פסקי דין על שמעון לב ואח' | פסקי דין על משרד החינוך | פסקי דין על משרד הכלכלכה | פסקי דין על מיכאל לב ואח' |

34537-09/15 א     10/08/2017




א 34537-09/15 שמעון לב ואח' נ' משרד החינוך, משרד הכלכלכה, מיכאל לב ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כבוד השופט משה בר-עם



ת"א 34537-09-15 לב ואח'
נ' משרד החינוך
ואח'




התובעים
שמעון לב ואח'
ע"י ב"כ עו"ד שלמה
לקר


נגד

ה
נתבעים
1. משרד החינוך


2.משרד הכלכלכה

3.משרד הביטחון
ע"י ב"כ עו"ד מירית סבריון


נגד

צדדי ג'
מיכאל לב ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד
תהילה פוגל
; אילן יונש; אורי קידר ואח'

; דוד הלפר; אבי נווה; רפאל שטוב; יאיר עשהאל ואח'
; עקיבא ברילנט



פסק דין


כללי

1.
התובעים, כולם "יוצאים בשאלה" הינם בנים למשפחות חרדיות אשר התחנכו במוסדות חינוך חרדיים המוכרים וממומנים על ידי המדינה. התובעים עותרים כנגד הנתבעים (להלן –
המדינה
), לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם עקב התרשלות והפרות חובות חקוקות של המדינה, אשר פגעו קשות ביכולתם להשתלב בשוק התעסוקה ולהתקיים באופן עצמאי ובכבוד.

על העובדות, הטענות וההליכים

2.
התובעים, בהיותם קטינים, למדו במוסדות חינוך של הקהילה החרדית המתוקצבים על ידי המדינה. על פי הנטען, המדינה התרשלה בכך שהניחה לבתי הספר ולישיבות שבהם למדו לחמוק מחובתם ליישם את תכנית הליבה ולהקנות לתובעים את היכולת הבסיסית לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד. בגין התרשלות המדינה, סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים. אולם, לאחר שבגרו, התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. פערי ההשכלה המהותיים נוצרו בגין התרשלות המדינה בפיקוח על מוסדות החינוך החרדיים אשר עקב כך נפגעה יכולתם לשרת שירות צבאי ונחסמה דרכם אל מערכת ההשכלה הגבוהה וכפועל יוצא, קטנו בצורה משמעותית סיכוייהם להתקיים בכבוד ובצורה עצמאית. נטען, כי לצד התנהלות רשלנית של המדינה, והפרת חובות חקוקות, אשר אפשרו למוסדות החינוך החרדיים לעשות דין לעצמם ולשלול מן התובעים רכישת ידע וכישורים חיוניים, גרמה התנהגות המדינה להפלייתם באופן בוטה באפשרות להשלים את לימודיהם במסגרות מתוקצבות על ידי המדינה. נזקי התובעים נגרמו בשל התרשלות המדינה אשר נמנעה מהקמת ומימון מוסדות חינוך חרדיים המאפשרים לימודי ליבה תוך התנערות מחובתה לפקח על תכני הלימוד הנלמדים בהם. זאת, לצד הפליה כלפיהם בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן –
חוק איסור הפליה
), בכך שמנעה שלא כדין ממי שעזבו את אורח החיים החרדי, את ההזדמנות להשתתפות בתוכניות סיוע להשתלבות בלימודים ובתעסוקה לבני המגזר החרדי. עוד נטען, להפרת עוולות חוקתיות המצדיקה פסיקת פיצוי בשל הפגיעה בזכותם לחופש העיסוק. לטענתם, נזקיהם מגיעים כדי סך כולל של 11,181,300 ₪ ובכלל זה, נזקים מיוחדים, אובדן השתכרות לעבר ונזק כללי, הגם שמטעמי אגרה ביקשו להעמיד את תביעתם ע"ס 4 מיליון ₪ בלבד, תוך שביקשו לשמור על זכותם לבקש לתקן את התביעה ולהעמידה על סכום גבוה יותר ככל שיעלה בידם לגייס את הכספים הדרושים לצורך האגרה.

3.
בכתב הגנתה טענה המדינה בתמצית, כי לא ניתן להטיל עליה כל חבות או אחריות לנזקיהם הנטענים של התובעים, שכן כתב התביעה אינו מבסס כל עילה כלפיה. המדינה הדגישה כי פועלת להעניק חינוך לילדים ובהם גם לתובעים במסגרת הפעלת סמכויותיה כדין, תוך מתן אפשרויות מגוונות ללימודים בבתי ספר שונים לכלל ילדי ישראל. לטענתה, התובעים והוריהם יכולים היו לבחור ממגוון בתי הספר הקיימים, את המוסד הלימודי המתאים להם, להשקפת עולמם ולאורח חייהם, כפי שאכן עשו הלכה למעשה. במצב דברים זה טענה, כי לא היה מקום להגשת התביעה כנגדה, שכן התובעים למדו בבתי ספר על פי בחירתם ובחירת הוריהם וככל שסבורים הם שהלימודים בבתי הספר בהם למדו גרמו להם נזק, היה עליהם להפנות את טענותיהם כלפי הוריהם או כלפי מוסדות החינוך בהם למדו. נוכח האמור ולצד הגשת כתב ההגנה, הוגשה הודעת המדינה כנגד הצדדים השלישיים, הוריהם של התובעים ומוסדות החינוך בהם למדו בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה. המדינה הוסיפה וטענה, כי על טענות התובעים כנגד מדיניותה להתברר בבית המשפט הגבוה לצדק ולא בגדר תביעת נזיקין וסיכמה, כי דין התביעה להידחות על הסף בעניינם של מרבית התובעים, מחמת התיישנות, זאת בשל גילם במועד הגשת התובענה והכל, כמפורט להלן בבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות.

4.
בגדר ההודעה לצדדים שלישיים טענה המדינה, כי ככל שבית המשפט ימצא שיש מקום לפסוק פיצוי לתובעים, זכאית המדינה לשיפוי מהורי התובעים וממוסדות החינוך בהם למדו התובעים בזמנים ובמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה. בהגנתם להודעה, כפרו הצדדים השלישיים באחריות המדינה כלפי התובעים ולחילופין, באחריותם כלפי המדינה.

5.
כאמור, לצד הגשת כתב ההגנה, הוגשה בקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות, בעניינם של אלה שגילם במועד הגשת כתב התביעה היה מעל לגיל 25. לטענתה, בהתאם לנטען בכתב התביעה, אחריות המדינה בשל העדר לימודי ליבה והעדר פיקוח על מוסדות החינוך החרדיים בתקופה הרלוונטית, התגבשה במהלך תקופת לימודיהם ולכל המאוחר עד לבגרותם, עת סיימו את לימודיהם במוסדות החינוך החרדיים. דבר הנזק נודע לתובעים לכל המאוחר עם סיום לימודיהם כאמור ובשים לב לקטנותם, חלה התיישנות על תביעתם לכל המאוחר, בהגיעם לגיל 25. בעניין זה הבהירה, כי אף שהנזק הנטען התגבש והיה ידוע לתובעים בהיותם קטינים, הרי שמירוץ ההתיישנות הסתיים 7 שנים לאחר גיל 18, קרי: בהגיעם לגיל 25. מכאן, משהוגשה התביעה ביום 20.9.2015 זו התיישנה בנוגע לכל אחד ואחד מהתובעים שבמועד זה גילו מעל גיל 25, ומשכך, דין התביעה בעניינם של אלה להידחות מחמת התיישנות.

6.
בתגובתם לבקשה טענו התובעים כי טענת ההתיישנות אינה רלוונטית ככל שמדובר בפיצויים בגין הפלייה. עוד נטען, כי על שאר העילות בכתב התביעה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1978 (להלן –
חוק ההתיישנות
), שעניינו כלל הגילוי המאוחר וזה הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין המאריך את תקופת ההתיישנות בעוולות בהן נגרם נזק, עד עשר שנים מיום אירוע הנזק. לטענתם, חלה בענייננו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שלפיה נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכולים היו למנוע אותן. על יסוד תצהירים מדגמיים שצורפו לתגובתם וכפי שנטען בהרחבה בכתב התביעה, הוטעם כי התובעים, רובם ככולם, הגיעו לגיל 18 כשהם בורים לחלוטין בנוגע להבנת הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהעדר לימודי ליבה בתקופה הרלוונטית בה למדו בישיבות במסגרת חרדית המקבילה ללימודים תיכוניים. כמפורט בתצהירים הדומים במהותם, נטען כי נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לאתר את מקור הנזק והיקפו. כך למשל תיאר תובע מס' 3 בתצהירו כי למד בישיבה לצעירים עד לשנת 2003, שם קיבל חינוך תורני בלבד, וכי במועד סיום הלימודים בישיבה
לא ידע דבר על

ההשכלה הנדרשת לרכישת מקצוע
וכי בשנים 2005-2008 שירת בצה"ל ורק לאחר מכן החליט להשלים את לימודיו. כך גם תובע מס' 5 שתיאר תיאור דומה, לפיו לא ידע דבר על השכלה גבוהה או על השכלה הנדרשת לרכישת מקצוע ולאחר סיום לימודיו בישיבה, בהיותו בן 16, התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות עד מועד גיוסו לצה"ל. רק לאחר שהשלים בגרות מלאה בשנת 2013 הבין כי נגרמו לו נזקים וכי כיום הוא סטודנט למשפטים. וכך גם תובע מס' 6 שגרס כי לא ידע דבר עם סיום לימודיו בישיבה על השכלה גבוהה וזאת עד לאחר סיום שירותו הצבאי; ורק במהלך לימודיו במכינה של מכללת תל חי הבין את הנזקים שנגרמו לו עקב כך שלא למד את מקצועות הליבה בתלמוד תורה ובישיבה. על יסוד תצהירי מקצת מהתובעים, נטען כי יש בהם כדי לבסס את התנהלותה הרשלנית של המדינה בכל הנוגע לחובתה ומחדלה בפיקוח ואכיפת יישום תכנית לימודי היסוד במוסדות החינוך הרלוונטיים ולענייננו, על העדר מודעותם של התובעים בדבר הנזקים שנגרמו להם במהלך לימודיהם במוסדות החינוך החרדיים. בסיום נטען לזכות הגישה לערכאות, אשר מקימה חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול את הזכות או לצמצמה, אשר חלה גם לעניין פרשנות ויישום הוראות חוק ההתיישנות, אשר אינן מביאות לביטולה של הזכות המהותית אלא רק לחסום את הגשתה בחסימה דיונית. על יסוד כל האמור, נטען שמן הצדק לא לאפשר למדינה ליהנות מטענת התיישנות בענייננו, שכן הפגיעה בתובעים ובזכותם לגשת לערכאות גדולה במיוחד ואינה מוצדקת בעליל. בהמשך צורפו תצהירים נוספים של תובעים שאף הם טענו כי עמדו על הנזקים שנגרמים להם רק בשלב מאוחר, לאחר שהשלימו את לימודיהם ועברו את בחינות הבגרות ובגיל מאוחר יחסית.

7.
בתשובת המדינה לתגובת התובעים, נטען כי התובעים נתפסו לכלל טעות בשעה שסברו כי מועד היווצרות הנזק הנטען הינו במועד בו החלו את לימודיהם המתקדמים, ואולם, המועד בו נגלה הנזק הינו במועד בו שהו בבתי הספר היסודיים, שכן זהו המועד בו נמנע מהם כביכול ללמוד לימודי בסיס בהיקף נדרש. המדינה דחתה את תגובת התובעים בעניין חלות חוק ההתיישנות בתביעה בגין הפלייה וטענה, כי לפי הוראות סעיף 5(א) לחוק איסור הפלייה, הוראות פקודת הנזיקין יחולו וממילא תקופת ההתיישנות לפי חוק זה הינה שבע שנים. בהמשך חזרה על טענתה לפיה היה בידי התובעים "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות וכי המבחן הרלוונטי להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. לפיכך, הטעימה כי הואיל והנזק הנטען נגרם לתובעים בשנים בהם למדו במוסדות החינוך, בטרם הגיעם לגיל 18, הרי שעל פי חוק ההתיישנות, תביעתם התיישנה שבע שנים ממועד בגרותם, בגיל 18, ובהגיעם לגיל 25. בהקשר זה דחתה את טענת התובעים בדבר כלל הגילוי המאוחר, זאת על פי המבחן האובייקטיבי והדגישה כי היה על התובעים לדעת על הנזקים שנגרמו להם וציינה כי נטל ההוכחה בדבר התקיימותו של כלל הגילוי המאוחר רובץ על התובעים, ואלה לא הביאו ולו ראיה אחת לביסוס טענתם. המדינה הפנתה לפסיקה הרלוונטית לעניין רמת הידיעה הנדרשת ובאשר למבחנים שנקבעו בפסיקה בדבר הגילוי המאוחר ועל פיהם טענה כי התובעים לא עמדו בתנאים שנקבעו לעניין זה ומשכך, יש לדחות את טענתם וכפועל יוצא, לקבל את בקשתה ולדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

8.
בדיון ביום 16.5.2017 טען ב"כ התובעים לעניין ההתיישנות, כי צורפו תצהירים מדגמיים בלבד לתגובתם, לפיהם אלה לא ידעו על הפגיעה בהם ולא יכלו לדעת על הנזק שנגרם להם, אלא רק לאחר שסיימו את תקופת לימודיהם ושירותם הצבאי. עם זאת, נוכח הערות בית המשפט, ביקש לשקול את עמדתו באשר לטענת ההתיישנות ולמסור בעניין זה הודעה במועד אחר. בנסיבות אלה ויתרו המדינה והצדדים השלישיים על חקירת המצהירים, זאת ככל שהתובעים יעמדו על טענתם בעניין ההתיישנות. עם זאת ביקשו השלמת טיעון משפטי טרם מתן ההחלטה.

9.
לאחר הדיון, מסרו התובעים כי הם עומדים על עמדתם, לפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות. בגדר השלמת הטיעון המשפטי, הרחיבו התובעים על המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין התגבשות "כוח התביעה" והדגישו כי מטרת תביעתם להביא לפיצוי אותם בוגרי חינוך חרדי אשר "יצאו בשאלה" ונאלצו להשלים את לימודיהם בכוחות עצמם ולשלם על כך מכיסם הפרטי. לפיכך, טענו כי לא ניתן היה להגיש תביעה זו בטרם נגרם נזק לתובעים במובן של נשיאה בהוצאות השלמת הלימודים הנחוצים לרכישת השכלה ומקצוע. מכאן, לא ניתן לטעון כי התגבש בידי כל אחד מהם "כוח תביעה" המאפשר להם להגיש את התביעה ולזכות בסעד המבוקש. בהקשר לכלל הגילוי, טענו כי נוכח מחדלי המדינה בדבר חובתה לפקח ולאכוף את יישום לימודי הבסיס, התובעים כתלמידים, לא ידעו ולא יכלו לדעת על התנהלות המדינה ומשכך נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושלא היו יכולים לאתרם בזהירות סבירה עד לשלב מאוחר יותר בחייהם, כאשר הבינו כי עליהם להשלים את לימודיהם. בסיכום הוסיפו כי על בית המשפט להכריע תחילה בעובדות המקרה ורק לאחריה ניתן יהיה להצביע על מועד תחילת מירוץ ההתיישנות ולעניין פיצויים בגין הפליה, שבו על טענתם כי טענת ההתיישנות אינה רלוונטית לסוגיית ההפליה.

10.
המדינה, בטיעון משלים, הודיעה קצרות כי חוזרת על טענותיה כפי שהובאו בבקשתה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. מטעם הצדדים השלישיים, ביקש צד ג' 100 (מרכז החינוך העצמאי, להלן -
צד ג'
) להשלים ולהוסיף טענות לעניין ההתיישנות. לטענתו, משהתביעה הוגשה בחלוף שבע שנים ממועד הגעת מרבית התובעים לגיל 18, יש לדחותה. בהקשר זה טען, כי המועד הרלוונטי בו נגרם לתובעים הנזק הנטען הינו המועד בו למדו באותם מוסדות חינוך, בכיתות א' עד י"ב, שכן במועד זה לא קיבלו לטענתם לימודי יסוד בהיקף הנדרש וכי במועד זה הופלו לרעה ביחס לתלמידים במוסדות חינוך רשמיים. לפיכך טען, כי עניין זה בדבר עצם העובדה שהנזק ניתן לתובעים לפני שמלאו להם 18 שנים; למעשה אינו שנוי במחלוקת. משכך, אין צורך להידרש לתחולת הוראת סעיף 89(2) המאריכה את תקופת ההתיישנות עד לעשר שנים בשל כך שנזק שהינו אחד מיסודות העוולה לא התגלה, זאת
מחמת העדר רלוונטיות. בהמשך הפנה להוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות שלפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע 18 שנה. משכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו הגיעו התובעים לגיל 18. בטיעונו המשלים הרחיב על תכלית דיני ההתיישנות, שעניינם איזון אינטרסים בין בעלי הדין נוכח הקשיים והאילוצים בהם עומד נתבע שנדרש להתגונן בחלוף זמן ניכר, ולעניינו, טען כי עליו להתגונן מפני התביעה וההודעה אף שחלפה תקופה ארוכה וממושכת מהמועדים הרלוונטיים בכתב התביעה. באשר לחריג של "התיישנות שלא מדעת", הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, טען כי זה אינו מתקיים בענייננו, כי טענת ההתיישנות אף רלוונטית לטענת ההפליה מכוח חוק איסור הפליה והדגיש כי עלויות השלמת ההשכלה במועד שהתגבשו בפועל אינן רלוונטיות לחריג של התיישנות שלא מדעת, בשעה שיש להבחין בין מועד גרימת הנזק, קרי: במועד בו חדלה המדינה לספק לתובעים את לימודי הליבה ולפקח באופן ראוי על מוסדות החינוך החרדיים, בתקופה בה התובעים היו קטינים, לבין ההוצאות שנדרשו לכאורה להשלמת הלימודים לאחר שבגרו והדגיש, כי לענייננו חשוב מועד גרימת הנזק הנטען ולא כספים שהוצאו לשיפוי או להטבת הנזק במועד מאוחר יותר. בהקשר זה חזר על ההלכה לפיה נטל ההוכחה לביסוס הטענה לפיה התובעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת את דבר קרות הנזק המוטל עליהם וכי התובעים לא עמדו בנטל אף אם נקבל את גרסתם כפי שהובאה בתצהיריהם, לפיה כל אחד מהם לא היה מודע במועד היווצרות הנזק שבוצעה כלפיו עוולה, שכן היה עליהם לדעת על הנזק, כאשר מלאו להם 18 שנים, בשעה שהיו מודעים במועד זה לעובדה שלמדו במוסדות החינוך בהם למדו ולחינוך שקיבלו ולכישורים שנשאו עמם משנים אלה, ולמצער היה עליהם לדעת עת מלאו להם 18 שנים. צד ג' הפנה לע"א 165/83
בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ,
פדי לח (4) 554 (להלן –
עניין בוכריס),
שם נקבע כי הנזק אשר התגלותו מתחילה את מירוץ ההתיישנות הינו די בהתגלות הנזק הראשון כדי להחיל את ההתיישנות, גם אם זה במהלך הימים הולך ומשתנה או מתרחב ובאותם מקרים שהנזק גלוי, אך שיעורו טעון קביעה, אין לומר שהנזק טרם התגלה ביום אירועו. לפיכך, ועל יסוד המבחן האובייקטיבי, דחה את טענתם החלופית של התובעים שלפיה אף אם נניח כי לא ידעו על הנזק שנגרם, היה עליהם לדעת על פי המבחנים שנקבעו לעניין זה, שכן אדם סביר בהגיעו לגיל 18 מודע לידע ולכלים שרכש עד לאותו מועד. לסיכום, דחה את טענת התובעים להפליה וטען כי על פי הדין בעוולות בהן נזק אינו אחד מתנאי האחריות, יחל מירוץ ההתיישנות ביום שאירע המעשה או המחדל המקים את האחריות. על יסוד כל האמור, טען כי יש לדחות את טענות התובעים מבלי שיש צורך בחקירת מי מהם, שכן על פי ההסכמה הדיונית הוסכם כי סוגיית ההתיישנות תוכרע ללא חקירת התובעים על תצהיריהם.

11.
משהוגשו השלמות הטיעון, הובא התיק לפניי למתן החלטה כדלקמן.

דיון והכרעה

12.
סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06
פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה
(24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03
אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים
(22.6.2008) ואף כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, יש לעשות כן רק בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (רע"א 187/05
נסייר נ' עיריית נצרת
(20.9.2010).

13.
מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף (ראו והשוו: רע"א 7372/09

siberia airlines

נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל
( 23.2.2010). אולם, מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית (ע"א 455/06
חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה
(11.6.09). בדיון מיום 16.5.2017, וויתרו הנתבעת והצדדים השלישיים על חקירת המצהירים ומשכך, אין לקבל את טענת התובעים בהשלמת הטיעון מטעמם, כי יש לדחות את הדיון בטענת ההתיישנות ולשלבו בדיון בתיק גופו ואין מקום לקבוע דיון נוסף לחקירתם, שכן הדיון בבקשה ייערך על יסוד הנטען בכתב התביעה ובהנחה כי גרסת המצהירים בתמיכה לתגובתם לבקשה, לא נסתרה.

14.
זאת ועוד, עיון בתגובת התובעים לבקשה, מעלה כי אלה מיקדו את טענותיהם בסוגיית כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד, והגם שנדרשו ליחס שבין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין זו הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המאריכה את תקופת ההתיישנות במקרים בהם התגלה הנזק לאחר התרחשותו, ולא יאוחר מעשר שנים ממועד קרות הנזק, אין צורך להידרש לכך בענייננו. אומנם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נועד "...
להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן
"

(עניין
בוכריס
, עמ' 557). עם זאת, על פי הוראת הסעיף, מועד לידת התביעה הוא מועד גילוי הנזק, תוך שזה מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת תביעה. משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק (ע"א 2919/07
הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל
(19.9.2010, להלן – עניין
גיא-ליפל)
. לשון אחרת,
"...שאלת היחס בין
סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין
נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי "חלוקת התפקידים" בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים"(שם, פסקה 36).

15.
תקופת ההתיישנות בנזיקין הינה שבע שנים מכוח הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ראו למשל ע"א 3319/94
פפר נ' הוועדה המקומית,
פדי נא(2), 581, 594-595 (19997); ע"א 1650/00
זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון,
פדי נז(5) 166, 175 (2003)). אכן, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית. עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, דהיינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה ב

פסק דין
(ראו למשל ד"נ 32/84
עיזבון וולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'
israeli british bank

פדי מד(2) 265, 271 (1990)).

16.
בעניין
גיא-ליפל
, עמד בית המשפט על הטעמים העיקריים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, וביניהם: הטעם הראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן;

אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון; הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע מקום בו התובע "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, וזנח את תביעתו; אינטרס המערכת המשפטית להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח; וכן השלכות כלליות של דיני ההתיישנות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. תכליתו של
חוק ההתיישנות,
הנגזרת מטעמים אלו, תשמש נר לרגליו של בית המשפט בבואו לפסוק בשאלת התיישנות דיונית.

17.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות
קובע את חריג הגילוי המאוחר, לפיו "
...נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה
". על הטוען לקיומו של החריג, מוטל הנטל להוכיח את תנאיו (
עניין גיא-ליפל,
פסקה 41). חריג הגילוי המאוחר כולל רכיב אובייקטיבי, כך שאי-ידיעה בפועל אודות עובדה המהווה רכיב מעילת התביעה לא תסייע לתובע שזכותו התיישנה, והוא נדרש להוכיח כי גם לא יכול היה לדעת אודות אותה עובדה.

18. במצב הרגיל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר קמה לתובע עילת תביעה, התובע יודע או יכול לדעת אודותיה ובידי התובע כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי-ממשי-מעשי (
ע"א 7589/13

establishment adoka
נ' מכון ויצמן למדע
(8.6.2015)). רכיב הידיעה כולל מודעות, למצער ברמה של "קצה חוט", לכל העובדות, להבדיל מדין או מראיות, הנדרשות להגשת התביעה (ראו:
ע"א 4114/96
אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד נב
(1) 857, 866 (1998);
ע"א 2206/08

סיגמן נ' חברת דובק בע"מ,
פסקה 14 (11.7.2010)). עובדות אלו כוללות, בין היתר, את זהות המזיק, מהות המעשה העוולתי, טיב הנזק, והקשר הסיבתי בין המעשה (או המחדל) לבין הנזק. כאשר מתגבש אצל התובע חשד, בפועל או בכוח, לאפשרות קיומם של רכיבים אלו, מתחיל מירוץ ההתיישנות. זאת, על מנת שלא ייווצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא "ישן על חשדותיו" עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מירוץ ההתיישנות (ראו:
עניין גיא-ליפל,
פסקאות 47-46). לסיכום: על פי
סעיף 8 לחוק ההתיישנות,
כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות. נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען לתחולתו של ככל הגילוי המאוחר
שבסעיף 8.


19.
בענייננו, גורסים התובעים, רובם ככולם, כי בהגיעם לגיל 18 כשהם "בורים לחלוטין" לא הבינו את הנזקים שנגרמו להם, זאת כתוצאה מהתרשלות המדינה בעניין העדר לימודי ליבה בתקופה הרלוונטית. אולם, הנזק, ככל שנגרם, מועד היווצרותו, למצער, "קצה חוט", הינו בתקופת היותם קטינים, במהלך לימודיהם במוסדות החינוך החרדיים, בשעה שבגין המחדלים הנטענים של המדינה בדבר העדר לימודי יסוד ופיקוח על מוסדות החינוך החרדים בתקופה הרלוונטית, אירע הנזק המגבש את עילת התביעה. הינה כי כן, "
..היום שבו אירע אותו הנזק
" הינו במהלך תקופת לימודיהם במוסדות החינוך החרדיים, בתקופת היותם קטינים ואף שהמועד המדויק אינו ידוע, דומה שאין ולא יכול להיות חולק כי זה התגבש, למצער, ברמה של " קצה חוט" בתקופת לימודיהם היסודיים ומכל מקום טרם הגעתם לגיל 15, שכן אמת המידה הנוהגת לעניין זה הינה אובייקטיבית (ראו:
עניין גיא-ליפל, לעיל
). מכאן, נוכח מחסום עשר השנים שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ומשהנזק הנטען, גם אם נקבל את טענת התובעים, לא התגלה במהלך לימודיהם במוסדות החינוך בתקופת היותם קטינים, אין בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כדי לסייע, שכן בתקופת לימודיהם אירע הנזק והדברים ברורים. ודוקו, אין לקבל את טענת התובעים (סעיף 5 לטיעון המשלים) לפיה "..
טרם נגרם הנזק במובן של נשיאה בהוצאת השלמת הלימודים
". לטענתם, לא התגבש בידם "כוח תביעה" בהגיעם לגיל 18, אלא במועד מאוחר יותר, בשעה שטרם נגרם נזק במובן של הוצאות השלמת הלימודים. טענה זו דינה להידחות ולו מהטעם שלא נטענה בתגובה ולגופה, בשל טעות משפטית בעניין ההבחנה בין סוגיית אירוע הנזק לבין הוצאות שהוצאו להטבתו ובעניין זה טענות צד ג', לפיהן יש להבחין בין אירוע הנזק לבין ההוצאות הנדרשות ואשר יידרשו להטבת הנזק, מקובלות עלי. אכן, אי ידיעה על תוצאות נזק מסוים, להבדיל מאי ידיעה של הנזק עצמו (במגבלת עשר השנים), אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות, כך בכלל וכך גם לגבי נזק שהמשמעות הכספית שלו טרם ידועה (ראה והשווה: עניין
בוכריס
לעיל). מעיון בגרסת התובעים בתצהיריהם עולה כי עובר לסיום לימודיהם לא ידעו על
הצורך
בהשכלה לרכישת מקצוע. אם כן, דומה כי השאלה האמתית שבמחלוקת איננה בסוגית הנזק
(שממילא נוכח מחסום עשר השנים לא חלה בענייננו) אלא זו נסובה על מועד גילוי העובדות הנדרשות לרכיבים הנוספים של עילת הרשלנות, קרי: האם התובעים ידעו או יכולים היו להתוודע לעובדות הצריכות לעניין יסוד ההתרשלות בתוך תקופת ההתיישנות. לעניין זה נדרש בסמוך.

20.
הנני מוכן להניח לטובת התובעים כי בהגיעם לגיל 18 לא היו מודעים להתגבשות עילת התביעה אלא במועד מאוחר יותר. עם זאת, בשים לב לנטל ההוכחה המוטל על התובעים לביסוס טענתם, ועל פי המבחן האובייקטיבי הנוהג לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (עניין
גיא-ליפל

לעיל), לא ניתן לומר כי עובר לבגרותם של התובעים בהגיעם לגיל 18, לא יכלו לדעת כי הנזק שנגרם הינו בשל טענתם להתרשלות המדינה. בהקשר זה יוער, כי כלל אי הגילוי חל על עובדות ולא על נורמות משפטיות (
שם
). לפיכך, אף אם אלה לא היו מודעים
לאחריות
המדינה בשל העדר לימודי ליבה ופיקוח על מוסדות החינוך החרדיים, ולקשר הסיבתי שבין התרשלות המדינה לנזקים שנגרמו לטענתם במהלך תקופת לימודיהם במוסדות החרדיים ואף אם לא היו מודעים לקיומם, במועד בגרותם, היה עליהם לדעת בהגיעם לגיל 18, בשעה שבחרו לפנות למסלול חיים אחר, כי נמנע מהם, לטענתם שלא על פי הדין, לימודי הליבה וחינוך יסודי ראוי, ומשכך התגבשה במועד זה עילת התביעה.


21.
בשולי הדברים הנני דוחה את טענת התובעים בקשר לסוגית ההתיישנות בגין הפליתם, שכן במסגרת זו לא נדרש הוכחת נזק, ומכל מקום, גם כאן יחול הדין הכללי בדבר תקופת התיישנות של שבע שנים.

22.
סוף דבר, הנני מקבל את טענת המדינה וקובע כי עילת התביעה בעניינם של אלה שבמועד הגשת התובענה היו מעל לגיל 25, התיישנה. התובעים יגישו בתוך 7 רשימה מסודרת של התובעים שבמועד הגשת התובענה היו מעל גיל 25, שלאחריה תינתן פסיקתה מתאימה בעניינם.

23.
בנסיבות העניין, יישאו התובעים שתביעתם התיישנה בהוצאות המדינה וצד ג' בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מהם.


המשך הדיון ייקבע לקדם משפט נוסף ליום 6.92017 בשעה 11.00.

ניתן היום,
י"ח אב תשע"ז, 10 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 34537-09/15 שמעון לב ואח' נ' משרד החינוך, משרד הכלכלכה, מיכאל לב ואח' (פורסם ב-ֽ 10/08/2017)