנוסעים "נזקים שאינם ממוניים הנגרמים להם משיבוש תכניותיהם". וכנלמד מכך: לשיטת המחוקק, נכון למועד התקנת חוק שירותי תעופה, מקור הפיצוי בגין נזק לא ממוני גלום רק בחוק החדש, לא בדין שהיה קיים בעת התקנת החוק. ברור שחוק שירותי תעופה מכיר כמובן בעקרון שמירת הדינים (סעיף 16 לחוק), אולם כאן המחוקק מבקש להתמודד בדיוק עם המצב שלשיטתו אין לו פתרון בדין הקיים, וקבע פיצוי סטטוטורי ואחיד בגין נזק לא ממוני הנובע מאיחור משמעותי דיו בהמראה (או ביטול של הטיסה כליל): לא כעוגמת נפשו האישית של הנוסע או נתוניו האחרים, כי אם בהתאם לאמת מידה אחידה, תלוית מרחק הטיסה המעוכבת, ותו לא. במצב דברים זה, הרי שניסיון לפנות לדינים אחרים לצורך קבלת פיצוי בגין נזק לא ממוני, שלא בחוק שירותי תעופה, ואף לא בחוק תובלה אווירית והאמנות שעליהן הוא נסמך, נחזה מוקשה מאין כמותו. מובן גם שהותרת פתח לפיצוי בגין נזק לא ממוני אינדיבידואלי יבטיח ליטיגציה בהיקף ניכר, שלא לצורך, דווקא כאשר המחוקק עמל על ייתור אותן התדיינויות משפטיות בדרך של קביעת מנגנון פיצוי אחיד ופשוט ביותר. מכאן שלשיטתי אין מקום לאפשר פיצוי בגין נזק לא ממוני הנובע מאיחור (עד כדי ביטול) טיסה, שלא בהתאם להוראותיו של חוק שירותי תעופה. ראוי לציין כי
התובעות, אף לאחר שניתנה להן השהות לכך, לא הצליחו לאתר בפסיקה ולו מקרה אחד שבו בית המשפט ראה לפצות נוסע שטיסתו עוכבה בגין נזקו הבלתי ממוני, שלא בהתאם לפיצוי הסטטוטורי שבחוק שירותי תעופה, וזאת כמובן במועד מאוחר להתקנתו של חוק זה בשנת 2012.

19.
קושי שלישי המונע כל יכולת של התובעות לעתור לחיוב קרן הדרים בגין עוגמת נפש עקב האיחור והביטול, מעבר לפיצוי הסטטוטורי (שלשיטתן קיבלו למעשה כבר מן המוביל האווירי), הוא שמסלול התביעה לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק ומסלול התביעה לפיצוי אינדיבידואלי בגין עוגמת הנפש, שבשניהם מנסות התובעת לפסוע במקביל, הם מסלולים המוציאים האחד את רעהו. ביאר בית המשפט העליון: "מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני (כללי או מדויק) והן בגין נזק בלתי ממוני" (ת"א 7426/14 פלונית נ' דניאל בפסקה 79 לחוות דעתו של כב' השופט עמית (14.3.16). יוער: באותו מקרה דובר בפיצויים סטטוטוריים לפי חוק איסור לשון הרע, ברם מובן שהמדובר בעיקרון כללי. ראו לעניין זה: ע"א (מח'-ת"א) 2553-01-17 זילברג נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ (3.7.17).

מן המקובץ עולה שניסיון להלבשת עתירה לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, הוא עוגמת הנפש של התובעות, על עתירה לפיצוי סטטוטורי, דינו דחייה.

20.
המסקנה מכל אלה: אין יסוד לניסיון לעתור לפיצוי בגין עוגמת נפש בזיקה לביטול טיסה, מעבר לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק שירותי תעופה.


(2)
בכל מקרה לא ניתן לעתור לפיצוי כלשהו מקרן הדרים, שאינה המוביל האווירי, או מארגנת הטיסה, או בעלת אחריות כלשהי לנושא שינוי מועד ההמראה

21.
נפנה עתה לטעמי דחיית התביעה, הקשורים ספציפית בקרן הדרים. נניח כאן לשאלות של מסלולי התביעה השונים, ככל שהתביעה מופנית כלפי מי שהוא "המוביל האווירי" (לשון אמנת מונטריאול), או "מפעיל הטיסה" ולחלופין "המארגן" (לשון חוק שירותי תעופה). אם היו התובעות זכאיות לקבל ממפעילת הטיסה, אייר ברלין, פיצוי סטטוטורי מכוח חוק שירותי תעופה (להבדיל מפיצוי בגין עוגמת נפש, שלו אינן זכאיות בכל מקרה כאמור) – לא נדע, שכן הדיון התייתר נוכח ההסכמה שקדמה לדיון. אולם הניסיון של התובעת לדרוש פיצוי כלשהו, בין אם סטטוטורי, בין אם אינדיבידואלי, מקרן הדרים דווקא, נעדר כל יסוד. ובטעמים לכך נתמקד עתה.

22.
ראשית, לא ניתן לתבוע את קרן הדרים באופן עקרוני לפיצוי סטטוטורי מכוח חוק שירותי תעופה, כבר כיוון שאינה "מפעילת הטיסה" או ה"מארגן", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק, שהם היחידים הנושאים בפיצוי הכספי בגין ביטול טיסה, כאמור בסעיף 6 לחוק. כאן, אייר ברלין היא מפעיל הטיסה. אשר ל"מארגן", הרי שמוגדר בסעיף 1 לחוק כ"אדם השוכר קיבולת בכלי טיס, כולה או חלקה, להובלת נוסעים וכבודתם, לצורך מכירתה לצורך לאחרים". מעמד זה שמור לרוב לגורמים דוגמת סוכנויות נסיעות שמבטיחות לעצמן כרטיסים בהיקף מסוים בטיסה. קרן הדרים, אותה חברה לתועלת הציבור הפועלת למען עמיתיה חברי הרשויות המקומיות, ודאי אינה כזו. לא עלתה בכתב התביעה טענה כזו, אף לא בסיכומים בתום הדיון, שאז טענה ב"כ התובעות כי מעמדה של קרן הדרים הוא כשל נותנת שירותי סוכנות נסיעות (עמ' 6, ש' 31). זהו מעמד אחר הנזכר בחוק שירותי תעופה, אך כזה המטיל לא חובת פיצוי אלא רק חובת סיוע בקבלת הפיצוי מן המארגן או מפעיל הטיסה (סעיף 15 לחוק). במה שאמור היה להיות רק השלמת פסיקה בידי ב"כ התובעת, כבקשתה, נוצלה ההשלמה לצורך ניסיון אסור לשינוי חזית: לפתע טענו התובעות שם כי "אין מחלוקת כי קרן הדרים שימשה כמארגן" (סעיף 7 להשלמת הפסיקה). ברם דווקא יש חולק, ובדין, והוא קרן הדרים. העובדה שהתובעות עמדו בפועל בקשר עם קרן הדרים, ששימשה רק כגורם מקשר ומעביר כספים בין התובעות וישראייר, אינה הופכת את קרן הדרים ל"מארגן" כמשמעותו בחוק שירותי תעופה. מכאן, שעצם הפניית התביעה כלפי קרן הדרים, בהסתמך על חוק שירותי תעופה, בלתי אפשרית.

23.
שנית, ואפילו ניתן היה להעלות דרישות כלשהן כלפי קרן הדרים מכוח חוק שירותי תעופה, הרי שאת הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 6 לחוק ודאי שלא ניתן היה לתבוע ממנה. החוק מסייג את הזכות הפיצוי הכספי כאשר מפעיל הטיסה או המארגן מוכיחים כי הטיסה בוטלה בשל נסיבות שלא היו בשליטתם (סעיף 6(ה)(1) לחוק). אין לדעת אם הנסיבות היו בשליטת אייר ברלין. נוסע חולה והחלטת טייס, כך ניתן להבין, להשיב את המטוס לשדה ההמראה על מנת לטפל באותו חולה, אגב גרימת עיכובים, ספק אם ייחשבו לעניין שהוא בשליטה, אפילו של מפעיל הטיסה. ההצעה של התובעת בסעיף 17 לכתב התביעה שמא "ניתן למצוא פתרון לאותו נוסע שאינו חש בטוב" – אינה מדגימה רגישות רבה. ספק גם אם ניתן היה לאתר כהצעת התובעת מטוס חלופי, כאשר המדובר בטיסה בראשית אוגוסט העמוס טיסות. אולם איננו צריכים להרחיב, שעה שאייר ברלין לא הציגה נתונים. השאלה היא האם ניתן לדרוש מקרן הדרים פיצוי, ובעניינה התשובה ודאי בשלילה. ברי כי לא היא שהחליטה להנחית את המטוס לטיפול בנוסע החולה. אין חולק כי כחברה לתועלת הציבור שעניינה בריכוז פעילויות לעמיתיה וסבסודן עבורם, לא היה לקרן הדרים צי מטוסים חלופיים לעתות חירום, גם לא דרך לגרום לאייר ברלין למצוא מטוס שכזה. מכאן, שהפניית הדרישה לפיצוי הסטטוטורי לקרן הדרים נטולת כל יסוד. כנגזר מכך אף דרישתן הבלתי ראויה של התובעות לחיובה של קרן הדרים ב"פיצויים לדוגמה" של לא פחות מ-15,000 ₪, מכוח סעיף 11 לחוק שירותי תעופה.

24.
שלישית, ואם תרות התובעות אחרי מקורות פיצוי בגין עוגמת הנפש שלהן, הנמצאות מחוץ לדינים הקוגנטיים שבחוק התובלה האווירית וחוק שירותי תעופה: כאן יש משמעות עמוקה למערכת החוזית שבין הצדדים, שהתובעות נמנעו חרף חובתן בדין לגלות כל טפח ממנה, ורק בכתב ההגנה הציגה אותו קרן הדרים. כאמור, בהתאם לאמור בחוברת הפעילות, בטופס ההרשמה, ובטופס הנלווה לו: קרן הדרים משמשת רק כמקשרת ומתווכת בין הנוסעים למפעילים וספקי השירותים, ואינה אחראית לתקלות ועיכובים העלולים להיגרם בשירות הספקים, או לנזקים מכל מין וסוג העלולים להיגרם לנוסע אגב נסיעתו. כל התובעות אישרו מפורשות בכתובים ידיעתן על כך. מכאן, שהעובדה שקרן הדרים הייתה הגורם היחיד שעמו עמדו התובעות בקשר ושאותו הכירו (להבדיל מאשר את ישראייר או את מפעיל הטיסה) נטולת נפקות כאשר התובעות עותרות לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים על יסוד מערכת יחסים חוזית שלהן עם קרן הדרים. גם נכונותה של קרן הדרים – שמימנה את עיקר עלות הסמינר של התובעות – להסכים לפנים משורת הדין להחזיר אף חלק מאותו סכום דל היקף ששילמו התובעות דרך קרן הדרים לישראייר, אינה משום הודאת בעל דין בחבות כלשהי אלא ניסיון ראוי להפיס את דעתן של התובעות ולהימנע מהליכים משפטיים. באין כל טענה של התובעות כי יש לסטות מן ההסכמות החוזיות המפורשות, התוצאה היא אחת: כי לא יימצא מזור לתובעות מכוח הדינים הכלליים; וזאת אפילו אם היה ניתן לעתור לפיצויים בגין עוגמת נפש בשל ביטול טיסה, מעבר לפיצוי הסטטוטורי שבחוק שירותי תעופה.

25.
המסקנה: אין יסוד לעתירה לחייב את קרן הדרים בפיצוי כלשהו. זאת, גם במנותק מן הקושי שבעתירה לפיצוי בגין עוגמת נפש בזיקה לביטול טיסה, מעבר לפיצוי הסטטוטורי שבחוק שירותי תעופה.


סוף דבר

26.
מן המקובץ עולה כי גרירתה של קרן הדרים לתביעה זו הייתה שלא במקומה. מלכתחילה יש קושי רב בעתירה, גם כאשר זו מופנית כלפי מפעיל טיסה, לפיצוי סטטוטורי בגין ביטול טיסה, כאשר זו נסמכת (מה שעל המפעיל להוכיח כמובן) על חזרת המטוס המיועד לשדה התעופה שממנו יצא בשל מחלת נוסע. עוד יותר מכך מוקשית הדרישה לפיצוי בגין נזק לא ממוני מעבר לפיצוי ללא הוכחת נזק בקשר עם איחור, הן משום שחוק שירותי תעופה נועד למנוע זאת, הן משום שלא ניתן לדרוש הן פיצוי ללא הוכחת נזק, הן פיצוי בגין נזק לא ממוני. מהלך כזה יש בו לקעקע את שאיפתו הברורה של המחוקק כי ניתן יהיה להסדיר במידת האפשר את הפיצויים בגין ביטול באופן ודאי ובתיאום בין הצדדים, בלא צורך בהתערבות שיפוטית בשאלות של עוגמת נפש אישית לכל נוסע. אולם בעייתית מכל היא גרירתה של קרן הדרים לתביעה זו: אין היא "מפעיל הטיסה", או "המארגן", או בעלת מעמד אחר כלשהו שיכול להפוך אותה לנתבעת ראויה. היא הגורם שמימן את עיקר עלות נסיעתן של התובעות עד כדי כך שנדרשו להוציא מכיסן סכום פעוט למדי עבור הסמינר. היא גורם שהוסכם בין הצדדים (אף שהתובעות לא חשפו זאת בתביעתן) כי הוא משמש אך כמקשר בין התובעות לבין מי שאחראי על כל הקשור בסמינר. מכוח חוק שירותי תעופה לא תיתכן לה אחריות, מכוח חוק תובלה אווירית אין טענה שתיתכן לה אחריות, ומכוח הדין הכללי הוסכם חוזית שלא תהא לה אחריות.
קל וחומר ששעה שהתובעות קיבלו כבר פיצוי ממפעילת הטיסה, שגם אותה הן תבעו, הרי שלא היה כל מקום שיעמדו ולו לרגע על המשך ניהול התביעה, באופן שהוביל את הצדדים לדיון.

יוער: צודקות התובעות שיש לעודד את העוסקים בדבר לקיים את הוראות חוק שירותי תעופה ולהרתיע מפני הפרתו. אך גם יש לעודד את הנוסעים להסתפק בפיצויים שקבע המחוקק מכוח אותו חוק, ולא להגיש תביעות לפיצויים שאין להם עיגון בדין. תביעות שכאלה בזיקה לחוק שירותי תעופה חותרות תחת עקרונות ותכליות אותו חוק, מצריכות התדיינויות יקרות שלא לצורך, ועלולות רק לייקר לציבור כולו את עלויות הטיסות והשירותים הנלווים להן. ודאי שאין להסכין עם גרירה להליך משפטי של מי שנעדר זיקה למעשה למתן שירותי התעופה, דוגמת קרן הדרים.



27.
התביעה נגד קרן הדרים, היא הנתבעת 1, נדחית אפוא. אשר להוצאות: משנדרשה להגיש כתב הגנה, ומשנגררה להתייצב לדיון שהתובעות לא השכילו לייתרו מראש גם לאחר שזכו לפיצוי ממפעילת הטיסה, עמדה קרן הדרים על הוצאותיה הריאליות. זו זכותה לפי דין. יש לשפותה בגין ההוצאות שנדרשה לשאת בהן לשם התגוננות מפני התביעה וההתייצבות לדיון; וטוב עשו התובעות בסיוע באת כוחן שהשכילו לפחות לקצר קמעה את השלמת ההליך לעת סיומו ולחסוך עלויות נוספות. התובעות תשאנה יחד ולחוד בשכר טרחת עורכת דינן של הנתבעת 1 בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ב' באב התשע"ז, 25 ביולי 2017, בהעדר הצדדים.











תאמ בית משפט שלום 65439-03/17 ימית רות ברמי, אתי בוקובזה, זהבה סלחה מלול ואח' נ' קרן הדרים בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/07/2017)