פסקי דין על כפאח כנאני |

60963-01/15 א     23/08/2017




א 60963-01/15 כפאח כנאני נ' מדינת ישראל- אגף המכס והמע"מ נצרת








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 60963-01-15 כנאני נ' מדינת ישראל


תיק חיצוני:


בפני
כב' סגנית הנשיא, השופטת אילת דגן


התובע
כפאח כנאני

ע"י ב"כ עו"ד מאג'די חטיב

-נגד-

הנתבעת
מדינת ישראל- אגף המכס והמע"מ נצרת

ע"י פרקליטות מחוז חיפה



פסק דין



לפני בקשה ל

פסק דין
הצהרתי שיצהיר כי התובע אינו חייב לנתבעת (אגף המכס והמע"מ) דבר וכי צו עיקול שהוטל ביום 27/1/14 על חשבון הבנק שלו הוטל שלא כדין והוא בטל (
void
). לחלופין עותר התובע להורות על ביטול העיקול מחמת התיישנות או שיהוי בלתי סביר.


לטענת התובע, ביום 05/07/95 הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות על חוק המע"מ. כתב האישום בוטל ביחס אליו לאחר ההקראה מאחר והוברר שלא היה לו שום נגיעה לניהול העסק, כפי שהמדינה הכירה בכך, ואחיו היה הבעלים המנהל של העסק אותו בחר לרשום על שם התובע.

לתדהמת התובע, למרות האמור לעיל, ביום 27/01/14 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק של התובע ע"ס 249,000 ₪ ללא זכות וללא הודעות ואזהרות קודמות. פניות התובע לביטול העיקול נותרו ללא מענה וצו העיקול נותר על כנו.

התובע טוען כי הואיל ולא היה בעלים ומנהל בעסק, והנתבעת יודעת זאת, יש לבטל כל דרישת חוב נגדו. לטענתו החובות הנטענים לא ניתנים לגבייה אף מחמת התיישנות ולמצער שיהוי שבאי נקיטת פעולה ע"י המדינה במשך 20 שנים ויצירת מצג של ויתור על החוב (המוכחש).

לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות נוכח השיהוי בהגשתה והעדר ניקיון כפיים של התובע.

לטענתה, התובע הינו סרבן מס שלא משלם את חובות המס עשרות שנים ומופעלים נגדו הליכי גבייה מזה 20 שנה ברציפות.
4.
לטענתה, בשנת 1995 הוצאה לתובע שומה ע"י רשות מע"מ בחיפה, בה חויב בסך 61,852 ₪ בגין חשבוניות פיקטיביות שהוציא. התובע הגיש השגה בגין שומה זו, ובתאריך 29/5/95 ניתנה החלטה הדוחה את השגתו והשומה הפכה חלוטה.
בשנת 1996 הוצאה לתובע שומה ע"י רשות מע"מ בנצרת, בו חויב בסך 14,292 ₪ בגין אי דיווח על חשבוניות מס שהוציא. בגין שומה זו לא הוגשה השגה ע"י התובע והיא הפכה חלוטה.
בשנת 1998 הוצאה לתובע שומת מס בגין אי הגשת דו"ח תקופתי, על סך 31,897 ₪ בהתאם לסעיף 76 (א) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו 1975-. התובע לא הגיש דוחות תקופתיים לתקופה ואף לא השיג על קביעת המס ועל כן, היא הפכה חלוטה.
בשל כל אלו, חובו עומד על סך 244,000 ₪.

יתרה מכך, הנתבעת טוענת כי ביום 14/1/99 הורשע התובע בגין עבירות מס בבסיס השומה השנייה, ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור את העבירה בפרק זמן של 36 חודשים, וכן קנס בסך 40,000 ₪. מעבר לחובות לעיל, לתובע קיים חוב אף למס הכנסה בסך 630,000 ₪.


לטענת הנתבעת, בכתב התביעה מתייחס התובע לשומה הראשונה שהוצאה לתובע, הרשום במע"מ כ"עוסק'' כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מע"מ תשל"ו- 1975, ואשר בגינה הוגש נגדו ונגד אחיו כתב אישום.

אף אם אחיו של התובע הודה בפני
בית המשפט ולקח אחריות על מעשיו במישור הפלילי, אין בעובדה זו כדי לפטור את התובע, העוסק הרשום החייב במס, מתשלום המס בשומה האזרחית ומשלא פרע את חובו על פי דין, הנתבעת רשאית להפעיל נגדו הליכי אכיפה לגביית החוב.
החוב בגינו הוטל העיקול על חשבון הבנק של התובע, אינו מורכב רק מהשומה הראשונה, אלא גם מהשומה השנייה ומקביעת המס שהוצאו לתובע, אלא, שהתובע בחר לא להזכיר חובות אלו בכתב התביעה.

התובע תמך את תביעתו בתצהיר לפיו מאז הפרשה של הגשת כתב אישום נגדו ב1995 וביטולו בשנת 1998 הוא עובד כשכיר, ומעולם לא ניהל עסק עצמאי. רשות המיסים, לאחר בדיקה, היא שכתבה בכתב האישום כי אחיו "
נאשם מספר 2 היה בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב האישום הבעלים בפועל, ומנהל העסק הרשום על שם אחיו הנאשם מס' 1
". מדברי הנתבעת עצמה עולה, כי הוא לא ניהל את העסק ולא היה לו -שום נגיעה ללקוחות או לכספים של העסק ולא ביצע שום עסקה החייבת במס ובכלל. מעולם לא נדרש להוציא ולא הוציא קבלה/ חשבונית על שום עסקה, ולהגיש שומות למע"מ משום שהלכה למעשה, לא ניהל שום עסק בפועל.


מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר חיים ביטון סגן ממונה מע"מ בנצרת החוזר על פרטי ההגנה. תצהירו מבוסס כולו על פלטי המחשב ולא על ידיעה או טיפול בעצמו בפרשה משנת 1995 וההתנהלות שאחריה.


התובע ביקש לקבל גילוי מסמכים ועיון באותם מסמכים לגביהם טוענת הנתבעת בהגנתה ביחס לעצם החובות וביחס לטענה כי ננקטו הליכי גבייה במהלך השנים (לרבות השגות, החלטות בית משפט אליהן מפנה הנתבעת המוכחשות ע"י התובע וכו'). הללו לא סופקו לתובע ולשאלת בית המשפט בישיבת ק"מ מיום 26/10/2015 השיב ב"כ הנתבעת כי אין להם את המסמכים (עמ' 1 לפרו' ש' 25-2).


ביום 9/7/17, אחרי שהתיק כבר נקבע להוכחות, הודיעו הצדדים כי הם מבקשים לקבל

פסק דין
על סמך החומר שבתיק וסיכומי הצדדים תוך ויתור על קיום הוכחות וחקירות עדים. הסכמתם הדיונית קיבלה תוקף של החלטה.


דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וסיכומיהם, דין התביעה להתקבל.


טועה הנתבעת משטוענת בסיכומיה כי נטל ההוכחה על התובע להוכיח את היעדר חובו. התובע הכחיש כל חוב למע"מ ועומד חסר אונים נוכח טענה לפיה הוא חייב מבלי שהוצגה כל ראיה. הנתבעת היא הנושאת בנטל הוכחת החובות נשוא העיקולים לאחר שהתובע טען שלא היה ולא נברא והיא לא עמדה בנטל זה.


אין חולק כי ביום 5/7/95 (לפני 22 שנים) הוגש נגד התובע יחד עם אחיו כתב אישום בגין עבירות אי דווח לפי חוק המע"מ תשל"ו-1975 בת.פ 2809/95 בבית משפט השלום בעכו.


בתיק שבפני
י לא התקיימו הוכחות ולא ניתן לדעת בוודאות מה הסיבה שבגינה חזרה בה הנתבעת מכתב האישום שם ברם נוכח טענת הנתבעת עצמה בכתב האישום לפיה אחיו של התובע ניהל את העסק על שם התובע וכנראה מתוך הבנתה כי לתובע לא היה יד ורגל באותו עסק, ביקשה לבטל את האישום נגדו שאם לא כך הדבר מדוע ביקשה לבטל?

טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה בשל השיהוי של התובע בהגשת התביעה היא אינה יכולה לבדוק כיום מדוע חזרה בה המדינה מהאישום נגד התובע ב1995 היא מיתממת (ובמידה מסוימת גם מקוממת נוכח השיהוי שהיא יצרה ולא התובע, כפי שיפורט להלן).
המדינה יודעת או צריכה לדעת היטב מדוע חזרה בה.
נספח ד' לתצהיר מטעמה מכיל פלט של עובד הנתבעת בשם חדאד פואד מיום
11/1/95 ובו נכתב שלפי תיק המעקב אחיו של העוסק עובד תחת השם שלו.
נראה, אפוא, כי ביטול האישום נגד התובע נעשה לאחר שהנתבעת בדקה עצמה והוברר לה כי לתובע לא היתה כל נגיעה לעסק, ניהולו, הנפקת חשבוניות וכיו"ב. כך, בפועל, בוטל האישום נגדו לאחר ההקראה בהתאם לסע' 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב-1982.
אחיו של התובע הורשע בכל האישומים ע"פ הודאתו, נגזר עליו קנס בסך 100,000 ₪ ומאסר למשך 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות.

אכן הדין הפלילי והדין האזרחי שונים בין השאר בנטלי ההוכחה ברם מדינת ישראל היא אחת. מי שהכירה בכך שהתובע לא ניהל את העסק ומיצתה את הדין עם מי שניהל בפועל, צריכה להסביר מדוע היא נאחזת בזכותה לגביית המע"מ מהתובע שלא היה חלק מהעסק. בענין זה לא קיבלתי הסבר מניח את הדעת.

התובע טוען כאמור כי מאז פרשת כתב האישום לא שמע התובע דבר מהנתבעת. היא לא פנתה אליו עד שהטילה עיקול (ללא הודעה והתראה מוקדמת) על חשבון הבנק שלו ב-27/1/14. לאחר הטלת העיקול פנה התובע באמצעות בא כוחו לנתבעת בכתב שלוש פעמים אך לא זכה לכל התייחסות.

טענת הנתבעת לפיה לתובע חובות נוספים במע"מ וביום 14/1/99 הורשע בעבירות מס ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 40,000 ₪ לא הוכחו בכל דרך ונשארו בגדר טענות בעלמא. בכל הכבוד, פלט מאגר אינו מספיק לצורך הוכחת הטענה של הנתבעת. גם הטענה לפיה אין היא יכולה לשמור חומר משנת 1999 אינה יכולה להתקבל מפי מי שישנה על זכויותיה 20 שנים. כיצד יוכל התובע להתגונן נוכח רשומות שאין בצידן כל פירוט ביחס לאישום הנטען, הכרעת הדין וגזר הדין עליהם לא יודע? בפלט שהוגש (נספח ב' לתצהיר הנתבעת) נכתב שקיים גזר דין ועונש מאסר וקנס. אין שום אזכור באותו פלט באיזה מס' הליך מדובר, באיזה אישום מדובר ולא ניתן ללמוד ממנו על מה ההרשעה ובאיזה אופן הוא רלבנטי לתיק?


התובע טוען כי לא היו דברים מעולם. הנתבעת שעליה הנטל נוכח ההכחשה הטוטלית, לא הוכיחה בכל ראיה את טענתה זו. אפילו גיליון רישום מידע פלילי (הרשעות קודמות ותיקי מב"ד) לא הוגש על ידה ומה פשוט יותר מלהמציא את הגיליון המכיל את כל המידע. כך גם, הנתבעת אף לא הציגה אישור ממשרד הרישוי בדבר עיקול רכב שטוענת שעוקל על ידה, גם הוא מסמך שבשליטתה של המדינה. ודוק: מדובר במדינת ישראל שהמידע בשליטתה והימנעותה מהבאת ראיה נגישה זו (שלגביה לא ניתן לטעון כי בוערה) פועלת לרעתה.


טענה נוספת של הנתבעת היא כי בעקבות הליכים שנקטה הנתבעת נגד התובע, פנתה רעייתו של התובע בתביעה ל

פסק דין
הצהרתי שיצהיר כי המטלטלים שבדירתה הם שלה ולא של התובע. לטענת הנתבעת תביעה זו של רעיית התובע נדחתה, אלא שטענה זו לא הוכחה והתובע עומד על טענתו לפיה מעולם לא נתקיים הליך כזה. בפלט שהוגש בעניין זה (נספח ד' לתצהיר הנתבעת) נרשם כי הוגשה בקשה לבית משפט שלום למתן

פסק דין
הצהרתי והבקשה נדחתה. ממלל זה שבפלט זה לא ניתן ללמוד בגין מה הוגשה הבקשה, ומה הקשר שלה לחובות למע"מ אם בכלל.


הנתבעת לא יכולה להסתמך על ביעור המסמכים כעילה להימנעות מהבאת ראיות שכן היא זו שישנה על זכויותיה וגרמה לתובע נזק ראייתי בחוסר יכולת להתגונן מפני העיקול שניחת עליו ללא התראה.


התובע טוען כי מעולם לא קיבל הודעה על חובו ו/או על אזהרה לפני עיקול. הנתבעת לא הוכיחה כי יידעה אותו בהתאם לדין בדבר חובו ובדבר הליכי גבייה כלשהם שננקטים נגדו.


עיון בפלטי המחשב (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) מעלים מלל תמציתי סתמי שלא ניתן להבין ממנו אלא כי לכאורה בוצעו פעולות או ניסיונות גבייה בין 1995 ועד 1997. מאז ועד 2014 (17 שנים) לא ניתן לראות פעולות שהנתבעת מתיימרת לטעון שבוצעו חוץ מכמה שורות המתייחסות לשנים 2010, 2012 ו2013 שם נכתב הכנה להוצל"פ ( לא ברור מה זה ובסוף השורה נכתב ביטול ביחס לכולם).

מדובר אפוא בפלטי מחשב, אשר בהעדר הסבר מפורט לא ניתן לייחס להם ערך ראייתי לתמיכה בטענות הנתבעת.

גם אילו הייתי סבורה כי הנתבעת נקטה בהליכי גבייה מנהלית הרי שאין הוכחה כי הודעות בדבר נקיטת הליכים נמסרו לתובע במהלך השנים.


לנתבעת ניתנה הזדמנות לתמוך את טענותיה במסמכים אך גם לאחר שניתן צו על ידי להמצאת כל המסמכים הנוגעים לחובות התובע הודיעה הנתבעת כי המסמכים שנתבקשו בוערו אך ביחס למשלוח הודעות התראה ועיקולים תערך בדיקה והנתבעת תעדכן את בית המשפט. עד היום לא הומצא דבר ע"י הנתבעת. הנתבעת רק הודיעה כי מכתבי התראה ועיקולים נעשים אוטומטית ולכן אין בידי הנתבעת העתקים.


אין בידי לקבל את הטענה.


כידוע הליכי גבייה מנהלית כפופים להתיישנות
וראו רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עלית (ניתן ב-20.6.10
),
עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ
, וראו עת"מ (חיפה) 48951-09-16 שלומציון אהרון נ' עיריית קרית אתא (ניתן ביום 23/7/17)מפי כב' הש' קיסרי:
"
בעניין סלומון הובעה גם הדעה שבנוסף לטענת ההתיישנות, ניתן להעלות כלפי הרשות גם טענת שיהוי בנקיטת הליכי הגבייה (פסקה 24 לחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברק-ארז). דעה זו קיבלה תמיכה בעע"מ 8329/14
עיריית קריית אתא נ' קורן ("עניין קורן"), שבו נאמר, בין השאר, כי:
"...יש לבחון אם עשתה הרשות מאמצי גביה במהלך השנים, או שמא הזניחה את החוב ונמנעה כליל מניסיונות אכיפה. כן יש ליתן משקל לשאלת חלוף זמן – קרי, מהו "ותק" החוב שתשלומו מתבקש. ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כך תיטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות; ולהפך. למול זאת תיבחן התנהלות הפרט. גם בהינתן ההנחה בדבר החובה הפחותה המוטלת עליו, אני סבור כי התנהגות חסרת תום לב מצדו, המבטאת בבירור ניסיונות לחמוק מתשלום תשלומי החובה – תשקול נגדו" (פסקה 27 לפסק הדין)
.

ולמטה מזה:

"מדבריו של בית המשפט העליון בעניין קורן עולה בבירור המסקנה, שאם העירייה שקטה על שמריה ולא נקטה פעולות הנדרשות באופן סביר על מנת לגבות את סכומי החוב שנפסקו, יכול העותר להעלות כנגדה טענת שיהוי שתוכל לחסום את המשך נקיטת ההליכים בנוגע לחובות אלה".

כך גם בענייננו, פלטי המחשב סתמיים והמסקנה היחידה שבכלל ניתן להסיק מהם (כשלעצמם ובהיעדר ראיות עצמאיות תומכות) היא כי הנתבעת שקטה על שמריה ולא פעלה באופן סביר לגביית חובה הנטען באופן שהתובע טוען בצדק לשיהוי.


הנתבעת טוענת שפעולות גבייה נעשו ברצף בכל התקופה שמ1995 ועד 2014 וככאלה הם מפסיקות את מירוץ ההתיישנות.
אכן בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סולומון בע"מ נקבע כי תקופת שבע השנים להתיישנות הגבייה המנהלית "מתאפסת" אם נקטה הרשות כל הליך גבייה שהובא לידיעת החייב (סעיף 21 לפסק הדין) אלא שבענייננו אין בדל ראיה כי הובא לידיעת התובע במהלך השנים כל הליך גבייה בענין חוב למע"מ. אפילו אשורי משלוח בדואר רשום אין, שלא לדבר על אישורי מסירה.

ובכלל ראו עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט (4.1.11) שם הבחין בית המשפט בין פעולות גבייה ממשיות לבין משלוח הודעות חיוב והתראות שאין בהן כשלעצמן להפסיק את מרוץ ההתיישנות.

סוף דבר לנתבעת טענות לקיומו של חוב בסך 249,007 ₪ והליכים שננקטו במהלך השנים. אף אחד מהם לא הוכח. התובע הצהיר באופן שלא שנוי במחלוקת כי הוא שכיר מאז 1995 ומעולם לא היה בעל/מנהל של עסק עצמאי.

משלל הטענות על חובות כאלה ואחרים, טענות שנטענו בעלמא, (חלקם בכלל לא חובות נטענים למע"מ), עד כתיבת פסק הדין לא הוכח בפני
י כדבעי מכוח מה הוטל העיקול, מתי נוצר החוב, כיצד הגיעה הנתבעת לסכום שעיקלה, ומתי הודע עליו לתובע.
במיוחד צורם הדבר שעה שהנתבעת היא מדינת ישראל שיש לה נגישות לראיות (פסקי דין שניתנו, גיליון רישום פלילי, אישור ממשרד הרישוי וכד') ולא צירפה דבר מאלה.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומצהירה כדלקמן:

ככל שהיה קיים חוב למע"מ אין הנתבעת זכאית לגבותו מחמת התיישנות או למצער שיהוי בלתי סביר. העיקול שהוטל ע"י הנתבעת ביום 27/1/14 על חשבון הבנק של התובע בבנק ערבי ישראלי כאמור בהודעה מיום 28/1/14 (נספח ב' לכתב התביעה), הוטל שלא כדין ואני מורה על ביטולו והסרתו.


הנתבעת תשפה את התובע בהוצאותיו (אגרה- לפי קבלות שתומצאנה) ובנוסף תשא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום,
א' אלול תשע"ז, 23 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 60963-01/15 כפאח כנאני נ' מדינת ישראל- אגף המכס והמע"מ נצרת (פורסם ב-ֽ 23/08/2017)