פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון רמת השרון | פסקי דין על יעקב פרצוב | פסקי דין על חנה פינשאו | פסקי דין על חיים שטרנשוס ואח' |

26262-10/16 עמנ     20/08/2017




עמנ 26262-10/16 ועדה מקומית לתכנון רמת השרון נ' יעקב פרצוב, חנה פינשאו, חיים שטרנשוס ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עמ"נ 26262-10-16 ועדה מקומית לתכנון רמת השרון
נ' פרצוב ואח'





לפני
כב' השופטת צילה צפת
, סגנית נשיא


מערערים

ועדה מקומית לתכנון רמת השרון
ע"י ב"כ עו"ד מ. אגסי

ו י. ברכה


נגד

משיבים
1. יעקב פרצוב
2. חנה פינשאו
ע"י ב"כ עו"ד יעקב פרצוב

3. חיים שטרנשוס
4. קלייר שטרנשוס
ע"י ב"כ עו"ד יוסי כץ




פסק דין



ערעור מנהלי על החלטה של ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז תל אביב (להלן "ועדת הערר") מיום מיום 31/7/16 בשני עררים שהדיון בהם אוחד: ערר רה/85153/15 ועדה מקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' חנה פינשאו
ויעקב פרצוב
; ערר רה/85154/15 ועדה מקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' חיים וקלייר שטרנשוס.
הוועדה המקומית משיגה בערעור זה על החלטת וועדת הערר אשר דחתה את העררים שהגישה על החלטת השמאי המכריע אשר קבע כי תוכנית רש/754 לא חלה על נכסי המשיבים ועל כן לא חלה השבחה והם פטורים מהיטל השבחה.

רקע
1.
המשיבים 1 ו-2 היו בעלי הזכויות במגרש הידוע כחלקה 432 בגוש 6614 ברח' התלמים 13 ברמת השרון בשטח של 267.5 מ"ר לערך. המשיבים 3 ו-4 היו בעלי זכויות במגרש הידוע כתת חלקה 2, חלקה 416 בגוש 6415 ברח' יצהר 33 רמת השרון, בשטח רשום של 605 מ"ר.

2.
בעקבות העברת הזכויות בנכסים דלעיל וכתנאי למתן אישור לרישום בלשכת רישום מקרקעין הוציאה הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון (להלן "המערערת"), בחודש ספטמבר 2014, שומות היטל השבחה ביחס לשני הנכסים. על הנכס ברח' תלמים סך של 353,623 ₪ ועל הנכס ברח' יצהר הוטל סך של
169,200 ₪. התכנית המשביחה מכוחה הוטל ההיטל הינה תכנית רש/754 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 11.7.1999 (להלן "תכנית 754").

3.
המשיבים השיגו על שומת היטל ההשבחה והמציאו שומות נגדיות שנערכו על ידי שמאים מטעמם; ביחס לנכס ברח' תלמים קבע השמאי הנגדי היטל השבחה בסך של 177,346 ₪ וביחס לנכס ברח' יצהר קבע השמאי הנגדי כי לא קיימת השבחה.

4.
נוכח המחלוקות בין הצדדים מונה כשמאי מכריע מר ניקי פרימו. השמאי המכריע קבע כי התכנית המשביחה
754 חלה על מגרשים ששטחם גדול מ 750 מ"ר על כן אינה חלה על המגרשים נשוא השומה ששטחם קטן מ 750 מ"ר, ומכאן כי לא קיימת השבחה. המערערת הגישה עררים על שומות השמאי המכריע לוועדת הערר והדיון בהם אוחד כאמור.

5.
ועדת הערר דחתה את העררים, אימצה את פרשנותו של השמאי המכריע לתוכנית המשביחה ודחתה את פרשנות המערערת המבקשת להסתמך על הוראת סע' 71 לתכנית המתאר של רמת השרון משנת 1971 (רש/210 א', להלן "תכנית 210") המאפשרת הנפקת היתרי בנייה גם על מגרש קטן יותר. מכאן הערעור שבפני
י.

עיקר טענות הצדדים

6.
לטענת המערערת, הפרשנות לפיה תכנית 754 אינה חלה כלל על מגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר הינה שגויה. ככל דבר חקיקה, יש לפרש תכנית מתאר בהתאם ללשונו ולתכליתו. נטען, כי הפרשנות הנכונה לפיה נהגה המערערת שנים רבות ומכוחה נתנה היתרי בנייה אף ביחס למגרשים ששטחם קטן מ-750 מ"ר מבוססת על פרשנות לשונית, לפיה, תכנית 210 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 18.3.1971, הממשיכה לחול במקביל לתכנית 754, כל עוד לא קיימת סתירה בין הוראות התכניות (ככל שקיימת סתירה תגברנה הוראות האחרונה, זאת בהתאם לסע' יד' לתכנית 754). אמנם לשיטתה, תכנית 754 חלה על מגרשים ששטחם עולה על
750 מ"ר אך סע' 71 לתכנית 210, מתיר לוועדה המקומית ליתן היתר בנייה אף במגרש קטן יותר "בתנאי כי בגודלו של בניין כזה יהיה משום התאמה אל הגודל המקסימלי הקבוע של הבנייה המותר לפי התכנית הזאת". הגודל המינימלי למגרש שנקבע בתכנית 210 אף הוא 750 מ"ר, אך התכנית התירה גמישות ושיקול דעת לוועדה המקומית ליתן היתר אף במגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר. לטענת המערערת, כיוון שלא קיימת סתירה בנושא זה בין התכניות, יש להחיל את סע' 71 הנ"ל אף על תכנית 754 באופן המתיר למערערת להוציא היתרי בנייה אף ביחס למגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר.

7.
לשיטת המערערת, פרשנות זו נכונה גם מבחינה תכליתית, שהרי בתחומי המרחב התכנוני קיימים מגרשים רבים ששטחם קטן מ-750 מ"ר ואין להעלות על הדעת כי ייוותרו ללא פתרון תכנוני וללא אפשרות להיתר אך בשל כך שגודלם אינו עולה על 750 מ"ר.

8.
עוד טוענת המערערת כי די בנוהג הננקט על ידה שנים רבות, לפיו ניתנו היתרים באזור מגורים א' אף למגרשים קטנים מ-750 מ"ר, בהתאם לסע' 71 אשר בתכנית 210, כדי להחיל פרשנות זו כנכונה.

9.
המערערת מבקשת לדחות את הטענה על פיה , פרשנותה כמפורט לעיל לא תרוקן מתוכן את הוראות התכנית שכן, בהתאם לשיטתה, מגרשים ששטחם גדול מ 750 מ"ר הם בעלי זכויות מוקנות בעוד שלמגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר, קיימות זכויות מותנות בלבד בהתאם לשיקול דעת הועדה המקומית, על פי סע' 71 לתכנית 210.

10.
עוד נטען, כי בכל מקרה לא היה מקום לקביעת השמאי המכריע על פיה תכנית 754 אינה חלה ובכך לפטור את המשיבים מהיטל השבחה, אלא לכל היותר היה מקום לקבוע כי לוועדה המקומית קיים שיקול דעת ליתן היתר אף במגרשים ששטחם קטן מ-750 מ"ר, ומכיוון שמדובר בזכויות מותנות, היה עליו לקבוע
"מקדם סיכון" בתחשיב השווי בשים לב למגוון שיקולים כגון גודל המגרש או האופן בו נהגה הוועדה המקומית עד כה בהפעלת שיקול הדעת האמור. בתמיכה לטענתה זו מביאה המערערת דוגמאות של שומות מכריעות אחרות מאותו אזור בהם קבע השמאי כי התכנית המשביחה תחול על המגרש על אף ששטחו קטן מ 750 מ"ר, זאת מכוח סע' 71 לתכנית 210 החלה במקביל עם התכנית המשביחה. במקרים אלה קבעו השמאים המכריעים, כי התכנית חלה וכי קיימת השבחה בגינה אך תוך קביעת מקדם סיכון כאמור או דחייה של שווי הזכויות.

11.
לטענת המערערת סע' 66 לתוכנית 210 שכותרתו "הקלות" ומקנה סמכות לוועדה המחוזית לאשר אותן, הינו כללי ומתייחס למקרים רבים בהם יהיה צורך לסטות מהוראות התכנית כגון קווי בניין, גובה בניין, אחוזי בנייה, ועוד.
בעוד שסע' 71 הינו הוראה ספציפית מפורשת המקנה לוועדה המקומית שיקול דעת ליתן היתר במגרשים קטנים בשטחם מ 750 מ"ר, והוראה ספציפית לעולם גוברת על הוראה כללית.

12.
מנגד טוענים המשיבים כי פרשנותה של המערערת אינה יכולה לעמוד, לא מבחינה לשונית ולא מבחינה תכליתית, ולא בכדי סברו כך השמאי המכריע וועדת הערר אשר דחו פרשנותה זאת. לשיטתם, טענת המערערת לפיה רשאית היא להקנות את הזכויות הניתנות על פי תכנית 754 לכל מגרש, ללא קשר לגודלו, מעקרת מתוכן את ההגבלה הקבועה בתכנית עצמה הנוקבת בגודל מאוד מסוים של מגרש בשטח גדול מ 750 מ"ר.

13.
לטענת המשיבים, אכן תכנית 210 חלה במקביל לתכנית 754 אך זאת רק כל אימת כשאינה סותרת אותה ואילו בעניין זה תכנית 754 מפורשת מאוד וקובעת גודל מגרש מינימלי של 750 מ"ר ללא מתן שיקול דעת לוועדה המקומית כך שהוראת סע' 71 לתכנית 210 סותרת את תכנית 754 ולא יכולה לעמוד יחד עמה. כאשר תכנית 754 רצתה להתיר שיקול דעת לוועדה המקומית לחרוג מכלל הקבוע בה, עשתה זאת באופן מפורש. כך לדוגמה התירה התכנית בנסיבות מיוחדות להקים מבנים נפרדים או לאשר מרחק מינימלי שונה בין המבנים, וזאת על ידי קבלת "אישור מיוחד" על ידי רוב של 2/3 קולות הנוכחים בישיבת הועדה המקומית, להבדיל מרוב רגיל.

14.
לטענת המשיבים אף פרשנות תכליתית תתמוך במסקנה כי התכנית חלה רק על מגרשים אשר שטחם עולה על 750 מ"ר שכן במסגרת תכנית 754 הוגדלו זכויות הבניה באזור מגורים א' לעומת התכנית הקודמת, כך למשל, הותרה הקמתם של מרתפים עד לקונטור הבניין, הורחבו השימושים המותרים במרתפים אף לשימושים עיקריים, הותרה הקמתו של מחסן דירתי, מרתפי חנייה, וכן התאפשר להגדיל את מספר הדירות. מכאן למדים המשיבים כי מדובר בתכנית שנועדה אך למגרשים גדולים מ 750 מ"ר.

15.
המשיבים טוענים כי בכל הקשור לתכנית 210 יש להחיל את סע' 66 לתכנית הקובע כי כל סטייה מהוראת התכנית, ובכלל זה "גודל מגרש מינימלי", מצריכה אישור הועדה המחוזית בדרך של הקלה כך שכלל לא קיימת אפשרות לוועדה המקומית להתיר חריגה שכזו על דעת עצמה. סע' 71 לתכנית 210 מתיר שיקול דעת לוועדה המקומית בנסיבות מיוחדות ליתן היתר למגרש קטן מ 750 מ"ר, אך בוודאי שאינו מתיר ליתן היתר לכל מגרש, כפי שנעשה כעת, ללא קשר לגודלו ולתנאים הקיימים בו.

16.
מוסיפים המשיבים, כי טענת המערערת אודות נוהג מושרש התומך בפרשנותה את התכנית אינו יכול לעמוד הואיל ולא ניתן לגזור נוהג או פרשנות ראויה של תכנית מהיתרים שניתנו שלא כדין. כך או כך לטענת המשיבים, אף אם אכן קיים נוהג שכזה, אין הוא נופל בגדר השבחה כהגדרתה בתוספת השלישית לחוק, שכן אין מדובר באישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג.

17.
לסיום טוענים המשיבים כי אף אם סע' 71 לתכנית 210 מקנה שיקול דעת לוועדה המקומית ליתן היתר אף ביחס למגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר, הרי שמדובר בזכויות מותנות ולא קנויות, זכויות אשר עשויות להינתן בהתאם לשיקול דעתה של הועדה המקומית. בהתאם לכך, רק אישור הזכויות הסופי על ידי הועדה המקומית על דרך של מתן היתר מביא לעלייה בפועל של שווי המקרקעין. היות והמשיבים לא ביקשו היתר, לא קיבלו היתר ולא מימשו אותו, והמדובר כאמור בזכויות מותנות, אין לחייבם בהיטל השבחה.

הכרעה

18.
השאלה העיקרית המונחת לפתחנו היא שאלה פרשנית, קרי, האם יש להחיל את סע' 71 לתכנית רש/210 על אף תכנית רש/754 היא התכנית המשביחה לענייננו, באופן המתיר לוועדה המקומית שיקול דעת באם ליתן היתר בנייה אף ביחס למגרשים ששטחם קטם מ 750 מ"ר. לטענת המערערת זו הפרשנות הנכונה לאור ההוראה בדבר שילוב התוכניות. מאידך, על פי הפרשנות בה נקטו השמאי המכריע, ועדת הערר והמשיבים, תכנית 754 חלה על מגרשים אשר שטחם גדול מ 750 מ"ר, ואין בה הוראה המתירה שיקול דעת לוועדה המקומית ביחס למגרשים קטנים יותר, משמע, היא אינה חלה על המגרשים נשוא הערר.

19.
אמנם ככלל לא יתערב בית המשפט בהחלטת וועדת הערר שהיא הגוף המוסמך, אלא אם נפל פגם היורד לשור העניין בהחלטתה. הדין שונה ככל והחלטת ועדת הערר נוגעת לשאלת פירושם של הוראה או מונח בתכנית מתאר, אזי, לא קיימת עדיפות לפרשנות וועדת הערר אלא בית המשפט לעולם הוא הפרשן המוסמך (ע"א 8797/99 חנן אנדרמן ו12- אח' נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה1965- חיפה, נו(2) 466 (2001)).

20.
תכנית מתאר הינה בגדר חיקוק ויחולו עליה כללי הפרשנות הנהוגים ביחס לדבר חקיקה, ובהם בחינת האפשרויות הלשוניות והניסיון לתור אחר תכלית התכנית. מבין האפשרויות הלשוניות על הפרשן לבחור באפשרות המגשימה באופן מיטבי את מטרתה של הנורמה ואת תכליתה (ע"א 9355/02 מדינת ישראל נ' ג'ורג' יוסף ראשד, נח(4) 406 (2004),
עע"ם 2273/03
אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע
([פורסם בנבו], 7.12.2006)).

21.
לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בשתי התוכניות 210 ו 754, הגעתי לכלל מסקנה כי פרשנות המערערת היא הנכונה, זאת מן הטעמים הבאים:
ראשית,
תוכנית 210 היא רחבה, כוללנית, מקיפה, חלה על כל מרחב רמת השרון, ואוחזת עמודים וסעיפים רבים ואילו תוכנית 754 מצומצמת הרבה יותר (6 עמ' בלבד) ומהווה שינוי אך ביחס לאזור מגורים א' על ידי המתבטא בתוספת זכויות. שתי התוכניות מגדירות מגרש מינימאלי באזור מגורים א' בשטח של 750 מ"ר אולם, סעיף 71 לתוכנית 210, תחת הכותרת "מגרש פחות גודל", מקנה לוועדה המקומית גמישות ושיקול דעת לגבי מגרשים קטנים מהשטח המינימאלי הקבוע בתכנית לאזור מגורים א', בתנאים המפורטים בסעיף 71. הוראה זו, כמו כל ההוראות הרבות שבתוכנית 210 ושאינן מופיעות בתוכנית 754, מוחלות עליה (על תכנית 754) מכח סעיף יד' לתוכנית 754 ככל שהיא אינה סותרת אותה. אין לקבל לפיכך את טענת המשיבים כי העדרו של סע' 71 מתוכנית 754 מלמדת על הסדר שלילי. ההיפך הוא הנכון קיים הסדר "חיובי" - כל סעיפי 210 ובכללם סעיף 71, חלים על תכנית 754 למעט אלו שסותרים אותה. אילו הייתה כוונה שלא להחיל את סע' 71 על תוכנית 754 היה צורך לציין זאת במפורש. בפועל, תוכנית 754 לא החריגה את סע' 71 מכלל סעיפי 210 שהוחלו עליה ומכאן שיש להחילו בתוכנית 754 גם על מגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר כשם שמחילים אותו בתוכנית 210.

שנית
, מבחינה תכליתית סביר יותר לטעמי שתכנית 754 בשילוב תוכנית 210 תקנה שיקול דעת לוועדה המקומית ביחס למגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר. באזור מגורים א' קיימים מגרשים לא מעטים הקטנים בשטחם
מ 750 מ"ר, אשר עלולים להיפגע בהעדר פתרון תכנוני עבורם, לעומת לבעלי מגרשים גדולים היוצאים נשכרים מהתכנית המשביחה. שיקול הדעת המוקנה לוועדה המקומית, בתנאי סע' 71, מאפשר פתרון תכנוני במסגרת תכנית 754 גם לבעלי מגרשים ששטחם קטן מהשטח המינימאלי. פרשנות המערערת מצמצמת פגיעה זו.

שלישית
, הלכה היא, כי יש לתת משקל מסויים בפרשנות הוראות חוק לדרך בה גוף מפרש את סמכויותיו, אם היא בגדר פירוש אפשרי (ראו למשל פסקה 13 ב
עע"מ 9654/06
החברה להגנת הטבע נ. ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה
[פורסם בנבו]).
הוסף על כך כי הוועדה המקומית היא גם יוזמת התוכנית ומטבע הדברים מכירה היטב את כוונותיה בגדר פרשנות "כוונת המחוקק".

22.
מעבר לכך ייאמר, כי אין לקבל את הטענה לפיה קבלת פרשנות המערערת תעקר מתוכן את תכנית 745. השאלה מה מעקר מתוכן תוכנית היא עניין של פרשנות באשר לתכלית התוכנית וזו מוגדרת בענייננו "לשנות הוראות תוכניות המתאר ביחס לאזור מגורים א' ולקבוע הוראות ...." ביחס ל 13 פרמטרים המנויים בתכנית. עוד קובעת התוכנית כי סעיפי תכנית 210 יחולו עליה. משכך זו התכלית - להחיל את השינוי על מגרשים באזור א' ולהקנות זכויות על מגרשים שגדלם עולה על שטח המינימאלי, בד בבד, ובהתאם לסע' 71, לאפשר זכויות מותנות בשיקול דעת הוועדה המקומית למגרשים קטנים מהשטח המינימלי.


23.
כן, אין לקבל את טענת המשיבים לפיה סע' 66 לתכנית 210 מכתיב פנייה לוועדה המחוזית לאישור "הקלה" כתנאי להוצאת היתר ביחס למגרש ששטחו קטן מ 750 מ"ר. טענה זו אינה מתיישבת עם סע' 71 לאותה תכנית שכותרתו "מגרש פחות גודל". אין ספק כי סע' 71 הוא ספציפי ומקנה לוועדה המקומית שיקול דעת באופן מפורש, כך שלא קיים צורך באישור הועדה המחוזית.

24.
הפרשנות הנכונה היא אם כן כי לוועדה המקומית קיים שיקול דעת ליתן היתר אף במגרש ששטחו קטן מ 750 מ"ר, אך עליה לבצע התאמות בין זכויות הבנייה המקסימליות על פי תכנית 754, לגודל המגרש הספציפי.

25.
אשר למשמעות הפניה לשמאי מכריע וסמכויותיו קובע סעיף 14(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965:
"בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), החייב בהיטל רשאי, אם אין הוא חולק על החיוב כשלעצמו, לפנות בתוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א), לפי העניין, ליושב ראש מועצת שמאי המקרקעין בבקשה שימנה שמאי מכריע לצורך הכרעה בעניין גובה החיוב; יושב ראש מועצת שמאי המקרקעין רשאי להאריך את התקופות האמורות מטעמים מיוחדים שיירשמו;"
(הדגשה שלי צ.צ)

מלשון החוק עולה, כי פניה לשמאי מכריע משמעה כי הנישום אינו חולק על עצם החיוב והמשיבים בענייננו גם מודים בעיקרי הטיעון (סע' 25 ב) כי לא חלקו על החבות בגין היטל השבחה, אולם לא ראו עין בעין עם המערערת ביחס לשיעור ההשבחה. ככלל, קיימים שני מסלולי השגה על היטל השבחה שנקבע על ידי הוועדה המקומית – מסלול אחד, הוא ערר ובגדרו ניתן להשיג על עצם החיוב וגבהו; המסלול השני, באמצעות מינוי שמאי מכריע נועד למי שמלכתחילה אינו משיג על עצם החיוב אלא על גבהו בלבד. המשיבים פנו במסלול מינוי של שמאי מכריע וכאמור הודו בדבר קיומו של החיוב כשלעצמו.
עוד מלמדנו לשון החוק, כי השמאי המכריע מוסמך להכריע בעניין גובה החיוב ולא לגבי עצם החיוב שהיא שאלה משפטית שאינה בתחום מומחיותו. ראו בעניין זה עת"מ (חי') 36735-05-13 אנרג'יקס נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (פורסם בנבו 29/8/13).
בהקשר זה יצויין, כי המערערת המציאה דוגמאות לשמאות מכריעה החולקת על דעתו של השמאי המכריע דכאן וסבורה כי תכנית 754 חלה גם על מגרשים ששטחם קטן מ 750 מ"ר.
26.
אשר על כן נמצא לקבל את הערעור ולהורות על החזרת השומה לשמאי המכריע אשר ישום את ההיטל ההשבחה בהתחשב בתכנית 754, תוך הנחה כי הינה חלה על המגרשים נשוא הערעור. יחד עם זאת, הואיל ומדובר בזכויות שאינן מוקנות אלא מותנות על פי סע' 71 לתכנית 210 המקנה שיקול דעת לוועדה המקומית, מקובלת עלי טענת המשיבים כי אין לחייבם בהיטל השבחה מלא אלא על פי העקרונות שהותוו ברע"א 3002/12 הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ' אליק רון (פורסם בנבו, 15.07.2014):

"אולם, על אף שההשבחה בכללותה תחושב נכון למועד תחילת התוכניות, היטל ההשבחה ייגבה בשני מועדי מימוש שונים בהתאם למידה שבה ניצל הנישום את הזכויות המותנות בכל אחד מהמועדים הללו. מאחר שיום תחילת התוכנית הוא המועד הקובע, הרי שמכאן ואילך יש להצמיד את הסכום פעם עד למועד המכירה ופעם עד ליום מתן היתר הבניה (בהנחה כי ביני לביני הייתה מכירה, שאם לא הייתה מכירה, מועד המימוש הוא בעת מתן היתר הבניה ובמועד זה "נבלעת" ההשבחה במלואה בשלב אחד).
ובקיצור: אירוע ההשבחה, אירוע המס הוא אחד (אישור התכנית) אך מימוש הזכויות הוא דו-שלבי (בעת המכירה ובעת הוצאת היתר הבניה) והמועד הקובע לצורך הערכת השומה הוא מועד התחלת התכנית".

לפי עקרונות אלו, על השמאי לקבוע את "מקדם הסיכון" בשים לב בין גודל המגרש בפועל לבין השטח המינימאלי הקבוע בתכנית המשביחה.
בהתאמה לקבוע כיצד לישם את הלכת אליק רון בהקשר לחלוקת היטל השבחה בין המוכר (שווי פחות מקדם סיכון) לבין הקונה (יתרת השווי), בעת הוצאת ההיתר ככל שנינתן.

בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ז, 20 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.









עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 26262-10/16 ועדה מקומית לתכנון רמת השרון נ' יעקב פרצוב, חנה פינשאו, חיים שטרנשוס ואח' (פורסם ב-ֽ 20/08/2017)