פסקי דין על עירית ראשון לציון | פסקי דין על יהודה יצחק רוזנברג | פסקי דין על רוזלס דוד |

53952-11/14 א     29/07/2017




א 53952-11/14 עירית ראשון לציון נ' יהודה יצחק רוזנברג, רוזלס דוד








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 53952-11-14 עירית ראשון לציון
נ' רוזנברג ואח'


תיק חיצוני: קיים תיק עזר לשופט


בפני

כבוד השופטת
כרמית בן אליעזר


תובעת

עירית ראשון לציון


נגד


נתבעים

1.יהודה יצחק רוזנברג

2.רוזלס דוד

(ניתן

פסק דין
)




פסק דין
לגבי נתבע 1 בלבד


1.
בפני
י תביעת התובעת נגד הנתבע 1, מר יהודה רוזנברג, לחיובו בחובות ארנונה הרשומים בספרי העירייה על שם חברת מרן יבוא ושיווק רהיטים בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הנתבע 1 היה, יחד עם הנתבע 2, בעל שליטה בה, ואשר מצויה בעיצומם של הליכי פירוק.

ביום 31.10.16 ניתן

פסק דין
נגד הנתבע 1 בהעדר התייצבות ובשל מחדלים דיוניים שונים.

במקביל, התנהל הליך הוכחות בעניינו של הנתבע 2, בסיומו ניתן, ביום 9.3.17,

פסק דין
הדוחה את התביעה נגדו, תוך שנקבע כי הממצאים שנקבעו לא יחייבו בעניינו של הנתבע 1.

בהחלטה מיום 6.2.17 בוטל פסק הדין שניתן נגד הנתבע 1 (בכפוף לתשלום הוצאות), ובהמשך נקבע התיק בעניינו להוכחות.

2.
כפי שפורט בהרחבה בהחלטה מיום 6.2.17, התנהלותו של הנתבע 1 במהלך ניהול ההליך התאפיינה בטמינת ראשו בחול ובהתעלמות מהחלטות שיפוטיות וזלזול בוטה בצד שכנגד ובבית המשפט. למרבה הצער, התנהלות זו המשיכה לאפיין את דרך הילוכו של הנתבע 1 גם לאחר אותה החלטה, בה נמתחה ביקור נוקבת על התנהלותו.

כך, ביום 29.3.17 הוגשה בקשת התובעת כי עדותו של מר גבריאל עזרא, אשר העיד במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בעניינו של הנתבע 2, תתקבל כחלק מחומר הראיות בתיק גם בעניינו של הנתבע 1 (בקשה מספר 19). ביום 30.3.17 ניתנה החלטת בית המשפט כי על הנתבע להגיב לבקשה בתוך 7 ימים, וחרף זאת הוא לא הגיב לה לא במועד ולא בכלל, וביום 19.4.17 ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה בהעדר תגובתו.

ביום 19.4.17 הוגשה בקשה לחייב את הנתבע בגילוי מסמכים ספציפיים (בקשה מספר 21), אשר גם עליה נדרש הנתבע להגיב, והוא לא הגיב עליה, לא במועד שנקבע ולא בכלל, עד שביום 4.5.17 ניתנה אף בה החלטה המקבלת את הבקשה בהעדר תגובתו.

הנתבע לא קיים החלטה זו ולא המציא את המסמכים אותם נדרש להמציא במסגרתה, ואף לא הוגשה מטעמו כל בקשה לביטול איזו מן ההחלטות שניתנו, כאמור, בהעדר תגובתו.

בפתח דיון ההוכחות ביום 1.6.17 – אשר נקבע מראש לשמיעת כל ראיות הצדדים, לסיכומים ולגמר – העלה ב"כ הנתבע טענות כי יש להורות על ביטולן של שתי החלטות אלו משום שהבקשות לא הומצאו לו. טענות אלו נדחו לגופן בהחלטה מפרוטוקול הדיון, כמפורט שם.

3.
אם לא די בכך, בסיום ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 1.6.17, שבמהלכה, כפי שנקבע מבעוד מועד נשמעו סיכומי הצדדים בע"פ - אפשרתי לצדדים להגיש השלמת טיעון קצרה בכתב, כך שהנתבע אמור היה להגיש השלמת טיעון מטעמו עד לא יאוחר מיום 8.6.17 והתובעת עד 15.6.17.

הנתבע לא הגיש במועד או בכלל את השלמת הטיעון מטעמו, וביום 11.6.17 הגישה התובעת את השלמת הטיעון מטעמה ובקשה לקבוע כי הנתבע לא יהיה זכאי להשלים טיעון מטעמו לאחר שחלף המועד לכך. ביום 14.6.17 הוגשה מטעם הנתבע בקשה להארכת מועד להשלמת הטיעון מטעמו עד ליום 20.6.17, בקשה לה נעתרתי. חרף האמור, לא עד 20.6.17 ולא בכלל – לא הוגשה כל השלמת טיעון מטעם הנתבע 1.

4.
כך או כך, הגיעה שעת ההכרעה בתיק, על סמך החומר הקיים בו.

פסק דין
זה ניתן בעניינו של הנתבע 1 בלבד, ולפיכך כשנכתב "הנתבע" הכוונה היא לנתבע 1.

תמצית טענות הצדדים וראיותיהם

5.
עפ"י הנטען בכתב התביעה, החברה החזיקה (בשכירות) 4 נכסים בעיר ראשון לציון, והחל ממחצית שנת 2013[1]
לא שולמו חובות הארנונה בגין הנכסים בהם החזיקה.

עוד נטען בכתב התביעה, כי מדובר בחברה ותיקה ובעלת מוניטין וכי עת הפסיקה פעילותה היו בידיה נכסים רבים.

התובעת ביססה את טענתה לפיה הנתבע 1 חב בחובות הארנונה של החברה על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992, (להלן: "חוק ההסדרים") ועל סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה").

בתצהיר הבר"ל אשר הפך לכתב הגנה בתיק, טען הנתבע 1 כי עקב מצבה הפיננסי של החברה שהלך והתדרדר, נקלעה היא להליכי פירוק, כאשר ביום 15.10.13 מונה מפרק זמני אשר תפס חזקה בכל חנויות החברה וכינס את כלל רכושה. הנתבע 1 הדגיש כי כלל הרכוש שהיה לחברה נתפס ע"י המפרק הזמני ונמכר על ידו, וצירף לתצהיר הבר"ל את דו"ח המפרק הזמני המאשר כי אכן כלל נכסי החברה נמכרו ואין לה עוד נכסים ברי מימוש. הנתבע הוסיף וטען כי המפרק נטל אף את כל ספרי החשבונות של החברה ומשכך אין בידיו או בשליטתו מידע ומסמכים להוכיח מה אירע עם נכסי החברה.

הנתבע הוסיף והעלה טענות שונות ביחס לגובה החוב, וטען כי בכל הנוגע לחובות שהצטברו בגין החזקת הנכס מיום 15.10.13 מדובר בהוצאות פירוק אשר צריכות לחול על המפרק.

הנתבע טען כי לא קיבל לידיו כל נכס של החברה, וכי גם לו היה מועבר לידיו נכס כלשהו של החברה, הרי שבהתחשב בכך שחובה של החברה כלפיו עובר להליך הפירוק עמד על מיליוני ₪, הרי שהעברת הנכסים היתה בתמורה.

6.
מטעם התובעת הוגש תצהירה של גב' רחלי אמזלג, פקידת אכיפה בעיריית ראשון לציון, במסגרתו פורטו רכיבי החוב, והובהר, כי החברה מצויה בהליכי פירוק וביום 7.1.14 הוצא נגדה צו פירוק, וכן כי הנתבעים הינם בעלי השליטה בחברה, כאשר להוכחת טענה זו הוגש תדפיס רשם החברות.

עוד הובהר במסגרת התצהיר, כי למיטב ידיעת התובעת, החברה היתה חברה ותיקה ובעלת מוניטין, ובעת הפסקת פעילותה היו בידיה נכסים רבים.

בהמשך נמסרה מטעם התובעת הבהרה ביחס לחלק החוב המתייחס לתקופה שלאחר מינוי המפרק, כי שולם ע"י המפרק בגינו סך של 35,308 ₪, ולפיכך יש לגרעו מן החוב.

בנוסף לכך הוגשה מטעם התובעת, כאמור, עדותו של מר גבריאל עזרא אשר ניתנה ביום 15.12.16 במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בעניינו של הנתבע 2. מר עזרא העיד כי שימש כמנהל המחסן בחברה, בה עבד סה"כ 32 שנים. הוגש מטעמו של העד מסמך המסכם כספים שהתקבלו במזומן ממובילי הרהיטים של החברה בתאריכים שצוינו בו, במהלך שנת 2013. כעולה מן המסמך, מדובר בסכום כולל של 64,580 ₪, אשר העד ציין כי את מסרו במזומן לידי הנתבע 1. העד העיד עוד, כי בעשר השנים האחרונות לפחות שהה הנתבע 2 בעיקר בחו"ל ומי שהיה בפועל בחברה הוא הנתבע 1.

7.
ביום 2.4.17 הוגש לבסוף תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 1, במסגרתו הרחיב את היריעה על אודות התדרדרותה הכלכלית של החברה, ועמד בהרחבה על כך שבתקופה האחרונה לפעילותה שב הוא והזרים כספים מכיסו הפרטי לצורך מימון המשך פעילותה, בהיקפים של מיליוני ₪, בעוד ששותפו, הנתבע 2, לא מילא את חלקו והתחייבותו להזרים לחברה כספים באותו היקף. חלק מהעברות כספים אלו תמך הנתבע 1 בראיות ובמסמכים.

חרף העובדה שבמועד זה כבר היתה בפני
הנתבע 1 גרסתו של העד מר עזרא, לא נכללה בתצהירו כל התייחסות, ולו ברמז, לעדותו של העד ולטענות שהופנו כלפיו במסגרתה.

בעדותו בפני
י אישר הנתבע 1 את עיקרי עדותו של מר עזרא (ראו עמ' 21 לפרוטוקול ש' 29-32), וטען לראשונה כי בכספים אלו התחלק עם שותפו, הוא הנתבע 2, הגם שלא יכול היה להציג כל מסמך שיתעד התחשבנות זו. לשאלת ביהמ"ש השיב הנתבע 1 כי זקף את הסכום שנטל לכיסו על חשבון חובו לחברה, הגם שלא מסר בעניין זה כל הודעת קיזוז או הודעה אחרת למפרק או לכל גורם אחר (ראו עמ' 23 לפרוטוקול ש' 9-13).

לשאלה מדוע אין זכר בתצהירו להתייחסותו לעדותו של מר עזרא, ובכלל זאת לטענה כי חלק את הסכום עם הנתבע 2 וכי קיזז אותו מחובה של החברה כלפיו, לא ידע הנתבע 1 להשיב (ראו עמ' 24 לפרוטוקול ש' 1-3).

8.
בסיכומים מטעמה טענה התובעת כי מתקיימים כל התנאים הנדרשים בדין לחייב את הנתבע בחובות הארנונה של החברה, והטעימה כי הנטל להפריך את החזקה הקבועה בדין חל על הנתבע והוא לא עמד בו. בהקשר זה הדגישה התובעת כי גרסתו של הנתבע ביחס לעדות מר עזרא היתה כבושה, וטענה כי העובדה כי הנתבע הפר צו שיפוטי להמצאת מסמכים אשר יכולים היו לשפוך אור על הנכסים שהיו לחברה עובר לפירוקה ועל העברת נכסים אלו לנתבע ולבני משפחתו, מחייבת את המסקנה כי אכן הועברו לנתבע ולמקורביו נכסים מנכסי החברה ללא תמורה.

התובעת דחתה מכל וכל את ניסיונו של הנתבע לערער את עדותה של עדת התובעת ביחס לרכיבי החוב וטענה כי לא עמד בנטל לסתור את החוב כפי שמופיע בספרי העירייה.

ביחס לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע 1 טענה התובעת, כי מעבר לכך שמדובר בטענה כבושה שלא נזכרה קודם לכן, הרי שעפ"י הדין וההלכה הפסוקה אין להתיר קיזוז של בעל שליטה עם חוב של החברה כלפיו, שכן בפועל גורם הקיזוז להעדפת בעל השליטה על פני נושים אחרים של החברה והפנתה לפסק דינו של כב' השופט סולברג בע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח (נ.י.פ) בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (12.8.15).

9.
בסיכומיו טען הנתבע 1 כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים בדין לחיוב בעל השליטה וזאת, בין היתר, כיוון שבקופת הפירוק יש די כספים לכיסוי החוב.

עוד טען הנתבע 1, כי משעה שנכנסה החברה להליך פירוק, מונה לה מפרק אשר כינס ומכר את כלל נכסיה ואף ניהל חקירות מטעמו, לרבות כלפי בעלי השליטה, ולא מצא לנקוט נגדם בשום הליך, הרי שעל פני הדברים נסתרת החזקה כאילו קיבל בעל השליטה נכסים כלשהם מהחברה.

ביחס לסכום לגביו העיד מר עזרא כי העביר לנתבע 1, טען כי "זה לא הגיוני לחייב אדם שהזרים מיליונים בגלל איזה סכום שלקח שזה המשכורת שלו ולא משך משכורת בתקופה הזו" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 24-25; יוער, כי הטענה שמדובר במשכורת לא הועלתה ע"י הנתבע 1 לא בתצהירו ולא בעדותו בפני
י), וטען כי בהתאם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל היה הנתבע 1 רשאי לקזז את הסכום שנטל ללא הודעת קיזוז.

הנתבע העלה טענות שונות לגבי תצהירה של נציגת העירייה וטען כי לא הוצג כל תחשיב או הסבר מדוע נוכה מסכום החוב רק הסך של 35,308 ₪ בגין הוצאות פירוק.
עוד טען הנתבע 1 כי בכל מקרה, במועד כניסתה של התובעת להליכי פירוק (15.10.13) לא כל חוב הארנונה אשר בגינו הוא נתבע במסגרת כתב התביעה היה חוב סופי כמשמעותו בדין ולפיכך לא חלה לגביו החזקה.

הנתבע הוסיף וטען כי בכל מקרה לא ניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא סכום הארנונה אלא רק בשווי הנכסים שקיבל וזאת לאור הוראת סעיף 119א(ג) לפקודת מס ההכנסה.

המסגרת הנורמטיבית

10.
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:

"(ג)
על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;
בסעיף זה –
"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן

פסק דין
חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

סעיף 119א לפקודת מס הכנסה קובע:

"
(א)
(1)
היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)
היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)
בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

11.
הנה כי כן, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מחיל, בתנאים שנקבעו בו, את ההסדר הקבוע בסעיף 119א לפקודה על חוב ארנונה שלא שולם. עפ"י הסדר זה, ניתן לגבות את חוב המס של חברה שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה בה, אשר קיבל לידיו נכסים של החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית; ואף נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, כי יראו את נכסי חברה (שהתפרקה או הפסיקה את פעילותה) כאילו הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה.

12.
כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, היתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה, והתמודדות
עם

תופעה

של

הברחת

נכסים

על

ידי

בעלי

שליטה, תוך

הותרת

הרשות

המקומית

בפני

שוקת

שבורה

בבואה

להיפרע

את

חובות

הארנונה

הרובצים

על

הנכס. לפיכך, קבע

המחוקק


"חזקת הברחה" ובכך הסמיך את הרשויות המקומיות לגבות חוב ארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אלא אם הצליח בעל השליטה לסתור את החזקה כי נכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה (ראו, למשל, ע"א (תא) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10); עת"מ (תא) 3208/08 לוי נ' עיריית בת ים; עת"מ (תא) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16.10.07); ע"א (תא) 23647/03/11 עיריית יהוד נ' רומנו (28.8.12)).

13.
בפסיקה נקבע במפורש, כי משמעות החזקה היא כי אין הרשות המקומית צריכה להוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, אלא שבהתקיים התנאים הקבועים בסעיף – על בעל השליטה להוכיח כי לא הועברו אליו נכסי החברה או כי ככל שהועברו לו, נעשה הדבר בתמורה מלאה (רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (25.10.12)). עוד נקבע, כי לצורך סתירת החזקה, אין די בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה, אלא על בעל השליטה המבקש לסתור את החזקה לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה (ע"א (תא) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10)).

14.
שישה תנאים, אפוא, נקבעו בסעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים ו – 119א(א) לפקודת מס הכנסה, לחיוב בעל השליטה, וכפי שנמנו בהלכה הפסוקה:

א.
החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
ב.
החיוב הוא בגין חוב ארנונה סופי;
ג.
החברה לא פרעה את חובה;
ד.
החברה הפסיקה את פעילותה;
ה.
מי שמבוקש לחייבו הוא אכן בעל שליטה בחברה;
ו.
בעל השליטה שמבוקש לחייבו קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

15.
למעשה, אין מחלוקת על התקיימותם של חמשת התנאים הראשונים, בכפוף לכך שהנתבע טען שלא כל חוב הארנונה בגינו נתבע היה, במועד כניסת החברה להליכי פירוק, סופי.

התנאי המרכזי שהצדדים חלוקים בדבר התקיימותו הוא התנאי השישי דהיינו, האם הועברו לידי הנתבע 2 נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

דיון והכרעה

16.
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהובאו מטעמם, מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בחובות הארנונה של החברה, אך זאת רק עד לסך של 64,580 ₪ שאין חולק כי קיבל לידיו עובר לכניסתה להליכי פירוק, ולא מעבר לכך.


אפרט את הדברים להלן.

17.
כפי שציינתי לעיל, עפ"י הדין וההלכה הפסוקה, קמה חזקה כי הנתבע 1, כמי שהינו בעל שליטה בחברה אשר פעילותה הופסקה שעה שקיים לה חוב ארנונה שלא שולם – קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

עם זאת, בפסיקת הערכאות הדיוניות נשמעו דעות שונות ביחס להיקף התפרסותה של החזקה הקבועה בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה (והמוחלת מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים), ובפרט בשאלה האם כוללת חזקה זו גם את עצם החזקה כי היו נכסים כלשהם מוחזקים בידי החברה. פועל יוצא מכך, שלא ברור על מי הנטל להוכיח כי היו לחברה נכסים כלשהם (אשר ביחס אליהם על בעל השליטה הנטל להוכיח כי לא הועברו אליו או כי הועברו אליו בתמורה מלאה).

כך, בעת"מ (חי') 36449/03/13 ענבר נ' עיריית חיפה (30.3.14) נפסק, כי החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לחוק כוללת גם חזקה כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, ואלו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה; וכי החזקה מטילה על בעל השליטה את הנטל להראות שלא היו לחברה נכסים, וממילא שלא הועברו אליו.

יוער, כי

פסק דין
זה בוטל בערעור לבית המשפט העליון ב

פסק דין
לא מנומק שניתן על דרך הפשרה (עע"ם 3247/14 עיריית חיפה נ' ענבר (20.7.15)), כך שגם שם בסופו של דבר לא חוייב בעל השליטה במלוא חוב הארנונה לתקופה הרלוונטית.

לעומת

פסק דין
זה, בעת"מ (חי) 46762/10/13 זורין נ' עיריית חיפה (9.7.14) נאמר, בהערת אגב אמנם, כי "החזקה הקבועה בסיפא לסעיף 119א(א)(3) חלה רק לגבי נכסים שהיו לחברה בעת הפסקת פעילותה. אין בסעיף קביעה כי קיימת חזקה שהיו לחברה נכסים שכאלו. רק אם יוכח כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, יעבור הנטל לבעל השליטה לסתור את החזקה כי אלו הועברו אליו ללא תמורה".

וכך, גם ה"פ (תא) 8947/12/09 ותד נ' עיריית הרצליה
(30.11.10) נפסק (ההדגשות במקור):

"ויודגש: החזקה הקמה מכוח

סעיף 8(ג)

לחוק ההסדרים הינה, כאמור, שהנכסים עברו לבעל השליטה וכי הם עברו אליו ללא תמורה.
אין חזקה, לפיה היו לחברה נכסים.
התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל".

עיון בפסקי דין אחרים מעלה, כי במרבית המקרים, הערכאות הדיוניות בחנו באופן קונקרטי את מצבת נכסי החברה עובר להפסקת פעילותה, והטילו על בעל השליטה נטל להוכיח מה אירע בגורלו של כל אחד מהנכסים (ראו למשל ע"א 2139/08 הנ"ל בעניין הלל; ע"א 23647/03/11 הנ"ל בעניין רומנו; ואחרים). ואולם, בכל אחד ממקרים אלו, היו בפני
בית המשפט אינדיקציות כאלו ואחרות לנכסים אשר הוחזקו בידי החברה.

18.
להשקפתי, הדברים שנפסקו בעניין זורין ובעניין ותד שצוטטו לעיל, עולים בקנה אחד גם עם לשון סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס ההכנסה. כך, סעיף 119א(א)(3), הקובע את החזקה מורנו כי: "יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה". כלומר, כי החזקה חלה על "הנכסים שהיו לחבר" אותם רואים כאילו הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה, ולהבנתי, אין תחולתה משתרעת על עצם קיומם של הנכסים.

19.
ב"כ הנתבע הוסיף וטען, כי תוצאה זו מתחייבת אף מלשונו של סעיף 119א(ג) לפקודת מס ההכנסה הקובע:

"(ג)
לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת נכסים או פעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור פחות סכום המס ששילם".

דהיינו, כי לא ניתן לגבות מבעל השליטה יותר משווי הנכסים שקיבל ללא תמורה, ומכאן שנדרשת אינדיקציה לגבי שווי הנכסים שהועברו לבעל השליטה ולא ניתן לחייבו בכל חוב הארנונה ללא קשר לשווים של הנכסים שקיבל.

ואולם, בפסיקה נשמעו גם דעות אחרות. כך, בעניין רובינשטיין שנזכר לעיל, קבע כב' השופט מודריק כי חוק ההסדרים אימץ לתוכו רק את סעיף 119א(א) לפקודה ולא את סעיף 119א(ג), באופן המהווה הסדר שלילי, ומשכך נפסק שם כי הרשות מוסמכת
בגביית מלוא חוב הארנונה מבעל השליטה בלי קשר להיקף הנכס או שיעור הנכס שהוברח אליו.

כך או כך, גם סוגיה זו טרם הוכרעה בפסיקה. סיכם את תמונת המצב בפסיקה בעניין זה בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט גדעוני) בפסק דינו בתא 40931/06/13 עיריית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר בע"מ ואח' (27.8.15):

"בהקשר זה יוער כי בפסיקה הובעו עמדות שונות בשאלה האם בהתקיים התנאים שלעיל רשאית הרשות המקומית לגבות מבעל השליטה את מלוא החוב או שמא היא מוגבלת אך בשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה. נראה כי העמדה הרווחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים היא כי הרשות המקומית רשאית לגבות מבעל השליטה את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל. דומה שביסוד עמדה זו עומדת הגישה לפיה בהתקיים התנאים הנדונים קמה תמונת מציאות של זהות והעדר הפרדה בין החברה לבין בעל השליטה המצדיקה לחייב את בעל השליטה במלוא חוב הארנונה. בנוסף, מביאה עמדה זו בחשבון גם את העובדה שאין לרשות המקומית אמצעי פיקוח או מעקב אחר מצבת הנכסים של חברות פרטיות. היא נתמכת גם בכך שחוק ההסדרים, על פי לשונו, אינו כולל הפנייה או אימוץ של הוראת

סעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה

שבגדרה הוגבלה הגבייה מבעל השליטה, במסגרת ההסדר החל על פי הפקודה, אך לשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה. כאמור, דומה שזו העמדה הרווחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (וראו: עניין רובינשטיין לעיל, עניין הלל לעיל בפסקה 16 לפסק הדין). עם זאת נשמעה גם עמדה אחרת (ראו: עניין כהן לעיל (פסק הדין בוטל במסגרת הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט העליון בלא שהערעור נדון לגופו,

עע"מ 7347/12

עיריית חיפה נ' כהן [פורסם בנבו] (3.11.13)), וכן, למשל,

ת"א (שלום י-ם) 14180/08

עיריית ירושלים נ' ב.ב. הוצאה לאור תשמ"ו בע"מ [פורסם בנבו] בפסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת ש' רנר (5.5.13);

ת"א (שלום י-ם) 14030/08

עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ [פורסם בנבו] בפסקה 9 לפסק דינה של כבוד השופטת ש' רנר (17.7.13)). נראה כי סוגיה זו טרם הוכרעה (

עת"מ (חי') 46762-10-13

זורין נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] בפסקה 33 לפסק דינו של כבוד השופט ר' סוקול (9.7.14))".

20.
הנה כי כן, על אף שאין חולק על קיומה של חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה הוברחו נכסי החברה לבעל השליטה, הרי שאין הכרעה בפסיקה האם משתרעת חזקה זו גם על עצם הוכחת קיומם של נכסים לחברה, או שמא על הרשות המקומית התובעת להוכיח כי היו קיימים נכסים כאלו; ואף אין הכרעה בשאלה, האם, בהינתן קיומם של נכסים כאלו שהועברו לידי בעל השליטה, ניתן לגבות מבעל השליטה את כל גובה החוב או רק את שווי הנכסים שהועברו אליו.

מן הכלל אל הפרט

21.
בעניין שבפני
י, למעשה, רב הנסתר על הגלוי, ולא ידוע הרבה בדבר הנכסים שהיו או לא היו בבעלות החברה עובר להפסקת פעילותה.

התובעת טענה, כמובן, כי הנטל בעניין זה מוטל על הנתבע, וכי הוא לא הביא ולו בדל של ראייה ובכלל זאת לא הגיש מסמכים ממסמכי החברה, לא זימן לעדות אף לא אחד מן הגורמים הנוגעים לעניין – לא המפרק, לא מנהלת החשבונות או רואה החשבון שעבדו עם החברה, ולא כל גורם אחר – כדי לסתור את החזקה כי אכן הוחזקו בידי החברה נכסים כלשהם עובר לפירוקה.

הגדיל הנתבע 1 לעשות, ואף הפר צו גילוי מסמכים ספציפי אשר הוצא נגדו וחייבו לגלות מסמכי חשבון בנק ואחרים הנוגעים לו ולבני משפחתו הקרובה.

הנתבע 1 טען להגנתו כי משעה שמונה מפרק זמני לחברה, אשר נטל לידיו את כל נכסיה ואף את כל מסמכיה, הרי שאין באפשרות הנתבע 1 להוכיח דבר וחצי דבר בעניין הזה, אולם מכל מקום לאור העובדה שהמפרק עצמו אישר בדו"ח שהגיש לביהמ"ש כי אין לחברה נכסים ברי מימוש נוספים, הרי שברור כי כל הנכסים שהיו לחברה ערב פירוקה נתפסו ונמכרו על ידו; ולאור העובדה שהמפרק חקר ובדק ולא מצא לבוא בכל טענה אל בעל השליטה, הרי שברור כי יש בכך כדי להפריך את החזקה כי בעל השליטה קיבל לידיו נכסים כלשהם.

22.
הגם שדעתי כדעת התובעת, כי הנתבע יכול היה לזמן שלל עדים וראיות על מנת להוכיח את טענותיו כי לא קיבל לידיו כל נכס מנכסי החברה, וכי התנהלותו של הנתבע בכל הנוגע לאי המצאת מסמכים וראיות פועלת לחובתו, בסופו של דבר הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לחייבו במלוא חוב הארנונה של החברה אלא רק בשווי הנכס שהועבר לידיו, דהיינו בסך 64,580 ₪.

במחלוקת שהתגלעה בפסיקה, דעתי נוטה לדעה כי תנאי לתחולת החזקה הקבועה בסעיפים 119א(א) לפקודה וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הוא הוכחת קיומם של נכסים לחברה; וכי לא ניתן לחייב את בעל השליטה בחובות הארנונה מעבר לנכסים שקיבל לידיו.

ואולם אף מבלי להכריע בין הזרמים בפסיקה, דומני כי בנסיבות ענייננו, בהן הוכח כי משעה שמונה מפרק זמני לחברה, הועברו כלל הנכסים שהוחזקו בידי החברה לידיו; הוכח (מדו"ח המפרק אשר צורף לתצהיר הנתבע) כי המפרק הצהיר כי כלל הנכסים שהיו בידי החברה עובר למינויו נתפסו על ידו ונמכרו, כך שכיום עוד אין בידי החברה נכסים כלשהם; הוכח כי המפרק הזמני דרש וחקר בנכסי החברה ובעליה ולא מצא לנקוט הליכים נגד הנתבע כבעל שליטה; ואף הוכח, כי בשנים שקדמו להפסקת פעילותה של החברה העביר הנתבע לחברה מכיסו הפרטי מיליוני ₪ ואף מכר דירה לצורך כך (כל אלו נטענו בתצהיר הנתבע וגובו במסמכים שונים, והוא לא נחקר עליהם כלל בחקירה נגדית) – הרי שבמאזמן ההסתברויות די בכך כדי להביא למסקנה כי אכן לא הועברו לידיו נכסים נוספים של החברה ולפיכך אין הצדקה לחייבו במלוא חוב הארנונה של החברה.

23.
שונים הם פני הדברים ביחס לנכס שהוכח כי היה בידי החברה והועבר לנתבע, הוא הסך של 64,580 ₪ במזומן, שנמסרו לו ע"י מר עזרא.

ראשית יש לציין, כי על אף שהנתבע הלין על כך שההחלטה לקבל את עדותו של מר עזרא לתיק התקבלה ללא תגובתו ומבלי שהומצאה לו הבקשה לעשות כן, הרי שבסופו של יום אישר הוא את עיקרי עדותו של מר עזרא, ואישר שקיבל לידיו את הסך הנ"ל במזומן, אשר אמור היה להיכנס לקופת החברה (בין אם מדובר בהכנסות ממכירת רהיטים ובין אם מדובר בכספים ששולמו למובילים; ראו עמ' 21 לפרוטוקול ש' 29-32).

את גרסתו של הנתבע כי חלק סכום זה עם שותפו הנתבע 2 מצאתי לדחות מכל וכל, בהיותה גרסה כבושה וקלושה, שאף אינה עולה בקנה אחד עם תיאור השתלשלות האירועים והיחסים בינו לבין הנתבע 2 כפי שמפורט בהרחבה יתירה בתצהירו. לא מתקבל על דעתי, כי בה בשעה שהנתבע 1, כפי שטען בתצהירו, רודף אחרי הנתבע 2 ורעייתי אשר היו חייבים, לשיטתו, להזרים לחברה מיליוני ₪ באותה עת, הוא יערוך איתו התחשבנות כתמול שלשום ויעביר לידיו סך של כ – 32,000 ₪. לא בכדי לא נמצא כל זכר ורמז לגרסה זו בתצהירו של הנתבע 1, על אף שעדותו של מר עזרא ואף פסק הדין שניתן בעניינו של הנתבע 2, היו בפני
ו בעת שהוגש התצהיר.

אף מצאתי לדחות את גרסתו של הנתבע כי קיזז את הסך הנ"ל מול חובות החברה כלפיו (קיזוז שלא נמצא לו כל זכר ותיעוד), ואת טענתו כי רשאי היה לקזז את הסך כאמור, קיזוז שיש בו משום העדפת נושים מובהקת ומסוכנת. ויודגש, כי סכומים אלו התקבלו בידי הנתבע 1 זמן קצר לפני כניסת החברה להליך פירוק וכאשר, כעולה בבירור מתצהירו, בשלב זה כבר היה ידוע לנתבע היטב כי החברה נתונה בקשיים ולא תוכל לפרוע את חובותיה.

במצב דברים זה מצאתי לקבוע כי הסך של 64,580 ₪ מנכסי החברה, אשר אין חולק כי הועבר לידי הנתבע, הועבר אליו ללא תמורה כדין ולפיכך יש לחייבו בחוב הארנונה של החברה עד לסך הנ"ל.

24.
בהינתן התוצאה אליה הגעתי, ומשאין חולק כי הסכום בו חוייב הנתבע נופל מגובה חוב הארנונה של החברה נכון למועד הפירוק, גם אם יתקבלו כל טענותיו (ראו סעיפים 150-153 לתצהירו), לא מצאתי צורך להכריע בטענות הנתבע ביחס לגובה החוב.

25.
אני מחייבת, אפוא, את הנתבע לשלם לתובעת סך של 64,580 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

ניתן היום,
ו' אב תשע"ז, 29 יולי 2017, בהעדר הצדדים.







[1]
לגבי חלק מהנכסים החל מיום 1.7.13 ולגבי אחרים החל מיום 1.8.13.






א בית משפט שלום 53952-11/14 עירית ראשון לציון נ' יהודה יצחק רוזנברג, רוזלס דוד (פורסם ב-ֽ 29/07/2017)