פסקי דין על אברהם צחי | פסקי דין על אברהם ניב

5096-11/16 תאק     21/08/2017




תאק 5096-11/16 אברהם צחי נ' אברהם ניב








בית משפט השלום בירושלים



תא"ק 5096-11-16 צחי נ' ניב








בפני



כבוד השופטת
מירית פורר


תובע

אברהם צחי



נגד


נתבע

אברהם ניב



החלטה

התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית בסדר דין מקוצר, בסכום של 481,877 ש"ח.

בחוזה למכר מקרקעין שנכרת ביום 3.8.98, בין שני הצדדים להליך זה, התובע והנתבע, שהיו הקונים, לבין המוכר, מר מויאל, נמכר שטח של 700 מ"ר באזור התעשייה מישור אדומים בתמורה של 24,500 $ וסכום נוסף של 3,920 $ ששולם כמקדמה. בנוסף, בהסכם הלוואה מיום 27.11.98 הלווה המוכר לצדדים סכום של 21,500$ בריבית חודשית של 3.6%.

ב

פסק דין
מיום 4.10.11, בתא (שלום-י-ם) 8593/04 בו תבעו הקונים את המוכר, נקבע, כי על אף שהקונים שילמו למוכר רק חלק מהתמורה שנקבעה בחוזה מכר המקרקעין, החוזה לא בוטל כדין. לאכיפת ההסכם על הקונים להשלים את התמורה החוזית, בצירוף ריבית הסכמית שהופחתה לריבית בשיעור 1%. נקבע, כי המוכר לא היה זכאי לגבות דמי שכירות משוכרי הנכס, ויש לזקוף את הסכומים שגבה כדמי שכירות על חשבון התמורה שלא שולמה. לעניין גובה דמי השכירות שנגבו על ידי המוכר קיבל בית המשפט את גישת הקונים ברובה. לעניין ההלוואה נקבע כי לבד מתשלום בסך 13,000$ לא שולם סכום נוסף על חשבון ההלוואה והתאים את הריבית ההסכמית לריבית המרבית בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993. כנגד חיוב הקונים בגין ההלוואה נזקפו יתרת תשלומי דמי השכירות.

על פסק הדין הגיש המוכר ערעור, ע"א (מחוזי-י-ם) 5096-11-16, בו נקבע ביום 31.5.12, כי אין מקום להתערב במרבית קביעות בית משפט השלום, ובכללן בקביעה בעניין שיעור הריבית על ההלוואה, בקביעה לפיה הפגיעה באחוזי הבניה לא הוכחה כדבעי, בעניין עלות התיקונים והפחתת שיעור הפיצוי המוסכם ל-1%. נקבע, כי המוכר זכאי לפיצוי בסכום של 10,000$ בגין ההפרה. בית המשפט המחוזי ביטל את קביעת בית משפט השלום לפיהן זכאים היו הקונים לתשלום דמי השכירות וקבע כי עליהם לשלם למוכר את הסכומים:
א. סכום של 9,500$ בצירוף מע"מ בערכם בשקלים חדשים ביום 1.9.98 (התשלום השני לפי הסכם המכר) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד.
ב. סכום של 10,000$ כערכם בשקלים חדשים ביום 1.9.98 (בגין הפיצוי המוסכם), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד.
ג. סכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.8.98.
ד. סכום של 5,000$ בתוספת מע"מ כערכם בשקלים חדשים ביום 3.8.98 (התשלום השלישי לפי ההסכם) בצירוף הפרשי הצמדה מיום 3.8.98 ועד למועד התשלום בפועל, בכפוף לכך שיומצאו להם המסמכים הנקובים בהסכם.
ה. על הקונים לשלם למוכר בגין ההלוואה סכום של 21,500$, כערכם בשקלים חדשים ביום 27.11.98, בצירוף ריבית חודשית בשיעור 3.0375% מיום 1.1.99 ועד ליום 30.6.00. באותו מועד יופחת סכום בש"ח השווה ל- 13,000$.
ו. כמו כן, על פי קביעות בית משפט השלום, ישלמו הקונים למוכר סכום של 5,000 ש"ח עבור התיקונים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.12.03 ועד ליום התשלום בפועל, וסכום של 15,714 ש"ח בגין הארנונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 26.12.02 ועד ליום התשלום בפועל. הקונים אינם זכאים לקיזוז דמי השכירות והתשלומים ישולמו עד ליום 1.7.12, ובנוסף יישאו הקונים בשכ"ט עו"ד של המוכר ובהוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

בכתב התביעה נטען, כי מכיון שהתובע לא שילם דבר ולאחר שבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה, שילם התובע למוכר ביום 23.5.13 סך של 517,208 ש"ח. על אף התשלום סירב המוכר למסור את החזקה במגרש והתובע הגיש תביעה לאכיפת הסכם המכר. המוכר הודה כי קיבל את מלוא התמורה ואין מניעה חוזית למסור את המגרש ואולם הגיש בהוצאה לפועל את פסק הדין לביצוע וטען שנותרה יתרת חוב בגין ההלוואה שנתן לתובע ולנתבע. התובע הגיש בקשה בטענת פרעתי וביום הדיון בבקשה, התייצב ב"כ הנתבע בהליך זה וטען שמייצג את הנתבע ומצטרף לטענות התובע. רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה ביום 25.5.15 והתובע והנתבע, הגישו בנפרד בקשת רשות ערעור, שנתקבלה ביום 25.5.15. המוכר הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום וביום 29.11.15 הסכימו התובע והנתבע לבקשה ולערעור בנוגע לתיק ההוצאה לפועל שפתח המלווה, המוכר, נגד התובע והנתבע בו עמדה יתרת חוב של 350,259 ש"ח ובנוסף 16,000 ש"ח שכר טרחה. ב"כ המוכר הסכים כי התובע ישלם לו את מלוא יתרת החוב הפסוק, ימחק מתיק ההוצאה לפועל וייוותר על שכר הטרחה, אותו יהא רשאי לגבות מהנתבע. בנוסף, שילם התובע למוכר תשלום אחרון על פי ההסכם בסך 5,000$ שהינו 37,746 ש"ח וכן סכום בסך 16,771 ש"ח ביום 29.4.14 הנוגע לדמי השכירות. עוד שילם התובע למוכר ביום 15.2.16 11,000 ש"ח לפי

פסק דין
לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט בתא (שלום-י-ם) 30034-05-14, שקבע כי ביחסים בין התובע לבין הנתבע יישא הנתבע ב-65% מהסכום והתובע ב-35%.

התובע תבע מחצית מכל הסכומים ו-65% מהסכום האחרון שנפסק, אף שטען כי הנתבע חייב לו עוד תשלומים רבים ששילם במהלך השנים בסמוך לביצוע עסקת המכר, את עיקר התשלומים הראשונים שבהסכם המכר ועבור המבנה. לטענתו, בשל בריאותו לא יכול לעמוד על מלוא זכויותיו וצמצם את תביעתו. בהתאם לסעיפים 54-56 לחוק החוזים (חלק כללי), שילם לנושה יותר מחלקו בנטל החיוב וגם את חלק הנתבע, שבזכות זאת אמור להפוך לבעל המקרקעין. התובע נשא בעול התשלומים המשותף מעבר לנעתר בתובענה ולכן הנתבע המחה לתובע ביום 24.6.2001 את הזכויות להפקת הכנסה או רווח מהמבנה שעל המגרש ונותר רוכש הזכויות במחצית המגרש.

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, בה טען, כי הצדדים אמנם חתמו על הסכם לרכישת רבע מהמגרש מהמוכר אך המוכר לא נתן להם הלוואה להקמת מבנה במגרש. כמה חודשים לאחר חתימת ההסכם רק התובע ביקש וקיבל הלוואה פרטית על סך 21,500$ מהמוכר כדי להשתמש בה במכרז לרכישת נכס בגבעת שאול (להלן: העסקה המשותפת). המוכר התנה את מתן ההלוואה בכך שהנתבע יחתום על ההסכם למתן הלוואה, לפיו אם העסקה המשותפת לא תצא לפועל עד לסוף השנה, 1998, היא תוחזר מיד למוכר. הנתבע חתם על הסכם ההלוואה יחד עם התובע, נספח א' לבקשה. סכום ההלוואה במזומנים ניתן לתובע בלבד, שלא השתמש בה לעסקה המשותפת, לא החזירה למוכר ולא נתן לנתבע חלק ממנה. הנתבע טען, כי כנראה התובע השתמש בה כתשלום חלקי של חוב לאדם בשם אסרף, שאיים שיפגע בתובע אם לא ישלם את חובו בצירוף ריבית בשיעור קצוץ. רק לאחר כשנה וחצי החזיר התובע למוכר 13,000$ מסכום ההלוואה והיתרה שולמה לאחר שנפתח תיק ההוצאה לפועל לתשלום יתרת החוב בשנים 2013-2014. לכן טען, כי התובע אינו זכאי לדרוש מהנתבע דבר בנוגע להחזר ההלוואה.

הנתבע טען, כי בשנים 2004-2014 ניהל התובע הליכים כנגד המוכר בנוגע לתשלומים עבור הנכס וההלוואה וצירף את שמו של הנתבע כבעל דין עמו. לאחר מכן, שילם למוכר את כל הסכומים בנוגע שנפסקו ללא קשר לנתבע וללא ידיעתו כדי לקבל חזקה במבנה והשכירו. בשנים 2014-15 הציע התובע לנתבע כי יוותר על טענותיו אם יסכים להעביר אליו את מחצית המגרש אך הנתבע סירב מכיון שבמשך כעשרים שנה הצדדים עבדו יחד בפרויקטים ובעסקאות והצטבר חוב ממשי לטובתו כשלתובע מחצית חובות אחרים בהם שותף ולא שילם.

בתגובת התובע לבקשה, הפנה לעמ' 1 בפסק הדין בתא (שלום-י-ם) 8593/04, בו נכתב כי התובע והנתבע טענו בכתב התביעה, כי קיבלו יחד הלוואה מהמוכר על סך 21,000$. בכתב הגנתם לתביעה שכנגד טענו התובע והנתבע כי ההלוואה ניתנה להם לשם השלמת הבניה במגרש שרכשו מהמוכר (עמ' 3 לפסק הדין). כך עלה גם מסעיף 22 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד, נספח 1 לתגובה, ומכתב הגנת צד ג' בהליך ארנונה כנגד המוכר, נספח 2 לתגובה. בית המשפט בערעור חזר על הקביעה שהמוכר העניק לתובע ולנתבע הלוואה בת 21,000$ והנתבע לא טען שלא קיבל את ההלוואה או כי שמשה שלא להקמת המבנה במגרש.
יתרה מכך, הנתבע טען בכתב הגנתו שהוגש בשנת 2015, בתא (שלום-י-ם) 30034-05-14, באמצעות אותו ב"כ בהליך זה, נספח ג' לתגובה, כי הוא והתובע רכשו חלק מהמגרש בעצמם ואף בנו שלד מבנה עליו, בברכת המוכר שנתן להם הלוואה לצורך הבניה. משכך מדובר בטענה כבושה וחל השתק שיפוטי להעלות טענה סותרת בהליך זה.
הטענה הכבושה, שכל החוב הפסוק מקורו בהסכם הלוואה נסתרת מפסקי הדין ומגרסת הנתבע בתצהיר התומך בבקשה. כך, בנוגע לסכום 350,000 ש"ח נטען, כי הוא חלק מחוב ההלוואה בסעיף 14 ותמורה לקבלת חזקה במבנה בסעיף 41. התובע תבע מהנתבע מחצית מהחוב הפסוק שנוצר בפסקי דין חלוטים אותו שילם במלואו עבור שניהם ואין מדובר עוד בהלוואה או בדמי מכר עבור מגרש.
בניגוד לטענת הנתבע, כי לפי כתב המחאת הזכויות אין לנתבע זכויות במגרש ולכן לא יתכן שידרוש ממנו תשלום חובות עליו כשטוען שכל הזכויות במבנה הן של התובע, הרי שהתובע מעולם לא טען שאין לנתבע זכויות במגרש, כעולה מהצהרה למס שבח משנת 2014, נספח 5 לתגובה. הנתבע אינו כופר בחתימתו על כתב המחאת הזכות והתובע מסכים שאין לייחס לו העברת זכויות במגרש אלא שלפיה המחה הנתבע לתובע את זכותו להפקדת הכנסות מהמבנה.
הטענה ביחס לחובות אחרים שלא שולמו על-ידי התובע, נטענה בעלמה ולא בדרך של קיזוז, ולא נטען כי הנתבע שילם את חלקו. גם הטענה הנוגעת להחזר דמי השכירות, אין מקומה בהליך זה ועל הנתבע לנקוט בהליך נפרד. שכר הטרחה שנפסק בהליך ההוצאה לפועל, עליו מחל לתובע ב"כ המוכר, כעולה מנספח 7 לתגובה, הרי שהמוכר רשאי להמשיך לפעול כנגד הנתבע, שלא שילם את החוב הפסוק.

הנתבע השיב, שהתובע לא הסביר מדוע שילם את החוב בעצמו ולא דרש את תשלום מחציתו מהנתבע לפני או אחרי התשלום ומדוע הנתבע צריך לשלם לו כספים כשלקח את כספי ההלוואה לעצמו למטרות פרטיות ולא החזיר. אין

פסק דין
הקובע שהנתבע חייב להחזיר לתובע מחצית הסכום ששילם למלווה כשהתובע החזיר את ההלוואה שקיבל לבדו מאת המלווה. לפי חוק החוזים חייב אחד רשאי לשלם את מלוא החוב, שחל עליו וגם על חייב אחר ולדרוש החזר, אך אין מניעה מהאחרון לנמק מדוע אינו חייב להחזיר מחצית הסכום ששולם בנסיבות שהחייב נושא באחריות לתשלום כל החוב. הנתבע אכן לא הכחיש את ההלוואה בתביעת המלווה וקיבל אחריות להחזר ההלוואה כלפי המלווה אך בנסיבות הבקשה אינו חייב להחזיר לתובע מה שלא קיבל, אף שכתבי הטענות הוגשו בשמו ובשם התובע נערכו על ידו או מטעמו.
בסעיף 22 לתשובה, טען הנתבע כי "כל התקשרות בין התובע והנתבע עם צדדים שלישיים נעשתה במסגרת של שותפות ביניהם, הן לגבי הבניה במישור אדומים, ההלוואה בסך 21,500$ והתקשרויות נוספות בין הצדדים לאחרים." בין היתר קיבלו הלוואה בסך 20,000$ מאדם בשם שיהא עד בהליך והנתבע החזירה בשיקים דחויים. החוב הפרטי של התובע בסך 220,000 ש"ח כמפורט במכתב מיום 4.2.2016, נספח ג' לבקשה, ודרישה לקיזוז דמי שכירות, מתבססים על מערכת יחסים של שותפות בין הצדדים כשכל חיובי שני הצדדים נרשמו בכתב יד במספר דפים והחיובים יסולקו לאחר חישוב היתרות עם סיום השותפות לאחר סיום הבניה.

בדיון שנערך בפני
ביום 18.5.17 הסכימו הצדדים כי מוותרים על חקירת המצהירים. הנתבע השיב כי בהליך בבית משפט השלום והמחוזי התובע והנתבע היו מיוצגים על ידי אותו בא כוח ובהליכים לאחר מכן היה הנתבע מיוצג בנפרד. כן הבהיר כי היתה בין הצדדים עסקה אחת רק במישור אדומים ויותר מזה לא עשו עסקאות. הנתבע טען כי אם התובע היה מפצל את הדרישה והיה טוען להחזר מחצית התשלום עבור המגרש היה מקום לשלם ואולם רוב הסכם הינו בשל ההלוואה (עמ' 7 ש' 32-36). התובע טען, שהיה על הנתבע לטעון מהו הסכום הנטען (עמ' 6 ש' 1-10, עמ' 8 ש' 2-3).

בהשלמת טיעון מטעם התובע הדגיש, כי בפסק הדין בתא (שלום-י-ם) 8593/04, טען המוכר כי כספי ההלוואה לא היו קשורים בהשלמת הבנייה ואילו הקונים, התובע והנתבע, טענו כי ההלוואה ניתנה לצורך השלמת הבניה (עמ' 7 לפסק הדין ש' 26-30). נקבע, כי גרסת הקונים, התובע והנתבע, נתקבלה בפסק הדין, כי הכסף היה מיועד לבניה במגרש, גרסה שהמוכר לא יכול לשללה (עמ' 9 ש' 25-27) וכך אכן נעשה, הקונים בנו במגרש (עמ' 10 לפסק הדין ש' 3). קביעות אלו לא שונו בפסק הדין בערעור ומשכך לטענתו, מדובר בפלוגתא פסוקה, שהנתבע אישר בכתב הגנתו בתא (שלום-י-ם) 30034-05-14, באמצעות אותו ב"כ בהליך זה, נספח ג' לתגובה, שהוגש בשנת 2015, כי הוא והתובע רכשו חלק מהמגרש בעצמם ואף בנו שלד מבנה עליו בברכת המוכר שנתן להם הלוואה לצורך הבניה. משכך מדובר בטענה שחל השתק שיפוטי להעלות טענה סותרת בהליך זה.

הנתבע השלים אף הוא את טיעונו, כי בתא (שלום-י-ם) 8593/04, התייחס בית המשפט לתצהיר עדות והראשית של התובע ואילו הנתבע בהליך זה לא העיד בהליך הקודם ועורך הדין שייצג אותם היה של התובע. בפסק הדין לא נקבע שבפועל השתמשו בסכום ההלוואה לבניה במגרש ולטענת הנתבע היא שמשה להחזר הלוואה לאסרף.

לאחר מכן הגיש הנתבע בקשה דחופה להתיר תוספת לתצהיר רשות להתגונן, וביקש לצרף מסמכים שאיתר מספר ימים לפני הגשתה, הנוגעים לטענתו, שהתובע השתמש בהלוואה מהמוכר לכיסוי חובותיו לאדם בשם אסרף. התובע צירף הסכם בוררות, נספח א' לבקשה, ממנו עולה כי אסרף נתן לתובע הלוואה בסך 54,848$ בספטמבר 1998 והיא הוחזרה בשלמותה ביום 10.12.98, לאחר שנלקחה ההלוואה מהמוכר ביום 27.11.98. עוד צורפו כנספח ב', העתקי השיקים לאסרף, מהם עולה כי שולמו מהחשבון המשותף של הצדדים.
נטען, כי הצדדים הסכימו כי התובע ינהל את החשבון המשותף ולאחר השלמת הבניה ומכירת המגרש והבניה יעשו חשבון סופי של כל ההוצאות והחשבונות ביניהם.

בתגובת התובע לבקשה, טען כי אף שאין לקבל את גרסת הנתבע, אינו מתנגד שתצהירו הנוסף ונספחיו יצורפו לבקשת הרשות להתגונן. התובע חזר על טענותיו בכתבי הטענות שהגיש בנוגע לסתירות בגרסת הנתבע ביחס למתן ההלוואה וכי הנתבע מושתק ומנוע מלהעלות את הטענה שלא קיבל הלוואה ו/או שלא שמשה להקמת המבנה בשל השתק פלוגתא והשתק שיפוטי. בנוסף הפנה לכך שעל כל המחאה לאסרף חתמו התובע וגם הנתבע. כן צירף כנספח א לתגובה, תצהיר של מר אסרף בבוררות, בו הצהיר שישב עם התובע ושותפו הנתבע שאמרו לו שההלוואה תוחזר בסמוך.

בשלב דיוני זה אין לבדוק כיצד יעלה בידי המבקש להוכיח את טענותיו (ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2) 333). בית המשפט אף אינו בוחן את מהימנות העדויות שיביא הנתבע ולא את סיכויי הגנתו (ע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 479). בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לו כל סיכוי להצליח בהגנתו, קרי אין מדובר אלא בסיפורי מעשיות, הגנת בדים (ע"א 624/02 אלפי נ' בנק לאומי, פד"י נט(3) 41).

יש לקבל את טענת התובע, כי טענתו הכבושה של הנתבע, שכל החוב הפסוק מקורו בהסכם ההלוואה נסתרת מפסקי הדין ומגרסתו בתצהיר התומך בבקשה. הנתבע טען בעניין זה בדיון, כי אם התובע היה מפצל את הדרישה והיה טוען להחזר מחצית התשלום עבור המגרש היה מקום לשלם ואולם רוב הסכום הינו בשל ההלוואה. יש לקבל את טענת התובע, כי היה על הנתבע לטעון מהו הסכום הנטען ולא להותירו בעלמא. בדיון שנערך ביום 4.7.17, הבהיר התובע כי שני הצדדים צריכים להירשם במשותף כבעלי זכויות ושניהם טרם נרשמו ושניהם לא חלקו על כך שהסכומים שנקבעו בפסקי הדין שולמו רק על ידי התובע. הנתבע השיב כי אינו יודע כמה שילם על חשבון המגרש ולמרות שטען כי שילם על המגרש ויש לו קבלות לא הציג כל תשתית ראייתית לכך.
עוד טען הנתבע, כי בשנים 2014-15 הציע לו התובע כי יוותר על טענותיו אם יסכים להעביר אליו את מחצית המגרש אך הוא סירב מכיון שטען שבמשך כשני עשורים הצדדים עבדו יחד בפרויקטים ובעסקאות והצטבר חוב ממשי לטובת הנתבע ולטענתו, לתובע מחצית חובות אחרים בהם שותף ולא שילם. גם לכך לא צירף כל אסמכתא ויש לקבל את טענת התובע כי על הנתבע לנקוט בעניין זה בהליכים נפרדים.
ביחס למתן ההלוואה מושתק ומנוע הנתבע מלהעלות את הטענה שלא קיבל יחד עם התובע הלוואה ו/או שלא שמשה להקמת המבנה בשל השתק פלוגתא והשתק שיפוטי. עם זאת, לטענת הנתבע הוא אינו צריך לשלם לתובע כספים שלקח את כספי ההלוואה לעצמו למטרות פרטיות ולא החזיר. התובע טען, כי תבע מהנתבע מחצית מהחוב הפסוק שנוצר בשני פסקי דין חלוטים אותו שילם במלואו עבור שניהם ואין מדובר עוד בהלוואה או בדמי מכר עבור מגרש. ואולם, יש לקבל את טענת הנתבע, כי פסקי הדין לא קבעו דבר ביחסי השותפות בין הצדדים ולא נקבע דבר בנוגע להחזר ההלוואה. בנוסף, טען הנתבע, כי התובע לא דרש את תשלום מחצית החובות ממנו לפני או אחרי התשלום. עם זאת, אף לטענתו, הצדדים הסכימו כי התובע ינהל את החשבון המשותף ולאחר השלמת הבניה ומכירת המגרש והבניה יעשו חשבון סופי של ההוצאות והחשבונות ביניהם.
לכך מצטרפת טענת התובע, בנוגע ליחסים הכספיים המורכבים בין הצדדים, כי נשא בעול התשלומים המשותף מעבר לנעתר בתובענה ולכן הנתבע המחה לו ביום 24.6.2001 את הזכויות להפקת הכנסה או רווח מהמבנה שעל המגרש ונותר רוכש הזכויות במחצית המגרש.

תהיות וספקות לכאורה בגרסת הנתבע, כפי שהעלה התובע, אינן יכולות למנוע מממנו את יומו בבית המשפט טרם בירור התובענה. למרות זאת, טענות הנתבע עשויות להקנות לו הגנה לכאורה מפני התביעה, ולו בדוחק, מכיון שאין פוסלים בשלב זה טענה מטעמים שבהוכחה.

משנתתי דעתי למכלול הסוגיות הצריכות לעניין אני סבורה כי נקודת האיזון מחייבת את חיובו של הנתבע בהפקדת ערובה על מחצית מסכום התובענה. משכך אני מורה כי תינתן לו רשות להתגונן בכפוף להפקדת סך של 241,000 ש"ח בקופת בית המשפט, עד ליום 27.9.17.

מהדיון בבקשה עלה כי הגנת הנתבע רחוקה לכאורה מלהיות פשוטה וספק אם קיימת תועלת רבה לשני הצדדים בבירור ההליך המשפטי עד תום, על כל הכרוך בכך. בנסיבות אלו טוב יעשו הצדדים אם יבחנו חלופות למיצוי ההליך.

ככל שיופקד הסכום האמור במועד, התצהיר התומך בבקשה והתצהיר הנוסף ישמשו כתב הגנה ובשים לב לסכום התובענה, היא תועבר לקביעת ישיבת מהו"ת על ידי העוזרת המשפטית עו"ד נורית לוי, הממונה לענייני מהו"ת.


לעיון ביום 3.10.17.
המזכירות תשלח את ההחלטה אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ט אב תשע"ז, 21 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 5096-11/16 אברהם צחי נ' אברהם ניב (פורסם ב-ֽ 21/08/2017)