פסקי דין על זכריה גלעדי | פסקי דין על לאה גלעדי | פסקי דין על עו"ד דוד קולקר
3897-06/14 א 03/09/2017
א 3897-06/14 זכריה גלעדי, לאה גלעדי נ' עו"ד דוד קולקר
administrator
administrator
1
0
2017-09-03t10:55:00z
2017-09-07t10:14:00z
2017-09-07t10:14:00z
3
3985
19930
microsoft corporation
166
47
23868
15.00
c:\program files\ngcs\ngcs.common.wordtemplate.vsto|a6b55e7c-583a-4154-845d-901f18a53e62|vstolocal
4e3c66d5-58d4-491e-a7d4-64af99af6e8b
print
false
false
false
en-us
x-none
he
/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.msotablegrid
{mso-style-name:"רשת טבלה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.1
{mso-style-name:"טבלת רשת1";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
בית
משפט השלום בראשון לציון
בפני
כב' השופט רפי ארניה
ת"א 3897-06-14 גלעדי ואח' נ' קולקר
תיק חיצוני:
קיים תיק עזר לשופט
התובעים
:
1.זכריה גלעדי
2.לאה גלעדי
ע"י
ב"כ עו"ד ראובן אברהם
נגד
הנתבע:
דוד קולקר
, עו"ד
פסק
דין
תביעת
רשלנות מקצועית, על הסך של 108,068 ₪.
העובדות
שאינן שנויות במחלוקת
1.
הנתבע היה, בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, עורך דין בעל
רשיון לעריכת דין בישראל.
2.
בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו התבררה תביעת בעלות
במקרקעין, שאליה נלווה סעד כספי, שהגישו אהרון חיים ו – 3 אח' (ת.א. 1558/02 –
להלן: "אהרון" ו - "תביעת אהרון", לפי העניין – נספח
ג' לתצהיר התובעים).
ביום 12.1.2003 החליט בית המשפט, לבקשת הנ"ל, לצרף את
התובעים דכאן כנתבעים נוספים (נספח ב' לכתב התביעה).
3.
לצורך התגוננות מפני תביעת אהרון שכרו התובעים את שירותיו
של הנתבע. ביום 10.2.2003 התובעים חתמו על הסכם שכ"ט (נספח ד' לתצהיר התובעים).
בהמשך לכך, ביום 4.7.2003 הגיש הנתבע כתב הגנה מטעם התובעים בתיק תביעת אהרון.
4.
ביום 22.5.2005 הורה בית המשפט (כב' השופטת לבהר – שרון) לצדדים
בתביעת אהרון, בדיון שהתקיים בנוכחות ב"כ הצדדים, להגיש תצהירי עדות ראשית
מטעמם (נספח ה' לכתב התביעה).
5.
הנתבע, כהחלטה אסטרטגית, בחר להימנע מהגשת
תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים (תוכן ההחלטה האסטרטגית במלואה יידון בהמשך. לעת
עתה נסתפק בכך).
6.
ביום 27.6.2006 הגישו אהרון בקשה למתן
פסק דין
כנגד
הנתבעים, לרבות התובעים דכאן, אותה נימקו בהיעדר תצהירי עדות ראשית (נספח ו' לכתב
התביעה). בבקשתם פירטו אהרון את האורכות שניתנו לתובעים להגיש תצהירי עדות ראשית
מטעמם ואת מחדל התובעים מעשות כן, ועתרו כאמור למתן
פסק דין
.
ביום 10.9.2006 הגישו אהרון בקשה נוספת למתן
פסק דין
,
וביום 25.10.2006 הגישו בקשה שלישית בעניין. דיון בבקשות נקבע ליום 19.3.2007.
יצויין כי במסגרת ההחלטה על הדיון ציין בית המשפט (כב' השופט גלדשטיין) כי נמנע
בכוונה מליתן
פסק דין
ואולם הוא נותן אורכה אחרונה לכך, וכי יהיה על התובעים ליתן
הסבר להימנעותם הנ"ל.
7.
ביום 19.3.2007 התקיים דיון בבקשות אהרון למתן
פסק דין
בפני
רשם בית המשפט המחוזי (כתוארו דאז), כב' השופט א' אורנשטיין. בית המשפט קיבל את
עמדת אהרון, ומאחר והתובעים (והנתבעים האחרים בתביעת אהרון) לא השיבו לבקשות אהרון
למתן
פסק דין
ואף לא הגישו תצהירי עדות ראשית– נעתר לבקשה למתן
פסק דין
, וניתן פסק
דין לטובת אהרון (להלן: "פסק הדין").
יצוין כי הנתבע התייצב לדיון הנ"ל – אם כי באיחור,
ובאמצע הקראת פסק הדין – וטען כי תצהירי אהרון אינם מגלים כל עילה כלפי התובעים,
שכן אהרון כלל אינם בעלי הקרקע נשוא התובענה. על אף זאת לא ראה בית המשפט לשנות מפסק
הדין (נספח ו/1 לתצהיר התובעים).
8.
ביום
16.4.2007
הגיש הנתבע לבית המשפט העליון בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א
3397/07). בטעמי הבקשה נומק שהנתבעים האחרים בתביעת אהרון הגישו בקשה לביטול פסק
הדין (בש"א (ת"א) 9037/07 – להלן: "בקשת הביטול"), ועל
כן ראוי להאריך את המועד להגשת הערעור עד לאחר מתן החלטה בבקשה זו (נספח י' לכתב
התביעה).
ביום 27.5.2007 ניתנה החלטת כב' רשמת בית המשפט העליון (כב'
הרשמת ש' ליבוביץ) בבקשה, אשר נעתרה לבקשה באופן חלקי. כב' הרשמת קבעה שלעניין
הגשת הערעור אין מקום להמתין עד להחלטה בבקשת הביטול, ואולם קבעה עוד שהואיל
והבקשה דנא הוגשה בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור, הרי שהיא מאריכה לתובעים את המועד
להגשת ערעור על פסק הדין ב – 10 ימים מיום המצאת החלטתה (נספח ח/1 לתצהיר התובעים).
9.
ערעור כאמור לא הוגש. תחת זאת הגיש הנתבע ביום 30.7.2007
ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3197/07) על החלטת כב' השופט אורנשטיין בבקשת
הביטול (נספח י"ב לכתב התביעה) אשר החליט לבטל את פסק הדין ביחס לנתבעים
האחרים בתביעת אהרון, אך לא כלפי התובעים.
ביום 7.7.2008 התקיים דיון בערעור בפני
כב' השופטת ש'
ברוש, ולדיון התייצב עו"ד בר שליט ממשרד הנתבע. הפרוטוקול אינו מגלה הרבה
ואולם ברור ממנו כי עו"ד בר שליט ביקש למחוק את הערעור ללא צו להוצאות, וכן
נעשה (נספח ו' לכתב התביעה).
10.
ביום 14.7.2008 הגיש הנתבע בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת
המועד להגשת בקשה לביטול
פסק דין
(בש"א 13898/08) ואולם הבקשה נדחתה בהחלטה
מנומקת מיום 5.10.2008 (נספח ט' לתצהיר התובעים).
11.
ביום 11.10.2007 חתם בית המשפט המחוזי על פסיקתא התואמת את
פסק הדין שניתן בדיון וחייב את התובעים לשלם לאהרון שכ"ט עו"ד בסך של
12,000 ₪ (נספח ז/1 לתצהיר התובעים).
12.
ביום 20.7.2008 הגיש הנתבע בקשה נוספת לבית המשפט העליון, להארכת
המועד להגשת ערעור (בש"א 6439/08). בקשה זו נשענה על כך ההחלטה בבקשת הביטול.
כב' הרשמת (הרשמת ג' לוין) דחתה את הבקשה תוך שהיא מציינת כי:
"בהחלטת כב' הרשמת ליבוביץ הועמדו
המבקשים על כך שעליהם להגיש ערעור תוך עשרה ימים ולא להמתין להחלטה בבקשה לביטול
פסק הדין. מסיבות השמורות עימם בחרו המבקשים שלא להגיש ערעור בתוך המועד שנקצב.
תחת זאת הם המתינו להחלטת כב' הרשם בבקשה לביטול פסק הדין. משהחליט הרשם שלא לבטל
את פסק הדין ביחס אליהם, הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הרשם,
אשר נמחק כאמור.......לא ניתן כל טעם מדוע לא הוגש ערעור ומדוע השתהו המבקשים
בפני
ה לבית משפט זה. במצב דברים זה גובר האינטרס בדבר סופיות הדיון והצורך להציב
גבול להתמשכות הליכים על פני האינטרס של המבקשים בקיום הערעור"
(נספח
א' לתצהיר התובעים)
13.
ביום 18.4.2010 שלח הנתבע לתובעים הודעה על סיום הטיפול
בענייני תביעת אהרון (נספח ב' לתצהיר התובעים)
ההליך
בבית הדין המשמעתי
14.
בגין פרשת דברים זו הוגשה כנגד הנתבע קבילה לבית הדין
המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (בד"מ 11/13). באישומים
הרלוונטיים לענייננו נטען כי הנתבע עבר עבירת משמעת בכך שלא הגיש תצהירי עדות
ראשית וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט, העלה טענה שקרית בפני
בית המשפט, ולא הגיש
ערעור תוך הזנחת עניינם של התובעים - לקוחותיו.
15.
בהכרעת דין מיום 5.3.2014 (נ/1) בית הדין הרשיע את הנאשם
בכל הנוגע לאישום הראשון תוך שהוא מדגיש כי היתה זו זכותו של התובע לנקוט
באסטרטגיה של אי הגשת תצהירי עדות ראשית. ואולם, במקרה זה, הנתבע כלל לא הודיע
לבית המשפט כי בכוונתו להימנע מלהגיש תצהירי עדות ראשית, ולא טען זאת בפני
ו. הנתבע
טען בפני
ביה"ד, וזו היתה הגנתו, שהוא סבר כי עליו להגיש את תצהירי התובעים
רק אחרי שהנתבעים יעשו כן. דא עקא, זכות כזו לא היתה בנמצא. על כן, מצא ביה"ד
המשמעתי להרשיע את הנתבע בגין עבירה זו.
16.
באשר לעבירות האחרות שיוחסו לנתבע – הנתבע זוכה מהעניין
השני. באשר לעניין השלישי (אי הגשת תצהירי עדות ראשית)– הובאו בפני
ביה"ד
גירסת הנתבע לפיו התובע נטל את מסמכים התיק בטרם חלף המועד להגשת הערעור והעבירם
לטיפול עורך דין אחר. התובע טען לעומת זאת, בעדותו בפני
בית הדין, כי הורה לנתבע
להגיש את הערעור.
בית הדין קבע שבין שתי הגירסאות
- גירסת הנתבע "אינה סבירה דיה כפי עדותו
של המתלונן" והמשיך וקבע כי:
"ברם, נטל ההוכחה המשמעתי מצריך יותר
אך ממאזן של סבירות בין הגירסאות השונות לצורך קביעת דינו והרשעתו של הנאשם,
והואיל והוצגו בפני
בית הדין ראיות על פיהן המתלונן כן פנה בסופו של יום לעורך דין
חילופי, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את המתלונן מאישום זה, אך זאת אך מחמת
הספק"
טענות התובעים
17.
התובעים טענו בכתב התביעה כי בכך שהנתבע לא הגיש ערעור
לבית המשפט העליון תוך 10 ימים, כפי שקבעה כב' הרשמת ליבוביץ בהחלטתה מיום
27.5.2007, הנתבע התרשל כנגדם, שכן עקב הימנעות זו הפך פסק דינו של כב' השופט
אורנשטיין לחלוט. התובעים אף טוענים כי לא ידעו כלל על החלטה זו, וההחלטה שלא
להגיש ערעור במסגרת זמנים זו היתה של הנתבע בלבד.
בסיכומיהם הוסיפו התובעים וטענו כי לא היו מודעים
לשתי
ההחלטות האסטרטגיות שקיבל הנתבע: האחת
שלא להגיש תצהירי עדות ראשית בכלל , והשניה, להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם
רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית של הנתבעים האחרים בתביעת אהרון. לטענתם הנתבע כלל
לא שיתף אותם בהחלטות אלה ועל כן התרשל כלפיהם.
בכל הנוגע לשאלת הנזק – התובעים דורשים החזר הוצאותיהם
ושכ"ט ששילמו וכן נזקי עוגמת נפש, כמפורט בסעיפים 28-38 לתצהיר התובע.
טענות
הנתבע
18.
הנתבע טוען כי התביעה התיישנה. לטענתו, העילה לתביעה הינו
פסק דינו של כב' השופט אורנשטיין מיום 19.3.2007. הואיל והתביעה הוגשה ביום
2.6.2014, הרי שהיא נגועה בהתיישנות.
19.
לגופו של עניין, הנתבע טען כי ההחלטה שלא להגיש תצהירים
בכלל או להגישם לאחר הגשת תצהירי הנתבעים האחרים
היתה קו ברור שהובהר לתובע על פני כל התקופה, ולא היתה בכך כל הפתעה
מבחינתו. התובע ישב עם הנתבע פעמים רבות וקו זה גובש, סוכם והוחלט עימו.
באשר להחלטה שלא להגיש ערעור בחלון הזמנים שניתנה ל.
בהחלטת כב' הרשמת ליבוביץ – הנתבע טוען כי התובע הציג את דרישתו להגיש ערעור זמן
רב לאחר שהמועד להגשתו חלף. הגשת ערעור זה לא היתה במסגרת הסכם שכה,ט הקיים, וזה
היה הליך שהודיע לתובע כי לא ינקוט בו עד אשר ייחתם הסכ שכ"ט חדש. התובע הלך
להתייעץ ביחס לערעור זה עם עו"ד אחרים, ועד שהגיע לדרוש את הגשת הערעור, חלף
המועד החוקי להגשתו.
הנתבע מוסיף וטוען כי מלכתחילה הייעוץ שלו לתובע היה שלא
להגיש ערעור, שכן פסק דינו של כב' השופט אורנשטיין ממילא אינו ניתן למימוש שכן פסק
הדין לא הכיל את הפרטים המהותיים שבלעדיהם אי אפשר לממש
פסק דין
במקרקעין. בכל
מקרה וכאמור לעיל, התובע לא חתם על הפכם שכ"ט נפרד, ודרישתו להגיש את הערעור
באה זמן רב לאחר שחלוף חלון הזמנים שניתן בהחלטת כב' הרשמת ליבוביץ.
התיישנות
20.
ענייננו בתביעה אשר מרבית ראשיה (פרט לתביעה להשבת
שכ"ט ששולם) מצויים בפקודת הנזיקין.
לעוולות בהתאם לפקודת הנזיקין, דין התיישנות שונה מההסדר
הכללי הרגיל המופיע בחוק ההתיישנות, תשי"ח
- 1958 (חבקין, "התיישנות", בעמ' 299 – להלן: "חבקין")
.
הוראת
ההתיישנות המיוחדת לפקודת הנזיקין מצויה בסעיף 89 לפקודה. בהתאם להוראה זו:
"לענין תקופת התיישנות
בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1)
מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום
שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2)
מקום
שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא
נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה
אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."
21.
סעיף 89 לפקודה מבחין בין שני סוגי
עוולות: עוולות שהנזק אינו יסוד מיסודותיהן ועוולות שהנזק הינו יסוד מיסודותיה.
אין כל חולק כי עוולת הרשלנות הינו עוולה
מן הסוג השני (חבקין, עמ' 301), ועל כן, ההוראה הרלוונטית לענייננו, הינה הוראת
סעיף 89(2) לפקודה.
בהתאם להוראה זו הכלל הוא כי מועד אירוע
הנזק הינו המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות, כאשר תקופת ההתישנות הינה 7 שנים.
ואולם, אם הנזק לא נתגלה לתובע במועד שאירע – "מוקפץ" מועד תחילת מניין ההתיישנות
למועד גילוי הנזק. ואולם – ל"הקפצה" זו סייג אחד: במקרה זה, התובענה
תתיישן תוך 10 שנים ממועד אירוע הנזק.
לעניין
זה ר' חבקין, עמ' 301 שם נאמר:
"אשר
לעוולות מסוג זה (הקטגוריה של עוולות אשר הנזק הינו יסוד מיסודותיהן – הערה שלי,
ר.א) ייפתח מירוץ ההתיישנות למחרת היום בו אירע הנזק,
אולם
אם הנזק לא התגלה במועד המעשה או המחדל יושעה מירוץ ההתיישנות עד לגילויו, ובלבד
שהתביעה תתיישן בחלוף מחסום סופי של עשר שנים מהמעשה או המחדל שגרם לו"
22.
בענייננו, הנזקים הנטענים הינם הוצאות שונות שנשאו בהן
התובעים, לטענתם, עקב מתן פסק הדין ודחיית הערעור. לפיכך, מהלכו של
פסק דין
זה יהיה
כדלקמן:
ראשית – תיבחנה עילות התביעה (אי
הגשת ערעור במועד ואי הגשת תצהירי עדות ראשית), והאם הן באות בגדר עוולת הרשלנות;
שנית – ככל שימצא שהנתבע התרשל,
ייבחן הקשר הסיבתי בן ההוצאה שהושתה על התובעים, ככל שהושתה, לבין מעשה ההתרשלות;
שלישית – ייבחן מועד אירוע הנזק, דהיינו
מועד ההוצאה, ותנותח טענת ההתיישנות ביחס לכל הוצאה.
אי
הגשת הערעור במועד
23.
עילת התביעה הראשונה של התובעים עניינה בכך שהנתבע לא הגיש
לבית המשפט העליון ערעור על פסק הדין בתוך 10 הימים שקצבה כב' הרשמת ליבוביץ
בהחלטתה.
התובעים טוענים כי על אף שניתנה להם זכות זו, הנתבע לא
הגיש ערעור על פסק הדין ולכן דרך הילוכו נגועה ברשלנות.
לעומתם, הנתבע טען כי יידע את התובעים בדבר החלטת כב'
הרשמת, ואולם לא הגיש ערעור משום שלטענתו, הגשת הערעור מותנית בהסדר שכ"ט
נפרד. הנתבע הגיע למשרדו לקחת את התיקים, התייעץ עם עורכי דין אחרים וכששב וביקש
את הגשת הערעור – חלף כבר המועד לכך. בעניין זה ר' עדותו של הנתבע, בעמ' 20
לפרוט':
"ש. הגשת בקשה להארכת מועד בעליון, קיבלת ארכה של 10 ימים.
האם הגשת כתב בית דין כלשהו באותם 10 ימים.
ת. הדבר
נמנע ממני על ידי התובע. התובע זומן למשרד מיד שקיבלנו את ההחלטה של העליון, מי
שקיבל אותו במשרד היה עו"ד בר שליט. התובע לא רצה לשמוע מילה וחצי דבר ממה
שיש לנו להגיד. הוא בא
ערוך ומוכן וטעון
בחוות דעת אחרות שהוא קיבל מאחרים שאנחנו לא יודעים לנהל את התיק ושהוא רוצה את
התיק. הוא הוזהר שהוא לוקח אחריות על עצמו, הזכירו לו את זה למחרת ויומיים אחרי זה
והוא חשב שהוא יודע יותר טוב מכולם מה הוא עושה.
לשאלת
בית המשפט,
אמרת
שבזמנו המשרד היה מסודר, עם מזכירות, מתמחים ועו"ד. בשים לה לעובדה שמדובר
בחלוף זמנים קצר ביותר, 10 ימים להגשת ערעור. האם יש מסמך כלשהו שאדוני יכול
להצביע לי עכשיו שהוא מסר לתובע או שעו"ד בר שליט מסר לתובע שבו הוא אומר,
אני מוסר לך את התיק ראה הוזהרת?
ת. אני
לא יודע אם יש מסמך כזה. כדי לא לעכב את הטיפול בתיק, מסרו לו את כל החומר מיד
במקום. מאז האירוע הזה המשרד עבר פעמיים כתובת, הייתה שריפה באמצע ולי אין אפשרות
לבדוק את זה. זה מה שקורה שמגישים תביעות אחרי כל כך הרבה שנים. אני לא האמנתי
שמישהו יחפור בעובדות. נהגתי במילוי מלא. נתתי לו את התיק המקורי אותו הוא מחזיר
כעת. לא פיקחתי על זה. האמנתי שאני האוטוריטה ושמי שיטפל בתיק מקשקש ובסוף ה.
יצטרך לחזור אלי."
כמו
כן, העיד בפני
עו"ד דני בר שליט אשר עבד במועדים הרלוונטיים במשרדו של ה.
כי:
"אחרי
שניתן פסק הדין, פה אני באמת נותן לבית המשפט ממיטב זכרוני – אני זוכר אקט של
זימון זכריה אלינו למשרד, מכיוון שאני הייתי ממש חדש במשרד אז דוד ביקש ממני להיות
בפגישות כדי להכיר את הלקוחות. באותה פגישה אני זוכר שהובהרה תמונה לזכריה, שזה מה
שקרה, שבית המשפט נתן
פסק דין
, ואנחנו גם...דוד הביע בפני
ו את התמיהה של איך זה
קרה, ואז דוד גם אמר שיש
פסק דין
ועמדתו היא שכרגע לתובעים אין מה לעשות עם פסק
הדין הזה, שהוא לא אופרטיבי ואי אפשר לעשות אתו כלום, ואז אני לא זוכר אם זה היה
באותו יום, אבל זה היה ממש בסמיכות – דוד אמר שהוא אפילו לא רואה צורך להגיש ערעור
לבית המשפט, הוא שאל את דעתי ואמרתי שיש מקום להגיש ערעור, אמרתי לו – מה אכפת לך
בוא נגיש ערעור, ואז אמרנו לזכריה שנגיש ערעור, הוא ביקש לקבוע פגישה, והיינו ממש
צפופים במועדים, ואם אני זוכר נכון, אם אני ניסחתי או לא אני ניסחתי את הבקשה
להארכת מועד להגשת ערעור, אני ניסחתי את הבקשה, וכבוד השופט הורנשטיין נתן לנו פרק
זמן להגיש את הערעור, וזימנו את זכריה אלינו למשרד, ואז אני זוכר שאני ישבתי אתו
בחדר, הוא ישב אצלי בחדר, אמרתי לו בדיוק שיש לנו את המועדים להגיש ערעור ושאנו צריכים
להגיש ערעור לבית המשפט, ואז זכריה אמר שהוא רוצה לקחת את התיק, ואמרתי לו שאין
לנו זמן. את השיחה הזו אני זוכר היטב, כי אני די צעקתי עליו – אמרתי לו זכריה אין
זמן, השופט נתן לנו פרק זמן להגיש את הערעור ואנו צריכים להגיש את הערעור. זכריה
לקח את התיקים, הוא אמר אני רוצה לקחת את התיקים, אני חייב ללכת לעורך דין אחר
ולבדוק את האפשרויות שלי. ומשם אני כבר לא זוכר אם דיברתי. אם אני זוכר נכון
התקשרתי אליו בטלפון לשאול מה הוא עושה. זה מה שאני זוכר. שם זה נעצר בעצם. אני לא
זוכר אם הוא החזיר או לא החזיר את התיקים. שם זה נעצר. ואז בעצם חלף לנו המועד
להגיש את הערעור. היו מידי פעם שיחות של מה אתה אומר ומה אתה אומר ואמרנו את
עמדתנו. יכול להיות שיש עובדה פה ושם שפרחה מזיכרוני בחוסר דיוק, אך זה
בגדול."
(עמ' 23
לפרוט', ור' גם עדותו של עו"ד בר שליט בפני
ביה"ד המשמעתי, נ/6 בעמ' 4)
24.
הנה כי כן, גירסאות הצדדים עומדות האחת מול השניה. בנסיבות
בהן לא נחתם הסכם שכ"ט נפרד, לא הוצג בפני
כל יפוי כח נפרד להגשת ערעור,
ובשים לב לעדותו של עו"ד בר שליט בפני
– לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית באשר
לגירסת התובע כי הורה לנתבע להגיש את הערעור אך הוא לא עשה כן.
לא ניתן לשלול את טענת הנתבע כי אי הגשת הערעור
נבעה מכך שהתובע התלבט כיצד לפעול, לא חתם על הסכם שכ"ט נפרד, ונטל עימו את
התיק על מנת להתייעץ עם עו"ד אחרים, ובינתיים
- סד הזמנים חלף.
לא נעלם מעיני כי הצדדים לא חתמו על הסכם שכ"ט נפרד
בנוגע להגשת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור או באשר לבקשה נוספת שהגיש הנתבע בשם
התובעים לבית המשפט העליון, בשנת 2008, להארכת המועד להגשת ערעור. בקשות אלה הוגשו
אף שאין לצידן הסכם שכ"ט נפרד.
נשאלת השאלה מה משמעות העובדה שהנתבע הגיש בקשות אלה בשמו
של התובע גם ללא הסכם שכ"ט נפרד. לא מצאתי תשובה לתמיהה זו, כמו גם לשאלה –
מדוע לא קיים שום מסמך חתום בידי התובע המאשר כי הוא נוטל את התיק וכי הוא מודע
לסד הזמנים שבהחלטת כב' הרשמת ליבוביץ, כפי שראוי שייעשה בנסיבות העניין.
יחד עם זאת, בנסיבות המפורטות לעיל, אין בכוחי או ביכולתי
להעדיף אחת מהגירסאות על פני רעותה. לפיכך, התוצאה המשפטית היא כי טענת ה.
הנוגעת לעילת אי הגשת הערעור במועד לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט האזרחי.
אי
הגשת תצהירי עדות ראשית
25.
בפתח הדברים, אין בהליך זה מחלוקת בין הצדדים על כי
הנתבע קיבל החלטה אסטרטגית שלא להגיש תצהירי עדות ראשית. התובעים מאשרים זאת באופן
מפורש בסעיף 63 לסיכומיהם.
ואולם, אני סבור כי תוכנה של ההחלטה
האסטרטגית שהתקבלה לא היתה כי אין להגיש תצהירים כלל, אלא כי הנתבע יגיש
תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, לאחר שהנתבעים האחרים תביעת אהרון יגישו את
תצהיריהם.
מסקנה זו נלמדת באופן ברור ומפורש
מעדותו של הנתבע בפני
ביה"ד המשמעתי המחוזי (נ/6 בעמ' 19 ש' 14 ואילך, שם
העיד הנתבע:
"אני
סברתי כל הזמן בין אם טעיתי ובין אם לאו, שאני מגיש תצהירים אחריהם (אחרי הנתבעים
האחרים – הערה שלי, ר.א.). ככה אני חשבתי וכך דובר בינינו, כך דובר איתם, כך דובר –
זה היה מובן, אך אחד לא דיבר אחרת. חוץ מהשופט שאמר שזה אחרת. אני דיברתי ככה גם
עם ב"כ התובעים. לא היתה טענה למה אני לא מגיש. היתה טענה למה היא (ב"כ
הנתבעים האחרים - הערה שלי, ר.א.) לא מגישה, כי אחריה אני אגיש"
גם ביה"ד המשמעתי הגיע למסקנה
עובדתית זו, עובר להרשעתו של הנאשם בעבירה המשמעתית שיוחסה לו עת קבע, בסעיף 8
להכרעת הדין ת/1 כי:
"אילו
היה הנאשם מודיע לבית המשפט כי אין בכוונתו להגיש תצהירי עדות ראשית כחלק
מאסטרטגיה משפטית – בוודאי שלא הייתי יכול לראות בכך עבירה משמעתית כל שהיא שהרי
זו היתה זכותו – להבדיל מן המקרה הנוכחי שבו הנאשם כן התכוון להגיש תצהירי עדות
ראשית אך במועד שאינו עולה בקנה אחד עם החלטות בית המשפט"
הנתבע חזר על גירסתו זו גם בהליך
בפני
, בסעיפים 6-7 לתצהיר העדות הראשית שלו.
26.
הנה כי כן, ההחלטה האסטרטגית שנטל הנתבע היתה להגיש תצהירי
עדות ראשית מטעם התובע רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים האחרים בתביעת
אהרון. השאלה היא – האם החלטה זו התקבלה בשיתוף עם התובע ובהסכמתו, והאם הוסברו לו
תוצאותיה האפשריות.
יודגש כי התובע טען כי גם בעניין זה הנתבע פעל כפי הבנתו,
ועשה את הדברים על דעת עצמו, ללא ששיתף אותו כלל.
27.
ראשית יש להבהיר, כי החלטת הנתבע להימנע מהגשת תצהירי עדות
ראשית, אף שאינה בהכרח בלתי סבירה, אינה ענין של מה בכך. אי הגשת תצהירי עדות
ראשית הינה החלטה אסטרטגית משמעותית והרת גורל בניהול משפט, וראוי הוא כי
עו"ד המקבל החלטה כזו יעשה זאת במשותף עם מרשו תוך הסבר מלא על התוצאות
העלולות לנבוע מכך - וימסמך את ההחלטה ואת תוצאותיה האפשריות כראוי.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהחלטת הנתבע בנוגע
לתצהירים לא עלתה בקנה אחד עם החלטת כב' השופטת לבהר-שרון מיום 22.5.2005 אשר
הורתה על הגשת התצהירים.
החלטת כב' השופטת לבהר – שרון
לא הבחינה בין קבוצות הנתבעים השונות במשפט,
וקבעה מועדים להגשת תצהירים של כל הנתבעים כאחד.
לפיכך, בנוסף לעצם הקושי הפנימי המובנה בהחלטת הנתבע,
הרי שהחלטתו גם מנוגדת חזיתית להחלטת בית המשפט (וכב'
השופט אורנשטיין עמד על עניין זה באופן נרחב בפסק הדין).
על כן נדרש שעורך דין שממליץ ללקוחו לנהוג באופן זה, המנוגד
באופן מפורש להוראות בית המשפט, ימסמך את הסכמתו המודעת של מרשו לכך באופן ראוי.
28.
לא מצאתי בחומר הראיות כל ראיה לכך שהחלטה כה דרמטית בדבר
אסטרטגיית ניהול המשפט הוסברה לתובע או אף נתקבלה בשיתוף עימו. עו"ד בר שליט
העיד בפני
כי הוא לא היה שותף לקבלת החלטה זו וכי נחשף לתיק רק לאחר שניתן פסק
הדין (עמ' 23 ש' 8-10 וכן ר' עדותו בפני
ביה"ד המשמעתי נ/6 עמ' 5 ש' 20
ואילך).
למעשה, גם הנתבע בעדותו בפני
ביה"ד המשמעתי הודה
שההחלטה הנ"ל התקבלה על ידיו בלבד, שכן זו היתה סברתו שכך צריך לנהוג. בעניין
זה ר' נ/6 עמ' 19 ש' 12 ואילך, שם נשאל הנתבע על ידי הדיין, עו"ד גלילי, מדוע
לא הגיש את התצהירים יחד עם הנתבעים האחרים והשיב:
"אני סברתי כל הזמן, בין אם טעיתי ובין אם לאו, שאני מגיש
תצהירים אחריהם. ככה אני סברתי וככה דובר בינינו, כך דובר איתם (עם הנתבעים
האחרים, הערה שלי – ר.א.), כך דובר
-זה
היה מובן, אף אחד לא דיבר אחרת"
ובהמשך:
"לא
הגעתי לשלב הזה, של הכרה, שבו אני מבין שהשופט חושב שאני צריך להגיש בכל מקרה. לא
הגעתי להכרה כזאת. אם הייתי מגיע להכרה כזאת, הייתי נותן לו תגובה. אני לא ראיתי –
הוא כתב "הצדדים יגישו תצהירים" אבל לא הבנתי מזה שהוא קובע שאני
צריך להגיש יחד איתם"
(עמ'
20 ש' 20-25).
29.
בכל הכבוד, עמדה זו – לא ניתן לקבל. החלטת כב' השופט לבהר –
שרון היתה ברורה ולא הפרידה בין קבוצות הנתבעים בכל הנוגע לחובת הגשת תצהירי עדות
ראשית. לא ברור על בסיס מה הנתבע החליט, על דעת עצמו, כי הוא רשאי להגיש את
התצהירים לאחר הנתבעים האחרים, על אף האמור באופן ברור בהחלטה. עמדה זו גם אינה מתיישבת
עם העובדה שטרם מתן פסק הדין, בית המשפט נתן לתובעים עוד ועוד אורכות להגשת תצהיריהם
אך הנתבע התעלם מכך.
אציין עוד כי מפרוטוקולי הדיונים עולה כי הנתבעים לכאורה
לא נכחו באולם בית המשפט במועד הדיון בפני
כב' השופטת לבהר – שרון או בפי כב'
השופט אורנשטיין.
בעיני, המצב המשפטי היה ברור. חובה היתה על הנתבע לדאוג
לכך שהתובעים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם במועד שנקצב על ידי כב' השופטת לבהר –
שרון בהחלטתה, ולמצער - עוד טרם הדיון בפני
כב' השופט אורנשטיין. אסור היה לו
להמתין עד להגשת תצהירי הנתבעים האחרים.
לחלופין היה עליו להציג בפני
בית המשפט ראיות ברורות
וחותכות על הסכמת התובעים שלא לנהוג באופן העולה בקנה אחד עם החלטת כב' השופטת
לבהר
-שרון, ועל הבנתם את התוצאות העלולות
לנבוע מכך.
דברים אלה הובהרו היטב הן בפסק הדין והן בהחלטת כב' הרשמת
ליבוביץ. אף כב' הרשמת לוין עמדה בהחלטתה על מחדלו של הנתבע.
30.
לא מצאתי כל אינדיקציה לכך שההחלטה בדבר הימנעות מהגשת
תצהירי עדות ראשית
בניגוד להוראות שניתנו
על ידי בית המשפט נעשתה בשיתוף עם התובע, או לאחר הסבר מושכל שניתן לו על התוצאות
האפשריות העשויות לנבוע מכך. אין כל ביסוס לטענה שהתובע הועמד על ההחלטה ועל תוצאותיה
האפשריות.
לפיכך, סבורני כי בנסיבות העניין, אי הגשת תצהירי העדות
הראשית בתביעת אהרון, אינה עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות והמקצועיות המצופה
מעורך דין. מחדל זה נגוע ברשלנות לא רק
per se
אלא גם
נוכח העובדה שמשמעויותיו לא הובהרו לתובע, קל וחומר מקום שהוא עומד בניגוד מוחלט
להחלטת בית המשפט. לכן, מהווה מחדל זה הפרה של חובת הזהירות המצופה מהנתבע כלפי
התובעים, ומהווה מעשה התרשלות כלפיהם.
נזקי
התובעים
החזר
שכ"ט בסך 10,000 ש"ח
31.
אין ספק כי הנתבע הפר בהתרשלותו את חובותיו כלפי התובעים.
הנתבע קיבל החלטה שלא להגיש תצהירי עדות ראשית, שלא הוכח כי הוסכמה עם התובעים או
כי היה ידוע להם עליה. החלטה זו חשפה את התובעים לסיכון של קבלת
פסק דין
כנגדם -
סיכון אשר התממש. לפיכך, זכאים התובעים לכך שהתובע ישיב להם את הסכומים ששילמו לו
בהתאם להסכם שכר הטירחה.
32.
עילת התביעה בראש זה הינה חוזית, ועל כן שאלת ההתיישנות
נבחנת בהתאם לחוק ההתיישנות ולא בהתאם לסעיף 89 לפקודת הנזיקין.
בהתאם לחוק ההתיישנות המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות
הוא המועד בו התגבש בידי התובעים כח התביעה (ע"א 8438/09 רובאב חברה
לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (12.4.2012), דהיינו מתי היו בידיעת
התובעים כל העובדות המהותיות המזכות אותם בהשבת הסכום הנתבע (ר' בעניין זה עוד
רע"א 901/07 מדינת ישראל
- הוועדה
לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (19.9.2010)
33.
בענייננו, התשובה לכך הנה פשוטה. כל העובדות הנוגעות
להתרשלותו של הנתבע היו ידועות לתובע במועד בו נודע לו על פסק הדין. פסק הדין נוקב
באופן מפורש באי הגשת התצהירים כעילה לנתינתו, ועל כן מודעות אליו משמעותה פתיחת
מירוץ ההתיישנות.
מהו מועד זה?
לטעמי, הוכח כי המועד בו נודע לתובע על פסק הדין היה במועד
סמוך לנתינתו. הא ראיה: הנתבע הגיש בשם התובע בקשה להארכת המועד להגשת ערעור ומן
הסתם בקשה זו נתמכה בתצהירו של התובע (מכל מקום לא נאמר בהחלטת כב' הרשמת ליבוביץ
כי תצהיר לא הוגש). התובע אף העיד באופן מפורש כי ידע על פסק הדין, (עמ' 13 ש'
10), וכאמור לעיל, גם עו"ד בר שליט העיד - כי התובע הוזמן למשרד טרם חלוף
המועד להגשת הערעור על פסק הדין שנקבע בהחלטת כב' הרשמת, לשם קבלת הסברים אודות
ההחלטה.
מכאן שהתובע ידע על פסק הדין לכל המאוחר עובר למועד בו
הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור – 16.4.2007, וזהו המועד הקובע לתחילת מירוץ
ההתיישנות.
34.
משכך, ונוכח העובדה שהתביעה הוגשה ביום 2.6.2014, ובשים לב
כי בעילה חוזית עסקינן, המסקנה היא שאף שהתובעים זכאים להשבת סכום זה מן הפן
המהותי, הרי שבמועד הגשת התביעה העילה התיישנה, ולכן דין התביעה בראש זה -
להידחות.
הוצאות
שנפסקו לחובת התובעים בפסק הדין, בסך כולל של 15,988 ש"ח
35.
הוצאות אלה נפסקו אך ורק בשל מחדלו של הנתבע מלהגיש תצהירי
עדות ראשית, ומהוות תוצר ישיר של רשלנותו. ההוצאות נקבעו בפסיקתא שניתנה ביום
11.10.2007, ושולמו בשנת 2008.
בשים לב
שתביעה זו הוגשה ביום 2.6.2014, הרי שאירוע הנזק נמצא בטווח של 7
שנים לפני הגשת התביעה, ולכן התביעה בראש זה לא
התיישנה.
שכ"ט
עו"ד טורקלטאוב בסך של 10,000 ש"ח
36.
עילה זו לא הובהרה עד תום ולא הוסבר הקשר בין תביעה נטענת
זו לבין התרשלותו של הנתבע, על כן התביעה בראש זה נדחית.
החזרת
אגרת בית המשפט המחוזי בסך של 2,000 ש"ח
37.
לא הוצגה קבלה בעניין זה ולכן התביעה בראש זה נדחית. בכל
מקרה לא ברור הקשר בין הוצאה נטענת זו לבין התרשלות הנתבע.
תשלומים
לעו"ד שלמה נתן בסך של 2,880 ₪ ו – 2,300 ₪ בגין הוצאות שנפסקו
38.
התשלום הראשון עניינו בהוצאות שנפסקו על ידי כב' הרשמת
לוין והתשלום השני עניינו בהוצאות שנפסקו על ידי כב' השופטת אורנשטיין בגין הבקשה
לביטול
פסק דין
שהגיש הנתבע בשם התובעים (נ/2 ונ/4 בהתאמה).
המדובר בחיובים משנת 2008 ולפיכך במועד הגשת תביעה זו עילתם
לא התיישנה.
חיובים אלה נולדו מבקשות שהן תוצר ישיר של עובדת אי הגשת
התצהירים, ועל כן יש לחייב הנתבע בגינם.
אגרת
ערעור לבית המשפט העליון בסך של 800 ש"ח
39.
הצורך בהגשת ערעור נולד כתוצאה מההחלטה שלא להגיש תצהירי
עדות ראשית, החלטה שכאמור נגועה בהתרשלות. לפיכך, יש לחייב הנתבע בראש זה.
האגרה שולמה ביום 29.7.2007 ולכן במועד הגשת תביעה זו –
העילה לא התיישנה.
עוגמת
נפש
40.
מקובל עלי כי עקב התרשלותו של הנתבע נגרמה לתובעים עגמת
נפש. מכח סמכותי הנני מעמיד את הפיצוי בראש זה על סך של 20,000 ₪.
נוכח
כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 41,978 ₪. כמו ישא הנתבע
בשכ"ט עו"ד התובעים בהליך זה בשיעור של 20% + מע"מ, וכן באגרת
המשפט. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ערעור
לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן
היום,
י"ב אלול תשע"ז, 03
ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 3897-06/14 זכריה גלעדי, לאה גלעדי נ' עו"ד דוד קולקר (פורסם ב-ֽ 03/09/2017)