פסקי דין על שלומית ווקנין | פסקי דין על מיפרייס בע"מ

12233-07/14 א     15/08/2017




א 12233-07/14 שלומית ווקנין נ' מיפרייס בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 12233-07-14 ווקנין ואח' נ' מיפרייס בע"מ
ואח'


לפני
כבוד השופט רונן אילן


התובעת (נתבעת שכנגד):

שלומית ווקנין
ע"י ב"כ עו"ד נוריאל אור


נגד

הנתבעת (תובעת שכנגד)
:
מיפרייס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ארז אסרף




פסק דין


לפני תביעה ותביעה שכנגד על רקע הסכם לבניית אתר אינטרנט וקידומו.
בין התובעת, כבעלת עסק להשכרת אטרקציות, לבין הנתבעת, כמי שעוסקת בכתיבת אתרי אינטרנט וקידומם, נכרת הסכם לפיו בנתה התובעת אתר אינטרנט עבור התובעת, וקידמה את שיווקו. התובעת מצידה התחייבה כנגד זאת לכתוב "מאמרים" עבור לקוחות של הנתבעת.
כשנה וחצי לאחר כריתת ההסכם הודיעה הנתבעת על סיומו ועל "הורדת" אתר התובעת מרשת האינטרנט. הנתבעת אף הודיעה שאת הקבצים הנדרשים להעלאתו מחדש תמסור רק כנגד פירעון חוב של 6,000 ₪ שייחסה לתובעת. נוכח הודעה זו, נותקו יחסי הצדדים, התובעת התקשרה עם אחר לבניית אתר חדש ומכאן תביעה ותביעה שכנגד זו.
במוקד המחלוקות טענות התובעת להוצאת לשון הרע שהוציאה הנתבעת כלפיה, כאשר פרסמה הודעה המציינת אי תשלום עבור אחסון אתר האינטרנט של התובעת; וכן טענות המייחסות לנתבעת את הפסדי ההכנסות והעלויות שנבעו מבנייתו של אתר חדש לעסק של התובעת. הנתבעת מצידה, בתביעה שנגד, טוענת לנזקים שנגרמו לה עקב אי עמידת התובעת בהתחייבותה לכתיבת מאמרים.
העובדות
1.
התובעת (הנתבעת שכנגד; להלן: "התובעת") הינה עצמאית, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2010 – 2014) עסקה במתן שירותי כתיבת מאמרים וכן בניהול עסק להשכרת ציוד לאירועים, ציוד כגון מתקנים מתנפחים. הנתבעת (התובעת שכנגד; להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית העוסקת בבניית אתרי אינטרנט ובקידום אתרים של לקוחותיה.
2.
בשנת 2010 נוצר קשר בין התובעת לנתבעת, והתובעת החלה לספק לנתבעת שירותי כתיבת מאמרים. מאמרים אלו היו חלק מהשירותים שהעניקה הנתבעת ללקוחותיה, והיוו חלק מפעילות הנתבעת בקידום אתרים.
3.
במהלך יוני 2011, או בסמוך לכך, יזמה והקימה התובעת עסק להשכרת ציוד לאירועים תחת השם "בולי אטרקציות" (להלן: "העסק"). במסגרת זו אף רכשה התובעת את הדומיין
www.bulli.co.il
.
4.
התובעת פנתה לנתבעת והחל משא ומתן באשר לאפשרות בניית אתר אינטרנט לעסק וקידומו. בעקבות משא ומתן זה, ביום 25.7.11 נכרת הסכם בין הצדדים (להלן: "ההסכם").
לפי ההסכם, התחייבה הנתבעת להקים עבור התובעת אתר אינטרנט וכן לקדם במשך 12 חדשים את פעילות האתר, אותו אתר באמצעותו בקשה התובעת לקדם ולהפעיל את העסק שהקימה. בתמורה, התחייבה התובעת לכתוב עבור הנתבעת 48 מאמרים בכל חדש, ובסך הכל כ- 580 מאמרים בשנת ההסכם. מתוך אותם מאמרים, 80 נועדו לקדם את פעילות העסק של התובעת עצמה, כך שיתרת 500 המאמרים להם התחייבה התובעת נועדו לקדם את פעילות לקוחות אחרים של הנתבעת.
5.
בחדשים אשר חלפו מאז נכרת ההסכם, בנתה הנתבעת אתר עבור העסק תחת הדומיין
www.bulli.co.il
(להלן: "אתר התובעת") וזה החל בפעילות מספר שבועות לאחר כריתת ההסכם (עדות מנהל הנתבעת – עמ' 2; ש' 1 בפרוט'). לאחר עליית אתר התובעת לאוויר, המשיכה הנתבעת בפעילותה לקידומו. התובעת מצידה, העבירה לנתבעת מאמרים כפי שהתחייבה בהסכם, אך לא בקצב לו התחייבה. שוב ושוב התנצלה התובעת בפני
הנתבעת על עיכובים בהעברת המאמרים בהיקף לו התחייבה, ועקב נסיבותיה האישיות.
6.
במהלך יולי 2012 עמדה תקופת ההסכם בפני
סיום והתובעת חככה בדעתה אם להמשיך את ההתקשרות מול הנתבעת לקידום פעילותו. התובעת העבירה לנתבעת מסר שלפיו היא מתכוונת שלא להמשיך בהתקשרות, והנתבעת בתגובה הודיעה שנוכח זאת היא תחדל מלשלם עבור אחסון האתר, כאשר משמעות הדבר הינה, למעשה, הפסקת פעילותו. הנתבעת אף הודיעה לתובעת כי חוב התובעת מסתכם ב- 160 מאמרים שהם שווי ערך ל- 6,000 ₪.
7.
ביום 29.7.12 הודיעה הנתבעת על סיום תקופת ההסכם וכוונתה "להוריד" מיידית את אתר התובעת. נוכח הודעה זו, הוסכם בו ביום על הארכת תקופת ההסכם ל- 6 חדשים נוספים, במהלכם תמשיך הנתבעת לקדם את אתר התובעת. כנגד זאת, התחייבה התובעת לשלם סך של 1,000 ₪ לחדש בצירוף מע"מ, וכן להשלים את כתיבת יתרת המאמרים להם התחייבה בהסכם.
8.
במהלך ינואר 2013 עמדו להסתיים 6 החדשים הנוספים, ושוב שקלה התובעת את האפשרות שלא לחדש את ההסכם עם הנתבעת. במגעים אשר ניהלו הצדדים, הודיעה הנתבעת כי התובעת עודנה חייבת העברת 144 מאמרים להם התחייבה בהסכם. עוד הודיעה הנתבעת כי לדידה מסתיים ההסכם ביום 18.1.13 ובאם התובעת לא תעביר את יתרת המאמרים או שתשלם בגינם – ירד אתר התובעת ביום 21.1.13.
9.
בין הצדדים לא הושגה הסכמה על המשך ההתקשרות והנתבעת, כפי שהודיעה שתעשה, הביאה לכך שאתר התובעת "ירד מהאוויר" ביום 21.1.13. עוד הודיעה הנתבעת שתמסור את הקבצים המאפשרים להעלות את האתר בלא הנתבעת רק כנגד תשלום עבור המאמרים שלא הוגשו.
בין הצדדים לא הושגה הסכמה והתובעת פנתה לצד ג' כדי שיסייע לה לעשות שימוש מחודש בדומיין ויקים עבורה אתר חדש. בהעדר הסכמה הוגשה התביעה בתיק זה.


תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
10.
לטענת התובעת, בהורדת אתר התובעת ובסירוב למסור את הקבצים המאפשרים את העלאתו מחדש, בצעה הנתבעת כלפיה עוולה של הוצאת לשון הרע וכן הפרה את התחייבויותיה והסבה לה נזקים.
ראשית, טוענת התובעת בכתב התביעה, בעקבות החלטת הנתבעת "להוריד" את אתר התובעת ביום 21.1.13, כל אדם אשר ניסה להגיע לאתר נתקל בכתובית האומרת כך: "האתר הורד עקב אי תשלום דמי אחסנה". הודעה שכזו, טוענת התובעת, מהווה הוצאת לשון הרע שכן היא מבטאת חוסר יציבות כלכלית של העסק. בגין עוולה זו עותרת התובעת לפיצוי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪.
שנית, טוענת התובעת כי כתוצאה מהפרת התחייבויות הנתבעת וסירובה להעביר לתובעת את הקבצים שיאפשרו הפעלה מחודשת של אתר ההתובעת, נאלצה התובעת לשכור שירותי חברה אחרת שתבנה עבורה אתר חדש ותחת דומיין חדש, וגם תקדם את פעילותו. בגין הפרה זו עותרת התובעת לפיצוי על השקעותיה בהקמת וקידום האתר החדש בסך של 11,309 ₪.
ושלישית, טוענת התובעת בכתב התביעה, כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעת, נדחק אתר התובעת שהוקם מחדש לעמודים האחרונים של מנוע החיפוש "גוגל" וכתוצאה ישירה מכך גם נפגעו הכנסות התובעת מהעסק. בגין הפרה זו עותרת התובעת לפיצוי על הפסד ההכנסות שנגרם לה בשנת 2013 בסך של 91,183 ₪.
סכום התביעה הכולל לו עותרת התובעת עומד לפיכך על 202,492 ₪.
11.
לטענת הנתבעת, אין כל יסוד לתביעה ודווקא התובעת חייבת לפצות את הנתבעת, שעל כך הוגשה תביעה שכנגד.
ראשית לכל, טוענת הנתבעת כי דווקא התובעת הפרה את התחייבויותיה מאחר ולא כתבה את המאמרים להם התחייבה. הפרה זו, כך נטען, אף הסבה לנתבעת נזק כבד שבגינו מוגשת התביעה שכנגד.
שנית, נוכח אותה הפרה המיוחסת לתובעת כאמור, טוענת הנתבעת שעמדה לה הזכות המלאה להתנות את העברת הדיסק עם הקבצים הנדרשים להפעלת אתר התובעת בקיום התחייבויות התובעת, בין במאמרים ובין בתשלום במקום המאמרים. ככל שעקב מימוש זכות זו נגרם נזק לתובעת, כך טוענת הנתבעת, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. בכלל, טוענת הנתבעת, לא ברור מדוע בחרה התובעת להקים אתר חדש ותחת דומיין חדש כאשר יכולה הייתה בנקל לשלם את החוב לנתבעת ולקבל את המידע הדרוש לה להמשך פעילות אתר
העסק.
שלישית, טוענת הנתבעת שעמדה לה הזכות המלאה להביא להורדת אתר התובעת ביום 21.1.13, וזאת כשהתחייבויותיה כלפי התובעת בכלל פקעו עוד ביום 18.1.13. שמירת הנגישות לאתר מחייבת תשלום עבור "אחסון האתר". כל עוד היה ההסכם בין הצדדים בתוקף, שילמה הנתבעת עבור האחסון, אך מרגע שפקע ההסכם לא הייתה על הנתבעת כל חבות להוסיף ולממן את האחסון.
ורביעית, טוענת הנתבעת שאין כל יסוד לטענה המייחסת לה הוצאת לשון הרע. הודעה המציינת שהסתיימה תקופת אחסון אתר איננה מהווה הוצאת לשון הרע, ואפילו הייתה מהווה כזו ממילא שעומדת לנתבעת הגנת "אמת דיברתי".
12.
כאמור, בד בבד עם כתב ההגנה הגישה הנתבעת גם תביעה שכנגד.
התביעה שכנגד מתבססת על הטענה להפרת התחייבויות התובעת לכתיבת מאמרים בהיקף שנקבע בהסכם, ועל הטענה שלעת סיום ההסכם נותרה התובעת חייבת 144 מאמרים. שווי אותם 144 מאמרים, לפי סך של 35 ₪ למאמר, עומד על 5,040 ₪.
בנוסף, לפי טענת הנתבעת, כתיבת מאמרים מהווה חלק אינטגרלי וחיוני בשירות שהיא נותנת ללקוחותיה. אי כתיבתם על ידי התובעת, בהפרת התחייבויותיה, הסב לנתבעת נזק ישיר עקב ביטולי עסקאות מול לקוחותיה. נזק בסך כולל של 323,152 ₪ עקב אי חידוש עסקאות ונזק נוסף של 69,494 ₪ עקב ביטולי עסקאות. הפרה זו, ממשיכה וטוענת הנתבעת, אף חייבה אותה לרכוש מאמרים חלופיים מאחרים בעלות של 12,780 ₪.
סכום התביעה הכולל לו עותרת הנתבעת בתביעה שכנגד עומד לפיכך על 410,466 ₪.
13.
בכתב ההגנה שכנגד טוענת התובעת שאין לתביעה שכנגד כל בסיס ותכליתה היחידה יצירת "מאזן אימה" נוכח הגשת תביעת התובעת.
התובעת איננה מכחישה את הטענה שנותרה חייבת לנתבעת בתום תקופת ההסכם 144 מאמרים, ברם טוענת שאין שום בסיס לטענה שאי כתיבת המאמרים הסבה לנתבעת נזק כלשהו, או שמי מלקוחות הנתבעת, ולו אחד, הפסיק את התקשרותו מול הנתבעת מטעם זה. הא ראיה, טוענת התובעת, שהנתבעת עצמה הציעה "לפדות" את כל אותם מאמרים שלא נכתבו כנגד תשלום סך של 6,000 ₪ ומע"מ בלבד.
התובעת מציינת כי לפי נוהלי העבודה בין הצדדים, בכל הנוגע לכתיבת מאמרים, בקשה התובעת נושאים למאמרים וספקה אותם בהתאם, מאחר והתובעת כלל לא משכה נושאים כאלו ממילא שהנתבעת לא הסתמכה כלל על המאמרים שלא נכתבו ולניסיונות לטעון אחרת בתביעה שכנגד – אין בסיס.
14.
התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה (תצהיר בתמיכה לתביעה ותצהיר משלים בתגובה לראיות הנתבעת בתביעה שכנגד) ובחוות דעת מומחה של מר עמית מלכי, אשר הציג עצמו כמומחה לקידום אתרים.
הנתבעת תמכה גרסתה בתצהירה של מנהלת מחלקת תוכן בנתבעת, גב' גל בגגון, ובתצהירו של מנהלה, מר רן טננבאום (להלן: "טננבאום").
בתום החקירות הנגדיות שהתקיימו בדיון ביום 9.11.16, ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.




דיון
15.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלפי ההסכם בנתה הנתבעת את אתר התובעת על דומיין שבבעלות התובעת, הדומיין
www.bulli.co.il
. הנתבעת "בנתה" את אתר התובעת, והתחייבה גם "לקדמו" בתקופת ההסכם, ומשמע: לשווקו כך שיופיע בעמודים הראשונים של מנועי החיפוש השונים.
ממילא שההסכם כרוך היה גם במתן שירותי אחסון לאתר התובעת. שירותי אחסון, משמע: אחסון אתר התובעת על גבי השרתים המיועדים לכך כך שיהיה נגיש לגולשים ברשת האינטרנט. אין מחלוקת על כך שהשירות שהתחייבה ליתן הנתבעת כלל גם שירותי אחסון לאתר התובעת, שהרי התובעת לא נדרשה לשלם דבר בהקשר זה בעת כריתת ההסכם.
16.
הגורם לפרוץ המחלוקות והגשת התביעות היה "הורדת" אתר התובעת על ידי הנתבעת.
ההסכם נכרת בין הצדדים ביום 25.7.11 לתקופה בת 12 חדש, והוארך ביום 29.7.12 ב- 6 חדשים נוספים. במהלך ינואר 2013 ברור היה לצדדים שתקופת ההסכם עומדת לפני סיום ולפיכך ניהלו הצדדים מגעים לקראת האפשרות להמשך ההתקשרות ביניהם. מגעים אלו כללו העברת הצעות שונות ברם כשלו. הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה על המשך ההתקשרות. נוכח אי ההסכמה לגבי המשך ההתקשרות, פעלה הנתבעת להפסקת אותם שירותי אחסון שהעניקה לתובעת בתקופת ההסכם, ומשמעות הפסקת מתן שירותי האחסון הייתה הורדת אתר התובעת מרשת האינטרנט.
מרגע שאתר התובעת "הורד", לא היה הוא עוד נגיש לגולשים וממילא שהתובעת לא יכולה הייתה עוד לעשות בו שימוש לקידום עסקיה. אירוע זה, הורדת אתר התובעת, הוא שעומד ביסוד טענות התובעת.
17.
ראוי לציין כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר למועד הורדת אתר התובעת ומועד סיום תקופת ההתקשרות ביניהם.
17.1.
לטענת התובעת, "הורידה" הנתבעת את אתר התובעת מרשת האינטרנט ביום 21.1.13 (סעיף 24 בכתב התביעה). הנתבעת מצידה הכחישה את המועד המדויק לו טענה התובעת, אך לא הציגה כל גרסה אחרת באשר לעיתוי "הורדת" אתר התובעת. במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.1.15 לא ידע טננבאום לומר מתי בדיוק הורד אתר התובעת (עמ' 2; ש' 12 בפרוט'). בתצהירו של טננבאום (סעיף 22) נטען שאחסון אתר התובעת הסתיים ביום 24.1.13. בעדותו מאידך, ניסה טננבאום לטעון לאבחנה בין אירוע שהתרחש ב- 21.1.13 לבין פקיעת האחסון ביום 24.1.13. די לעיין בגרסאות השונות של טננבאום (עמ' 68 – 69 בפרוט') כדיו להיווכח כי קשה ליתן אמון בגרסתו. על כל פנים, לאחר שהוצג בפני
ו סרטון המתעד את אתר התובעת, הודה טננבאום כי אתר התובעת הורד על ידי הנתבעת ביום 21.1.13 (עמ' 68; ש' 8 – 15 בפרוט'). כך התברר שהתובעת צודקת בגרסתה לגבי עיתוי האירועים. הסתבר שכבר ביום 21.1.13 פעלה הנתבעת להפסקת שירותי האחסון והורדת אתר התובעת מהאינטרנט.

17.2.
מחלוקת נוספת נתגלעה באשר למועד סיום תקופת ההסכם. לגרסת הנתבעת עמדה לה הזכות להורדת אתר התובעת ביום 21.1.13, שכן ההתקשרות בין הצדדים פקעה כבר ביום 18.1.13 (למשל סעיף 19 בכתב ההגנה). בהמשך ההתדיינות, בתצהיר טננבאום (סעיף 22) כבר הוצגה עמדה שונה ולפיה תקופת ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה ביום 24.1.13.
התובעת מצידה, טוענת שהנתבעת הזדרזה להוריד את אתר התובעת עוד בטרם עת. לפי גרסת התובעת, יש למנות 6 חדשים מעת שהוסכם על חידוש ההסכם ביום 29.7.12 שלכן מועד סיום ההסכם בין הצדדים היה 29.1.13 (למשל סעיף 21 בכתב התביעה).
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שמלכתחילה הועמדה תקופת ההסכם על 12 חדשים, ואכן, בפרק "הערות" בהסכם נכתב כך: "התחייבות אורגני ל- 12 חודש". אף לא אחד מהצדדים ציין בכתבי הטענות מתי, לשיטתו, החל מניין אותם 12 חדשים. שאלה על כך הופנתה בקדם המשפט לטננבאום, ובמענה השיב טננבאום כי תקופת ההסכם החלה ביום בו עלה אתר התובעת לאוויר (עמ' 1 בפרוט' מיום 19.1.15).
במהלך עדותו ביום 9.11.16, הציג טננבאום גרסה שונה, חדשה, באשר לתקופת ההסכם. לפי גרסתו זו, יש להבחין בין התקופה לה התחייבה הנתבעת "לקדם" את אתר התובעת שזו החלה ביום בו עלה אתר התובעת לאוויר, לעומת התקופה בה התחייבה הנתבעת "לאחסן" את אתר התובעת, שזו החלה ביום כריתת ההסכם (עמ' 63; ש' 15 – 18 בפרוט'). גרסתו החדשה של טננבאום עמדה בסתירה, ברורה, לגרסתו הראשונה בעדותו ביום 19.1.15. גרסתו החדשה של טננבאום לא נתמכה ולו בראיה אחת. כזו, למשל, שתבטא תשלום על אחסון אתר התובעת מיום כריתת ההסכם. גרסתו החדשה של טננבאום גם נעדרת כל היגיון, שהרי לא ברור מה טעם יש לאחסן אתר שאיננו פעיל שכן טרם הושלמה בנייתו. וממילא שגרסתו החדשה של טננבאום, זו שמנסה לעשות הבחנה בין "אחסון" לבין "קידום" וליצור תקופות שונות של התחייבות נוכח זאת – חסרת כל תמיכה בהסכם. קשה איפה שלא לחוש כי טננבאום בחר לטעון לגרסה חסרת כל בסיס רק נוכח היעדר אפשרות להסביר את עיתוי החלטתו להוריד את אתר התובעת.
גרסת התובעת מאידך, לפיה הסתיימה תקופת ההסכם ביום 29.1.13, אף מיטיבה עם הנתבעת. כיוון שההסכם היה כרוך בהתחייבות הנתבעת לבניית אתר התובעת וכן לקידום האתר, על פניו הגיוני שתקופת 12 החדשים גם תחל ביום בו עלה האתר לאוויר, שזה היום בו ניתן היה להתחיל בפעילות לקידומו וזה היום ממנו ואילך גם היה צורך לשלם על אחסונו. ובדיוק כפי שהעיד טננבאום בעדותו הראשונה, ביום 19.1.15. לפי גרסת התובעת, עלה האתר לאוויר כשבועיים לאחר יום 8.8.12 (סעיף 12 בתצהיר התובעת). הנתבעת מצידה, לא הציגה כל גרסה נוגדת ולמרות שסוגיה זו נדונה במפורש בקדם המשפט. אם איפה עלה האתר לאוויר ביום 22.8.12 ובהמשך הוסכם על הארכת תקופת ההתקשרות ב- 6 חדשים נוספים, כך שבסך הכל עמדה תקופת ההתקשרות על 18 חדש, אמורה הייתה תקופת ההסכם להסתיים ביום 22.2.13. אך זאת, כאמור, איננה גרסת התובעת עצמה בעדותה.

17.3.
אם כך, אני מקבל את גרסת התובעת, קובע כי תקופת ההסכם הסתיימה ביום 29.1.13. הנתבעת, "הורידה" את אתר התובעת מרשת האינטרנט ביום 21.1.13, ומשמע 8 ימים טרם פקיעת תקופת ההסכם. בחינת טענות הצדדים תיעשה על בסיס עובדות אלו.
18.
טענתה הראשונה של התובעת הינה להוצאת לשון הרע.
18.1.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שנוכח "הורדת" אתר התובעת, כל גולש אשר הגיע לאתר נתקל בהודעה המסבירה שהסתיימה תקופת האחסון של האתר. בעדותה, הבהירה התובעת כי בימים הראשונים לאחר "הורדת" אתר התובעת (21.1.13 – 24.1.13) נותבו הגולשים לאתר הנתבעת, ומיום 24.1.13 נתקלו גולשים שהגיעו לאתר התובעת בהודעה המציינת את החוב בגין אחסון האתר, וזאת לפרק זמן של כיומיים, עד שהתובעת הסדירה זאת מול בעלי מקצוע אחרים (עדות התובעת בעמ' 29 בפרוט').
18.2.
בכתב התביעה נטען כי נוסח ההודעה היה: "האתר הורד עקב אי תשלום דמי אחסנה" (סעיף 28 בכתב התביעה), אך התברר שהנוסח הנכון היה שונה קמעה, והורה כך בכותרתו (נספח 14 לתצהיר התובעת):

"הסתיימה תקופת האחסון של האתר שלך"
לטענת התובעת, אותה הודעה שהופצה לגולשים המגיעים לאתר התובעת מהווה הוצאת לשון הרע. לגרסתה, הודעה זו מבטאת מסר לפיו בית העסק איננו יציב מבחינה כלכלית, שהרי רק בית עסק במצב כלכלי לא יציב לא יכול לשאת בתשלום דמי האחסנה המזעריים, כ- 50 ₪ לחדש בלבד. מצב זה, לשיטתה, מהווה הוצאת לשון הרע ואף נעשה בזדון ומתוך כוונה לגרום לה לנזק.
הנתבעת מצידה, איננה כופרת בטענה שהגולשים שהגיעו לאתר התובעת נתקלו במודעה כאמור, אך טוענת שאין בהודעה זו כדי להוות הוצאת לשון הרע כלל וממילא שההודעה אכן משקפת את המצב העובדתי לאשורו, כך שבכל מקרה עומדת לה הגנה.
18.3.
סעיף 1 בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע "לשון הרע" מהי, כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או
במקצועו.
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."
הוראות אלו מציגות הגדרה רחבה וכללית אותה יש ליישם בכל מקרה לגופו. יש לברר אם אותו ביטוי שפורסם אכן עלול לבטא "השפלה" או "ביזוי" או פגיעה במשרתו של אדם.
המבחן המיושם במקרים אלו הינו מבחן אובייקטיבי
.

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...".
(ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) 734, 740)
אם כך, כדי שתתקבל טענתה לפיה אותה הודעה שהוצגה לציבור על ידי הנתבעת עת הורד אתר התובעת מהווה לשון הרע, שומה על התובעת להציג ראיות לכך שהאדם הסביר אכן היה רואה כך את ההודעה
.
18.4.
לטענת התובעת, ההודעה המציינת את תום תקופת האחסון של אתר התובעת עלולה ליצור אצל האדם הסביר את הרושם של עסק המצוי בקשיים, שהרי דמי האחסון של אתר מזעריים. טענה זו לא ניתן לקבל שכן לא הוצגה כל ראיה שתתמוך בה.
כל שנאמר באותה הודעה עליה מלינה התובעת, הוא שתקופת האחסון הסתיימה ובאילו פעולות יש לנקוט לחידושה. הטרוניה שמציגה התובעת מתבססת על ההנחה שהאדם הסביר, אותו גולש שהגיע אותה עת לאתר התובעת ונתקבל במודעה, בכלל מבין את פירושה של המודעה. מבין את משמעותו של "אחסון" אתר אינטרנט. מכיר את העלויות הכרוכות בכך ומקשר בין כל אלו. אלא שלטענות אלו לא הובאה ולו ראיה אחת.
אדם הגולש ברשת האינטרנט נתקל חדשות לבקרים בהודעות שגיאה מסוגים שונים. הודעות שניתן להניח שאת רובן הוא מתקשה בכלל לפענח ואת רזיהן איננו מבין. הודעות שעלולות, לדידו של האדם הסביר, לבטא קושי של אותו בית עסק בדיוק כשם שהן עלולות לבטא קושי בגלישה שלו עצמו או קושי אחר.
באותה הודעה אין ולו רמז לקושי כלכלי של בית העסק או אפילו לסכסוך אליו נקלע. כל שיש בהודעה זו אמירה כללית על הצורך לחדש את האחסון. הא ותו לא. לא טענה לקושי כלכלי ולא כל הטלת דופי בתובעת או בעסק שהיא מפעילה. ממילא איפה, שאם אין בהודעה זו כדי להוות "לשון הרע", אין טעם בבחינת טענת הנתבעת לפיה עמדה לה הזכות לפרסם הודעה זו בנסיבות העניין.
לפיכך, טענת התובעת להוצאת לשון הרע כלפיה במעשיה של הנתבעת – נדחית.
19.
שתי טענותיה הבאות של התובעת מתייחסות לסירוב הנתבעת למסירת הדיסק הכולל את הקבצים החיוניים להמשך הפעלת אתר התובעת.
19.1.
לטענת התובעת, עם הורדת אתר התובעת ביום 21.1.13, סירבה הנתבעת למסור לה את הקבצים החיוניים להמשך הפעלת האתר. נוכח סירוב זה, נאלצה התובעת לשכור שירותי חברה אחרת שתבנה עבורה אתר חדש בדומיין אחר, וגם תקדם את פעילותו, פעילות הכרוכה בהשקעות ובפגיעה בהכנסות.
הנתבעת מצידה, איננה מכחישה כי סירבה להעביר את הקבצים שבקשה התובעת, אך כופרת בטענה שהייתה בכך הפרה של התחייבויותיה ובתחשיבי הנזק של התובעת.
19.2.
לעניין טענות אלו חשוב להדגיש שלמעשה אין משמעות של ממש לעיתוי הורדת אתר התובעת, 8 ימים טרם סיום תקופת ההסכם.
כפי שנקבע, הזדרזה הנתבעת לפעול להורדת האתר עוד ביום 21.1.13 אך לא על כך מלינה התובעת. התובעת איננה טוענת שמצב הדברים היה שונה לו המשיכה הנתבעת להפעיל את אתר התובעת במשך 8 ימים נוספים.
התובעת ממילא מדגישה שבכל מקרה התכוונה שלא לחדש עוד את ההתקשרות עם הנתבעת. טענות התובעת מתייחסות לקושי שעמד בפני
ה לחידוש פעילות אתר התובעת בתום ההתקשרות ולא לעיתוי סיום ההתקשרות.
מטיעוני הצדדים והראיות שהוצגו, מתברר כי עם סיום ההתקשרות בין הצדדים, נזקקה התובעת לקבצים המאפשרים להפעיל מחדש את אתר התובעת באמצעות גוף אחר עימו תתקשר התובעת בכל הנוגע לאחסון אתר התובעת ואפשר שאף לשם שדרוגו או קידומו.
לפי גרסת התובעת, נוכח סיום ההתקשרות פנתה היא לנתבעת בבקשה לקבל את הקבצים הרלוונטיים אף נתקלה "בסירוב מוחלט" (סעיף 50 בתצהיר התובעת). במצב זה, בלית ברירה, טוענת התובעת שנאלצה לפנות לצד ג' כדי שיבנה עבורה אתר חדש.
דא עקא, והתברר שטענת התובעת איננה מדויקת. אכן, התובעת בקשה לקבל את הקבצים הרלוונטיים מהנתבעת ואכן הנתבעת סירבה, ברם סירוב הנתבעת לא היה מוחלט.
19.3.
כאמור, מלכתחילה נקבע בהסכם כי כנגד התחייבויות הנתבעת לבניית אתר התובעת קידומו (וממילא שאף אחסונו) התחייבה התובעת לכתוב 500 מאמרים ללקוחות הנתבעת. התובעת לא עמדה בהתחייבות זו. התובעת עצמה הודתה כי לעת סיום תקופת ההסכם הראשונה, ביולי 2012, נותרה חייבת 160 מאמרים (עמ' 17; ש' 18 בפרוט') וכן הודתה כי לעת סיום תקופת ההסכם נותרה חייבת לנתבעת 144 מאמרים (הודעת דוא"ל של התובעת מיום 21.1.13 בשעה 17:06 – חלק מנספח 11 לתצהיר התובעת). במהלך עדותה, טענה התובעת כי מתוך אותם 144 מאמרים שנותרה חייבת, היו גם 60 מאמרים שנועדו לאתר התובעת עצמה (עמ' 35; ש' 14 בפרוט'). טענה זו לא נטענה בזמן אמת בחילופי הדברים בין הצדדים, לא פורטה בתצהיר התובעת, ולא ניתנה לה כל תמיכה. גם התובעת לא ידעה להסביר את הבסיס לטענתה זו (עמ' 35 – 36 בפרוט') כך שאין אלא לדחות את הטענה.
במצב זה, הודיע טננבאום לתובעת כי שווי המאמרים אותם היא חייבת עומד על 6,000 ₪ ועוד הוסיף והבהיר כי הדיסק הכולל את כל הקבצים שבקשה התובעת יועבר לה כנגד המאמרים או כנגד תשלום 6,000 ₪ במקום המאמרים.
כך מתברר, שטענת התובעת לפיה נתקלה בסירוב מוחלט לקבלת הקבצים איננה נכונה. לתובעת הובהר כי כל שעליה לעשות כדי לקבל את הקבצים הוא לעמוד בהתחייבויותיה שלה – לכתוב מאמרים או לשלם 6,000 ₪ במקום המאמרים.
19.4.
עוד מתברר כי כל אשר עשתה הנתבעת במצב זה, נוכח סיום ההתקשרות בין הצדדים, הוא להפעיל את זכות העכבון. לעכב בחזקתה את הקבצים של התובעת עד שתמלא התובעת את התחייבותה היא בין בכתיבת מאמרים ובין בתשלום סך של 6,000 ₪.
את זכות העיכבון, בעניין דנא, ניתן לבסס על הוראות סעיף 5 בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, הקובעת את זכותו של קבלן לעכב נכס שעשה בו מלאכה, עד תשלום החוב המגיע לו, עקב עסקת הקבלנות. את היקף ומימוש הזכות ניתן לבסס על הוראות סעיף 11 בחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. שתי הוראות אלו מתנות את זכות העיכבון בקיומו של חוב שחלף מועד פירעונו. כך הוא הדבר במקרה דנא. אמנם, נמצא שהתקופה בה אמור היה להסתיים ההסכם הייתה 29.1.13 ברם התחייבות התובעת להספקת מאמרים הופרה עוד טרם מועד זה. כבר ביום 29.7.12, במהלך ההתדיינות על הארכת תקופת ההסכם, הודתה התובעת בהפרת התחייבותה לכתיבת מאמרים והתחייבה לתקן את ההפרה.
"ברור שאכתוב את המאמרים ואשלח לך בהקדם!"
כתבה התובעת ביום 29.7.12 (חלק מנספח 7 לתצהיר התובעת). כך ברור היה לתובעת עוד ביולי 2012. כך ודאי שהיה ברור לה בינואר 2013, לאחר ששוב לא עמדה בהתחייבותה.
התובעת טענה במהלך ההתדיינות שעמדה לה האפשרות להשלים את כתיבת המאמרים, ברם לא ברור הבסיס לטענה זו. אם לא עמדה התובעת בהתחייבותה במשך 6 חדשים שניתנו לה מאז הוארך ההסכם, לא ברור כיצד ציפתה שתינתן לה ארכה נוספת.
19.5.
אם כך, מתברר שלנתבעת עמדה הזכות לעכב את העברת הקבצים להבטחת התחייבויות התובעת. מתברר שכל אשר צריכה הייתה התובעת לעשות כדי לקבל את הקבצים הנדרשים לה להמשך הפעלת אתר העסק היה לשלם לנתבעת 6,000 ₪. סכום שאין כל טענה לגבי סבירותו ביחס למאמרים שלא נכתבו. סכום שנופל בהרבה מכל אותם נזקים להם טוענת התובעת.
למעלה מכך, הרי התובעת ידעה גם ידעה שעליה להיערך לקראת הפסקת שירותי הנתבעת וידעה את משמעות אי ההיערכות. כך ידעה התובעת שהרי היא עצמה טוענת שעברה מסכת לחצים דומה ביולי 2012. בסיום תקופת ההסכם הראשונה בת 12 החדשים (למשל עדות התובעת בעמ' 21; ש' 4 – 7 בפרוט'). לא ניתן להבין כיצד זה לא נערכה התובעת כדבעי לקראת תום ההתקשרות ומדוע לא וידאה, מבעוד מועד, כיצד תימשך פעילות אתר התובעת לאחר הפסקת שירותי הנתבעת.
התובעת הציגה לתמיכה בגרסתה את חוות דעתו של מר עמית מלכי, אשר לפי הנטען בחוות הדעת עוסק בבניית אתרים. אף שמר מלכי לא זומן להיחקר על חוות דעתו ולא נחקר עליה, לא מצאת שיש בחוות הדעת כדי לתמוך בגרסת התובעת. עיון בחוות הדעת מלמד שמר מלכי כלל לא מתייחס לשאלת זכותה של הנתבעת להוריד את אתר התובעת בתום ההתקשרות עימה. עוד מלמד עיון בחוות הדעת גם אליבא מר מלכי, ניתן היה לתקן כל נזק עקב הורדת האתר לו הועלה האתר בתוך מספר ימים (פרק הסיכום בחוות הדעת), ברם התובעת לבדה אחראית לכך שהאתר לא הועלה מחדש נוכח סירובה לשלם עבור המאמרים שלא כתבה ונוכח החלטה עסקית שקבלה לעבור לפעילות באתר אחר.
לפיכך, באי העברת הקבצים מימשה הנתבעת זכות המוקנית לה בדין לעיכבון ואין לה לתובעת כל יסוד לבוא בטרוניה על כך לאחר שהתברר שהיא עצמה לא עמדה בהתחייבותה, לאחר שהתברר שכל שנדרש ממנה לעשות בשלב זה הוא ליישב חוב של 6,000 ₪ בלבד, ולאחר שהתברר שכלל לא נערכה לקראת הפסקת ההתקשרות מול הנתבעת.
לו כך עשתה התובעת, היו נמנעים ממנה כל הנזקים להם טענה.
19.6.
רק להשלמת התמונה יצוין, שאפילו מצאתי שלנתבעת לא עמדה הזכות לעכב את העברת הקבצים, לא ניתן היה לקבל את הטענה לנזק בגין הפגיעה בהכנסות התובעת, וזאת הן עקב היעדר ראיות לירידה בהכנסות עקב הורדת אתר התובעת; הן עקב מחדל התובעת באי נקיטת פעולות להקטנת נזקיה; הן לאחר שהתברר שהתובעת ממילא בחרה משיקולים עסקיים לעבור לפעילות בדומיין אחר.
ראשית, התובעת טוענת לפער בין הכנסותיה בשנת 2012 לאלו שבשנת 2013. פער שמגיע, לשיטתה, כדי 91,183 ₪. דא עקא, שהתובעת מתייחסת לפער בהכנסות ולא לפער ברווחים. נזק, ככל שנגרם, הרי היה בירידה ברווח ולכך כלל אין ראיות. התובעת עצמה אישרה בעדותה שרווחיה לשנת 2012 (לפי המאזן שהציגה כנספח 19) עמדו על 79,704 ₪ בלבד ולא 148,306 שהיו סך הכנסותיה. התובעת גם לא ידעה בעדותה להסביר מה היו רווחיה בשנת 2013 ואף לא מדוע לא צורף מאזן לשנת 2013 (עמ' 8 – 9 בפרוט'). בנוסף, התובעת לא הציגה כל ראיה שלאפשר לבסס טענה לקשר בין ירידה בהכנסותיה ולמעשי הנתבעת. לירידה בהכנסות עלולים להיות גורמים רבים. תחרות גוברת, שינויים בצריכה, אי שביעות רצון לקוחות וכיו"ב. בהיעדר ראיות, כלל לא ניתן למצוא קשר סיבתי בין הפסקת ההתקשרות והורדת אתר התובעת לבין מעשיה הנתבעת.
שנית, במהלך עדותה של התובעת התברר שכבר ביום 26.1.13 חזרה התובעת לעשות שימוש בדומיין
www.bulli.co.il
ולאחר ששילמה לאיש מקצוע 150 ₪ (!) (עמ' 29; ש' 18 בפרוט'). אין כל דרך להבין כיצד זה התובעת, למודת ניסיון ומודעת לחובתה להיערך לסיום ההתקשרות מול הנתבעת, לא דאגה לעשות מבעוד מועד את שעשתה רק ביום 26.1.13.
ושלישית, התברר שגם לאחר שהתובעת חזרה לעשות שימוש בדומיין
www.bulli.co.il
בחרה התובעת לקדם את עסקיה בדומיין אחר, תחת השם "דומינו", שינוי שממילא בקשה לעשות עוד בטרם הסתיימה התקשרותה מול הנתבעת (עדות התובעת בעמ' 37; ש' 13 בפרוט'). התובעת טענה בעדותה כי לאחר סיום ההתקשרות ובנסיבות שנוצרו "נאלצה" לחדול משימוש בדומיין הקודם, "בולי", עקב הנזק שנגרם (עמ' 38 בפרוט'), אך לטענה זו לא הוצגה כל ראיה וברי כי עדות התובעת, שאיננה מעידה כמומחית, איננה יכולה לבסס טענה שכזו. למעשה, התנהגות התובעת והודאתה כי בחרה משיקולים עסקיים לקדם את פעילותה בדומיין אחר ותחת השם "דומינו", מקעקעים גם הניסיון לייחס לנתבעת אחריות לעלויות הכרוכות בכך, בסך של 11,309 ₪ בגין בניית אתר חדש וקידומו. ניכר כי התובעת בחרה להשקיע בבניית אתר חדש על פני תשלום חובה לנתבעת. על כך אין לה להלין אלא על עצמה, מה גם שממילא נדרשת הייתה להשקיע בקידום עסקיה גם בלא קשר למחלוקות מול הנתבעת.
20.
אם כך, מתברר שלתביעת התובעת אין בסיס.
מתברר שאותה הודעה על סיום תקופת אחסון האתר איננה בגדר הוצאת לשון הרע.

עוד התברר שלעת סיום ההתקשרות עמדה לנתבעת הזכות לעכב את העברת הקבצים הדרושים להמשך הפעלת אתר התובעת כנגד תשלום חוב התובעת בגין אי כתיבת המאמרים. התברר גם שהתובעת העדיפה להשקיע בבניית אתר חדש על פני תשלום סך של 6,000 ₪ בלבד. אכן, יש מקום לטרוניה כלפי הנתבעת, באשר זו הזדרזה "להוריד" את אתר התובעת בטרם עת, ביום 21.2.13 במקום ביום 29.1.13, ברם לעניין זה לא טוענת התובעת דבר. התובעת איננה טוענת לפיצוי או להשבה המגיעים לה עקב אי השלמת תקופת ההסכם.
דינה של תביעת התובעת איפה – להידחות.
21.
במסגרת התביעה שכנגד, עותרת הנתבעת לחיוב התובעת בפיצוי על הנזק שנגרם לה עקב אי כתיבת המאמרים.
21.1.
כאמור, הובהר כי התובעת לא עמדה בהתחייבותה להשלמת כתיבת מאמרים כנגד בניית אתר התובעת, קידומו ואחסונו. עוד הובהר כי בעת הפסקת ההתקשרות ביום 21.1.13 נותרה התובעת בחוב של 144 מאמרים.
לפי גרסת הנתבעת, אי כתיבת המאמרים הסבה לה נזק כבד, נזק אותו היא אומדת בלא פחות מ- 404,426 ₪. התובעת מצידה, איננה מכחיש שלא עמדה בהתחייבותה להשלמת המאמרים, אך כופרת בטענות הנתבעת לנזק כלשהו עקב זאת.
21.2.
בחינת טענות הנתבעת מעוררת קושי.
אין ספק כי קבלת מאמרים הייתה חלק אינטגראלי של השירות שמעניקה הנתבעת ללקוחותיה. התובעת עצמה הרי מציגה עצמה כמי שהעניקה שירותים שכאלו לנתבעת.
ועם זאת, אין כל דרך להבין את הניסיון לקשור בין מתן שירות זה ללקוחותיה ולנזק הנטען.
הנתבעת טוענת כי רבים מלקוחותיה התלוננו על כך שהנתבעת לא עומדת בהתחייבותה בכל הנוגע למאמרים וכן שרבים מלקוחותיה פעלו לביטול ההסכמים מולה או לאי חידושם בתואנה זו. דא עקא, שלא הוצג ולו לקוח אחד, בודד, אשר יבוא ויעיד כי בקש לסיים את התקשרותו מול הנתבעת בטענה שכזה. גב' בגגון, זו שהעידה על כך מטעם הנתבעת, בכלל טענה בעדותה שהיא עצמה איננה עוסקת בשיווק או במכירות או בטיפול בלקוחות שעוזבים (עמ' 57 – 58 בפרוט'). אף טננבאום טען בעדותו שכלל אין בנמצא לקוחות שטענו כי הפסיקו את שירותי הנתבעת בגין בעיות בכתיבת מאמרים (עמ' 72; ש' 19
-24 בפרוט').
בנוסף, הנתבעת עצמה טוענת במפורש כי העבירה את כתיבת המאמרים לאחרים, נותני שירותים אחרים שמולם עבדה בכתיבת מאמרים (סעיף 64 בתצהיר טננבאום). ואם כך עשתה, כלל לא ברור כיצד ניזוק לקוח מלקוחותיה.
ועוד. ההתקשרות בין התובעת לנתבעת נמשכה כשנה וחצי, עד 21.1.13. הנתבעת עצמה טוענת לפיגורים בכתיבת המאמרים עוד מחדש פברואר 2012 (כאמור מהפירוט בסעיף 6 בתצהיר גב' בגגון). אך עובדה היא שבמהלך תקופה זו אין ולו הודעה אחת ששלחה הנתבעת לתובעת בטענה לנזק שנגרם לה.

21.3.
במצב דברים זה, אין כל דרך לקבל את טענות הנתבעת לנזק שנגרם לה עקב הפרת התחייבויות התובעת ואי השלמת כתיבת המאמרים. לא זו בלבד שהנתבעת לא הציגה ולו ראיה אחת לתמיכה בטענה אודות לקוחות שעזבו אותה בתואנה זו, אלא שבהיעדר כל דרישה מקבילה מהתובעת בתקופת ההסכם קשה שלא לחוש שהתביעה שכנגד הוגשה משיקולים טקטיים בלבד. כמשקל נגד לתביעת התובעת ותו לא.
21.4.
עוד עותרת הנתבעת לחיוב התובעת בתשלום סך של 5,040 ₪ בגין אי כתיבת 144 מאמרים ולפי תעריף של 35 ₪ למאמר.
לטענת התובעת, יש לדחות גם טענה זו שכן כלל לא נגרם לנתבעת נזק עקב אי כתיבת המאמרים. טענה זו איננה ברורה. הרי התובעת עצמה הסכימה שכנגד התחייבותה לכתיבת מאמרים יבנה עבורה אתר, יאוחסן ויקודם במשך שנה.
ברור איפה שגם לשיטת התובעת ניתנה לה התמורה כנגד התחייבותה שלה. באם איפה לא עמדה בהתחייבותה לכתיבת המאמרים, משמע שלא "שילמה" עבור השירות שקבלה. לעובדה שאי כתיבת המאמרים בהיקף שסוכם נבעה מנסיבות אישיות של התובעת אין כל משמעות.
כיוון שהנתבעת טענה כי "שווי" כל מאמר 35 ₪ ולא נעשה מצד התובעת כל ניסיון להציג תחשיב שונה, אין אלא לקבל את תחשיב הנתבעת ולקבוע כי התובעת נותרה חייבת לתובעת סך של 5,040 ₪.
22.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
23.
לסיכום, התברר כי הנתבעת פעלה להורדת אתר התובעת ביום 21.1.13, פעלה להצבת מודעה המבהירה שהאתר הורד עקב אי תשלום אחסון והתנתה את מסירת הקבצים להעלאה מחודשת של האתר בתשלום סך של 6,000 ₪.
התובעת טענה שבכך עוולה הנתבעת כלפיה בהוצאות לשון הרע, ברם טענה זו נדחתה שכן נמצא שמודעה המציינת סיום תקופת האחסון איננה בגדר לשון הרע.
התובעת טענה שבכך הפרה הנתבעת התחייבויותיה להעברת הקבצים בתום ההסכם, אך התברר שלנתבעת עמדה זכות העיכבון נוכח הפרת התחייבויות התובעת לכתיבת מאמרים; התברר שהתובעת עצמה יכולה הייתה להימנע מכל הנזקים להם טענה לו אך הסדירה את תשלום החוב לתובעת. חוב של כ- 6,000 ₪ (!) בלבד, והתברר שהתובעת בחרה, משיקולים עסקיים גרידא, בכלל לעבור ולפעול באתר אחר ותחת שם אחר.
ביחס לתביעה שכנגד, התברר שלניסיונות לקשור בין הפרת התחייבויות התובעת לכתיבת 144 מאמרים נוספים אין כל בסיס. טענות הנתבעת לנזק שנגרם לה לא הוכחו ונראה שלא בתום לב נטענו. מאידך, התקבלה טענת הנתבעת ליתרת חוב של התובעת בסך של 5,040 ₪ בגין אי השלמת המאמרים.
24.
לסיכום, התביעה אשר הגישה התובעת – נדחית.
התביעה שכנגד מתקבלת רק במקצתה, ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת סך של 5,040 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד.
בשים לב לתוצאה האמורה, אינני מוצא מקום לחיוב מי מהצדדים בהוצאות ההתדיינות.
ניתן היום,
כ"ג אב תשע"ז, 15 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 12233-07/14 שלומית ווקנין נ' מיפרייס בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/08/2017)