פסקי דין על ראסם עואד | פסקי דין על עבלה עואד | פסקי דין על נאדר עאבד | פסקי דין על עיריית נצרת | פסקי דין על מילגם שירותים לעיר |

4303-11/13 א     27/07/2017




א 4303-11/13 ראסם עואד, עבלה עואד נ' נאדר עאבד, עיריית נצרת, מילגם שירותים לעיר בע"מ








בית משפט השלום בבית שאן



ת"א 4303-11-13 עואד ואח' נ' עאבד ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
אפרת רבהון


תובעים

1.ראסם עואד

2.עבלה עואד

ע"י עוה"ד י. רובין


נגד


נתבעים

1.נאדר עאבד

2.עיריית נצרת
ע"י עוה"ד ז. נערה
3.מילגם שירותים לעיר בע"מ




ע"י עוה"ד ת. נווה





פסק דין



לפני תביעת פיצויים שהגישו התובעים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, עקב הליכים מנהליים שנקטו נגדם הנתבעים, לגביית חוב ארנונה.

התביעה הוגשה נגד מנהל הארנונה בעיריית נצרת
, מר נאדר עאבד
(להלן - נאדר),
עירית נצרת (להלן – העירייה) וחברת מילגם, שסיפקה לעירייה שירותי גבייה
מוניציפליים (להלן – מילגם).

טענות הצדדים
:

טענות התובעים

1.
בכתב התביעה טענו התובעים, כי במהלך כעשר שנים, ניהלו נגדם הנתבעים הליכי גביה של חובות ארנונה בגין מספר נכסים בבניין 15 ברחוב
4040 בנצרת, הכולל 3 חנויות, קומת מרתף, ודירת מגורים (להלן - הנכסים). הליכי הגביה הוטלו שלא כדין, שכן הנכסים היו בבעלות אביו של התובע והתובע לא החזיק בהם, למעט בדירת המגורים בה הוא מתגורר עם משפחתו, וזאת, ממניעים אישיים-זדוניים, על רקע יריבות פוליטית בין התובע לנאדר. מטרת הנתבעים הייתה לגרום להתמוטטותו הכלכלית על מנת שיחדל מפעילותו האופוזיציונית נגד ראש העיריה הקודם של נצרת בו תמך נאדר. כן נטען למעשים פליליים שביצע נאדר.

2.
הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולות של רשלנות, הוצאת לשון הרע, הפרת חובה חקוקה, מטרד ליריב (כך בכתב התביעה - א"ר), והסבו להם נזקים של עוגמת נפש, פגיעה בשמו הטוב ובעבודתו של התובע והוצאות. סכום התביעה הועמד על סך של 350,000₪.

טענות נאדר והעיריה

3.
העירייה הגישה כתב הגנה משותף לה ולנאדר, מנהל הארנונה אצלה. לטענתם יש להורות על דחיית התביעה נגד נאדר. הן מאחר והתובע לא הגיש השגה כדין בטענת אינני מחזיק בנכסים, ועניינו לא טופל על ידי נאדר, בהתאם לסמכותו וחובתו כמנהל הארנונה. והן מאחר שעומדת לנאדר חסינות מכוח הוראות סעיפים 7א ו- 7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הואיל והטענות נגדו מתייחסות לפעולות שעשה מתוקף תפקידו בתום לב.

4.
היות והתובעים לא מיצו את הדרך הקבועה בחוק להשגה על חיובי הארנונה בטענה כי אינם מחזיקים בנכסים, מנועים הם מלהגיש תביעה בטענה זו. לגופה של טענה, אמנם החלקה עליה מצויים הנכסים (חלקה 16 גוש 16571, תת חלקה 100/2) הייתה רשומה על שם אביו המנוח של התובע, אולם עוד בטרם הלך האב לעולמו בשנת 2009, היה התובע בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסים. התובע התגורר עם משפחתו בדירת המגורים, ניהל, השכיר וגבה את התשלומים עבור יתר הנכסים ונהג בהם מנהג בעלים. התובע צבר חובות ארנונה; לא פרע אותם חרף ההתראות ששלחה לו העיריה, והטיפול בגביית החוב הועבר למילגם, שהוסמכה על ידי העיריה לבצע הליכי גביה נגד התובע.

5.
הליכי הגבייה ננקטו נגד התובע מכוח הסמכות המוקנית לעירייה בדין וביצועם אינו מהווה עוולה נזיקית כלשהי נגד התובעים.

טענות מילגם

6.
מילגם היא חברה המספקת שירותי גבית חובות לרשויות, ונשכרה על ידי העירייה לפעול מטעמה לגביית חובות ארנונה. אין לה כל יריבות עם התובעים, והיא פעלה כשלוחה של העיריה, בהתאם להנחיותיה, בהתבססה על נתונים ברשומות העירייה לפיהם התובעים מחזיקים בפועל בנכסים, ונמנעים מלפרוע חשבונות ארנונה ותשלומי חובה שוטפים. הליכי הגביה נגד התובעים ננקטו לאחר שנמנעו מלפרוע חובותיהם , חרף התראות שנשלחו להם. לא נפל כל פגם חוקי בפעולותיה ולא בוצעה עוולה לפי פקודת הנזיקין, חוק פרסום לשון הרע, או חוק הפרטיות, ומכל מקום, עומדות לה הגנות שבסעיפים 13 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.
דיון והכרעה:

7.
כאמור לעיל, מדובר בתביעה נזיקית בגין עוולות שונות שנטען כי בוצעו בהליכי גביה של חוב ארנונה. עילות התביעה, לפי המפורט בכתב התביעה, הן כדלקמן;

א – טענתו העיקרית של התובע כי כלל אינו מחזיק בנכסים החייבים ארנונה ואינו חייב בתשלום ארנונה לעירייה בגינם. בהיעדר חבות – נטען לפסלות הליכי הגביה שננקטו נגדו.

ב – מנהל הארנונה פעל נגדו ממניעים פסולים, על רקע יריבות אישית-פוליטית ביניהם, והנתבעים האחרים, בהשראתו, ייחסו לתובעים חובות ארנונה מופרזים, בגין הנכסים שאינם בחזקתם, כדי לגרום להתמוטטותם הכלכלית.

8.
בטרם אבחן אם הוכחו טענות אלה של התובעים, אדון בטענתה המקדמית של העיריה לפיה, דינה של התביעה להידחות שכן התובע מנוע מלהעלות טענה כי אינו מחזיק הנכסים, שעה שלא מיצה את מתווה ההשגה הקבוע בחוק.

המתווה להוכחת טענת "אינני מחזיק"

9.
חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן – חוק הערר),
קובע את המתווה להגשת ערר על קביעת ארנונה. בהתאם לסעיף 3א(3) לחוק הערר, מי שחויב בארנונה כללית רשאי להשיג עליה בפני
מנהל הארנונה בעניינים המנויים בו, ובהם בין היתר - טענה כי אינו מחזיק בנכס בגינו חויב. ערר על החלטת מנהל הארנונה יוגש לוועדת הערר כאמור בסעיף 6(א) לחוק הערר, ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער בפני
בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 6(ב) לחוק הערר). בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הערר, טענת "אינני מחזיק" ניתן להעלות בהליך משפטי, אך זאת רק באישור בית המשפט. הפסיקה קבעה כי אישור כאמור לא יינתן על דרך השגרה, וזאת נוכח המגמה לנתב טענות מעין אלה, הנוגעות להיבטים עובדתיים וטכניים, לגופי הערר המוסמכים. לפיכך, יש להצביע על טעמים המצדיקים העלאת הטענה לראשונה בפני
בית המשפט ולא בפני
י גורמי ההשגה והערר לפי החוק, כאשר לפי הדעה הרווחת בפסיקה, יהיה מקום להתיר זאת רק במקרים חריגים בעניין בעל חשיבות ציבורית או עקרונית,
או בהעדר מודעות של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ראו: עעמ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל – אביב (פורסם בנבו) (2010), פסה"ד של כב' השופטים רובינשטיין וריבלין); ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773).


10.
לטענת העיריה ונאדר (להלן גם - הנתבעים), במהלך כל השנים, התובע לא הגיש השגה כדין (עמ' 36, ש' 16-17), אם היה מגיש, היה נאדר מכריע בה, מתוקף סמכותו וחובתו כמנהל הארנונה, להחליט בהשגות ולשנות רישום מחזיקים בנכסים (עמ' 36, ש' 12-15), ולולא היה נאדר משיב להשגה בתוך 60 ימים מיום קבלתה, היה הדבר נחשב, בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק, כאילו קיבל את ההשגה.

11.
התובע ידע כי יש לו חובות חובות ארנונה וחובות שוטפים לעירייה, הדבר אינו שנוי במחלוקת, ועולה מתכתובות בינו לבין העירייה, ביניהן מכתב מיום 9.8.2007 שנשלח ממנהל מחלקת הגביה אל בא-כוחו באותה עת (נספח כח לתצהירו) לפיו, מרשומות העיר נצרת עולה, כי התובע מחזיק בדירת המגורים ובחנויות בבניין, ונצבר לחובתו חוב בסך 282,938.30 ₪ (למעמד הראייתי של הרישום בפנקסי המועצה ביחס לחובות ארנונה ר' –
סעיף 318 לפקודת העיריות

). חרף זאת, לא הגיש התובע השגה למנהל הארנונה.

12.
על פי עדות עו"ד מושיץ ועו"ד לביא, שייצגו את התובע בחלק מן השנים הללו וזומנו על ידו לעדות, הם פנו ונפגשו בנוגע לחובות הארנונה של התובע עם גורמים שונים בעירייה, ביניהם, היועץ המשפטי של העיריה (עמ' 5 ש' 24-25; עמ' 6 ש' 8) ראש העיר (עמ' 6, ש' 14-15; עמ' 6, ש' 22-23) וגורמים נוספים. הם לא זכרו אם נפגשו או שוחחו עם מנהל הארנונה (עמ' 10, ש' 4-5;
ש' 8-9) ולא היה להם הסבר מדוע לא פנו אליו (עמ' 7 ש' 14-17). התובע אישר את דבריהם והוסיף כי גם הוא פנה לאחראים, התחנן ושלח מכתבים (עמ' 20, ש' 26-30; עמ' 25, ש' 2-5). פניות התובע ובאי כוחו לגורמים שאינם מוסמכים לדון בטענות התובע, שלא במתווה ובמועדים הקבועים להגשת השגה, אינן מהוות השגה כדין, ובאי כוחו אכן אישרו כי לא הוגשה על ידם, ואין בידם להגיש אסמכתא לכזו (עמ' 7, ש' 29-32). בנוסף, מתוכן הפניות (ת/4) עולה כי מרביתן נוגעות לחיובים נקודתיים או הסבת חיובי ארנונה על שם שוכרי הנכסים, ולא נטענן בהן על ידי התובע כי "איננו מחזיק" בנכסים, ואלה מצויים בבעלות אביו ובחזקתו.

13.
מן האמור עולה, שאין חולק כי התובע היה מודע לקיומם של הליכי השגה, ולא עלה בידו להוכיח כי הגיש השגה כדין בטענת "אינני מחזיק בנכסים". היות והמחלוקת נשוא תביעה זו אינה בעלת חשיבות ציבורית, עקרונית או מיוחדת, ומדובר בעניין עובדתי ונקודתי, ולא ניתן מפי התובע הסבר של ממש להימנעותו מלפעול בדרך שהתווה המחוקק בפני
מי שמבקש לתקוף את חיובו בארנונה, ספק רב בעיני אם מקרה זה נמנה על המקרים החריגים בהם מוצדק להתיר להעלות את טענת "איני מחזיק" בהתדיינות חיצונית למסלול הסטטוטורי שצוין לעיל, מבלי שזה התקיים ומוצה, כאשר טענות התובע מתמקדות בעיקרן בעצם חיובו בארנונה, בעוד שהוא לא פעל בשום שלב כדי למצות את "דרך המלך" לתקיפת החיוב במסגרת השגה בפני
הגורם המוסמך לפי החוק לדון ולהכריע בה.

14.
לנוכח טיבה של המחלוקת בין הצדדים, די בכך שהתובע לא הגיש השגה כדין בטענת "אינני מחזיק", כדי להורות על דחיית התביעה. להלן אדרש גם לגופא של הטענה.

האם הוכיח התובע כי "איננו מחזיק" בנכסים?

15.
כאמור, התובע טוען כי לא החזיק בנכסים ולא היה חייב בתשלומי ארנונה בגינם. לדבריו הנכסים היו בבעלות אביו והוא רק ניהל אותם בעבורו. לאחר בחינת העדויות והראיות שהונחו בפני
מצאתי כי לגופא של טענה, היא לא הוכחה ודינה להידחות, כפי שאפרט להלן.

16.
ראשית,
התובע לא הציג ראיות להוכחת טענתו כי אינו מחזיק בנכסים. מרבית התכתובות שהציג, בינו לבין העירייה עסקו בחיובי ארנונה נקודתיים, או בבקשות להסבת חיובי ארנונה לשוכרי הנכסים באותה עת. בפני
ות מאוחרות, לאחר פטירת האב, בהן טען כי הוא אינו מחזיק בנכסים (ראו למשל נספח לד לתצהיר) נטענו הדברים בעלמא. בשנים בהן היה המנוח בחיים, לא הוגש כל תצהיר מטעמו התומך בטענת התובע כי התובע אינו המחזיק הנכסים וכי הבעלים והמחזיק בהם הוא האב. הצהרה כאמור יכולה היתה להכריע את המחלוקת נשוא התביעה לפחות ביחס לשנים עד פטירת אביו בשנת 2009. בתצהיר שהגיש לעירייה ביום 16.1.2008 (נספח יד' במוצג ת/4) בנוגע לחיובי ארנונה על אחת החנויות, הצהיר בסעיף 5: "אני מצהיר כי אין בבעלותי נכס מכל סוג שהוא". הצהרה זו עומדת בסתירה להודאה שלו כי הוא מחזיק בדירת מגורים ובמחצית הזכויות באחת החנויות, ופוגמת מהותית במהימנות שניתן לייחס לתצהיר ולעדותו.

לתצהיר זה צורף תצהיר מטעם אביו (נספח יד' הנ"ל) בו מצהיר האב: "אני ..מצהיר כי בני ראסם מחמוד עואד גר באותה דירה שאני מתגורר בה מאז נישואיו והוא עבר לגור בדירה החדשה בתאריך 14.11.2006". המנוח מסתפק בהתייחסות פרטנית לדירה
ונמנע מהצהרה כי התובע אינו המחזיק בנכסים,
אף שיכל לעשות זאת בנקל. הימנעות המנוח מהצהרה זו, מחזקת את גרסת הנתבעים לפיה המחזיק בנכסים, עוד בחיי המנוח, היה התובע ולא המנוח.


התובע לא זימן כל עד שיתמוך, מידיעה אישית, בגרסתו כי לא היה המחזיק בנכסים, אף שמדובר בעניין שלא צריך להיות כל קושי לתמוך אותו בעדויות של קרובי משפחה או מכרים. ומעל הכל, הימנעות התובעת 2, אשתו, מלהתייצב לעדות, מקימה חזקה שבעובדה, לפיה אם הייתה מעידה בעניין זה, היה הדבר פועל לרעת התובע. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים. (ראו:
י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1391;
ע"א 465/88

הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו
(פורסם בנבו)(12.9.1991)

). ככל שהראיה יותר משמעותית, רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות נגד מי שנמנע מהצגתה. דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. (ראו:
ת"א (תל-אביב-יפו) 52943/05 -

יזמקו חברה בע"מ נ' יצחק סלמה

(פורסם בנבו) (13.11.2007))

.


נמצא, כי עדותו של התובע כשלעצמה, היא עדות יחידה של בעל דין. בהיעדר תמיכה ראייתית מספקת לטענה כי אינו מחזיק בנכסים, כשלכך מצטרף כל המפורט להלן, אינני רואה לקבלה כבסיס איתן דיו לקביעת ממצא לפי הנטען על-ידו.

17.
שנית,
התובע אישר קיומה של הצוואה משנת 2004 בה הוריש לו המנוח את כל הנכסים מושא התביעה (להלן -הצוואה). הצוואה הוגשה על ידי הנתבעים לאחר שהגיעה לידיהם במהלך הכנת ההגנה, מידע על אודותיה הגיע אליהם עוד קודם להגשת התביעה (עמ' 34 ש' 21-27)
הימנעות התובע, במכוון, מלהמציא את הצוואה לנתבעים במהלך השנים, כמו גם לבית המשפט, במסגרת הראיות שהגיש מטעמו, מקימה את החזקה לפיה היה בהגשתה לפעול לרעתו (ר' ההלכה והאסמכתאות לעיל) והיא מאששת את טענת הנתבעים כי התובע החזיק בנכסים והיה בעל הזיקה הקרובה ביותר להם עוד בחיי המנוח. גם את צו קיום הצוואה שניתן באפריל 2015 (להלן - הצו) לא הציג התובע, ויתרה מכך, בסעיף 43 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, שנחתם בספטמבר 2015, כ - 5 חדשים לאחר שניתן הצו, המשיך וטען: "אין שחר לטענת הנתבעים 1-2, כי מעבר לדירה בה אני מתגורר עם משפחתי, לי ולאשתי יש זיקה לנכסים האחרים וכי עלינו לשלם ארנונה בגין נכסים אלה". ההצהרה זו ניתנה לאחר אישור הצו שעל-פיו הועברו הנכסים לבעלותו. ההצהרה עומדת בסתירה לראיות ופוגמת מהותית במהימנות שניתן לייחס לגרסתו. בנוסף מאופן ניהול הנכסים על ידי התובע, אשר ערך את חוזי השכירות של הנכסים תוך ציון שם אביו כמשכיר, באמצעותו (התובע), ולאחר מות האב, רשם את העיזבון
כמשכיר הנכס, למרות הצוואה שקבעה כי הוא היורש היחיד של כל הנכסים (עמ' 32, ש' 1-4),מלמדת כי התובע ביקש להתחמק מתשלום הארנונה בתואנות שוא.

18.
לתמיכה בטענתו כי אינו מחזיק בנכסים, הפנה התובע לדו"ח שנערך על ידי מר חיים לייבל (להלן – דו"ח לייבל), ששימש כיועץ של העיריה לענייני גביה, והכין את הדו"ח לבקשת היועץ המשפטי של העיריה, במסגרת הליכי מו"מ שהתקיימו בין הצדדים בניסיון לסיים ההליכים בתיק זה בפשרה. המלצת לייבל בדו"ח הייתה, להפריד רישומים בין הנכסים ששאלת הבעלות בהם נתונה במחלוקת לתקופת הביניים, כך שדירת המגורים תירשם על שם התובע ויתר הנכסים ירשמו על שם העיזבון. על פי הצהרת העיריה המלצה זו יושמה והנכסים השנויים במחלוקת והחיובים בגינם רשומים בשלב זה על שם "יורשי מחמוד תאופיק עוואד" רטרואקטיבית מיום 14.4.2015. בחקירתו הסביר לייבל כי ערך את הדו"ח בהתבסס על מידע
שנמסר לו על ידי התובע, אשר לא הציג לו את כל הנתונים לאשורם, ולא הביא לידיעתו את דבר קיומה של הצוואה (עמ' 13 ש' 20-27). היות והדו"ח התבסס על מידע חסר, ומטרתו הייתה לתן מענה לתקופת הביניים, עד הכרעה במחלוקת בין הצדדים ולא להכריע במחלוקת מי מחזיק כנכסים, אשר לייבל נעדר סמכות להכריע בה, בהיותה נתונה על פי חוק לסמכותו מנהל הארנונה,
איני מוצאת כי ניתן ליחס לדו"ח את המשמעות שמייחס לה התובע או משקל של ממש.

19.
שלישית
, נאדר העיד כי המידע על אודות מחזיקים בנכסים מגיע ממקורות שונים. לדבריו, אף הוא עצמו בהיותו שכן
(וקרוב משפחה) של התובע, ראה כי התובע משתמש בנכסים, מנהל ומשכיר אותם. המידע כי התובע מחזיק בנכסים היה ידוע לעירייה גם מביקורות שקיימה בשטח (עמ' 32, ש' 9; עמ' 33, ש' 5); מבדיקה תכופה של המושכרים (עמ' 32, ש' 20) וממקורות נוספים שידעו שהנכסים של התובע (עמ' 33, ש' 7).


לאור האמור מצאתי, , כי גם לגופו של עניין, לא עלה בידי התובע להוכיח כי אינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסים, וכי לא חלה עליו חובת תשלום בגינם.

התנכלות הנתבעים לתובעים

20.
ומכאן לטענתו הנוספת של התובע כי המניע לחיובו בתשלום ארנונה ונקיטת הליכי גביה מנהליים נגדו,
היה התנכלות אישית כלפיו מצד נאדר ויתר הנתבעים.

21.
בכתב התביעה ובתצהיר ראה התובע לנקוט בלשון חריפה ביותר נגד מנהל הארנונה לו ייחס מניעים של רדיפה פוליטית ואף ביצוע עבירות פליליות, כן העלה טענות חריפות נגד התנהלות היועץ המשפטי של העיריה. על טענות אלה חזר ואף הוסיף בסיכומיו. יש להצר מאוד על האופן המשתלח והפוגעני בו ניסח התובע את תביעתו ותצהירו ללא ביסוס ואף ללא זיקה עניינית למהות המחלוקת בתיק זה שעניינה, כזכור, גביית חובות ארנונה. התובע לא העמיד תשתית ראייתית הסותרת את חזקת תקינות המעשה המנהלי בנוגע לחוב שיוחס לו, זאת גם לנוכח המעמד הראייתי של הרישום בפנקסי העיריה, ולא מצאתי בסיס לטענתו כי הנתבעים ייחסו לו חובות "מנופחים" כחלק מרדיפה פוליטית. טענה בה המשיך להחזיק, למרות המשך הליכי הגביה נגדו, גם לאחר +חילופי השלטון בעיריית נצרת
בשנת 2013.
במהלך השנים קיבל התובע התראות רבות והיה בידו להסדיר את חובותיו, או להגיש השגה כדין. לא עלה בידו להניח תשתית עובדתית לכך שהליכי הגביה ננקטו שלא כדין, או שחובותיו "נופחו". כן לא מצאתי ממש בטענתו כי יש ללמוד זאת מן התביעה הכספית (ת"א (עפולה) 557-05-12) שהוגשה נגדו בסכום של כ- 370 אלף ₪ והסתיימה בהסכם פשרה במסגרתו התחייב לשלם 20,000 ₪, שעה שהובהר כי העיריה תהיה רשאית להמשיך לנקוט הליכי גביה אם לא יפרע חובותיו.

22.
יוער, כי מעבר לכך שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת ע"י התובע להוכחת הטענה על ניפוח החוב, היות ועניינה של התביעה אינו ביחס להיקף החוב, להבדיל מעצם קיומו, ואין עסקינן בתביעה כספית להשבה, אלא בתביעה לנזק שנגרם לתובע בשל עצם ביצוע פעולות גביה (פגיעה בשם הטוב וכד'), הרי שהנתון בדבר ההיקף המדויק של החוב אין בו בהכרח כדי להכריע באשר לעילת התביעה שבפני
.

23.
בנוסף, לא מצאתי כי הייתה לנאדר מעורבות אישית בהליכי הגביה המנהליים נגד התובע, או שננקטו על ידו פעולות החורגות מן הסמכויות הנתונות לו במסגרת תפקידו. מעדותו, שלא מצאתי להטיל בה ספק, עולה, כי למרות הטענות הקשות של התובע נגדו, במספר מקרים בהם הפרו התובעים את הוראות החוק לרבות חריגה מן המועדים הקבועים, ניתנו על ידו בעניינם החלטות לפנים משורת הדין, כדי לצמצם את נזקיהם (עמ' 32 ש' 13-16).

24.
סיכומם של דברים עד פה; התובעים כשלו בהוכחת התשתית אותה הניחו בבסיס תביעתם, קרי
- הטענה כי אינם מחזיקים בנכסים ואינם חייבים כלל בארנונה לעירייה, והטענה כי הנתבעים התנכלו להם ופעלו נגדם ממניעים פסולים ותוך "ניפוח" חובם.

25.
משלא הוכח המסד העובדתי של התביעה, ממילא נופלות טענות התובעים בדבר העוולות הנזיקיות שביצעו כלפיהם הנתבעים, המבוססות על מסד זה. באשר לרשלנות, לנוכח המפורט לעיל לא הוכחה כל הפרת חובת זהירות מצד הנתבעים כלפי התובעים. באשר לפרסום לשון הרע, הרי שגם אם אניח כי מבחינה עקרונית הליכי גביה ועיקול יש בהם כדי להיכנס להגדרת "פרסום לשון הרע" שבחוק, הרי שמשלא הוכיח התובע שנפל פגם בביצוע ההליכים הנ"ל בענייננו, אין מדובר בפרסום אסור של לשון הרע. משכך, אין גם צורך לדון בהגנות האפשריות העומדות לנתבעים. עם זאת אציין, כי נראה שבענייננו חלה ההגנה הקבועה
בסעיף 13(9)

לחוק, משאין חולק כי המועצה מוסמכת לפעול לגביית חובות ארנונה לא משולמים ולהסמיך אחרים לביצוע פעולות בתחום זה, ולא הוכח פגם בחיוב עצמו או בהליך ההרשאה לביצוע העיקולים וביצועם בפועל.

26.
לא מצאתי כי הונח כל יסוד להגשת תביעה אישית נגד נאדר. העיריה טענה לחסינות נאדר לפי
סעיפים 7א ו- 7ג לפקודת הנזיקין,

אולם לא הגישה הודעת חסינות. נוכח המפורט לעיל, טענת החסינות בדין יסודה. טענת התובעים כי דין טענת החסינות להידחות היות ולא הוגשה הודעת חסינות, מתייתרת בנסיבות העניין, נוכח מסקנתי כי דינה של התביעה נגד הנתבעים להידחות.

27.
למעלה מן הצורך אציין, כי לא מצאתי שהוכחו הנזקים המפורטים בתצהיר הנזק שהגיש התובע, משלא צורפה כל אסמכתה לנטען בו.

סיכומם של דברים:

28.
התביעה נדחית.

29.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים 1+2 בסך 8,000₪, ובהוצאות הנתבעת 3 בסך 8,000₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום,
ד' אב תשע"ז, 27 יולי 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 4303-11/13 ראסם עואד, עבלה עואד נ' נאדר עאבד, עיריית נצרת, מילגם שירותים לעיר בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/07/2017)