פסקי דין על רומן רזילוב |

4574/00 עפ     10/03/2002




עפ 4574/00 רומן רזילוב נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎4574/00
בפני
: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופט א' א' לוי
המערער: רומן רזילוב
נגד

המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום ‎7.2.2000
בת"פ ‎515/96 שניתן על- ידי כבוד השופטים:
גלעד גלעדי, ברוך אזולאי, חביב עמר
תאריך הישיבה: כ"ה בשבט התשס"ב (‎07.02.02)

בשם המערער: עו"ד ציון אמיר

בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר



פסק-דין

השופט א' א' לוי
:

‎1. מבוא
המערער, רומן רזילוב
, הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות רצח והחזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים ‎300(א)(‎2) ו‎144-(א) לחוק העונשין, התשל"ז‎1977-. על פי הנטען בכתב האישום, התגורר המערער בשנת ‎1996 בדירת סבתו, ושם גר דייר נוסף, קארן חנוכייב (להלן - המנוח). בתאריך ‎10.4.96 נטל המערער אקדח אותו החזיק שלא כדין, ירה בראשו של המנוח, ולאחר מספר ימים נפטר המנוח מפצעיו.

בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט המחוזי למערער עונש של מאסר עולם, לאחר שדחה את בקשתו להסתפק בעונש מופחת מכוח סעיף ‎300א' לחוק העונשין.

‎2. ההליכים בבית המשפט המחוזי
הקושי עמו נאלץ בית משפט קמא להתמודד, נבע בראש ובראשונה מכך שהמערער לא דבק בגרסה עקבית, והוא נע כמטוטלת בין הכחשת מעורבותו בירי שגרם למותו של המנוח, להודאה בו, שלאחריה באה הכחשה נוספת, וחוזר חלילה. בהיפתח הדיון הודיע סניגורו דאז, עו"ד קירזנר, כי שולחו כופר בכל העובדות שיוחסו לו, ובפיו היתה גרסה השוללת את האישום, לאמור, שהוא לא היה כלל בקרבת המנוח בעת שנורה. לטענתו, הוא שהה בחברתם של אחרים, וביניהם חברתו, אירנה, במקום כלשהו, הרחק מזירת הפשע.

ראשון עדיה של המשיבה היה ולרי אשורוב, מי שנטען כי מכר למערער את האקדח בו נורה המנוח. במהלך עדותו של עד זה, נרשמה מפיו של הסניגור (והפעם היה זה עו"ד לידסקי) הצהרה נוספת, ולפיה המערער אכן קיבל את האקדח מידיו של ולרי, אך הוא העביר אותו למנוח. הסניגור הוסיף את מה שבאותו שלב נשמע תמוה, לאמור: "זאת אחת מגרסאותיו של הנאשם".

לאחר שנשמעו מספר עדים, חלקם במסגרת משפט זוטא אותו ביקשה ההגנה לקיים לנוכח טענתה כי אמרותיו של המערער אינן כשירות להתקבל כראיות, הודיע הסניגור (עמ' ‎39 לפרוטוקול הדיון), כי לאחר ששולחו צפה בהקרנתה של קלטת השחזור, הוא חוזר בו מטענת האליבי, ובלשון הסניגור: "ההקלטה שנראתה היום בשחזור מקובלת על הנאשם כגרסתו". בעקבות כך חזר בו בא-כוח המערער גם מבקשתו לקיים משפט זוטא.

אך תפנית זו לא היתה הראשונה מסוגה וגם לא האחרונה, ולמעשה איפיינה את דרכו של המערער מאז החלה החקירה. בהודעה הראשונה אשר נרשמה מפיו (ת‎16/) הוא טען, כי כאשר חזר מבילוי עם חבריו, הבחין בסבתו כשהיא רצה יחפה ברחוב, ואז שמע מפיה שהמנוח נרצח, ככל הנראה בדקירות סכין. בעקבות כך הזעיק המערער את אנשי מגן-דוד-אדום, ואף סייע להם לשאת את המנוח לרכב, על מנת להובילו לבית חולים. בהודעה זו יוחס למערער חשד שהיתה לו יד בתקיפת המנוח, אך הוא הכחיש טענה זו מכל וכל, וכך עשה גם בהודעה שנרשמה מפיו לאחר יומיים (ת‎17/).

בתאריך ‎12.4.96, בעת שנרשמה מפיו ההודעה ת‎49/, שינה המערער את גרסתו וטען, כי בינו למנוח פרץ ויכוח על רקע חוב כספי, אשר התפתח לחילופי מהלומות, במהלכן שלף המנוח אקדח ממעיל שהיה מונח על מיטה בחדר. המערער נאבק במנוח וחילץ מידיו את האקדח, אך בכך לא הסתיים האירוע, הואיל והמנוח רץ למטבח ושב עם סכין בידו. המערער ביקש מיריבו להירגע, וכאשר גם הפצרה זו לא הועילה, והמנוח זינק לעברו עם הסכין, הוא ירה כדור אחד לעברו, בעת שהמרחק ביניהם היה כ‎2- עד ‎3 מטר, ובעקבות כך התמוטט המנוח. המערער הוסיף ומסר, שלאחר כל אלה הוא עזב את הדירה כשהוא נוטל עמו את האקדח, ונסע למקום כלשהו שם הטמינו באדמה. להגנתו הוסיף המערער וטען, כי השימוש באקדח נבע מתחושתו כי נשקפה לו סכנה בפני
ה נאלץ להתגונן, ועל גרסה זו הוא חזר גם בהודעות ת‎19/ ות‎22/ מיום ‎13.4.96.

בהודעה נוספת (ת‎62/) מיום ‎22.4.96, חזר בו המערער מגרסתו הקודמת לפיה שלף המנוח את האקדח ממעיל שהיה מונח על המיטה. הפעם הוא טען, שאת האקדח קנה מולרי אשורוב, והחזיק אותו בארון בדירה. במהלך הויכוח שפרץ בינו למנוח, ניגש המערער לארון ונטל משם את האקדח, ובהמשך ירה ביריבו. ואם בבליל הגרסאות אותן מניתי עד כה לא די, באה ההודעה ת‎63/ מיום ‎28.4.96 והציגה גרסה שונה לחלוטין מקודמותיה. לגרסתו, בעת ששהה בדירה, הגיעו לשם שני רעולי פנים שתקפו את המנוח ודרשו ממנו כסף. המערער, שהחליט לעזור למנוח, זחל לחדר סמוך משם נטל את האקדח אותו מכר בשעתו למנוח, ועמו התכוון לאיים על התוקפים ולהרתיעם. דא עקא, כאשר שב לזירה, ראה כי אחד האנשים מכוון אקדח לראשו של המנוח, וחברו דרש מהמערער להניח את נשקו, וכך עשה. בהמשך, כלאו התוקפים את המערער במקלחת, ובעודו שוהה שם שמע קול ירייה. לאחר זאת הגיע אחד התוקפים ומסר לידו את האקדח שנטל ממנו קודם, ואיים עליו שאם יפצה את פיו, יינזקו הוא ובני משפחתו.

לאחר שהתוקפים הלכו לדרכם, יצא המערער מהמקלחת וראה את המנוח מוטל על הרצפה מתבוסס בדמו. אך במקום להזעיק עזרה, הוא נסע תחילה על מנת להטמין את האקדח באדמה, ורק לאחר ששב משם ופגש את אמו כשהיא רצה יחפה ברחוב וקוראת לעזרה, החליטו הוא ודודו סלומון שהיה עמו, להזעיק את מד"א.

גרסתו זו של המערער הפתיעה את החוקר ועוררה בלבו תהיות, ולשאלתו הבהיר המערער: "כל מה שמסרתי לכם עד היום זה לא נכון... אני פחדתי משני הבחורים האלה" (עמ' ‎10 להודעה); ובעמ' ‎16 הוסיף: "הכל סיפורים אני שיקרתי לכם לאורך כל הדרך ומה שאמרתי היום זו האמת". אך החוקר לא הרפה וביקש לדעת אם יש ממש בגרסתו הקודמת של המערער, לפיה שלף המנוח אקדח ממעילו והתכוון לפגוע בו, ועל כך השיב המערער תשובה נחרצת (עמ' ‎19): "זה לא נכון, כן מה שסיפרתי אז היה שקר".

מההודעה ת‎63/ עולה עוד, כי המחלוקת אשר נתגלעה בין המערער למנוח, לא נבעה מחוב כספי, אלא מניסיונו של המנוח "להתחיל" עם אירנה, חברתו של המערער, ועל רקע זה טען האחרון, כי מטרת מפגשו עם המנוח היתה זו: "אני רציתי להכריח אותו להתנצל על הכל".

על מנת לערום מבוכה ובלבול נוספים בדרכו של מי שמבקש להבין את גרסת המערער לאירועים, הוא הוסיף בסוף ת‎63/ ואמר: "אני לא אומר לאף אחד את האמת, אני בעצמי לא יודע את האמת".

בעדותו בבית המשפט חזר המערער לגרסתו הראשונה, והפעם טען כי המנוח כינה אותו ואת חברתו בכינויי גנאי חריפים, והוא השיב לו באותה לשון. אז שלף המנוח את האקדח מהמעיל, וכאשר הצליח המערער לחלץ את כלי הנשק מידו, מיהר המנוח ליטול סכין. המערער האמין כי נשקפת סכנה לחייו, ועל כן ירה לעבר המנוח ירייה אחת שגרמה לפציעתו ובהמשך למותו.

‎3. לנוכח שלל גרסאותיו של המערער לאירועים, סבר בית המשפט המחוזי שאין לתת בו אמון, ולאור זאת גם נדחתה טענתו לפיה הוא זכאי לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף ‎34י' של חוק העונשין ("הגנה עצמית"). את מסקנתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על דברים שהוקלטו מפיו של המערער, במהלך שיחות שקיים עם סוכן משטרה ששהה עמו בתא בו היה עצור, ועל ראיות נוספות השוללות את הטענה כי המנוח אחז סכין בידו בעת שנורה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התקיימו במערער כל יסודותיה של עבירת הרצח שיוחסה לו, הואיל ומחד, הוא לא הציע גרסה עובדתית ראויה לאמון, ומאידך, העובדה כי המנוח נורה מטווח קצר בראשו, משתלבת היטב עם התבטאויות של המנוח בפני
המדובב, ומכל אלה משתמעת כוונה להמית את הקורבן.

כאמור, במסגרת הדיון בסוגיית העונש, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה הוא נכנס לגדרם של אותם מקרים בהם הוסמך בית המשפט, מכוח סעיף ‎300א' לחוק העונשין, לגזור עונש מופחת. גם נגד החלטה זו, אך בראש וראשונה כנגד ההחלטה להרשיע את המערער, מכוון ערעור זה.


‎4. נימוקי הערעור
בא-כוח המערער סבור, כי בית משפט קמא נתן משקל יתר לשקריו של שולחו, ומאידך לא נתן משקל הולם לשלושה עניינים אשר היו צריכים להכריע את הכף לצד זכות:

הגנה עצמית - לענין זה נטען:
א) בדירה בה נורה המנוח נמצאה סכין ועליה אותרו טביעות אצבעותיו של המנוח.

ב) המרחק ממנו נורה המנוח אינו "טווח אפס", כפי שהתרברב המערער באוזניו של המדובב, אלא כ‎2- עד ‎3 מטרים, ונתון זה תומך בגרסת המערער, לפיה, הוא ירה מהאקדח רק כאשר ראה את המנוח הולך לקראתו כשהוא אוחז בסכין.
ג) ממצאיה של נתיחת גופתו של המנוח מלמדים כי הירי בוצע במאוזן, ועל כן אין זה סביר שהמנוח נורה כאשר הוא יושב או שוכב על המיטה, אלא כאשר הוא והמערער ניצבים על רגליהם. בכך ביקש בא-כוח המערער לשלול את אחת הגרסאות שהשמיע שולחו, ולפיה הוא ירה במנוח כאשר זה ישב על המיטה והתחנן על נפשו, וזו גרסה, שמטבע הדברים, אינה יכולה לתמוך בטענת המערער כי התגונן מפני תקיפה.

לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי לצורך הרשעה בעבירת רצח
א) המערער לא התכוון ולא רצה להמית את המנוח.

ב) המערער כיוון את האקדח למערער באופן כללי ולאו דווקא לראשו.

ג) הוא ירה ירייה אחת בלבד, ואם התכוון להשיג תוצאה קטלנית, היה יורה מספר יריות על מנת לוודא את מות הקורבן.

ד) המערער הזעיק את אנשי מגן-דוד-אדום כאשר המנוח היה עוד חי, ואת זאת לא היה עושה לו ביקש להמיתו.

ה) אמירותיו של המערער באוזניו של המדובב, מהן ניתן להסיק על קיומה של הכוונה להמית, מבטאות את הלך רוחו של המערער לאחר האירוע ולא בעת שהתרחש או לפניו.

ו) קדמה לירי התגרות של המנוח.

ז) לא הוכח קיומו של יסוד ה"הכנה", הואיל והמערער לא היה זה שטען ודרך את הנשק, ונראה כי הנשק היה דרוך כבר בעת שהמערער הצליח לחלצו מידיו של המנוח.
עונש מופחת
בעניין זה סמך בא-כוחו המערער את טיעונו על החלופה השניה של סעיף ‎300א', לאמור, המעשה אותו ביצע שולחו "חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף ‎34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית צורך או כורח, לפי סעיפים ‎34י, ‎34יא, ‎34יב". בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי שולחו (יליד שנת ‎1976) היה בעת האירוע על גבול ה"קטינות", דבר אשר השפיע על שיקול דעתו. על פי השקפה זו, לא נכון היה לשפוט את המערער לפי שיקול הדעת בו אתה מצפה כי ינהג אדם בוגר, וצריך היה להכריע את הכף לזכות האפשרות שלא התקיימה במערער "תובנה" מלאה למציאות ולהשלכה של מעשיו.

‎5. דיון


לאירוע נשוא הערעור לא היו עדים זולת המנוח והמערער, ומצב זה כשלעצמו הציב בפני
בית משפט קמא קושי ניכר בבואו לפענח את האירועים אשר קדמו לירי. לו דבק המערער בגרסה אחידה לאורך כל הדרך, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, אפשר שהדבר היה משרת טוב יותר הן את עשיית הצדק והן את הגנתו, הואיל ואז ניתן היה לאמת אותה גרסה (וכמובן, גם להפריכה) באמצעות הראיות האחרות. משבחר המערער לשקר שוב ושוב, רק טבעי שהתעורר החשש כי ממצאים שייקבעו בהתבסס על מוצא פיו, עלולים להחטיא את האמת ולהוביל לתוצאה שגויה. אך כל אלה אינם פוטרים את בית המשפט מחובת ההכרעה, גם אם העד היחיד לאירועים עשה הכל כדי להקשות על המלאכה. במצב זה רק טבעי היה שבית המשפט יתקשה לצייר תמונה עובדתית מפורטת ומלאה על אשר התרחש בזירה, אך כידוע, הלכה היא שבית המשפט אינו נדרש לפעול על סמך ודאות גמורה (ע"פ ‎347/88, דימיאניוק נ' מדינת ישראל
, פד"י מז(‎4), 221, 651), ואפשר שגם לאחר פסק הדין יוותרו חללים במסכת העובדתית שלא הובהרו דיים (מ"ח ‎7558/97, בן-ארי נ' מדינת ישראל
, פד"י נג(‎1), 433, 449; ע"פ ‎2109/96 אלעביד נ' מדינת ישראל
, ]פד"י נא(‎1), 673, 733). ואם כך הוא המצב ביחס להליכים המתקיימים בפני
הערכאה הדיונית, מקל וחומר שהדברים נכונים ביחס לערכאה השניה, ובלשונו של המשנה לנשיא ש' לוין
בע"פ ‎2109/96 הנ"ל (שם בעמ' ‎733):

"...עלינו, כערכאת ערעור להימנע מלתת הסבר לכל מה שקרה... התפקיד המוטל עלינו הוא לבחון אם על יסוד חומר הראיות שהוגש לפני הערכאה הראשונה, ונמצא מהימן על ידה, הוכח האישום מעבר לכל ספק סביר".

אקדים ואומר, כי לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפני
בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי הרשעתו של המערער בדין יסודה, וממילא התערבותנו אינה נדרשת.

‎6. נראה, כי אין מחלוקת שהמנוח נורה במה שהוגדר כ"חדר השינה" בתרשים ת‎30/, ושם נמצא גם קליע בתוך שלולית דם (תצלום ‎26 במוצג ת‎28/). לפיכך, אם נכונה טענת המערער, כי עובר לירי איים עליו המנוח כשהוא אוחז בסכין, ההיגיון מחייב, כי הסכין תימצא בחדר בו בוצע הירי. וכאן ראוי להדגיש, כי לא בכל גרסאותיו שילב המערער את אותה סכין שבה אחז, לטענתו, המנוח. וכך מצאתי כי בחקירתו בתאריך ‎18.4.96 (תמליל ת‎6/, עמ' ‎29 ואילך), הוא טען, כי המנוח הוציא את האקדח לא ממעילו אלא מתוך הארון, ואז החל מאבק, שתוצאתו היתה, בלשון המערער: "אני הוצאתי את האקדח, הוא נפל על המיטה... הוא התיישב עליה כשאני יריתי בו". אך לא רק גרסה זו עומדת בסתירה לטענת המערער לפיה עמד המנוח לתקוף אותו עם סכין, הואיל ומתוך הראיות עולה כי ב"חדר השינה" שם אמורה היתה להימצא אותה סכין, לא נמצא כלי מסוג זה, ואותה סכין שעליה אותרו טביעות אצבעותיו של המנוח (ת‎124/), נמצאה על שולחן בסלון הדירה ולא בחדר השינה (ראה ת‎123/ וכן תצלום מס' ‎28 במוצג ת‎28/).

עניין זה לבדו די בו כדי לערער את בסיס טענתו של המערער בדבר "הגנה עצמית"; אך הואיל ונראה שאנשי המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה לא היו הראשונים שהגיעו לדירה, וקדמו להם אחרים שהסתובבו בה (אנשי מד"א, המערער, דודו וסבתו), צריך היה להוסיף ולבדוק אם מותר לשלול את האפשרות שאת הסכין ת‎124/ נטל אדם כלשהו מחדר השינה והניחה על השולחן בסלון, לאחר שהמנוח כבר היה ירוי.

נדמה, כי התשובה הטובה ביותר לשאלה זו מצויה בתמלילי השיחות שהתקיימו בין המערער למדובב, ומאלה עולה, כי את הגרסה בדבר תקיפתו על ידי המנוח, והאיום שנשקף לחייו, בדה המערער מלבו על מנת ליצור קו הגנה בבחינת יש מאין. קטעים אלה מתמלילי השיחות צוטטו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ולא נותר לנו אלא לחזור עליהם:

א) בעמ' ‎19 של התמליל ת‎96/ נשמע המערער בונה את גרסת ההגנה: "אתה יודע איך אני אשנה? שהוא הוציא עלי, ואני חטפתי לו ויריתי".

בעמ' ‎38 לתמליל המשיך המערער לטוות את אותה גרסה: "... אתה יודע איזה עוד משחק אנחנו יכולים לשחק?... אני יכול להגיד - כן אני מודה, יצאה לנו קטטה, לקחתי גרזן והכיתי אותו בראש". כשהמדובב תהה מה עניין "גרזן" לאירוע זה, בו קיים סיכוי כי יימצא שהמנוח נפגע מירי, חזר המערער לעניין האקדח בעמ' ‎41 לתמליל: "נניח... היה בינינו ויכוח, הוא שלף עלי אקדח, הוא איים עלינו. אני הצלחתי להעיף את האקדח... הוא התנפל על הדוד, תפס סכין והתנפל על הדוד עם הסכין ואני ישר יריתי... אז הוא תפס סכין והתנפל על הדוד".

מקריאת עמ' ‎138 של התמליל עולה, כי המערער מצר על כך שהמנוח נורה בבית ולא בחוץ, והוסיף:

"אתה יודע מה עשיתי שם היום [בחקירה]? היו לי דמעות, התחלתי לבכות, לרעוד. אני אומר - רע לי, אוי, אוי, הם התחילו להתרוצץ, מצאו לי כדור להרגעה... ואני התחלתי לשחק את זה ככה שהוא שלף עלי את האקדח (ההדגשה לא במקור), אני קפצתי עליו, העפתי לו את האקדח מהידיים, לקחתי את האקדח, הוא ברח למטבח, תפס סכין, נכנס בחזרה ואני אומר לו - עצור. שבעטתי בו פעם עם הרגל, הוא עף. אני אומר לו מספיק".

בעמ' ‎152 של התמליל הוסיף המערער לתאר באוזניו של המדובב את פרטי חקירתו, וסיפר כי טען בפני
חוקריו שהמנוח שלף אקדח, הכניס אותו (את המערער) לחדר ואמר לו לכרוע על ברכיו, ואם נותר ספק כי את הפרטים הללו בדה המערער מלבו, הוא הוסיף ואמר: "כאלה שטויות התחלתי לספר".

ב) בתמליל ת‎44/ הציג המערער בפני
המדובב את האפשרות שהוא ירה במנוח, ושאל אותו "מה לעשות"?. בתגובה, ביקש המדובב להבין מה היתה סיבת העימות, והמערער השיב בזו הלשון (עמ' ‎8):

"הוא בא אלי עם סכין במטבח, הוא לא ציפה שיהיה לי בכיס את זה [האקדח] (בהמשך התמליל, בעמ' ‎12 סיפר המערער כי כאשר החל המריבה בינו למנוח הוא נכנס לחדרו ונטל משם את האקדח שהיה מונח בארון - א' א' לוי
), הוא תפס את הסכין, ואני עדיין לא הוצאתי אותו, והוא התחיל לקפוץ אלי עם סכין ולקחתי ממנו את הסכין, הוא בריא כמו שור, הרבה יותר בריא ממני ויותר מבוגר, אני הכנסתי אותו לחדר ואמרתי לו מה אתה מהר תשכב על המיטה, שרמוטה, הוא ישב, ואז יריתי בו".
בעמ' ‎14 של התמליל הוסיף המערער באותו ענין: "אני אמרתי לו לשבת ונתתי לו סטירה, הוא התחיל לצעוק, אני עוד סטירה, אמרתי לו זונה על מי הרמת סכין, והוא מה קרה לך תוריד את זה, ורועד כולו, אז אמרתי לו אם אתה ככה... אז תקבל".

לשאלה מאיזה טווח ירה במנוח השיב המערער (בעמ' ‎12): "ממרחק אפס", ולשאלת המדובב אם הוא הצמיד את האקדח לראשו של קורבנו, השיב המערער בחיוב (ראה גם עמ' ‎45 לתמליל). תשובות ברוח זו נרשמו מפיו של המערער גם בהודעה ת‎62/ ובתמליל ת‎6/ (ראה עמ' ‎31 ואילך), שם גם הסביר מדוע ירה במנוח: "רציתי פשוט לתת לו בשיניים. הוא התחיל להחזיר. אני נסחפתי, איבדתי את הראש, אני לא יודע למה".

בית המשפט המחוזי היה ער לכך שטענת המערער לפיה הירי היה מ"טווח אפס", איננה תואמת את ממצאיו של ד"ר היס כפי שנוסחו בחוות הדעת ת‎96/, ולפיהם נורה המנוח מטווח העולה על ‎1 מטר. מסקנתו זו של ד"ר היס התבססה על כך שלא נמצאו סימני-משנה של ירי באזור פצע הכניסה של הקליע, ולענין זה השיב בית המשפט, כי אין בכך כדי לשלול או לסתור את גרסת המערער, הואיל וחוות הדעת ת‎96/ לא נערכה מיד לאחר שהמנוח נמצא מוטל בדירה, אלא רק בעקבות נתיחתו לאחר שנפטר, והיה זה שבועיים לאחר שנורה. בית המשפט הוסיף, כי אפשר שהעדרם של סימני-משנה של ירי נובע גם מכך שהמנוח קיבל טיפולים רפואיים במהלך התקופה מאז אושפז ועד שנפטר, ועל פי השקפתי, אפשרות זו סבירה בהחלט ומותר היה לבית המשפט לאמצה.

לבסוף, מהתמליל ת‎44/ עולה עוד, כי בלבו של המערער ניקר חשש שהמנוח יישאר בחיים ("אם הוא לא ימות זה הסוף שלי", עמ' ‎14), ובעקבות כך הוסיף (עמ' ‎15): "אם הייתי יכול לצאת מפה לפחות לשלוש שעות כדי להגיע לבאר שבע היכן שהוא שוכב, הייתי מוריד אותו ואף אחד לא היה רואה אותי".

‎7. לנוכח הראיות אותן פרטתי, רשאי היה בית המשפט לדחות את טענת המערער לפיה אחז המנוח בסכין. כאמור, הסכין היחידה אשר נתפסה בזירה, לא נמצאה בחדר בו נורה המנוח, וגם העובדה כי על סכין זו נמצאו טביעות אצבעותיו, אינה צריכה להפתיע, הואיל ומדובר בסכין אוכל רגילה אשר רבות כמותה מצויות בכל בית, וכאמור, המנוח התגורר בדירה זו.

כאשר נשמט רכיב "הסכין" מהגרסה בה התגונן המערער, ולאחר שבית המשפט שוכנע כי המערער בדה מלבו את הטענה לפיה היה זה המנוח ששלף את האקדח, לא נותר מהטענה בדבר "הגנה עצמית" דבר וחצי דבר. אותה מסקנה מתבקשת גם אם נקודת המוצא היתה כי המנוח היה זה ששלף ראשון את האקדח, הואיל ועל פי גרסת המערער עצמו, הוא הצליח להוציא את האקדח מידיו של יריבו, ולכאורה בכך חלפה הסכנה אשר נשקפה לו.


זאת ועוד, כידוע על הלך רוח המצביע על כוונה להמית, ניתן ללמוד, בין היתר, מטיב הפגיעה, הכלי ששימש את הנאשם, מקום הפגיעה, ועוד (ע"פ ‎512/89, דניאלס נ' מדינת ישראל
, פד"י מה(‎2), 496; ע"פ ‎322/87, דרור נ' מדינת ישראל
, פד"י מג(‎3), 718; ע"פ ‎290/87, סבאח נ' מדינת ישראל
, פד"י מב(‎3), 358; ע"פ ‎655/78, 663/78, שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד(‎1), 63, 72; ע"פ ‎392/91, שץ נ' מדינת ישראל
, פד"י מז(‎2), 299; ע"פ ‎6066/94, חסן נ' מדינת ישראל
, פד"י נא(‎4), 326). ולענייננו, לאחר שהמערער הצליח ליטול את האקדח מיריבו, וגם בהנחה שעדיין פיעם בלבו החשש שהמנוח יחזור ויתקוף אותו, אינך יכול שלא לתמוה לנוכח העובדה שהירי כוון לראש. והרי לכל נהיר, כי ירי מסוג זה עלול, ובמידת סבירות גבוהה, להסתיים במותו של הקורבן. מאידך, גם אם נסתתמו כל הדרכים בהם היה יכול המערער למלט את נפשו, עדיין נותרה האפשרות להשיג אותה תוצאה - הרתעת התוקף - על ידי ירי לכיוון איברים שהפגיעה בהם לא היתה כרוכה בתוצאה קטלנית. אך לא כך נהג המערער, והמסקנה כי בלבו גמלה ההחלטה להמית את המנוח מאומתת בעובדות נוספות, אשר גם הן נלמדו מפיו. כוונת הדברים לכך, שלאחר הירי לא התעכב המערער כדי לטפל ביריבו ולהושיט לו עזרה, אף שהיה ער לחומרת הפגיעה בו (בשיחתו עם המדובב תאר את מצבו של המנוח באומרו: "המוח שלו יצא החוצה", עמ' ‎9 של תמליל ת‎44/). מאידך, הקדיש המערער זמן לסילוק ראיות מפלילות מהזירה, והוא אף עזב את הדירה ונסע ברכבו של אחר על מנת להטמין את האקדח במקום מסתור. רק מששב משם, ולאחר שפגש את סבתו שסיפרה לו, לתומה, על הפגיעה במנוח, הוא הזעיק את אנשי מגן-דוד-אדום. נראה איפוא, כי הצלת חייו של המנוח לא הטרידה כלל את המערער אותה שעה, וזו ראייה נוספת לכך שהיה מודע לתוצאת מעשיו ורצה בה.


‎8. באשר לרכיביה האחרים של עבירת רצח - היעדרה של "התגרות בתכוף למעשה" ו"הכנה", גם הם התקיימו בעניינו של המערער. נדמה כי בהעדר ראייה לסתור, מותר היה להניח כי יש גרעין של אמת בטענת המערער לפיה ביקש המנוח לכפות את עצמו על חברתו, אירנה. אני סבור עוד כי לצורך הדיון מותר היה גם להניח כי זו היתה עילתה של המחלוקת שפרצה בין המערער למנוח עובר לירי, ואפשר גם שהמנוח הטיח במערער ובחברתו מילים עולבות. אך כל אלה אין בהם כדי להוות קנטור, לפחות לא על פי המבחן האובייקטיבי, באשר חברה מתוקנת אינה יכולה להכיר בתגובה אלימה מן הסוג בה נהג המערער בעקבות השמעתם של גידופים, ותהיה חומרתם אשר תהיה, כנורמת התנהגות שלעתים יהיה מקום להשלים עמה (ראה ע"פ ‎5413/97, זורבליוב נ' מדינת ישראל
, פד"י נה(‎2), 541, 553 והפסיקה המאוזכרת שם).

באשר ל"הכנה", כאמור, רכש המערער את האקדח בימים שקדמו לאירוע הקטלני, והוא הטמינו בארון משם חזר ונטל אותו במהלך הויכוח עם המנוח. אלו הן עובדות שיש בהן לבסס את המסקנה, כי גם אם לא הוכח עד תום קיומה של זיקה בין רכישת האקדח לסכסוך שפרץ באותם ימים בין המנוח למערער, נדמה כי אין ספק שמשעה שהמערער הלך לחדר הסמוך, ונטל משם את האקדח שהיה מוטמן בארון, התקיים בו יסוד ה"הכנה".

‎9. עניין אחרון עליו נדרשנו לתת את הדעת היא סוגיית העונש המופחת. בתחום זה הפנה בא-כוח המערער להוראתו של סעיף ‎300א(ב) לחוק העונשין, לפיה ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בסעיף ‎300, "במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף ‎34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית...".

אני סבור כי גם מסעיף זה לא ייוושע המערער, הואיל ואני שותף לדעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא פעל המערער מתוך חשש שנשקפת לו סכנה, הואיל והירי היה מעשה יזום שקדמו לו הכנה והחלטה להמית את הקורבן. לא לתרחיש זה כיוון המחוקק בסעיף ‎300א(ב) לחוק העונשין, ומכאן דעתי כי דינו של הערעור להידחות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין
:

אני מסכים.

המשנה לנשיא
השופט י' טירקל
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי
.

ניתן היום, כ"ו באדר תשס"ב (‎10.3.02).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________
העתק מתאים למקור ‎00045740.o04 /אז
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' ‎02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: ‎[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: ‎www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 4574/00 רומן רזילוב נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 10/03/2002)