פסקי דין על כלל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על דב בוכהיים | פסקי דין על הפניקס חברה לביטוח |

31807-02/16 א     29/08/2017




א 31807-02/16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דב בוכהיים, הפניקס חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 31807-02-16 כלל חברה לביטוח בע"מ
נ' בוכהיים ואח'




בפני

כבוד השופט
אמיר ויצנבליט

התובעת
כלל חברה לביטוח בע"מ


נגד

הנתבעים
1.דב בוכהיים

2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ



מטעם התובעת:

עו"ד אברהם יוסף
, עו"ד מאור יחיאל
מטעם הנתבע 1:
עו"ד אמיר עזר
מטעם הנתבעת 2:
עו"ד משה רבי
, עו"ד אריק הלפר


פסק דין


1.
לפניי תביעה על סך 188,982 ש"ח שעילתה נזק רכוש שנגרם לרכב בעקבות תאונת דרכים. תאונת הדרכים אירעה בין רכב שבוטח על-ידי התובעת לבין רכב שבו נהג הנתבע 1 ושבוטח על-ידי הנתבעת 2. בתביעה מתעוררות שתי סוגיות. הסוגיה הראשונה היא באשר לאחריות לתאונה. לעניין זה אין מחלוקת כי הנתבע 1

נושא באשם לקרות התאונה, והשאלה היא האם יש לייחס אשם תורם לנהג מצד התובעת. הסוגיה השניה והמורכבת יותר היא האם קיים לנתבע 1 כיסוי ביטוחי מטעם הנתבעת 2. זאת, לאור העובדה שבעת התאונה לא החזיק הנתבע 1 רישיון נהיגה בתוקף במשך למעלה משנים-עשר חודשים, כפי שמורה הפוליסה.

חלק ראשון: האחריות לתאונה

2.
כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1, מר דב בוכהיים
, נושא באחריות לנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה (עמ' 4 שורות 5-4, עמ' 8 שורות 13-12 לפרוטוקול). המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בסוגיית האשם התורם. בסוגיית האחריות לתאונה העידו מטעם התובעת הנהג ברכב שבוטח על-ידיה (להלן – נהג התובעת ורכב התובעת), וכן נוסע נוסף ברכב התובעת. מטעם הנתבעים העיד בנושא זה הנתבע 1.

3.
תאונת הדרכים התרחשה בכביש החוף בערב ראש השנה, יום 13.9.2015. רכב התובעת הוא רכב פרטי מסוג מרצדס. הנתבע 1 נהג במשאית. שני הרכבים נסעו בכביש צפונה לכיוון חיפה. בכביש שני נתיבים בכיוון הנסיעה שבו התרחשה התאונה. הנתבע 1 נסע במשאיתו בנתיב הימני מבין השניים, ונהג התובעת נסע בנתיב השמאלי. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 בלם עקב בלימת רכב שנסע לפני המשאית, ובתוך כך סטה לנתיב השמאלי. הנתבע 1 הודה שלא שמר מרחק מהרכב שלפניו (עמ' 8 שורה 13 לפרוטוקול). אלא שכאן מתפצלות גרסאות הצדדים. גרסתו של נהג התובעת וכן של הנוסע שישב לצידו היא כי המשאית סטתה שמאלה ופגעה תחילה בחלק הימני-אחורי של רכב התובעת, והמשיכה "לגלח" את רכב התובעת עד לחלקו הימני-קדמי. נהג התובעת והנוסע הנוסף העידו שהבחינו במשאית מגיחה מאחור ומצד ימין. עקב פגיעת המשאית הוטח רכב התובעת בגדר הפרדה שהייתה משמאל. דומה שאין צורך להרחיב מילים על כך שבאימוץ גרסה זו, אין מקום לייחס אשם תורם לנהג התובעת.

4.
גרסת הנתבע 1 שונה. לגרסתו, כשהרכב שנסע לפניו בלם, הוא בלם את משאיתו ועצר כשהוא פוגע קלות ברכב שלפניו. לדבריו, לאחר עצירת המשאית חלקה הקדמי אומנם בלט לנתיב השמאלי. אולם, לגרסת הנתבע 1 בעת שהמשאית הייתה במצב של עצירה התנגש בה רכב התובעת, כשההתנגשות הייתה בכיוון ההפוך: למן החלק הימני-קדמי של רכב התובעת ועד לחלק הימני-אחורי שלו. בנסיבות אלו סבורים הנתבעים כי לנהג התובעת אשם תורם להתרחשות התאונה, שכן הוא יכול היה לבלום או לסטות עם רכבו וכך להימנע מהפגיעה במשאית.

5.
לאחר ששקלתי בדבר, דעתי היא שלא הונחה בפני
י תשתית לקבוע שלנהג התובעת אשם תורם להתרחשות התאונה, וזאת אף אם נאמץ את גרסת הנתבע 1. גם תחת ההנחה שמקבלים את גרסת הנתבע 1, אין בידי לקבוע כי נהג התובעת יכול היה לבלום את רכבו או לסטות לכיוון כלשהו וכך למנוע את התאונה. מדובר בכביש מהיר, ונהג התובעת העיד כי למיטב זכרונו נסע במהירות של 90 או 100 קמ"ש (עמ' 6 שורות 3-2 לפרוטוקול). הנתבע 1 העיד כי למן הרגע שבו עצר וסטה לנתיב השמאלי ועד קרות התאונה חלפו כ-4-3 שניות (עמ' 8 שורות 23-20 לפרוטוקול), ולאחר מכן הוסיף כי התאונה כולה התרחשה כמאורע אחד (שם, שורות 25-24). בנסיבות אלו, אף בהנחה שמאמצים את גרסת הנתבע 1 לאופן שבו התרחשה התאונה, לא הוצגה בפני
י תשתית שעל בסיסה ניתן לקבוע שבפרק זמן קצר זה יכול היה נהג התובעת להימנע מהתנגשות הרכבים. זאת ועוד, לא מצאתי פגם בכך שנהג התובעת נסע בנתיב השמאלי. על-פי העדויות שנשמעו, באותה עת (ערב ראש השנה, כאמור) נסעו בכביש הרבה רכבים באופן שאינו מקים פסול בדבר (עמ' 6 שורה 36 עד עמ' 7 שורה 5, ועמ' 8 שורה 5 לפרוטוקול; וראו תקנה 47(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה)).

6.
למעלה מן הנדרש אציין כי לא מצאתי שיש במסמך בכתב יד שעליו חתם הנתבע 1 סמוך לאחר קרות התאונה ושבו רשם כי הוא אשם בהתרחשותה, כדי להוות תימוכין לכאן או לכאן (מוצג מ/2). במסמך זה נרשם על-ידי הנתבע 1 שהוא אשם בתאונה, אולם לאו דווקא עולה מכך הודאה שלו בהעדר אשם תורם מצד נהג התובעת. אולם גם תחת הנחה זו, כאמור לא הוכח אשם תורם מצד נהג התובעת.

בנוסף, אשר לתמונות הנזק שנגרם לרכב התובעת, יש להודות שקיים טעם בטענת התובעת שלפיה כיוון תלישת הכנף הימנית-קדמית של הרכב תומך בפגיעה מאחור לפנים באופן המחזק את גרסת נהג התובעת. עם זאת, אינני רואה צורך לקבוע בכך מסמרות נוכח התוצאה שאליה הגעתי שלפיה ממילא לא הוצבה בפני
י תשתית לקבוע קיומו של אשם תורם מצידו.

7.
המסקנה מן האמור לעיל היא שיש לייחס לנתבע 1 את מלוא האחריות לקרות התאונה.

חלק שני: הכיסוי הביטוחי

א.
העובדות וטענות הצדדים

8.
המשאית בוטחה על-ידי הנתבעת 2, הפניקס חברה לביטוח בע"מ
(להלן – הפניקס). הפוליסה היא על שם אחד מר יורם כהן. בפוליסת הביטוח של המשאית נרשם כי על הנהג ברכב להיות "בעל רשיון בר תוקף בישראל כולל רשיון נהיגה זר ..., או שהנוהג ברכב היה

בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב
ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק,

פסק דין
, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת" [ההדגשה הוספה, א.ו.].


יצוין, כי פוליסה זו אינה פוליסה תקנית לפי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 (להלן – הפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש). בפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש, שחלה על רכבים פרטיים, התקופה שבה על הנהג להחזיק ברישיון בר-תוקף בתאריך כלשהו לפני מועד התאונה עומדת על 24 חודשים ולא על 12 חודשים (סעיף 16 לתוספת לתקנות האמורות). כן יצוין לשלמות התמונה, כי גם בפוליסה התקנית בביטוח רכב חובה קיימת הוראה דומה, והתקופה להחזקת רישיון נהיגה בר-תוקף במועד כלשהו לפני הנהיגה הרכב עומדת על 24 חודשים (סעיף 8(ב)(1) לתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), תש"ע-2010) (להלן – הפוליסה התקנית בביטוח רכב חובה).

9.
לבית המשפט הוגשה תעודת עובד ציבור מרשות הרישוי לגבי רישיון הנהיגה של הנתבע 1. על-פי האמור בתעודה זו לנתבע 1 היה רישיון נהיגה זמני מיום 5.10.2008 ועד יום 5.4.2009. ביום 14.7.2010 חודש רישיון הנהיגה של הנתבע 1, והיה בתוקף עד יום 27.6.2014. יצוין כי ביום 27.6.2014 חל יום הולדתו של הנתבע 1. כאמור, תאונת הדרכים אירעה ביום 13.9.2015. כלומר, בעת התאונה רישיון הנהיגה של הנתבע 1 כבר לא היה בתוקף בין 14 ל-15 חודשים. היינו, מדובר בחריגה של בין חודשיים לשלושה חודשים מהמגבלה בת שנים-עשר החודשים הקבועה בפוליסה.

עוד נכתב בתעודת עובד הציבור כי ביום 11.1.2016 (כלומר, לאחר התאונה) נעשה תשלום לחידוש הרישיון עד יום 27.6.2019. בנוסף, בתעודת עובד הציבור כלול רישום כדלקמן: "979 – ביטול רשיון נהיגה – חוק ההוצאה לפועל", וכן "971 – תנאי לרשיון קבוע – תשלום קנסות".

10.
במשפט העיד הנתבע 1 כי לא היה מודע לכך שתוקף רישיון הנהיגה שלו פג. הנתבע 1 הוסיף כי מיד לאחר קרות התאונה רישיונו נבדק על-ידי שוטר שהגיע אל המקום, ולא נאמר לו באותו מעמד דבר בנושא. לדברי הנתבע 1, כמה ימים לאחר מכן הגיע אל תחנת המשטרה כדי ליתן פרטים נוספים לגבי התאונה, ורק אז נמסר לו שרישיונו אינו בתוקף. הנתבע 1 העיד כי לשם חידוש הרישיון היה עליו לפרוע חוב עבר בגין קנס כלשהו בסך 30 ש"ח, ורישיונו חודש ללא שהיה עליו לעמוד בבחינה כלשהי. כן יצוין שבכתב הגנתו טען הנתבע 1 כי התנהלו נגדו הליכי הוצאה לפועל, וכי בשל אלו רישיונו לא חודש. הנתבע 1 הוסיף שהתנהלו בעניינו גם הליכי פשיטת רגל, וכי סבר שבשל אלו בוטלה כל מגבלה שהוטלה על רישיונו בעקבות הליכי ההוצאה לפועל. עם זאת, לא הובאה כל ראיה לאותם הליכי הוצאה לפועל או פשיטת רגל שהתקיימו בעניינו של הנתבע 1, ואף לא בקשר לאותה יתרת קנס נטענת בסך 30 ש"ח.

מטעם הפניקס העידה בנושא הכיסוי הביטוחי גב' אתי בכר, מנהלת המחלקה לתביעות רכב. גב' בכר העידה כי הכיסוי הביטוחי נשלל נוכח אי-העמידה בהוראות הפוליסה. בחקירתה הנגדית נשאלה גב' בכר הכיצד זה פיצתה הפניקס את המבוטח על נזקי המשאית עצמה שנגרמו בתאונת הדרכים, וגב' בכר השיבה כי פיצוי זה ניתן בטעות שנבעה מכך שבנושא נזקי המשאית טיפל צוות אחר בחברה. גב' בכר הוסיפה כי יתכן שהפניקס תשקול לדרוש מהמבוטח השבה של הסכומים ששולמו בטעות.

11.
בעלי הדין הגישו סיכומים בכתב בנושא הכיסוי הביטוחי. לטענת הפניקס בסיכומיה, אין לחייבה כלפי התובעת. זאת, שכן הנתבע 1 לא החזיק ברישיון נהיגה בתוקף בתאריך כלשהו בשנים-עשר החודשים שקדמו לתאונה. לטענת הפניקס, בכך לא עמד הנתבע 1 בתנאי הפוליסה. הפניקס מפנה לתקנה 172א לתקנות התעבורה, שלפיה לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה בתוקף לתקופה העולה על שנה, אלא אם עמד בעל הרישיון בבדיקות ובבחינות, כשלרשות הרישוי שיקול דעת לפטור מבדיקות ומבחינות אלו כולן או מקצתן. בהתבסס על תקנה 172א לתקנות התעבורה טוענת הפניקס כי העדר תוקף רישיון נהיגה במשך יותר משנים-עשר חודשים קודם לתאונה עולה לכדי פגם מהותי בכושרו של האדם לנהוג המשפיע על הסיכון הכרוך בנהיגה, ואין מדובר בעניין טכני גרידא. הפניקס מוסיפה כי יש לראות בחומרה את העובדה שהנתבע 1 נהג במשאית במשך זמן כה רב ללא רישיון בתוקף, בייחוד שעה שמדובר ברכב משא כבד אשר נהיגה בו דורשת אחריות רבה. הפניקס מוסיפה כי הנתבע 1 לא הציג ראיה כלשהי לגבי הליכי הוצאה לפועל או פשיטת רגל שהתנהלו בעניינו, ואף לא באשר לאותו חוב נטען בסך 30 ש"ח בקשר לקנס שהוטל עליו בעבר.

12.
מנגד, הנתבע 1 טוען כי על הפניקס לחוב כלפי התובעת וכי אין מקום לשלול ממנו את הכיסוי הביטוחי. הנתבע 1 מצביע על כך שהפניקס שילמה תגמולי ביטוח בכל הנוגע לנזקיה של המשאית עצמה. לטענת הנתבע 1, בשל כך הפניקס מנועה עתה מהעלות את טענותיה. לגופו של עניין טוען הנתבע 1 כי הוא בעל רישיון נהיגה עשרות שנים ומעולם רישיונו לא נשלל. לגרסת הנתבע 1 הוא לא היה מודע לכך שתוקף רישיונו פג. לדברי הנתבע 1, קודם לתאונה הוא הסתבך בחובות רבים ונפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל. כתוצאה מהליכים אלו הוגבל חידוש רישיון הנהיגה שלו. לכך מוסיף הנתבע 1 שהתנהלו בעניינו הליכי פשיטת רגל, והוא סבר שבשל אלו כל ההגבלות על חידוש הרישיון מכוח הליכי ההוצאה לפועל בוטלו. בנוסף, חידוש רישיון הנהיגה של הנתבע 1 הוגבל בשל יתרה בסך 30 ש"ח שנוצרה עקב תשלום קנס באיחור. הנתבע 1 מוסיף כי לאחר התאונה הוא שילם את אותם 30 ש"ח, ורישיונו חודש ללא שהיה עליו לעמוד בבחינה או בדיקה כלשהן. הנתבע 1 טוען כי בנסיבות אלו, העדר רישיון הנהיגה בתוקף הוא לכל היותר כשל טכני, שאין לו נפקות מהותית לגבי הסיכון הכרוך בנהיגתו ברכב. בנוסף, הנתבע 1 מפנה את תשומת הלב לכך שתקנה 172א לתקנות התעבורה שעליה נסמכה הפניקס, בוטלה.

13.
הפניקס השיבה לטענת הנתבע 1 שלפיה היא מנועה מהעלות טענותיה, באומרה שתשלום תגמולי הביטוח לגבי נזקי המשאית נעשה בטעות שכן הם טופלו על-ידי צוות אחר בחברה, ואין לזקוף זאת לחובתה. אשר לתקנה 172א לתקנות התעבורה, מודה הפניקס כי בבדיקה נוספת תקנה זו אכן בוטלה, אולם היא מצביעה על כך שהתקנה הייתה בתוקפה במועד התאונה. התובעת הודיעה שהיא מצטרפת לטענות הנתבע 1.

14.
טרם נפנה להכרעה בטענות בעלי הדין, חשוב להדגיש כי עיון בסיכומיהם בכתב מלמד שאין מחלוקת שרישיון הנהיגה של הנתבע 1 פג, ולא נפסל. טענת הנתבע 1 היא כי הוא לא שם לב לכך שמועד תום תוקפו של רישיון הנהיגה שלו חלף (ראו, למשל, סעיפים 10 ו-17-15 לסיכומיו, וראו גם את מכתב בא-כוחו מיום 12.1.2017, מוצג מ/1). אין בפי הנתבע 1 טענה לאי-ידיעה על פסילה או פקיעה כלשהן של הרישיון תוך כדי התקופה שבה אמור היה להיות הרישיון בתוקף, בין אם עקב עבירת תנועה בין אם עקב הליכי ההוצאה לפועל שהתנהלו נגדו (לטענתו). זאת על אף האמור בתעודת עובד הציבור שבה כאמור נרשם, בין היתר, "979 – ביטול רשיון נהיגה – חוק ההוצאה לפועל", רישום שלא הוברר טיבו והמועד שאליו הוא מתייחס. הדבר אף נתמך בתאריך התפוגה של רישיון הנהיגה שהוא יום הולדתו של הנתבע 1, לאור המדיניות הידועה של רשות הרישוי להתאים את המועדים לתאריך יום ההולדת כדי להקל על נהגים לזכור לפעול לחידוש הרישיון. טענת הנתבע 1 היא שלא נשלחו אליו מסמכי חידוש הרישיון, כשהדבר נבע מהליכי הוצאה לפועל שהתנהלו בעניינו או בשל אי-תשלום הפרש קנס בסך 30 ש"ח שיתכן שנבע מתשלום קנס קודם באיחור (ובאשר לכל אחת משתי סיבות אלו לא הובאה כל ראיה שהיא). לאמור, ככל שהדברים עולים מהתשתית העובדתית הקיימת בפני
י ומהפלוגתאות שהציבו הצדדים, הליכי ההוצאה לפועל, ככל שכלל התקיימו, ואותה יתרת קנס נטענת, לא הביאו לפסילת הרישיון באמצע התקופה שבה היה אמור להיות בתוקף, ורישיונו של הנתבע 1 פג בתום בתקופה שנקבעה לכך.

כאשר מדובר ברישיון נהיגה שתוקפו פג ולא חודש, להבדיל מרישיון שנפסל, אין רלוונטיות להלכות הנוהגות עימנו בדבר הצורך להוכיח ידיעה בפועל של המבוטח על פסילת הרישיון (ראו והשוו, ת"א (שלום ת"א) 26566-12-12 קולינגר נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (10.11.2013) (להלן – עניין קולינגר): "כאשר נשלל רישיון הנהיגה של אדם עלול להתעורר ספק אם היה מודע לשלילה (סיטואציה אפשרית כאשר הנהג לא נכח במעמד שבו נשלל רישיון הנהיגה שלו). לא כן, כאשר מועד פקיעת הרישיון כתוב על גבי הרישיון עצמו (וכדי להקל על הזכרון הוא חופף ליום הולדתו של הנהג). אדם אינו זקוק להודעה של רשות הרישוי שתוקף רישיון הנהיגה שבידיו (ושיש לו חובה חוקית להחזיק בעת שהוא נוהג) עומד לפקוע").

ב.
אי-עמידה בתנאי פוליסת ביטוח רכב – המובילה לשלילת הכיסוי הביטוחי?

15.
מקור חובתה של הפניקס כלפי התובעת הוא בחוזה הביטוח ובחוק חוזה הביטוח. כידוע, בהתאם לסעיף 68 סיפה לחוק חוזה הביטוח, הפניקס רשאית להעלות כלפי התובעת כל טענה שיש לה כלפי המבוטח. על-פי תנאי הפוליסה תנאי לכיסוי הביטוחי הוא "שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב". הנתבע 1 לא עומד בתנאי זה. האם יש בכך כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי?

16.
שאלה זו היא כמובן חלק משאלה כללית יותר, והיא מהי זכאותם של המבוטח או המוטב בפוליסה לכיסוי ביטוחי שעה שלא עמדו בתנאי מתנאֵי פוליסת הביטוח. שאלה זו נדונה בבית המשפט העליון ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013) (להלן – עניין סלוצקי). באותו עניין נדון מקרה שבו מבוטח לא שם את תכשיטיו בכספת כפי שהורו תנאי הפוליסה של ביטוח תכולת ביתו, והתכשיטים נגנבו. בית המשפט העליון קבע כי חרף אי-העמידה בהוראות הפוליסה על חברת הביטוח לשלם למבוטח את מלוא תגמולי הביטוח. בית המשפט העליון דן באותו עניין בפרשנות חוק חוזה הביטוח, ובייחוד הוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח מורה כדלקמן:

"אמצעים להקלת הסיכון
21. הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים".

סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח מפנה בין היתר לסעיף 18(ג) לחוק, שזו לשונו:

"תוצאות של החמרת הסיכון
18.
...
(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
...
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".

על בסיסן של שתי הוראות אלו קבע בית המשפט העליון בעניין סלוצקי, כדלקמן (פיסקה 19 לפסק-הדין):

"התוצאה העולה במשולב מסעיפים אלה היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומאטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – על-פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי".

17.
עינינו הרואות, בעניין סלוצקי נקבע כי אין באי-נקיטת המבוטח או המוטב ב"אמצעים להקלת הסיכון" הנדרשים מהם כדי לשלול את תגמולי הביטוח, וזאת על אף שמדובר בתנאים חוזיים שנקבעו בפוליסה. תנאי הפוליסה כפופים להוראות חוק חוזה הביטוח. על-פי הוראות החוק אם לא נקטו המבוטח או המוטב באותם אמצעים, תגמולי הביטוח ישולמו לאחר הפחתה יחסית בשיעורם לפי הייקור בדמי הביטוח שהיה נדרש עקב הגדלת הסיכון, כפוף למקרה שבו מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח ללא אותם אמצעים. כן נקבע בעניין סלוצקי כי הנטל להוכיח את שיעור הפחתת תגמולי הביטוח או שלילתם במקרה שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח מוטל על המבטח (פיסקה 41 לפסק-הדין). מאחר שבענין סלוצקי המבטח לא עמד בנטל זה, קבע בית המשפט העליון כי המבטח יחויב בתשלום מלוא תגמולי הביטוח.

18.
יצוין, כי על מנת שיהיה זכאי המבטח להסתמך על תרופת ההפחתה היחסית בתגמולי הביטוח הקבועה בסעיף 18(ג) לחוק, עליו להוכיח לא רק את עצם ההגדלה בדמי הביטוח עקב הגדלת הסיכון, אלא גם את שיעור ההגדלה – ואם לא עשה כן תשלל ממנו תרופה זו (ראו, ירון אליאס דיני ביטוח 880 (מהדורה שלישית 2016) (להלן – אליאס)). כן יצוין כי ההפחתה היחסית בתגמולי הביטוח יושמה בפסיקה גם בביטוחי אחריות, היינו, הפחתה במידת ההשתתפות של המבטח בחבותם של המבוטח או המוטב כלפי צד שלישי (ראו, למשל, ת"א (מחוזי חי') 1305/99 שריף נ' קודיר (16.6.2002); ת"א (שלום חד') 4652/05 ג'בארין נ' ג'בארין, פיסקה 99 (10.5.2012) (להלן – עניין ג'בארין); ובהקשר של ביטוח רכב ראו הדוגמאות הנוספות שיובאו להלן).

19.
על בסיסה של הלכת סלוצקי – ולאמיתו של דבר, על בסיסן של הוראות חוק חוזה הביטוח הקיימות עוד לפני הלכת סלוצקי – מבוטחים רבים זכו בתגמולי הביטוח, כולם או חלקם, הגם שלא עמדו בתנאים חוזיים שונים בפוליסה. כך זכה מבוטח בתגמולי ביטוח בגין נזקי פריצה, על אף שלא דרך את מערכת האזעקה כנדרש בפוליסה (רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (23.7.2014) (להלן – עניין דיין); וראו גם, רע"א 3461/14 בר נתן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (3.7.2014); ת"א (מחוזי חי') 1053/06 פישמן הנדסה בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (16.12.2013); ת"א (מחוזי ת"א) 8370-12-09 נחמיה לחוביץ בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ (2.1.2017), ערעור תלוי ועומד, ע"א 1176/17). בדומה זכה מבוטח בתגמולי ביטוח בגין גניבת רכבו, הגם שלא הוכח שנקט באמצעי המיגון הנדרשים (ת"א (שלום חי') 28153-11-11 בוזי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
(22.7.2014)). כן נקבע שמבוטח היה זכאי לתגמולי ביטוח בגין נזקי שריפה על אף טענת המבטח לאי-עמידה בתנאי הפוליסה בדבר אמצעי מיגון נגד אש (ת"א (מחוזי י-ם) 3168/09 הצעד השלישי בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (13.2.2017) (להלן – עניין הצעד השלישי)). בדומה זכה מעסיק בהשתתפות חלקית של חברת הביטוח שלו לגבי פיצוי עובד שנגרמו לו נזקי גוף, על אף שהעסיק יותר עובדים מכפי שנקבע בתנאי הפוליסה (עניין ג'בארין שהוזכר לעיל). אלו הן דוגמאות ספורות המלמדות על המכלול, והוא יישום ההוראות הרלוונטיות בחוק חוזה הביטוח בהקשרים מגוונים (לדוגמאות נוספות ראו אליאס, בעמ' 878 ואילך). בכך ביטאו בתי המשפט את כוונת המחוקק, כפי שעמד על כך המלומד אליאס בספרו (בעמ' 791):

"תרופת ההפחתה, כפי שמציינים מנסחי החוק, נועדה לחזק את מעמדו של המבוטח, ולרכך את הגישה (הנפוצה במשפט האנגלי) של 'הכל או לא כלום'. על כן, 'חטא' שחטא המבוטח אינו משחרר את המבטח מחבותו כליל, כנהוג במשפט האנגלי, אלא רק מפחית את תגמולי הביטוח".

20.
חשוב לציין, כי ההוראה בדבר תשלום מופחת של תגמולי ביטוח ושלילתם במקרה שבו מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח חוזרת בחוק חוזה הביטוח בכמה הקשרים. ההקשר הראשון הוא הפרת חובת הגילוי של המבוטח כלפי המבטח בשלב המשא-ומתן, בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח שבו קבועה הוראה הדומה לזו שבסעיף 18(ג) לחוק. ההקשר השני הוא "שינוי מהותי" בסיכון כהגדרתו בסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, שאז חל סעיף 18(ג) לחוק. ההקשר השלישי הוא אי-נקיטה מצד המבוטח או המוטב ב"אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית" כאמור בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, שאז חל ההסדר הקבוע בסעיף 18(ג) לחוק גם כן.

21.
ועתה לביטוח רכב. בפוליסת ביטוח רכב עשויים להיקבע תנאים שונים לשם מתן הכיסוי הביטוחי. חלק מתנאים אלו, ובהם נעסוק, נוגעים למאפייניו ולתכונותיו של הנהג ברכב המבוטח. מאפיינים ותכונות אלו לובשים צורות שונות: הגבלה בפוליסה על גיל הנהג, הגבלה על ותק הנהיגה של הנהג, הגבלה שמית של זהות הנהג, ולענייננו – החובה להחזיק רישיון בתוקף בתאריך כלשהו בשנים-עשר החודשים שקדמו לנהיגה ברכב. פלוני לא עומד בתנאי הפוליסה, ובעודו נוהג ברכב משתתף בתאונת דרכים. מה הדין?

22.
עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי קיימות בה עמדות לכאן ולכאן באשר לנפקות אי-עמידת הנהג בתנאי פוליסת ביטוח הרכב, ולתחולת הסדר התשלום היחסי של תגמולי הביטוח הקבוע בחוק. בעוד שבחלק מפסקי הדין נקבע שבסיטואציה מעין זה חל סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח (וחלה הלכת סלוצקי, בפיסקי דין שניתנו לאחר שנקבעה ההלכה האמורה), הרי שבפסקי דין אחרים, ויש להודות כי מספרם רב יותר, נקבע כי אין במקרה מסוג זה תחולה להוראת חוק האמורה.

ראו, מחד גיסא, בר"ע (מחוזי ת"א) 2236/06 שוקרון נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (28.3.2007) (מבוטח זכאי לתגמולי ביטוח על אף שברכב נסע נהג צעיר בניגוד לתנאי הפוליסה); ת"א (שלום י-ם) 22043/08 עבידת נ' אינטרהום בע"מ (29.12.2009) (מבוטח זכאי לכיסוי ביטוחי כלפי צד שלישי על אף שברכב נסע נהג שגילו פחות משלושים שנים, בניגוד לתנאי הפוליסה); ת"א (שלום ב"ש) 46941-12-11 סלטניקוב נ' לב (19.5.2016) (להלן – עניין סלטניקוב) (מקרה דומה לענייננו העוסק בנזקי גוף, שבו נקבע שמבטח חייב כלפי צד שלישי שנפגע בתאונת דרכים בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, על אף שהנהג לא החזיק ברישיון בתוקף במשך תקופה העולה על האמור בפוליסה); תא"מ (שלום ת"א) 45826-02-13 ביטוח ישיר איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' מוחסן (9.11.2014) (כנ"ל, בתביעה שעסקה בנזקי רכוש).

וראו, מאידך גיסא, את המקרים שבהם נשלל הכיסוי הביטוחי ונקבע שאין תחולה לסעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח (ואין תחולה להלכת סלוצקי, בפסקי דין שניתנו לאחר שנקבעה הלכה זו), בע"א (מחוזי ת"א) 24290-07-11 קאלו נ' תרסיס חב' לכימיקלים בע"מ (20.5.2012) (להלן – עניין קאלו) (נהיגת נהג שגילו פחות מעשרים ואחת שנים בניגוד לתנאי הפוליסה); תא"מ (שלום ראשל"צ) 36723-07-12 יפרח נ' מדינת ישראל (27.8.2014) (נהיגת נהג צעיר ברכב בניגוד לתנאי הפוליסה); ת"א (שלום חי') 53824-01-13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אבו שיחה (3.7.2017) (נהגת בת 39 שנסעה ברכב בניגוד לתנאי הפוליסה שלפיהם על הנהג להיות בן 40 ומעלה); ע"א (מחוזי חי') 11156-10-14 קרדן רכב בע"מ נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (4.3.2015) (להלן – עניין קרדן) (נהג שלא נמנה על רשימת הנהגים שנכללה בפוליסה); ת"א (שלום חד') 1006-01-11 וייס נ' הראל חברה לבטוח בע"מ (9.6.2014) (להלן – עניין וייס) (כנ"ל); תא"מ (שלום י-ם) 13842/08 שירות 2000 בטיחות בתעבורה בע"מ נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ (28.6.2010) (להלן – עניין שירות 2000) (כנ"ל) – ורבים אחרים (וראו גם את הסקירה באליאס, בעמ' 875-873).


יצוין, כי יש בנמצא פסיקה שבה נעשה ניסיון לאבחן את פסקי הדין השונים אלו מאלו על מנת ליישב בין העמדות (ראו, למשל, בעניין וייס הנזכר לעיל), אולם לטעמי לא ניתן לעשות כן ומדובר בדעות שונות שהובעו בנושא. יוער כי נוכח חילוקי הדעות שנפלו גם בבית המשפט המחוזי, סבורני שאין הלכה מנחה בסוגיה כאמור בסעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה.

23.
כשלעצמי, אבקש לצרף קולי לעמדה שנשמעה במיעוט פסקי-הדין. לטעמי, כאשר נהג אינו עומד בתנאי ביטוח הרכב לגבי תכונות ומאפיינים הנדרשים ממנו – למשל, מגבלת גיל, מגבלת ותק, מגבלה שמית של נהגים הנקובים בפוליסה, ולענייננו, העדר רישיון בתוקף – אין הדבר מביא בהכרח לשלילת הכיסוי הביטוחי. כפי שנראה בהמשך, החובה להחזיק רישיון נהיגה תקף אינה נושא המובדל מיתר התכונות הנדרשות מהנהג, ולטעמי הדין הוא אותו הדין. דעתי היא שההסדר החל הוא זה בדבר תשלום תגמולי ביטוח בשיעור יחסי או שלילתם במקרה שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח, והכל בהתאם להלכת סלוצקי וההוראות הרלוונטיות בחוק חוזה הביטוח.

24.
בפתח הדברים נסיר מסדר היום טענה שעשויה להישמע, והיא שאין תחולה להוראות הרלוונטיות בחוק חוזה הביטוח (סעיפים 7(ג), 19-17 ו-21 לחוק) על ביטוח רכב. מובן שלטענה כזו, אילו הייתה מועלית, אין בסיס. אין בחוק חוזה הביטוח סייג לתחולת הוראות אלו על ביטוח רכב. זאת ועוד, עיון בחוק חוזה הביטוח מלמד כי מקום שבו סבר המחוקק שיש להחריג הוראות אלו מסוג ביטוח מסוים, הוא עשה כן במפורש. כך, המחוקק מצא מקום להחריג את תחולת סעיפים 19-17 לחוק חוזה הביטוח בביטוח חיים (סעיף 49 לחוק) ובביטוח מפני תאונה, מחלה ונכות (לפי האמור בסעיף 54(א) לחוק; ויוער כי החרגות אלו הן לרעת המבטח, שכן בסוגי הביטוח האמורים המבטח חב במלוא התגמולים על אף החמרה בסיכון שאירעה לאחר כריתת החוזה, ראו אליאס, בעמ' 887-886). נקודת המוצא היא, אפוא, כי הוראות חוק אלו משקפות עקרון כללי החל על כל סוגי הביטוח אלא אם נקבע בחוק אחרת. זאת ועוד, מן הראוי לציין את סעיפים 19(ג) ו-19(ד) לפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש, המורים כדלקמן:

"(ג) לא השיב המבוטח תשובות מלאות וכנות לשאלות בענינים המהותיים או הסתיר מן המבטח בכוונת מרמה ענין מהותי או לא נקט באמצעים שדרש המבטח להקלת הסיכונים המבוטחים לפי פוליסה זו, יהיה המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו והכל על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - החוק).
(ד) המבוטח יודיע למבטח במשך תקופת הביטוח על כל שינוי שחל בענין מהותי מיד עם היוודע לו על כך; לא גילה המבוטח למבטח שינוי כזה יהיה המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו על פי הוראות החוק". [ההדגשות הוספו, א.ו.]

עינינו הרואות, התקנות שבהן נקבעה הפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש יוצאות מנקודת ההנחה שקיימת תחולה בביטוחי רכב להסדר בדבר ההפחתה היחסית של תגמולי הביטוח, על-פי הוראות חוק חוזה הביטוח. כוונת מתקין התקנות היא, כמובן, לסעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח, שהרי אלו הן ההוראות העוסקות בהקטנת היקף חבות המבטח.

25.
עתה ליתר השיקולים לגופו של עניין. בפוליסת ביטוח רכב עשויים להיקבע תנאים שונים לגבי כשירותו, תכונותיו ומאפייניו של הנהג. הפוליסה עשויה לכלול תנאים בדבר גיל הנהג, הוותק שלו (נהג חדש או ותיק) או שניהם גם יחד. יש פוליסות שבהן על שם הנהג להיכלל ברשימה סגורה שהוסכמה מראש. מאפיין נוסף הוא היותו של הנהג מחזיק ברישיון נהיגה תקף. בפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש החלה על רכבים פרטיים על הנהג להחזיק ברישיון נהיגה תקף בתאריך כלשהו ב-24 החודשים שקדמו לנהיגה. בפוליסות שאינן תקניות עשויה להיקבע תקופה קצרה יותר. מטבע הדברים, לתנאי הפוליסה השפעה על מחירה. ככל שהתנאים בפוליסה מקלים יותר, כך היא תהיה יקרה יותר. הסיבה לכך ברורה: התנאים בפוליסה לגבי מאפייניו ותכונותיו של הנהג משפיעים על הסיכון להתרחשות מקרה הביטוח. נהג צעיר, נהג חדש, נהג ללא רישיון בתוקף, הם כולם מאפיינים של נהג שניתן לראותם כמגדילים את הסיכון העולה ממנו. ניתן לראות, אפוא, כי כשהמבטח מציע למכירה ביטוח שבו דרישות שונות לגבי תכונותיו של הנהג, הוא למעשה מעלה בפני
המבוטח דרישות שתכליתן הפחתת הסיכון הכרוך בעסקה, בתמורה להפחתה בדמי הביטוח. כך, למשל, המבוטח מתחייב בפני
המבטח שלא ינהג ברכב נהג חדש, נהג צעיר, נהג ששמו אינו מצוין ברשימה סגורה או נהג שרישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף למעלה מתקופה מסוימת. לשון אחר, גם לגבי התכונות הנדרשות מהנהג לפי תנאי הפוליסה, המבוטח אינו נדרש אלא לנקוט "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח", בלשון סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח (וראו, עניין
סלטניקוב
, פיסקאות 27-26)
. והנה, חוק חוזה הביטוח מורה לנו כי אם אמצעים אלו לא ננקטו, חל סעיף 18(ג) לחוק לפיו תגמולי הביטוח יופחתו באופן יחסי להגדלת הסיכון, אלא אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח בהעדר אותם אמצעים.

26.
כפי שכבר צוין, ההסדר בחוק חוזה הביטוח בדבר הפחתת תגמולי הביטוח בשיעור יחסי קיים בהקשרים נוספים מעבר לנקיטה באמצעים להקלת הסיכון כאמור בסעיף 21 לחוק, וגם הקשרים אלו עשויים להתעורר לגבי ביטוח רכב והתכונות הנדרשות מהנהג. כך, ככל שמדובר בתכונה הנדרשת מהנהג העשויה להשתנות לאורך הזמן (למשל, תוקף הרישיון), הרי שהדבר עשוי לעלות לכדי "שינוי מהותי" כהגדרתו בסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, וגם אז חלה ההוראה בדבר תשלום תגמולים בשיעור יחסי כקבוע בסעיף 18(ג) לחוק. בהקשר נוסף, אם מדובר בתכונה של הנהג שעליה נשאל המבוטח בעת עשיית הביטוח, והמבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה, הרי שמדובר בהפרת חובת הגילוי כאמור בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, ושוב חל ההסדר הדומה הקיים בסעיף 7(ג) לחוק.

27.
טלו, לדוגמה, מקרה שבו אדם רוכש ביטוח מפני פריצה לביתו, ומתחייב בפני
המבטח לדרוך את האזעקה מדי לילה ולילה. טלו בדוגמה אחרת את אותו אדם הרוכש ביטוח מפני נזקי שריפה, ומתחייב להחזיק באמצעי מיגון נגד אש. טלו, כמובן, את מר סלוצקי שרכש ביטוח מפני גניבת תכשיטים והתחייב לשימם בכספת. כל אלו התחייבו כן תמורת הפחתה בדמי הביטוח, שכן ההנחה היא שבלעדי אותה התחייבות הביטוח היה יקר יותר. והנה, בכל אותם מקרים זכו המבוטחים במלוא תגמולי הביטוח שעה שהמבטח לא עמד בנטל להוכיח את תנאיו של סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח (עניין דיין, עניין הצעד השלישי, עניין סלוצקי). עתה טלו לדוגמה מבוטח בן חמישים שנה שביטח את רכבו, המתחייב בפני
המבטח שבנו הנהג החדש בן העשרים לא ינהג ברכב, ומפר התחייבותו זו. מבחינה ביטוחית, במה שונה הוא מיתר המקרים שצוינו לעיל? מבחינה נורמטיבית, מבחינה חוזית ואף דרך משקפיים מוסריות, במה שונים המקרים אלו מאלו? בדיוק כמו המבוטח שלא דרך את האזעקה בניגוד לחוזה הביטוח, כמו המבוטח שלא החזיק באמצעי מיגון נגד שריפות בניגוד לחוזה הביטוח, כמו המבוטח שהותיר תכשיטיו מחוץ לכספת בניגוד לחוזה הביטוח, כך אותו אדם שנתן את רכבו בידי נהג שהסיכון ממנו היה גדול מהמוסכם בחוזה הביטוח. לטעמי ההתייחסות למקרים האמורים צריכה להיות זהה. כך גם מורה לנו המחוקק (וראו, אליאס, בעמ' 877: "בית המשפט [בעניין סלוצקי, א.ו.] נדרש אמנם לפרשנותו הנכונה של הסעיף בהקשר של החמרת סיכון הנובעת מאי נקיטת אמצעי מיגון (אי שמירת התכשיטים המבוטחים בכספת), אולם פרשנותו זו יפה לכל סוג של החמרת סיכון").

28.
בפסיקה שבה נדחתה עמדה זו נאמר מפעם לפעם, כי אותם מאפיינים הנדרשים מהנהג אינם "אמצעי להקטנת הסיכון" (סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח) או "שינוי מהותי" (סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח), אלא "תנאי מוקדם". אותו "תנאי מוקדם" הוא כהוראה נבדלת, מעין התחייבות חוזית המחריגה עצמה מהוראות החוק, מביטה על החוק מן הצד ואינה כפופה לו (ראו, למשל, עניין קרדן; ע"א (מחוזי ב"ש) 51905-03-17 אבו רביעה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (12.6.2017)). אלא שטענה שכזו הועלתה גם בעניין סלוצקי, ונדחתה במפורש (סעיף 25 לפסק-הדין):

"אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין 'תנאי מוקדם' לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן 'תנאי מוקדם' מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה 'אוטומטית' של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון (ראו גם: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 254 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה, היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי (ראו: סעיף 39(א) לחוק חוזה ביטוח) ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: סעיף 39(ב) לחוק חוזה ביטוח)".


כשם שהכנסת תכשיטים לכספת אינה "תנאי מוקדם" אשר מוחרג מהוראות החוק, לדעתי כך גם התכונות הנדרשות מהנהג בביטוח רכב, כגון גילו, הוותק שלו ותוקף הרישיון שלו, אינן "תנאי מוקדם" המוחרג מהוראות החוק (ולקביעה דומה ראו, עניין סלטניקוב, פיסקה 27). כשם שאין מדובר ב"תנאי מוקדם" לפוליסה, כך גם לטעמי התוצאה אינה משתנה אם נכנה את הדבר "סייג" לפוליסה (ויצוין כי בכך חולק אני, בכל הכבוד, על העמדה שהובעה בספרות המשפטית באליאס, בעמ' 675-674, 875-873). ענייננו אינו בכינויים כאלו ואחרים שאם עלה בידינו להדביקם על סיטואציות שונות, הרי שהצלחנו להימלט מהוראת המחוקק. ענייננו בבחינה נורמטיבית של מהות התנאים והמגבלות בפוליסת הביטוח. מבחינה נורמטיבית וביטוחית, התכונות הנדרשות מהנהג בביטוח רכב אינן שונות מאמצעים להקטנת הסיכון הנדרשים מהמבוטח בסוגי ביטוח אחרים.

29.
אחד הטעמים המובא פעמים רבות בפסיקה לשלילת הסדר התשלום היחסי של תגמולי הביטוח הוא כי אי-העמידה בתנאי ביטוח הרכב מהווה למעשה ניסיון של המבוטח לשנות את חוזה הביטוח בדיעבד (ראו, למשל, עניין קרדן, פיסקה 11: "נהיגה ברכב על-ידי אחר איננה אי-נקיטה באמצעי להקלת סיכון, כי אם הרחבה של חבות המבקשת, ולמעשה – יצירת חוזה ביטוח חדש, אשר המבקשת מעולם לא הסכימה לו"; עניין וייס, פיסקה 2(ה); עניין שירות 2000, פיסקה 26). אולם בכל הכבוד ולעניות דעתי, במה שונה הדבר מן המבוטח בענין סלוצקי שלא שם תכשיטיו בכספת? הרי שם הורתה הפוליסה כי יש חובה לאחסן את התכשיטים בכספת לשם זכייה בכיסוי הביטוחי. מדוע לא נאמר בעניין סלוצקי כי המבוטח ניסה לשנות בדיעבד את ההסכמות החוזיות בין הצדדים ולכרות חוזה ביטוח חדש שלפיו התכשיטים מבוטחים גם מחוץ לכספת? כמובן שאת אותה השאלה ניתן להעלות גם לגבי המבוטח שלא דרך את מערכת האזעקה, לגבי המבוטח שלא התקין גלאי אש, וכיוצא באלו. בכל הכבוד ולעניות דעתי, לא עלה בידי להבין מדוע דווקא ביטוח הרכב נבדל מכל אלו.


מובן, שאם מבוטח רוכש ביטוח נגד נזקי פריצה בלבד לביתו, וביתו נשרף, הרי שבקשת המבוטח לזכות בתגמולי ביטוח כמוה כניסיון לשנות את חוזה הביטוח בדיעבד מתוך רצון לקבל תגמולים בגין התממשות סיכון שכלל לא בוטח. בפסיקה גם נדונה בהקשרים שונים השאלה האם שינויים שונים בנסיבות מהווים החמרה בסיכון או מביאים לפקיעה של חוזה הביטוח, למשל, שינוי כתובת דירה מבוטחת, שינוי באופי השימוש בדירה בניגוד לתנאי הפוליסה (למגורים או לעסק), מכירת רכב מבוטח לאחר וכדומה (ויצוין כי גם באשר לדוגמאות אלו הובעה ביקורת בספרות המשפטית, ראו הדיון באליאס, בעמ' 873-871). השאלה היא כמובן שאלה של מידת המרחק בין הסיכונים שבוטחו בחוזה הביטוח לבין הסיכון שהתממש במקרה הביטוח, והכל תוך הפעלת שכל ישר. כפי שציין המלומד אליאס, "קו הגבול בין אירוע המהווה שינוי בסיכון לבין אירוע השם קץ לתוקף החוזה הינו מעומעם" (שם, בעמ' 871). לעניות דעתי, הדוגמאות שצוינו לעיל שלגביהן נקבע כי הן מביאות לפקיעת חוזה הביטוח ומהוות ניסיון לשנות את חוזה הביטוח בדיעבד אינן דומות, למשל, לאדם הרוכש ביטוח רכב שבו תנאי בדבר גיל או ותק הנהג, והרכב משתתף בתאונה כשבו נהג אדם שאינו עומד בתנאי זה. לטעמי המקרה האחרון דומה יותר לאותו אדם המתחייב לנקוט אמצעים שונים להקטנת הסיכון ואינו נוקט בהם, ואינו עולה לכדי ניסיון לכרות בדיעבד חוזה ביטוח חדש.


זאת ועוד, עלינו לשוב ולזכור כי סעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח יוצאים מנקודת הנחה שקיימים מקרים שבהם גדל הסיכון של המבטח לפי החוזה, ועדיין אנו מצויים בגדרו של אותו חוזה וחל הסדר ההפחתה היחסית בתגמולי הביטוח. עמדה שלפיה שינוי בסיכון שהוסכם בחוזה הביטוח מהווה ניסיון לכרות בדיעבד חוזה אחר עלולה לרוקן הוראות חוק אלו מתוכנן. כפי שצוין, זו היא גם ההנחה בהוראות הפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש, אשר מחילות במפורש את הסדר ההפחתה היחסית בתגמולי הביטוח על ביטוח רכב פרטי.

30.
טעם נוסף שהובא בפסיקה לדחיית תחולת סעיף 18(ג) לחוק על מקרה שבו נהג ברכב אדם שאינו עומד בדרישות הפוליסה, הוא שלמבוטח שליטה על זהות הנהג בכל נסיעה ספציפית, לעומת המבטח שאינו יכול לפקח על נושא זה (ראו, עניין וייס, פיסקה 2(ו): "המבוטח הוא בעל השליטה על הרכב וביכולתו לפקח באורח סביר על כך שמי שנהיגתם בוטחה ינהגו בו, ואילו מי שלנהיגתם לא נרכש כיסוי ביטוחי – ימנעו מכך"). אולם, גם נימוק זה הועלה באורח דומה בעניין סלוצקי, ונדחה במפורש על-ידי בית המשפט העליון.

בעניין סלוצקי נטען על-ידי המבטח שיש להבחין בין אי-קיומם של אמצעי מיגון מלכתחילה לבין מקרה שבו אמצעי המיגון קיימים אולם לא הופעלו ביום שבו אירע מקרה הביטוח. נטען כי במקרה האחרון קמה הצדקה לשלילת תגמולי הביטוח שכן המבטח אינו יכול לפקח מידי יום ביומו על הפעלת אמצעי המיגון והשליטה בנושא מצויה בידי המבוטח. בית המשפט העליון דחה טענה זו, וקבע כי ההסדר בסעיף 18(ג) לחוק חל גם מקום שבו אמצעי המיגון קיימים אולם לא הופעלו ביום הספציפי שבו ארע מקרה הביטוח, וזאת חרף השליטה של המבוטח על הפעלת אמצעי המיגון מידי יום ביומו (ראו, פיסקאות 24-21 לפסק-הדין).

31.
נימוק נוסף שהועלה בפסיקה לדחיית תחולת סעיף 18(ג) לחוק על מקרה שבו חרג הנהג מהוראות הפוליסה הוא שיש להימנע מלעודד מבוטחים לרכוש את הביטוח הזול יותר תוך כוונה להפר את תנאיו. כפי שנאמר בענין קאלו (פיסקה 17 לפסק-הדין): "מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה, אין מקום לאפשר למבוטחים מחד להחריג מהפוליסה במודע כיסוי ביטוחי לנהג צעיר במטרה לחסוך בפרמיה, ומאידך בפועל להתעלם מהחריג ולאפשר לנהג הצעיר לנהוג, ולהמתין ולראות אם נגרם נזק, ורק אם וכאשר קרתה תאונה ונגרם נזק, לדרוש קבלת פיצוי יחסי מכח סעיף 18(ג) לחוק".


אלא שלעניות דעתי ובכל הכבוד, טעם זה אינו מיוחד לביטוח רכב והוא קיים גם בסוגי ביטוחים אחרים. גם אדם המבטח את ביתו מפני פריצות יכול לרכוש את הביטוח הזול שבנמצא, לא לנקוט באמצעי המיגון הנדרשים, ואם מקרה הביטוח יתממש לדרוש תגמולי ביטוח מופחתים. לטעמי אין סיבה להבחין בין המקרים השונים.

זאת ועוד, אף ששיקולי המדיניות האמורים הם בעלי טעם, הרי שיש ליתן את הדעת לשאלה מהי הסנקציה הראויה כלפי מבוטח שפעל באופן זה. חוק חוזה הביטוח אינו שותק בסוגיה, ומורה לנו כי כלפי מבוטח שכזה התרופה המתאימה אינה שלילת תגמולי הביטוח כליל, אלא שלילתם באופן יחסי בלבד (אלא אם מוכח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח). נוכח הוראות החוק, לדעתי שלילת תגמולי הביטוח היא סעד שאינו מידתי על מנת לקדם את שיקולי המדיניות האמורים. יתרה מכך, שיקולי מדיניות אלו נדונו באורח דומה בעניין סלוצקי. בית המשפט העליון קבע בדברים היפים לעניין ביטוח רכב כשם שהם יפים לעניין ביטוחים אחרים, כדלקמן (פיסקה 43 לפסק-הדין):

"לכאורה, על רקע הדיון אותו ערכתי לעיל, עשויה לעלות הטענה כי אין למבוטח תמריץ למלא את תנאי הפוליסה, שהרי ממילא יזכה בתגמולי ביטוח. לא אלה הם פני הדברים. ניתן להניח כי במרבית המקרים שבהם לא ינקוט המבוטח באמצעי להקלת הסיכון, ויתקיים קשר סיבתי בין אי נקיטת האמצעי לבין קרות מקרה הביטוח, יופחתו משמעותית תגמולי הביטוח להם יזכה המבוטח, או אף יאויינו כליל, באותם מצבים שבהם המבטח יופטר לחלוטין מתשלום (ראו: אליאס, בעמ' 838). כפי שציינתי, נטל ההוכחה המוטל בהקשר זה על חברת הביטוח אינו כבד מנשוא. לפיכך, הסכנה האורבת למבוטח המפר את תנאי הפוליסה היא משמעותית, ואין מקום לחשש שהסדר התשלום היחסי שנקבע בחוק חוזה הביטוח מעודד 'הפרה סיטונאית' של תנאי הפוליסה. הוא רק יוצר איזון ראוי בין חובתו של המבוטח לקיים את תנאי חוזה הביטוח לבין השאיפה להמעיט במקרים שבהם נשללות מהמבוטח זכויותיו באופן מוחלט, אף בשל מחדל רגעי, לאחר ששילם את דמי הביטוח".

אומנם, לא אחת כשהמבוטח אינו עומד בתנאי הפוליסה, התנהלותו מעלה חוסר נוחות (ויוער, כי עיון בפסיקה מלמד שבמקרים שונים שבהם הוחלה הלכת סלוצקי אכן ציין בית המשפט כי הוא חש חוסר נוחות מהתנהלות המבוטח). אולם חרף הביקורת שניתן למתוח על התנהלות המבוטח, אין לנו אלא לנהוג על-פי הוראות החוק, ולפיהן גם במקרה שבו המבוטח לא פעל על-פי החוזה בינו לבין המבטח עדיין זכאי הוא לתגמולי הביטוח בכפוף להסדר הקבוע בסעיף 18(ג) לחוק.

בנוסף, שומה לזכור כי לא אחת לשלילת הכיסוי הביטוחי השפעה לא רק על המבוטח עצמו שדעתנו אינה נוחה מהתנהלותו, אלא גם על צד שלישי שניזוק במקרה הביטוח. לעתים המבוטח עצמו לא יוכל לעמוד בחיוב הגדול שיוטל עליו כלפי הצד השלישי. נמצא, שבשלילת הכיסוי הביטוחי בביטוח אחריות, בשמו של אותו שיקול מדיניות הנפגע הוא למעשה צד שלישי שלא יהיה מי שיטיב את נזקו. המקרה שלפנינו הוא דוגמה יפה לכך. ניתן לסבור כי התובעת, שהיא צד שלישי שאינו נושא באשם לתאונה, תתקל בקשיים בגביית הפיצוי מן הנתבע 1. כך, לאור אותו שיקול מדיניות ומתוך רצון לחנך את המבוטח, הנענש העיקרי יהיה צד שלישי תמים שייוותר בלא גורם שיפצה אותו בגין נזקיו.

32.
בפסיקה גם הובעה העמדה שלפיה תשלום תגמולי הביטוח במקרה שבו הנהג אינו עונה על תנאי הפוליסה יביא לייקור דמי הביטוח לכלל הציבור (ראו, עניין שירות 2000, פיסקה 27). לעניות דעתי ובכל הכבוד, אין בידי לקבל טעם זה לשלילת ההסדר הקבוע בחוק. ראשית, וכפי שכבר נאמר לא אחת, טעם זה אינו מיוחד לביטוחי רכב. גם כלפי המבוטח שאינו עומד בדרישות למיגון ביתו מפני פריצות או אש ניתן לטעון שאי-שלילת התגמולים מביאה לייקור דמי הביטוח לכלל ציבור מבטחי הדירות. על אף פי כן, זוכים מבוטחים אלו בתגמולי ביטוח בכפוף ליכולתו של המבטח להוכיח את תחולתו של סעיף 18(ג) לחוק.

שנית
, לטעמי ובכל הכבוד, טעם זה אינו נכון לגופו של עניין. דווקא שלילת תחולתו של סעיף 18(ג) לחוק היא שמביאה לעיוות בתשלומי דמי הביטוח בקרב האוכלוסיה (וכך גם כמובן לגבי סעיף 7(ג) לחוק). נשוב ונזכור מה מורה לנו סעיף 18(ג) לחוק. הוראה זו קובעת כי "אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים". סעיף 18(ג) מורה לנו, אפוא, שהמבוטח זוכה בתגמולי ביטוח בהתאם למנת חלקו היחסית והצודקת, לפי השיעור שבו הגדיל את הסיכון בביטוח נוכח התנהלותו. בשלילת תגמולי הביטוח לחלוטין המבוטח למעשה מסבסד את יתר הציבור בנטל דמי הביטוח. דווקא יישומו של סעיף 18(ג) לחוק ופסיקת תגמולי ביטוח יחסיים לפי מידת ההחמרה בסיכון היא זו שמביאה לחלוקה הוגנת וצודקת בדמי הביטוח בין כלל האוכלוסייה ומונעת עיוות בעניין זה.

33.
זה המקום לשוב ולהזכיר כי לפי חוק חוזה הביטוח, ההסדר הקבוע בסעיפים 18(ג) ו-7(ג) לחוק אינם ניתנים להתנייה, אלא לטובת המבוטח או המוטב (סעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח). על כן ככל שהצדדים הסכימו על דרך יישומן של הוראות אלו באופן הפועל לרעת המבוטח או המוטב, אין להסכמה זו תוקף.

כך, הפניקס טוענת כי באשר לדרישה לקיומו של רישיון נהיגה תקף, בפוליסה נקבע הסדר שלפיו ניתנת לנהג "תקופת-חסד" בת שנה שבה הוא יהיה מבוטח על אף העדר רישיון נהיגה בתוקף, וכי עמדת הנתבע 1 עומדת בסתירה להסכמה זו (ראו, סעיף 14 לסיכומיה). ניתן לנסח טענה זו באופן הבא: עמדת המבטח היא כי על הנהג להיות בעל רישיון בתוקף בעת נהיגתו ברכב. עם זאת הוסכם בין המבטח לבין המבוטח כי תינתן לנהג תקופה נוספת בת שנה שבה לא ייחשב העדר הרישיון כמגדיל את הסיכון העולה מן הנהג, וכן הוסכם שלאחריה, יראו את הסיכון העולה ממנו כסיכון כה גדול עד שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח. היינו, הצדדים הסכימו כי לעניין סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, במשך תקופה של שנה לא יחול שינוי בשיעור תגמולי הביטוח, ולאחר שנה לא ישולמו תגמולים כלל. אולם, דרך טיעון זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, אשר אינן מאפשרות התנייה שכזו על הסדר התשלום היחסי של תגמולי הביטוח הקבוע בחוק חוזה הביטוח.

34.
לבסוף, אבקש להתייחס לקושי של המבטח לעמוד בנטל להוכיח את תנאיו של סעיף 18(ג) לחוק בהקשר של ביטוח רכב. כשעסקינן במגבלות בפוליסת ביטוח רכב לגבי מאפייניו ותכונותיו של הנהג, הדעת נותנת שהעמידה בנטל והוכחת שיעורי התגמולים היחסיים אינן מסובכות. אם נהג ברכב נהג צעיר או נהג חדש על אף הוראות הפוליסה, יבוא המבטח ויצהיר מה המחיר המקובל אצלו לביטוח רכב המכסה נהגים כאלו, ובחישוב קל ניתן יהיה לחלץ את שיעור ההפחתה בתגמולים ובא לציון גואל. לא עלה בידי להבין מדוע דווקא בסוגי הביטוחים שבהם החישוב מסובך יותר ועשוי להיות מבוסס על השערות, אומדנים וחוות-דעת של מומחי ביטוח לא יוכל המבטח להתחמק מהסדר ההפחתה היחסית של תגמולי הביטוח, ואילו בביטוח רכב הוא יוכל לעשות כן.

35.
לסיכום, אני מצרף דעתי לעמדת המיעוט בפסיקת בתי המשפט. ביטוח הרכב אינו שונה מיתר הביטוחים. אין לו דין נפרד. אם לא עמד המבוטח בתנאי הפוליסה בכל הנוגע לתכונות ולמאפיינים הנדרשים מהנהג, אין הדבר מביא בהכרח לשלילת תגמולי הביטוח. במקרה מסוג זה חלות הוראות חוק חוזה הביטוח המורות על תשלום תגמולי ביטוח יחסיים, אלא אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח. דין זהה לביטוח הרכב וליתר סוגי הביטוח.

36.
כפי שכבר צוין, הסדר ההפחתה היחסית בתגמולי הביטוח עשוי להתעורר בהקשרים שונים. אם מדובר בהפרת חובת הגילוי של המבוטח (לדוגמה, המבוטח לא השיב תשובה כנה לגבי גילו או לגבי תוקף הרישיון שלו), הרי שחל סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח. אם מדובר בשינוי מהותי בסיכון שחל תוך כדי תקופת הביטוח (למשל, נהג שרישיונו נפסל או פג במהלך תקופת הביטוח, והכל בכפוף להגדרת "שינוי מהותי" בהוראות החוק), הרי שחלים סעיפים 17 ו-18(ג) לחוק. אם מדובר באי-נקיטת אמצעים להקלת הסיכון (למשל, מבוטח המרשה לבנו הנהג החדש והצעיר או לנהג שאינו מופיע ברשימת הנהגים לנהוג ברכב, בניגוד לתנאי הפוליסה), הרי שחלים סעיפים 21 ו-18(ג) לחוק. עוד יש לציין כי יתכן שיקומו נסיבות שבהן יעלה בידי המבטח להוכיח כוונת מרמה של המבוטח, ובכך להביא לשלילת תגמולי הביטוח כליל (סעיפים 7(ג)(1) ו-18(ג)(1) לחוק).

37.
ועתה לתכונה ולמאפיין של הנהג שבהם דנה תביעה זו, והיא חובתו להחזיק ברישיון נהיגה בר-תוקף בתאריך כלשהו בשנים-עשר החודשים שקדמו לנהיגה. התכונה הנדרשת מהנהג להחזיק רישיון בתוקף אינה שונה מיתר התכונות שעשויות להידרש מהנהג, דוגמת גילו או הוותק שלו. גם החזקת רישיון נהיגה תקף היא תכונה ומאפיין של הנהג שלהם קשר למידת הסיכון הקיים בנהיגה ברכב. אם מפר נהג את תנאי הפוליסה בקשר לתנאי בדבר החזקת רישיון בתוקף, הרי שיש לשאול האם קיים מקום לתשלום תגמולי ביטוח בשיעור יחסי, והאם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח בנסיבות אלו. אשר על כן, גם באשר לאי-עמידה בתנאי להחזקת רישיון נהיגה בתוקף אין מדובר ב"תנאי מוקדם", "סייג", שינוי חוזה בדיעבד וכיוצא באלו באופן המחריג את המקרה מההסדר הקבוע בחוק. גם באשר לאי-קיום תכונה זו של הנהג, לטעמי חל אותו הדין הקבוע בחוק חוזה הביטוח כפי שהוא חל באשר ליתר התנאים הנדרשים מהנהג בפוליסה.

38.
ודוק, לעתים היישום של סעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח יהיה קל למדי כאשר הנהג לא עומד בתנאי הפוליסה בקשר לחובתו להחזיק רישיון נהיגה בר-תוקף. אף מוכן אני להניח שניתן ליצור חזקות והנחות עבודה שונות, שבהן השכל הישר מלמדנו שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח. כך, למשל, מקום שבו הנהג לא החזיק מעולם ברישיון נהיגה. הסיכון העולה מנהג שכזה הוא גדול ביותר. ניתן להניח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח אילו היה יודע שהנהג ברכב יהיה אדם שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה ולא עמד בהכשרה הנדרשת לקבלת הרישיון. אולם גם במקרה שכזה, אין לומר שאין תחולה לסעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק. להוראות אלו קיימת תחולה, אולם השכל הישר מלמדנו בקלות שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח.

ניתן גם להניח לצורך הדיון, שהתוצאה דומה כאשר ברכב נהג אדם שרישיונו נפסל "על פי הוראות שבחיקוק,

פסק דין
, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת" (בלשון המקובלת בפוליסות ביטוח רכב), כשהפסילה נוגעת לעבירות תנועה (ולא, למשל, בשל הליכי הוצאה לפועל). גם אז ניתן לומר בקלות רבה שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו היה נאמר לו שזה יהיה הנהג ברכב (במקרה אחרון זה גם עולה סוגיית הידיעה של הנהג על פסילת הרישיון, אולם סוגיה זו חורגת מגדר הדיון בענייננו).

אולם, לעתים התשובה לשאלה מהו השיעור היחסי של תגמולי הביטוח שיש לשלמם וכיצד היה נוהג מבטח סביר עשויה להיות מורכבת יותר, בעיקר כאשר מדובר בנהג אשר רישיונו אינו בתוקף מטעמים פיסקאליים-פורמאליים, כגון אי-חידוש הרישיון במועד (ויוער כי נפסק שאי-חידוש רישיון נהיגה בשל חוב שנובע מקנס, כפי שטוען הנתבע 1 שאירע בעניינו, מהווה גם הוא עניין פיסקאלי-פורמאלי כאי-תשלום אגרה; ראו, ע"א 4231/97 צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ''ד נג(2) 193 (1999)). אשר לנהג שכזה, יתכן שאילו היינו שואלים מבטח מראש האם הוא מוכן לבטח את הרכב כשהוא נהוג בידי אותו אדם, הרי שהיה משיב הוא בחיוב. כאמור, הנטל בנושא מוטל על המבטח.

39.
אלא שכאן מגיעים אנו לטענה נוספת שבפי הפניקס, והיא שקיימת נפקות לפרק הזמן שבו הנהג אינו מחזיק ברישיון נהיגה, הגם מטעמים פיסקאליים-פורמאליים. זאת, שכן לעתים הכמות עושה את האיכות, ואי-החזקה ברישיון בתוקף למשך זמן ממושך עולה לכדי פגם מהותי בכושרו של הנהג לנהוג, אף אם ראשיתה בפגם פיסקאלי-פורמאלי. את טענה זו מבססת הפניקס על תקנה 172א לתקנות התעבורה והפסיקה שניתנה בהתייחס אליה. לדיון בנושא זה נעבור עתה.

ג.
תקנה 172א לתקנות התעבורה


40.
הפניקס טוענת כי בכך שלנתבע 1 לא היה רישיון נהיגה בתוקף בשנים-עשר החודשים שקדמו לתאונה נפל פגם מהותי ולא טכני בלבד. לשיטתה לפגם זה השפעה על הסיכון העולה מן הנהג. זאת שכן העדר רישיון בתוקף למשך למעלה משנה משליך על כושרו של הנהג לנהוג. לתמיכה בטענתה מפנה הפניקס אל תקנה 172א לתקנות התעבורה, אשר הורתה כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות והבחינות, כולן או מקצתן". על בסיס תקנה זו טוענת הפניקס, כי אי-החזקה ברישיון נהיגה בתוקף למעלה משנה משליכה על כושרו של הנהג לנהוג באופן המצדיק את שלילת תגמולי הביטוח ממנו. הדבר נובע מכך שעל-פי דין, רשות הרישוי דורשת מנהג שכזה לעמוד "בבדיקות ובבחינות" כתנאי לחידוש רישיונו, "כאילו היה מבקש רשיון נהיגה".

41.
טרם נדון בטענה זו של הפניקס, יש להטעים כי לא הוברר על-ידיה הקשר בין נושא זה לבין סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח. בהתאם להוראת החוק, השאלה שעלינו לשאול אינה אם ניתן לסווג את הפגם שנפל ברישיונו של הנהג כעניין "טכני" או "מהותי". השאלה שעלינו לשאול היא, האם יש להפחית את שיעור התגמולים באופן יחסי לייקור בדמי-הביטוח שהיה נדרש עקב הגדלת הסיכון או האם בנסיבות העניין מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח. על כן, לא די בכך שהמבטח יטען כי אי-העמידה בתנאי הפוליסה היא "מהותית", להבדיל מ"טכנית". אם מעוניין המבטח בפטור מלא מתשלום תגמולי הביטוח, עליו להוכיח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח באותן נסיבות. אם מעוניין המבטח בהפחתה של תגמולי הביטוח, עליו להוכיח מהי ההפחתה שיש לערוך בהתאם לייקור המקביל בדמי הביטוח שהיה נובע מהגדלת הסיכון בביטוח.


כך, למשל, בענייננו היה על הפניקס להוכיח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח לגבי משאית, הכולל כיסוי ביטוחי לנהג שרישיונו פג מטעם פיסקאלי-פורמאלי בין 14 ל-15 חודשים לפני נהיגתו ברכב. נזכור, כי לגבי רכב פרטי ביטוח שכזה קיים גם קיים, והדבר אף מתחייב מן הפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש שבה פרק הזמן בנושא עומד על 24 חודשים. זוהי גם התקופה שנקבעה בפוליסה התקנית בביטוח רכב חובה. לכל הפחות, היה על הפניקס להוכיח מהו שיעור ההפחתה הנדרש בתגמולים נוכח הייקור בדמי הביטוח שהיה נובע מן ההגדלה בסיכון. לא די בכך שנכנה את הפגם בשם "מהותי".

42.
חרף האמור, אתייחס לגוף הטענה שהעלתה הפניקס בקשר לתקנה 172א לתקנות התעבורה. זאת שכן מוכן אני להניח לצורך הדיון כי כשכינתה הפניקס את הפגם שנפל ברישיונו של הנתבע 1 בשם "מהותי", הרי שכוונתה הייתה שמדובר בהשלכה כה גדולה על כושרו של הנהג עד כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח. אם רוצים אנו לקשר את סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח לטענתה של הפניקס לגבי תקנה 172א לתקנות התעבורה, נוכל לנסחה כדלקמן: נוכח החובה בדין לעמוד בבדיקות ובבחינות לחידוש רישיון הנהיגה אם זה לא היה בתוקף למשך שנה, קמה חזקה כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו ידע שהנהג אינו מחזיק ברישיון בתוקף למעלה משנה.

43.
ההשלכה של תקנה 172א לתקנות התעבורה על כושרו המהותי של הנהג לנהוג נדונה בע"א (מחוזי י-ם) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (17.3.2009) (להלן – עניין כהן). עניין כהן עסק בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו למערערת בתאונת דרכים. בעת התאונה נהגה המערערת ברכב כשנה ושבעה חודשים לאחר שפג תוקף רישיון הנהיגה שלה. סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) קובע כי הזכאות לפיצוי לפי החוק נשללת מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967". באותו עניין לא נשלחה למערערת דרישה לתשלום אגרה עבור חידוש הרישיון, שכן היה עליה להשתתף ב"קורס רענון" בהיותה נהגת חדשה. עם זאת, גם הזימון לקורס הרענון לא התקבל אצל המערערת. לאחר מכן פג תוקף רישיונה של המערערת, בלא שנשלחה אליה הודעה בנושא. נקבע כי המערערת נהגה ברכב בעת התאונה כשהיא אינה מודעת לכך שרישיונה אינו בתוקף כבר זמן מה.


בית המשפט המחוזי בעניין כהן שב והדגיש את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים ואת הצורך לפרש את חריגיו בצמצום כך שיגשים תכלית זו. בית המשפט הוסיף כי יש לשלילת הפיצוי גם רכיב עונשי-הרתעתי, ושעל-פי ההלכה הפסוקה הזכאות לפיצוי תישלל במקרים שבהם מוצדקת והולמת התגובה העונשית החריפה של שלילת הפיצויים לאור פגם מוסרי בהתנהגות הנהג (ראו, פיסקה 8 לפסק-הדין והאסמכתאות שם). אשר לסיפה של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים חזר בית המשפט המחוזי בעניין כהן על ההלכה שלפיה היא נועדה למנוע שלילת פיצויים כאשר העדר הרישיון נובע מעניין פיסקאלי-פורמאלי, שאין בו השלכה על כושרו של הנהג לנהוג או על הסיכון העולה ממנו (ראו, פיסקה 9 לפסק-הדין והאסמכתאות שם).

לגופו של עניין, בית המשפט בעניין כהן קבע שיש מקום לשלול את הפיצויים מהמערערת. זאת, שכן נמצא כי העדר הרישיון באותו עניין אינו מהווה פגם פיסקאלי-פורמאלי גרידא. שני טעמים ניתנו לכך. הטעם הראשון הוא שהרישיון לא חודש מאחר שהיה על המערערת להשתתף בקורס רענון כנהגת חדשה והיא לא עשתה כן. טעם זה אינו רלוונטי לענייננו. אלא שבפי בית המשפט בעניין כהן היה טעם נוסף לשלילת הפיצוי, והוא נסמך על תקנה 172א לתקנות התעבורה. נקבע, כי תקנה 172א משקפת עמדה שלפיה אי-חידוש רישיון מטעם פיסקאלי-פורמאלי כגון אי-תשלום אגרה, עשוי לשנות אופיו עם חלוף הזמן ולעלות לכדי פגם מהותי הפוגע בכושר הנהג לנהוג והמשפיע על הסיכון בדרכים הכרוך בכך. בלשון בית המשפט באותו עניין, "...תקנה 172א קובעת גבול עליון לתקופה שבגדרה אי-חידוש רישיון לא ייחשב כנהיגה ללא רישיון, מהטעם שבתום התקופה הנקובה בתקנה אין החידוש תלוי רק בתשלום חוב כספי". עוד נקבע, שאין רלוונטיות לשאלה האם במקרה ספציפי החליטה בדיעבד רשות הרישוי לעשות שימוש בשיקול דעתה ולא לדרוש מהנהג בחינה או בדיקה לשם חידוש הרישיון (ראו, פיסקה 10 לפסק-הדין).


בית המשפט המחוזי בעניין כהן הגיע למסקנתו האמורה גם בהתבסס על פסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (8.2.2007) (להלן – עניין רביבו). באותו עניין נפגע בתאונת דרכים אדם שרישיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף כעשרים שנים. בית המשפט העליון קבע בעניין רביבו, כי "מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור, לפיה 'הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח'" (פיסקה 4 לפסק-הדין). הוסיף בית המשפט העליון בעניין רביבו (שם):

"לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. אכן, אינני סבור שניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ'רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה'. אינני מוצא כי ניתן לראות באי-קיום רישיון נהיגה במקרה כזה כעניין טכני ותוּ לא. יותר קרוב הדבר, בעיני, לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 משקפת עמדה זו, בקבעה כי 'לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן'. לאמור, הסעיף מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה. רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. רוצה לומר: בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. הרישיון 'ההיסטורי' מאבד מכוחו כסימן להתאמה לנהיגה".

44.
לסיכום, סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מורה כי זכות הפיצויים לפי החוק תישלל ממי שנהג ברכב ללא רישיון לנהוג בו, למעט בנושאים פיסקאליים-פורמאליים המוזכרים בסיפה של אותה הוראה. עם זאת, בית המשפט המחוזי בעניין כהן פירש את סיפה זו כתחומה בזמן, שלאחריו הפגם הטכני לובש אופי מהותי. הגבול שאומץ הוא בן שנה, לאור תקנה 172א לתקנות התעבורה.

45.
הלכה זו היכתה שורשים בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי. כפי שנקבע בע"א (מחוזי ת"א) 2589/08 אבו ענאם נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פיסקה 9 (20.2.2011): "נקבע בפסיקה, כי 'קו פרשת המים' שממנו ואילך 'אי תשלום האגרה' אינו עוד עניין טכני, כי אם מהותי העולה כדי העדר רישיון, הינו שנה מיום פקיעת הרישיון בשל אי תשלום הקנסות, וזאת בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה" (וראו לקביעות דומות, ת"א (שלום חי') 7434/05 חנוך נ' קיבוץ מעגן מיכאל, פיסקאות 13-11 (3.2.2008); ת"א (שלום י-ם) 16420/08 אלבארי נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ (25.7.2010); ת"א (שלום הרצ') 30275-03-10 הרמבם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
(28.2.2013); ת"א (שלום הרצ') 16303-09-12 לייזרוביץ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (22.7.2014); עניין קולינגר). הלכה זו יושמה גם באשר לתביעת פיצוי בגין נזקי רכוש (ראו, תא"מ (שלום ביש"א) 4967-09-15 מרואת נ' בן לולו (28.5.2017)).

46.
אלא שלאחרונה נפל דבר בישראל. ביום 22.2.2017 תקנה 172א לתקנות התעבורה – בוטלה (ק"ת תשע"ז מס' 7779). קשה להתחקות אחר הטעמים שהובילו לביטול התקנה, שכן בתיקון חקיקת משנה לא מופרסמים בדרך-כלל דברי הסבר כגון אלו המלוּוים להצעות חוק. עם זאת, ניתן ללמוד על נסיבות ביטול תקנה זו וכוונת מתקין התקנות מן הדיונים שנערכו בוועדות הכנסת, כחלק מההיסטוריה החקיקתית של ביטול התקנה.

47.
תקנה 172א לתקנות התעבורה מעסיקה את הוועדה לפניות הציבור של הכנסת שנים ארוכות. בישיבת הוועדה מיום 3.8.2009 נדון הקושי שבו נתקלים נהגים שלא פעלו לחידוש רישיונם במועד ואשר נדרשו לעמוד מחדש בחובת הבחינה לשם כך. מר חנן אהרון, מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, ציין בישיבת הוועדה כדלקמן (פרוטוקול ישיבה מס' 19 של הוועדה לפניות הציבור, הכנסת ה-18, 3 (3.8.2009)):

"תקנה 172 א' קובעת שנהג שלא חידש את רישיונו למעלה משנה אחת. אנחנו במסגרת שיקול הדעת שישנה קבענו מסגרת לכל משרד הרישוי. אמרנו שלא ניקח את התקנה כמו שהיא למעלה משנה. אלא אפילו נקל. עד שנתיים אם נהג לא חידש את רישיונו הוא חייב לעשות מבחן עיוני. זאת אומרת עד שנתיים הוא לא חידש מחדשים לו את זה באופן אוטומטי. אין דרישה למבחנים. מעל שנתיים ימים הוא חייב במבחן עיוני. וקבענו שמעל שלוש שנים הוא יהיה חייב גם במבחן מעשי" [ההדגשה הוספה, א.ו.].



וראו גם, פרוטוקול ישיבה מס' 27 של הוועדה לפניות הציבור, הכנסת ה-18 (4.11.2009), שם נאמרו דברים דומים.

תקנה 172א לתקנות התעבורה שבה פעם נוספת לשולחן הדיונים של הוועדה לפניות הציבור בכנסת ביום 9.2.2016 (פרוטוקול מס' 39 של הוועדה לפניות הציבור, הכנסת ה-20 (9.2.2016)). עיון בפרוטוקול הישיבה מלמד כי המשתתפים בה דנו בקושי שבו נתקלים חייבים שמתנהלים נגדם הליכי הוצאה לפועל להתמודד עם המגבלות המוטלות על רישיון הנהיגה שלהם ועם הכרוך בחידוש רישיונם. בישיבה הועלתה תהייה האם אותן בחינות הנדרשות לחידוש הרישיון אינן אלא מעין-ענישה על החייב שלא עמד בפירעון חובותיו (יו"ר הוועדה, ח"כ ישראל אייכלר: "איזו זכות יש לכם, המדינה כמדינה, לחייב אותי כחייב כסף לראובן, לעבור טסט נוסף על ידי זה שאתם גורמים לי שלא אוכל לנהוג שנתיים? זה הרי ענישה בתוך ענישה בתוך ענישה", עמ' 11 לפרוטוקול הישיבה). נציגת רשות האכיפה והגבייה, עו"ד ענת הר אבן, טענה בפני
הוועדה כי המגבלות המוטלות בהוצאה לפועל על רישיון הנהיגה של נהגים לא נאכפות על-ידי המשטרה (בלשונה: "אנחנו לא מעבירים למשטרה. המשטרה גם לא אוכפת את הנושא הזה", עמ' 17 לפרוטוקול הישיבה). באותה ישיבה שב נציג רשות הרישוי על המדיניות שלא לחייב נהגים בבחינה לאחר חלוף שנה, אלא רק לאחר פרק זמן ארוך יותר (בלשון נציג רשות הרישוי: "אנחנו נותנים אחרי שנתיים במקום שנה, עשינו גמישות ואחרי שנתיים מבחן עיוני ואחרי שלוש שנים מבחן מעשי, כדי לבדוק את היכולות שלו", עמ' 10 לפרוטוקול הישיבה).


הנושא נדון פעם נוספת בוועדה לפניות הציבור בכנסת ביום 20.9.2016 (פרוטוקול מס' 73 של הוועדה לפניות הציבור, הכנסת ה-20 (20.9.2016)). יו"ר הוועדה, ח"כ ישראל אייכלר, אמר את הדברים הבאים (עמ' 13 לפרוטוקול הישיבה):

"יש פה פגיעה בזכויות האדם ובזכות הבסיסית ביותר, בלי קשר לעניין של ההוצאה לפועל, בעצם העובדה שאדם שמנסיבות טכניות, לא משנה מה – הוא לא קיבל רישיון, ואז כשהוא הולך לקבל רישיון, המדינה דורשת ממנו שוב לעבור את כל המבחנים... צריך לתקן את זה... וזו עוד הוצאה, ובפרט כשמדברים באנשים שחייבים, הם בדרך כלל אנשים לא עשירים, והם צריכים לעבור. חייבים לתקן את זה. אולי משרד התחבורה צריך לתקן את זה, לא?"

מר אפי רוזן, מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, השיב לדברים כך (עמ' 14 לפרוטוקול הישיבה):

"ועכשיו הוא נכנס תחת תקנה 172 [הכוונה לתקנה 172א, א.ו.], שגם אותה אנחנו ריככנו. היא אומרת, שמי שלא נהג שנה – יעשה מבחן עיוני; מי שלא נהג שנתיים – יעשה טסט מעשי. אני, אדוני, פחות משלוש שנים משחרר את כולם, בסדר? זו החריגה שנתנו, כי באמת זה משא כבד האירוע הזה. אני רוצה לומר לך, אדוני, אני מטפל ב-400 פניות בחודש, 400 פניות שמגיעות אליי, בלי מאות הפניות שמגיעות לרשות הרישוי בארץ. זה פשוט גולם שקם על יוצרו...". [ההדגשה הוספה, א.ו.]

חברי הוועדה הוסיפו ודנו בכך שרבים מהחייבים שרשיונם הוגבל אינם מודעים למגבלה שהוטלה עליהם. על רקע זה דנו חברי הוועדה באפשרות לבטל את תקנה 172א לתקנות התעבורה. בסוף הישיבה סיכם יו"ר הוועדה באומרו (עמ' 42 לפרוטוקול הישיבה):

"רשמנו בפני
נו את הצורך לעבור מבחן נוסף למי שלא נהג כמה וכמה שנים, אבל במקרים סוציאליים של אנשים שזאת פרנסתם אנחנו מבקשים לא להטיל עליהם את האגרה של המבחן הנוסף".

48.
על רקע זה בוטלה בחודש פברואר השנה תקנה 172א. ביטול זה נעשה נוכח מצוקתם של חייבים בלשכת ההוצאה לפועל. הביטול נעשה על רקע ההבנה שאין מניעה לאפשר לאותם חייבים לחדש את רישיונם ללא עמידה בבדיקות או בבחינות, הגם שחלף פרק זמן ארוך משנה מאז שפג הרישיון. עוד ניתן לראות שפרק הזמן בן השנה שנקבע בתקנה 172א היה למעשה בבחינת אות מתה, והמדיניות שאימצה רשות הרישוי הייתה לחייב נהגים בעמידה בבדיקות ובבחינות לאחר פרקי זמן ממושכים יותר.

49.
יום לאחר ביטול התקנה התקיים בוועדה לפניות הציבור בכנסת דיון נוסף בנושא, וכך נאמר בו (פרוטוקול מס' 92 של הוועדה לפניות הציבור, הכנסת ה-20, 5-4 (21.2.2017)):

"אפי רוזן [מנהל אגף הרישוי, משרד התחבורה]:
אדוני, אנחנו בוועדה הזאת בראשותך עסקנו רבות בעניין הזה בחודשים האחרונים. דירבנת אותנו לא מעט לטפל בעניין הזה...
אנחנו כבר זמן רב טענו שתקנה 172 שמחייבת אזרחים לעבור מבחנים פעם שנייה בחייהם היא תקנה שבאה להסדיר את התחבורה ולהביא לרמת בטיחות נאותה. הווה אומר, אם יש עבריין אמיתי שהוא עבריין תעבורה או פתולוגי או אחר ושאנחנו סבורים שלפני שהוא יחזור לסביבה שלנו צריך לבחון אותו, נכון לבחון אותו. אלא מה קרה? בשנים האחרונות ההגבלה הזאת, אחת מהגבלות היסוד על חייבי הוצאה לפועל, נוסף לה גם נושא רישיון הנהיגה ובעצם הגענו למצב שחוטא יוצא נשכר והפכנו את הקערה על פיה ולמעשה התקנה באה חשבון בעיקר עם אנשים תמימים ולא באה חשבון עם עבריינים סדרתיים.
משכך, ולאחר שחודשים ארוכים עסקנו בעניין ובהתייעצות ובהסכמת משרד המשפטים, וכמובן בהסכמת שר התחבורה, אתמול בשעות הערב הוסכם על ביטול התקנה כליל. זאת אומרת, תקנה 172 בטלה לחלוטין, בחתימתו של שר התחבורה והבטיחות בדרכים, ולמעשה היא בטלה ונתנה מזור לכל האזרחים התמימים. היא לא בטלה רק להוצאה לפועל אלא היא בטלה גם לאדם שצריך לזכור מתי פעם בעשר שנים זה יום ההולדת הרלוונטי לחדש את הרישיון. מצאנו השנה, מכיוון שזו השנה הראשונה בה מלאו עשר שנים לשיטת הרישיון החדשה, שהרבה מאוד אנשים תמימים שכחו את התאריך. אגלה לך סוד, אדוני. כשאני הגעתי למשרד התחבורה, פתאום נבהלתי, בדקתי מתי מסתיים הרישיון שלי. יד המקרה שהתוקף לא פג מזמן כי לא עסקתי בזה בעשור האחרון. גם הם ייכנסו לאותו סרגל שלמעשה לא יידרשו בחובת המבחנים לכל הפחות לעשר שנים.
מה שכן התחייבנו למשרד המשפטים ובצדק רב לבקשתו, שיצא נוהל פנימי של המשרד שיבוא חשבון עם אלה שכן ראוי שיעברו מבחנים
. לדוגמה, אנשים שעמדו בבית דין לתעבורה או בבית משפט פלילי שחלק מהעניין הוא גם פסילה, שהפסילה שלהם נניח הייתה למעלה משלוש שנים – הם כן יצטרכו להיבחן שוב בבחינות. בעוד מקרים של עבירות מאוד קשות.

שלומית אבינוח קואולמן [מנהלת הוועדה]:
לא מסיבות מינהלתיות.

אפי רוזן:
לא מסיבות מינהלתיות
. סמים, אלכוהוליזם, עבירות של פגיעה בחיי אדם, עבירות קשות. אדוני יודע שהיום בית משפט, אם הוא דן מישהו לפסילה של שלוש שנים, זה מישהו שכנראה פגע בהרבה מאוד אנשים באותו מקום שאם לא כן, בהסדרי הטיעון אנחנו נותנים ענישה מצחיקה. אני רק אומר מה כיוון החשיבה והוא משרת את תכלית החוק שקבע הבית הזה. המטרה של התקנות האלה היא להסדיר את הבטיחות בתעבורה. נדמה לי שבא לציון גואל". [ההדגשות הוספו, א.ו.]


50.
אם כן, תקנה 172א לתקנות התעבורה בוטלה. זאת, לאחר תקופה ארוכה שבה רשות הרישוי נהגה להאריך את פרק הזמן שלאחריו יש הכרח בעמידה בבחינות לשם חידוש הרישיון לתקופה של שנתיים או שלוש. כעולה מהדיון בוועדה לפניות הציבור של הכנסת, הניסיון לימד שתקנה 172א לא שירתה את תכליתה ותפסה ברשתה בעיקר נהגים תמימים. ח"כ אוסאמה סעדי ציין בישיבת הוועדה שנערכה לאחר ביטול התקנה כי בכך תוקן "עוול" (עמ' 5 לפרוטוקול הישיבה). תחת תקנה 172א אמור לבוא "נוהל פנימי" שיסדיר את חובת הבחינה של נהגים בנסיבות המצדיקות זאת. נוהל זה ייקבע מכוחה של תקנה המקנה לרשות הרישוי שיקול דעת לחייב נהג בעמידה בבחינה (עמ' 8 לפרוטוקול הישיבה; וראו תקנות 212-211 לתקנות התעבורה). מובן שנוהל זה אינו בפני
י, ככל שגובש עד כה.

51.
נוכח ביטול תקנה 172א ניתן כמובן להטיל ספק אם ניתן עוד לקבוע כי פרק הזמן בן השנה הוא המדד להפיכתו של הפגם הפיסקאלי-פורמאלי בהיעדר רישיון הנהיגה לפגם מהותי לעניין סעיף 7(3) סיפה לחוק הפיצויים.


עוד יש להעיר כי כפי שכבר צוין, כיום בפוליסה התקנית בביטוח רכב חובה נקבע פרק זמן בן 24 חודשים לקיומו של כיסוי ביטוחי על אף היעדרו של רישיון נהיגה בתוקף, בדומה לפוליסה התקנית בביטוח רכב-רכוש החלה לגבי רכבים פרטיים. יצוין כי מדובר בתקנות שהותקנו לאחר פסק-הדין בעניין כהן, ואף בית המשפט בעניין כהן עמד על הצורך לפרש את הזכאות לפיצוי לפי חוק הפיצויים ולפי הפוליסה באופן הרמוני (פיסקה 11 לפסק-הדין).

52.
עד כה דנו בתקנה 172א לתקנות התעבורה בקשר לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים. ראינו כי כיום, לאחר ביטול תקנה 172א לתקנות התעבורה, ספק אם ניתן לומר עוד שהתקופה בת השנה היא "קו פרשת המים" לעניין סעיף 7(3) סיפה לחוק הפיצויים. חזרה לענייננו, הרי שלטעמי הדברים יפים גם אשר לתביעת נזקי רכוש מכוחו של חוזה ביטוח. כפי שנפסק, יש לשאוף לפרשנות אחידה והרמונית של הדינים החלים על נושאי ביטוח בנזקי גוף ובנזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים (ראו, רע"א 2605/07 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבו (10.3.2009)
; תא"מ (שלום ת"א) 21238-02-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' סבן, פיסקה 21 (3.1.2017); תא"מ (שלום ת"א) 45610-10-15 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' אבו ערר, פיסקה 15 (19.4.2017)). כשם שקיים קושי לראות כיום את התקופה בת השנה ככזו ההופכת את הפגם ה
פיסקאלי-פורמאלי
באי-חידוש הרישיון לפגם מהותי הפוגם בכושרו של הנהג לנהוג לצרכי סעיף 7(3) סיפה לחוק הפיצויים, כך לא ניתן לומר שיש ליצור חזקה שלפיה בנזקי רכוש, לאחר חלוף השנה מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח לגבי אותו נהג לצרכי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח.

53.
ודוק, מקובלת עלי טענת הפניקס שלפיה גם פגם שראשיתו
פיסקאלי-פורמאלי
, עם משך הזמן הופך למהותי ופוגע בכושרו של הנהג לנהוג. מקובלת עלי הטענה שלפיה קיים פרק זמן שלאחריו מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו היה יודע שזהו הנהג שינהג ברכב. עם זאת, נוכח ביטול תקנה 172א לתקנות התעבורה ולאור האופן שבו יושמה בפועל לאורך השנים, לדעתי פרק זמן זה אינו עומד על שנה. כך גם עולה מהוראות הפוליסות התקניות בנזקי רכוש ובנזקי גוף, שבהן פרק הזמן עולה על שנה. מכל מקום, הנטל להוכיח זאת מוטל על כתפי המבטח.

ד.
מן הכלל אל הפרט

54.
הנתבע 1 לא עמד בתנאי הפוליסה. הוא לא החזיק ברישיון נהיגה בתאריך כלשהו בשנים-עשר החודשים שקדמו לנהיגתו ברכב. הוא חרג מתקופה זו בכחודשיים-שלושה. בכך, המבוטח בעל הפוליסה לא נקט באמצעי להקלת הסיכון שהיה עליו לנקוט בו, שכן הוא הרשה לנתבע 1 לנהוג במשאיתו אף שלא היה בידיו רישיון נהיגה בתוקף למעלה משנה (סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח). בנסיבות אלו, הנטל על הפניקס להוכיח כי אינה חבה אלא בתגמולי ביטוח מופחתים או שמבטח סביר לא היה מבטח את הנתבע 1 כנהג המשאית (סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח).

55.
הפניקס לא עמדה בנטל זה. הפניקס לא הביאה בפני
י כל ראיה בנושא שיעור דמי הביטוח שהיו נגבים אילו היה נמסר לפניקס מראש שינהג ברכב אדם שרשיונו פג כ-15-14 חודשים קודם לכן. לא הובאה בפני
כל ראיה האם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח בנסיבות אלו. אין בפני
י כל ראיה ל"תקופות החסד" הקיימות בשוק לביטוח רכבי משא כבדים. זאת ועוד, נשוב ונזכור פעם נוספת, כי לגבי רכבים פרטיים הפוליסה התקנית
בביטוח רכב-רכוש
מקנה "תקופת חסד" בת 24 חודשים, בלא שהדבר מעורר כל קושי. כפי שצוין, גם הפוליסה התקנית בביטוח רכב חובה מורה על תקופה דומה. בנסיבות אלו הפניקס לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע בדבר תחולתו של סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח הן באשר להפחתת תגמולי הביטוח הן באשר לשלילתם.

כאמור, לא ניתן עוד לעשות שימוש בתקנה 172א לצורך זה נוכח ביטולה. אומנם, ביטול התקנה נעשה לאחר התאונה, אולם כפי שראינו מדובר היה בתקנה שלא פעלו על-פיה זמן רב קודם לכן. על כן, הנתבעת 2 חבה כלפי התובעת בתשלום מלוא תגמולי הביטוח.

56.
אכן, זהו כוחו של ההסדר הקבוע בסעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח. הסדר חוקי זה מחייב את המבטח לבוא ולשכנע מה הטעם הביטוחי העומד מאחורי הוראות שונות בפוליסה טרם יופחתו או ישללו תגמולי הביטוח. על המבטח לשכנע כי מדובר בנושא המצדיק הפחתה או שלילה של תגמולי הביטוח, לאור ההשלכה של הדבר על הסיכון שבוטח (השוו, ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ''ד סב(2) 573, 653 (2007)). לענייננו, היה על הפניקס לשכנע מדוע בפוליסת ביטוח שאינה תקנית החלה על רכבי משא כבד נקבעה תקופה בת שנה בלבד להעדר רישיון נהיגה בתוקף. זאת, בעוד שברכבים פרטיים ואף בביטוח רכב חובה תקופה זו עומדת על שנתיים. סעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח מובילים לתוצאה הצודקת שלפיה לא ישללו תגמולי הביטוח ולא יופחתו אם לא הוכח על-ידי המבטח הרציונל הביטוחי לכך.

57.
יטען הטוען, כי
הקביעות הנעשות בפסק-הדין הן חדישות במובן מה, ולא הוגן שלא ליתן למבטח הזדמנות נוספת לעמוד בנטל לשכנע בדבר התרופות הקיימות לו בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח. ראשית, ספק בעיני אם אכן קיים חידוש גדול בפסק-הדין, לאור ההוראות הברורות בחוק חוזה הביטוח. בנוסף, יש בנמצא פסיקה נוספת שבה סברו בתי משפט שונים באותו האופן. שנית, אף אם אחרת, גם למקרה מסוג זה התייחס בית המשפט העליון בעניין סלוצקי באומרו (פיסקה 48 לפסק-הדין):

"המבטחת, שהיא 'שחקן חוזר' בבתי המשפט, בחרה שלא להרים את נטל ההוכחה שהוטל עליה, אלא להתמקד בטענה משפטית עקרונית שלא התקבלה... בנסיבות אלה, אין לה להלין אלא על עצמה".

(וראו גם את הערתה של המשנָה לנשיא מ' נאור באותו עניין).

58.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להידרש לטענה בדבר מניעות הפניקס מהעלות טענותיה בשל תשלום תגמולי ביטוח בקשר לנזקי המשאית.

59.
עוד יצוין כי בנסיבות אלו גם לא מצאתי מקום להידרש לשאלה שלא הועלתה על-ידי בעלי הדין, והיא האם יש מקום ליתן "סעד מיוחד" בהתאם לסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, שלפיו: "היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר" (וראו, עניין סלטניקוב, פיסקה 33).

ה.
טרם סיום – מבט אל העתיד

60.
כפי שציינתי, מקובלת עלי העמדה העקרונית שלפיה לאחר חלוף זמן, גם פגם
פיסקאלי-פורמאלי
בהעדר רישיון נהיגה תקף עלול לעלות לכדי פגם מהותי המשליך על כושרו של הנהג לנהוג, וכפועל יוצא מכך להביא להפחתת תגמולי הביטוח עד שלילת הכיסוי הביטוחי כליל. מהו פרק זמן זה? ראינו כי תקנה 172א בוטלה לאחר זמן רב שלא נעשה בה שימוש כלשונה, כך שמשך הזמן אינו בן שנה בלבד (ומכל מקום, לא הוכח אחרת בהליך שלפניי). מנגד, בעניין רביבו נפסק שאי-החזקת רישיון בתוקף למשך עשרים שנה עולה לכדי פגם מהותי בכושרו של הנהג לנהוג המביא לשלילת הפיצוי לפי חוק הפיצויים. היכן הגבול? עשר שנים? חמש שנים? או שמא שנתיים או שלוש כפי שככל הנראה יושמה תקנה 172א בפועל? ניתן להותיר שאלה מעניינת ולא פשוטה זו לעתיד לבוא. זאת ועוד, כפי שצוין לאחר ביטול תקנה 172א לתקנות התעבורה יתכן שמשרד התחבורה אימץ נוהל פנימי לחיוב נהגים בבחינות לאחר פרק זמן שרישיונם לא היה בתוקף, וככל שבהליך עתידי נוהל שכזה יוגש כראיה ודאי יינתן לו משקל. עוד כפי שראינו, בפוליסות התקניות לביטוח רכב חובה ולביטוח רכבים פרטיים מפני נזקי רכוש עומדת תקופה זו על שנתיים וגם לכך ניתן ליתן משקל. לענייננו, די שנקבע כי לא הוכח על-ידי הפניקס שחריגה בת חודשיים-שלושה מפרק הזמן בן השנה הקבוע בפוליסה שאינה תקנית לגבי רכבי משא כבד מצדיקה הפחתת תגמולי הביטוח או שלילתם.

סוף דבר

61.
בעלי הדין לא חלקו בסיכומיהם על שיעור הנזק הנתבע. על כן התביעה מתקבלת במלואה.

62.
הנתבעים ישלמו לתובעת, באמצעות הנתבעת 2, סכום של 188,982 ש"ח. בנוסף ישאו הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, בהוצאות משפט לטובת התובעת בגין האגרה ששולמה, שכר העדים ושכר-טרחת השמאי. על אלו יתווסף שכר-טרחת בא-כוח התובעת בסך 25,000 ש"ח.

כמו כן תישא הנתבעת 2 בשכר טרחת בא-כוח הנתבע 1 בסך 30,000 ש"ח.

ניתן להגיש ערעור על פסק-הדין תוך 45 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום,
ז' אלול תשע"ז, 29 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 31807-02/16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דב בוכהיים, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/08/2017)